אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק אה"ע · סימן לח
דין אומרת טמאה אני לך
מקור הדבר בנדרים דף צ' בראשונה וכו' חזרו לומר שלא תהא עיני' נותנת באחר ומקלקלת על בעלה הא' טמאה אני לך תביא ראי' לדברי'. וכ' הר"ן איכא למידק כיון דמדינא מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום דלא תהא נותנת עיני' באחר אך היתורי' כו' ולדידי לא קשי' דכי היכי דא"מ בכ"ד כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' ה"נ כל שא' טמאה אני לך אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא נמצא בשעה שנאנסה פנוי' היתה ומשו"ה שרי' לבעלה ואוכלת נמי בתרומה עכ"ד. ויש להבין מדוע לא הי' ניחא להראשונים בהכי משום אפקעינהו. ונראה עפימ"ש תוס' יבמות דפ"ט ע"ב אהא שהפקר ב"ד הפקר אבל מן הטמא על הטהור ל"ל דאפקי' מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי דידי' הוא ועליו לתקנו ולפי"ז לא דמי' הכא לדעלמא דא' הפקר ב"ד הפקר ובעילתו ב"ז ואפקיעוהו לקדושי לגמרי כאלו לא הי' קדושין כלל אבל הכא ל"ל אפקעינהו לגמרי דא"כ איך ישב עמה מהיום בלא קדושין ואיך אוכלת בתרומה הא לאו אשתו היא א"ו צ"ל דאפקעינהו לקדושין עד אחר שנאנסה ואח"ז שוב חלו הקדושין וכדמדייק הר"ן שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומשו"ה שרי' לבעלה ואוכלת בתרומה ר"ל דאח"ז שוב חלו הקדושין והרי בכה"ג ל"ל הפקר ב"ד הפקר ולא בעילתו ב"ז כיון דאין זה לעולם שאח"כ חלו הקדושין משו"ה נאדו מזה ודעת הר"ן יתבאר עפימ"ש בשיט"מ כתובות דף ג' הא דהוצרך לומר כל המקדש אדעתא דרבנן וכו' דלולי זאת לא הי' מצי למימר הפקר ב"ד וכו' ע"פ סברת תוס' יבמות הנ"ל כיון דלא הפקיע לגמרי דבתר הכי נמי שלו הוא וה"נ כיון דבעי גיטא ובלא גט לא נפקא לא פקעו קדושי' לגמרי אלא משום דאדעתא דרבנן מקדש ובידם להפקיע אף שלא פקעו לגמרי עיי"ש. וז"ש הר"ן כי היכי דא' כל דמקד"ש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו דמשום דתולין הקדושין אדעתא דרבנן ובידם להפקיע אף שלא פקעו לגמרי ה"כ בידם להפקיע אף שלא פקעו לגמרי כ"א עד לאחר שנאנסה וחוזרין וחלין. וראיתי למוזלה"ה בתשו' השיב משה סי' ע"ח רוצה לומר דלעולם הפקיעו החכמי' הקדושין לגמרי ויושב עמה בלא קדושין כמו פלגש דאין בו אלא איסור דרבנן ובכה"ג לא אסרו והא דאוכלת בתרומה י"ל דינא דר"ש דאוכלת בתרומה אינו רק ביש לה בנים משום לעז הבני' ואז שפיר אוכלת בשביל הבנים אף שאינה אשת כהן עכ"ד. וזה דוחק ורחוק דודאי ר"ש סתמא א' אוכלת אף שעדיין אין לה בנים כלל אפי"ה אוכלת שמא מהיום תלד בנים ויהא לעז עליהם דבני אנוסה נינהו אע"כ שהקדושין חוזרין וחלין להר"ן ז"ל. ובהכי נ"ל לפרש דעת התוס' יבמות כ"ד שכ' דהני עובדי דלהלן איירי באומרת טמאה אני כמתני' דעלה קאי ואפי"ה שרי' מטעמא דאי איתא וכו' ואין לתמוה אמאי שרי' באומרת טמאה אני הא שוי' לנפשי' חד"א י"ל לפי שראו שנתקלקלו הנשי' ורוב משקרת לכן נראה להן להתיר וכך כ' הרא"ש והוסיף עוד ואמר וכה"ג אמרי' התם אומרת טמאה אני לך אר"ש אוכלת בתרומה וכו'. ורבי' ראו כן תמהו אמאי לא הקשו קושי' דשוי' אנפשי' חד"א אמתני' כא' אהנהו עובדי וכן קשה על התוס' בכתובות ס"ה ע"ב שכ' בא' טא"ל אין נראה להתירה מטעם מירכס דשוי' אנפשי' חד"א ואיך ניחא להו המשנה האחרונה וכך הקשה שם ז' המהרש"א ז"ל ובפסקי מהרא"י ז"ל סי' רכ"ב מפרש דעל המשנה האחרונה לא קשי' דליכא רגלי' אבל הכא איכא רגלי' לדבר וכן תי' הפ"י בכתובות אמנם למ"ש בק"נ שם דבהנהו עובדי דאיכ' נמי רגלי' לדבר להיתרא הוי כאין רגלי' כלל כדקי"ל וביותר קשה ע"מ שהקשה הרא"ש מר"ש דקאי על מתני' ואיירי באין רגלי' ולא הקשה על המשנה עצמה ומארן הנו"ב בתרא סי' י"ב באה"ע תירץ לדברי הרא"ש דאמתני' לא קשי' לי' דיש לומר כטעמ' דהר"א משום דאין הזונה מוזהרת על הכהן אבל בהנהו עובדי דאיירי ברצון גם היא מוזהרת כמו הבעל וכ"כ לענין תרומה היא מוזהרת מלאכול אף שהי' באונס שפיר קשה עכ"ד ודבר חכמה הוא אלא שלא מצינו ברא"ש בשום מקום שיביא דברי מהר"א ז"ל. ותו מה יענה לדברי תוס' שהם דחו לדברי ר"א וסוברי' אפי' בכהן היא מוזהרת כמוהו וא"כ הדקו"ל הי' להם להקשות כ"כ אמתני' לכן נ"ל דאמתני' לא קשי' להו דודאי משום שמא כבר נתנה עיני' באחר לא הוי שרינן להו מספיקות ולא הוי אפוקי לקדושין אלא משום שחששו מכאן ואילך דאי שרית להו באומרת טמאה אני לא שבקית לאיש אשה דכיא תתן עיני' באחר ותאמר טמאה אלי בשקר אף שטהורה הוא וכן מוכח מלשון המשנה שלא תהא נותנת עיני' באחר לשון עתיד ומשו"ה אפקיעוהו לקדושי' אבל בהנהו עובדי שכבר נתייחדה עם האסור לה משום שמא נתנה עיני' לא היינו מתירין אותה מספיק' מה תאמר שאם נתיר אותה שמא תעשה כך להסתיר עם האסור ותאמר טמאה אני להפקיע מבעלה להא לא חיישי' דכל אשה בחזקת כשרות לבל תעבור על איסור יחוד א"א וגם תחוש לעצמה הלא זה כאש לנעורת ופן תבא לידי מכשול חלילה וכיון דזה מילתא דלא שכיח לא הי' לחכמים להתירה ע"י הפקעת קדושין. ואף דבכ"ז לגבי דידי' לא מהימנ' מטעם אי איתא עכ"פ ראוי שתהא אסור משום שוי' אנפשה חד"א וכמ"ש תוס' בכתובות באומרת טא"ל אין נראה כלל להתירה מטעם דהוי מרכס דשוי' נפשה חד"א משמע לדידי' מהני זה הטעם ולא לגבי דידהו לכן הוכרחו לתרץ מתוך שראו קילקול הדורות עד שרוב משקרות וכמ"ש ואזלי' בתר רובא ששקר חומרת רק להפקיע ואין כאן ח"ד שיודעת בעצמה שטהורה היא רק להפקיע א"ע אומרת כך וכמ"ש הרא"ש שמעתין וחק"נ ביבמות שם:
ובזה ניחא נמי דברי הרא"ש דאמתני' הי' מקום לומר דאפקעינהו לקדושי' משום הפקר ב"ד וב"ז וכי תימא איך יושב עמה היום ע"כ הקדושין חלין אחר שנאנסה ותו לא אפקעינהו לגמרי ול"ש אפקעינהו כה"ג וכדעת הראשונים דלא תירצו הכי י"ל דלעולם דאפקעינהו לגמרי ומה שיושבת עמה היינו כפלגש בלא קדושין וכדברי מוזלה"ה לזה הביא הרא"ש ראי' מר"ש דאוכלת בתרומה מיד שלא תוציא לעז וכו' ואי ס"ד דאפקעינהו לגמרי אמאי אוכלת בתרומה אע"כ דהקדושין חלין גם עתה ותו ל"ל אפקעינהו ושפיר קשה נימא שוי' ח"ד. אלא דלפי"ז קשה ע"מ שכ' ומיהו י"ל דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדברי' אי קאי אהנהו עובדי הול"ל ועוד יש לומר ואי קאי אר"ש א"כ אכתי גם אמתני' קשה למאי שהוכיח מר"ש מדאוכלת בתרומה ע"כ ליכא הפקעת קדושין וא"כ נימא במתני' נמי שוי' ח"ד וליכא למימר דמר"ש הוכיח אמתני' דל"ל אפקעינהו ותירוצו קאי גם על מתני' דאיירי בחוזרת [וכמ"ש הק"נ דקאי על מתני'] זה אינו וכמ"ש הנו"ב דמדקא' במתני' האומרת טמאה אני תביא ראי' לדברי' משמע בלא ראי' א"א לאסור עצמה על בעלה אף שאינה חוזרת בה ופלא בעיני על הק"נ איך לא הרגיש בזה. לכן נ"ל לפרש דברי תוס' והרא"ש עוד בד"א. והוא למאי דכ' הר"ן ואחרי' תירצו דמדינ' ודאי אינה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום כסיפ' כו' תקנו להאמינה ומשום שמא תתן עיני' אוקמי' אדינ' ולכאורה קשה נהי דמשועבדת לו אכתי תאסור מטעם שוי' ח"ד כדאשכחן באומרת הנאת תשמישך עלי' נאסר עלי' מטעם ח"ד וצ"ל דשוי' ח"ד לאו משום טעם נדר אלא משום דנאמן לחוב לעצמו אבל לגבי אחרי' אינו נאמן במאמרו וה"נ כיון דמשועבדת לו אין אנו מאמיני' לה להפקיע ממנו ואמרי' שיודעת בעצמה שהיא שקר ואינו דבר האסור לה כמ"ש השע"מ פ"ט מאישות ומוזלה"ה. ולפי"ז ניחא דאמתני' לא קשי' להו די"ל כיון דמשועבדת לו לא מהימנ' אפי' לגבי דידה לשוי' ח"ד מיהו היינו במתני' דקודם שאמרה הכי האשה היא בודאי בחזקתו דבעל ואין כאן ספק כלל אבל בהנהו עובדי נהי כיון דהשתא דאיכא סברא דמרכס לכאן ולכאן מכח אם איתא הוי כאין רגלי' עכ"ז הלא גם מקדם תיכף שנתיחדה עם האיש ההוא איתרע חזקתו דבעל שהרי אפשר שתבעל לו וירכוס וכמ"ש תוס' כתובות כ"ג בזרק ס' קרוב לו ס' קרוב לה תיכף שזרק איתרע החזקה שיכול להיות קרוב לה ה"נ יכול להיות שתזנה עמו שה"ה כאש לנעורת. וא"כ נולד ספק אחר שנסתרה ואיתרע חזקתו דבעל מאז וגם עתה בספיקו עומד מכח שיש סברא לכאן ולכאן וא"כ בכגון דא באומרת טמאה אני הדקו"ל נאמין לה מכח שוי' ח"ד ול"ל דלא מהימנא מכח דמשועבדת לו דע"כ ע"א אינו נאמן אלא בליכ' ספק קודם אמירתו אבל היכא שיש ספק קודם אמירתו והוא בא לברר הספק אפי' במקום רוב נאמן וכמ"ש הר"ן ופ"י בקדושין דף ס"ד אהא דנאמן ליתן גט והביא ראי' מהא דטבח נאמן לומר במקולין אף שיש רוב טריפות במקולין משום שאינו אלא מברר הספק עיי"ש. ובפרט להנה דגרסו בריש גיטין אבל היכי דאתחזיק איסורא דא"א והוי דבר שבערוה אין ע"א נאמן משמע דתרוויהו בעינין דבר שבערוה ואתחזיק איסור א"א ודאי. אבל היכא דבלא העד נולד ספק תו ע"א מהימן אפי' בדבר שבערוה הן להיתר והן לאיסור וכללא היא היכא דע"א מהימן גם בע"ד עצמו נאמן א"כ בהנהו עובדי שבלא אמירתה נולד הספק אמאי אינה נאמנת לומר טמאה אני הא שוי' אנפשה ח"ד אף דאיכא הוכחה שלא נטמאת מכח אי איתא וכו' היינו לגבי דידי' מותרת אבל איהי בעצמה ליתסר מטעם ח"ד כיון שטוענת ברי נגד אם איתא כמו שכ' תוס' בכתובות דאי איתא הוי מירכס אף דמהני לדידי' אבל לגבי דידה שא' ברי טמאה הוא ולכן הוכרח לתרץ דהכא שאני שנתקלקלו הדורות ורוב משקרות דע"כ לא מהימן ע"א במקום ספק אלא בסתם דל"ח למשקר חבל כאן איכא רוב עלי' גופה דמשקרת ולהפקיעה א' כך לכך נראה להם להתירה. ולפי"ז שפיר הוסיף הרא"ש ראי' מר"ש דאוכלת בתרומה דאלו ממתני' י"ל משום שמשועבדת לו לא מהימנת אף לגבי עצמה מכח שהדבר חב לו וכמש"ל אבל לענין תרומה דזנ רק לחוב לעצמה שפיר קשה נאמין לה משום שוי' אנפשה ח"ד וע"ז תירץ דהא דר"ש איירי בחוזרת ונותנת אמתלא אבל במתני' א"צ אמתל' משום שמשועבדת לו בודאי וכמ"ש וזה נכון לדעתי.
ובדין גרשתני
שם דף צ"א א' לבעלה גירשתני מהו ארה"מ ת"ש האומרת טמאה אני אפי' למ"א דלא מהימנא התם היא דמשקרת דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידעה דבעלה ידע בה מהימנא דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה וכתב הרא"ש ועוד נ"ל טעם טוב דהלכה כרה"מ דאפי' למ"א היא תובעת שיגרשנה וחיישי' שמא נתנה עיני' באחר ותנשא לו לאחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענות שקר מתחת בעלה להיות באיסור א"א כל ימי' עכ"ד. והנה רבים ראו כן תמהו חדא שהרא"ש הוסיף טעם שלא זכרו ר' המנונא בעצמו. ותו דא"כ ל"ל לרה"מ לחלק דבמ"א בעלה לא ידע בה וכו' הא בלא"ה יש חילוק כמ"ש הרא"ש דבמשנה אחרונה שנותן לה גל חיישי' שמא נתנה וכו' ותנשא אחר דגט דסוברת שאין כאן קילקול אבל בגרשתני איכא קילקול כל ימי' אין מקלקלת א"ע. ותו קשה לס' הרא"ש אמאי למ"א אינה מותרת איך מאמר שקרר להנשא לפלוני נהי דאנו מאמיני' לה אינה מותרת איך תאמר שקר להנשא לפלוני מאמיני' לה שלא תהא נותנת עיני' באחר אולי בעלה יחוש ע"ז שנתנה עיני' באחר וילך ויעשה בערמה לגרשה על תנאי אם האמת כדברי' תהא מגורשת ואם לאו לא תהא מגורשת והוא רשאי לישא אחרת לדינא דש"ס והיא שיודעת האמת שטהורה היא לבעלה ואינה מגורשת לא תוכל להנשא שלא תשב באיסור כל ימי' ותשאר קרח מכאן ומכאן עגונה כל ימי'. ותו לתקנו רבנן שיגרשה על תנאי ותו ליכא למיחוש שתתנה איני' באחר דאינה מקלקלת א"ע כו' ואח"ז תהא מותרת לעלמא מטעם זה שוב ראיתי שהעיר בזה בנו"ב בתרא סי' י"א אבל אין להקשות על הרא"ש מהא דנטולה מן היהודי' דלמ"א חוששין שלא תהא נותנת וכו' ופירש"י והר"ן שתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא והרי אז תשב באיסור נדר כ"י וי"ל דהרא"ש קא' שאינה מקלקלת א"ע לישב באיסור א"א דייקא כל ימיה שהוא איסור חמור ובני' ממזרי' אבל משום נדר אינה חוששת אפי' לכ"י ואף דאי' בגיטין פ' השולח שהתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים הרי חוששת לאיסור נדר כ"י היינו משום חימוד ממון הכתובה ודאי לא תהא באיסור כ"י אבל משום דתקיף יצרי' מן האיש שנתנה עיני' בו חיישי' שתשב באיסור נדר כ"י. ותו י"ל דתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותאמר שבעוד שהיתה גרושה או אלמנה נדרה כך שהי' קשה לה ועתה נתרפאות ותתיר לה בפני חכם ואפי' אי אמרה נטולה אני וכו' עד"ח הרי לדבר מצו' יש לה התרה ולהנשא דבר מצו' היא אבל מהא דטא"ל אם יתן גט על תנאי דאז איסור א"א עלי' כ"י ואפי"ה חיישי' קשי':
לכן הנראה בדעת הרא"ש ז"ל הוא דודאי לענין להפקיע עצמה מבעלה שלא לכופו לישב עמו פשיטא דנאמנת מכח חזקה דא"א מעיזה. אבל באומרת התירוני לינשא או אפי' סתם גרשתני דמסתמ' כוונתה להנש' ולא לעגן א"ע איך מתירין לה להנשא בדיבורה הקל משום חזקה זו וכאשר הריטב"א ז"ל הרעיש ע"ז לזה כ' הרא"ש משום דלענין להנשא איכא חזקה דאינה מקלקלת כו' ובודאי דהרא"ש אזיל ומודה דאשה חשודה בכך שתתן עיני' באחר ומקלקל עצמה כל ימי' באיסור אלא דהיינו במקום שאין בעלה יודע מזה שהיא מקלקלת עצמה כהא דמתני' שאם תנשא יסביר שהאמת כדברי' שנטמאת אבל הא ודאי לא עבדה לומר בפני בעלה גרשתני להנשא לאחר ובעלה הראשון הוא היודע שלא גרשה ומפקעת עצמה ממנו בשקר לישב באיסור א"א כ"י בעודנו חי זה העזה גדולה אשר אין כמוהו וכדאי חזקה זו להתירה להנשא בלי שום חשש והן דברי הגמ' אפי' למ"א דלא מהימנ' משום שלא תהא נותנת עיני' באחר דקשה לתקנו שיתן לה גט ע"ת כנ"ל ושוב לא תנשא לקלקל א"ע אע"כ אפי"ה חיישי' שתקיף לה יצרה ותקלקל עצמה כל ימי' עז"א התם היא דמשקרת לישב באיסור כ"י משום דידעה דבעלה לא ידע בה אבל הכא גבי גרשתני דידעה דבעלה ידע בה מהימנת בדיבורה דחזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה לומר גרשתני לישב באיסור כ"י בפניו וא"כ דברי הרא"ש הן הן דברי ר' המנונא ודברי הגמ' אבל רבא לטעמי' דסובר כמאן דמותב לקמן לרה"מ מהשמים ביני לבינך דידעה דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנת משום שמא חתן עיני' כו' הרי אף בידע בה בעלה שמשקרת חיישי' שתקלקל עצמה כ"י ומשו"ה קאמר רבא אפי' למשנה ראשונה דמהימנא משום דכסיפה וכו' אבל בגרשתני זמנין דתקיף לה וכו' ומעיזה אפי' לקלקל כ"י אבל רה"מ לטעמי' דסובר התם היא גופי' אמרה לא קים לי' א"כ אין כאן העזה נגדה במה שיושבת עם הבעל האחר בפני בעלה לכך למ"א לא מהימנ' אבל בגירשתני דידעה בה בעלה דמשקרת לא מעיזה ר"ל לקלקל א"ע ועי' בנו"ב סי' צ"א. ולפי"ז יש לפרש הא דמתיב רמ"ש לרבא מהשמי' ביני לבינך למשנה ראשונה הכא דל"ל כסיפא וקתני מהימנא וקסבר רבא כיון דלא סגי דלא אמרה דאינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה לי' דיש להבין הכי פליגי במציאות אם זה כסיפא או לא. ותו מ"ז שמסיים לא אמרה לי' אלא הוא אשר דברתי דרה"מ לטעמי' שהיא גופי' אמרה דבעלה לא ידע ולא קים לי' בזה משו"ה ליכא כסיפא לה במה שאמרה הכי בפני ב"ד. אבל לרבא לטעמי' שהיא יודעת דבעלה ידע בה שקים לי' בהך מילתא והיא מכחשת אותו בפני ב"ד שאינו כדבריו זהו מילתא דכסיפא לה בפני ב"ד להכחישו בענין זה. וזה שאמר אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה לי' דייקא והבן: