אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק אה"ע · סימן לא
דין חזקה שליח עושה שליחותו עירובין פ"ג ל"א ל"ב.
משנה השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב ופריך וקטן לא והאר"ה קטן גובה העירוב ל"ק כאן בע"ת כאן בע"ח ופירש"י ע"ת אקנוי שביתה היא וקטן לא אלים למיקני והקשה תוס' ממס' מעילה דמשמע אפי' על הקוף ופול ה"ז עירוב ותו לפרושו משמע אי אלים למיקני הוי מהימנא והיכי פריך ודלמא לא ממטי לי' וכו' ונראה לתרץ דעת רש"י דגם הוא אזיל ומודה דהתם בעירובין איירי בעומד וראהו שהניחו במקומו והכא באינו עומד וראהו אינו עירוב מטעם דלא מהימן ומה שהוסיף טעם משום דלא אלים למקני משום דהא בהא תלי' דאי הוה אלים למקני הוי מהימן כדאשכחן גבי בדיקת חמץ דמהימני אף דהתם חזר ואמר בדקנו וכאן לא חזר הוי מהימן מכח חזקה שליח עושה שליחותו כיון דמהימן שייך בי' חזקה זו וכס' תוס' דלא מחלקו בהכי [ולא כדמחלק בס' אהע"ו ותוס' דרע"ק בזה] אלא החילוק היא דהתם אנו סומכין על הגמר הדבר וכן במתני' דאם אמר לאחר לקבלו א' חזקה שע"ש דאף שאמר לחש"ו להוליכו מ"מ בגמר השליחות ועיקרו לקנות שביתה עבורו סמך עליו וכש"כ באומר לשלוחו צא וקדש או תרום וכדומה דהו"ל כבע"ד משו"ה אמרי' בי' חזקה שע"ש. אבל בקטן דלא אלים למקני שביתה עבורו אינו סומך עליו בגמר הדבר רק בהתחלה להוליכו לי גדול שזה מעשה קוף ופול בעלמא לכן לא אמרי' בי' חזקה שע"ש ומשו"ה לא סמכי' עליהו ולא מהימני וא"ש ובזה גם דברי הטור ניחא דבבדיקה אפי' בבית של אחרי' נמי קטן מהימן לומר שבדק דאזיל בשיטת רש"י וכדאמרן:
שם אר"נ בשל תורה אין חזקה שע"ש בשל סופרים חזקה שע"ש אר"ש דתנן וכו' ור"נ התם כדקתני טעמא איכא דאמרי וכו' הסוגי' תמו' וכי לא ידע ר"ש מה דקתני התם בסוף המשנה מפני מה הרחוקים מותרי' מפני שאין ב"ד מתעצלין בו ושמא דוקא ב"ד. ועפ"י פשוט נראה לפרש דר"ש הי' סובר מדלא קאמר האי טעמא תיכף ברישא דמתני' והכי היל"ל הרחוקי' מותרי' מחצה"י לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בו מכלל דתנא דמתני' סובר דבלאו האי טעמא מותרי' מכח חזקה שע"ש אע"ג דחדש דאורי' הוא מ"מ גם בשל תורה אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו כסברתי ור"י הוא דפליג אתנא דמתני' הן במה שסובר בשל תורה חזקה שע"ש והן ע"ד דא' ריב"ז התקין דמשמע גזר והתקין דבזמן שאין מקדש האיר מזרח מתיר וע"ז אר"י והלא מן התורה היא בין בזמן שביהמ"ק קיים ובין שאינו קיים אפי"ה אסור מדאורי' עד סוף היום ומדינא אסור וגם ליכא למימר הטעם מכח חזקה שע"ש דבשל תורה לא סמכי' אחזקה זו ולכן אמר ר"י מפני מה אמרו הרחוקי' מותרי' מחצה"י מפני שאין ב"ד דייקא מתעצלין בו והלכה כתנא דמתני' ולא כר"י כך סובר ר"ש ור"נ אמר התם ברישא דמתני' כדקתני טעמא בסיפא מפני מה הרחוקי' מותרי' מפני שאין ב"ד וכו' היינו דלאו ר"י קאמר להא מלתא אלא תנא דמתני' בעצמו אמר לה וכפירש"י התם ברישא דמתני' וטעמו כדתני לקמן וכן בד"ה מפני מה וכו' בין לר"מ ובין לר"י נמצא מוכח מהכא דבשל תורה לא אמרי' חזקה שע"ש ומזה נשמע דרש"י סובר הלכה כר"נ כשיטת ר"ת שפסק כך משו"ה פירש התם במנחות מתני' כוותי' וזה פשוט
אבל לולי פירש"י נראה לומר דר"נ נמי סובר דר"י הוא דקא' מ"מ הרחוקי' מותרי' מפני שאין ב"ד מתעצלין אבל תנא דמתני' לא אמר כך מפני שסובר הטעם מכח חזקה שע"ש ודכ"ע סברו בשל תורה לא אמרי' חזקה שע"ש אלא בדרבנן ובהא פליגו תנא דמתני' סובר דגם בזמן שביה"מ האיר מזרח מתיר וכדאר"י ור"ל ועד הביאכם למצו' ולא עשה גמורה אלא מצו' מהמובחר בעלמא מדפריך עליה משום מצו' ניקום ונגזור וכמ"ש תוס' במנחות פ"ק דף, ה' ע"ב משו"ה אמרי' בי' חזקה שע"ש דלא עדיף ממידי דרבנן דאמרי' בי' חזקה שע"ש אף שלא יבא מכשול של תורה ע"י אם לא יעשה שליחותו דהאיר המזרח מתיר. וע"ז אר"י והלא מן התורה אסור כל היום וא"כ לא אמרי' בי' חזקה שע"ש דמ"מ הרחוקי' מותרי' וכו' מפני שאין ב"ד מתעצלין וכו' והר"ן הק' התם בסיפא דמתני' דייקא כדקתני טעמא לר"י מפני שאין ב"ד מתעצלין משום דבשל תורה לא סמכי' אחזקה אבל תנא דמתני' דלא א' הכי משום דאיהו סובר דאפי' בזמן שביה"מ קיים נמי האיר המזרח מתיר והבאת עומר אינו אלא למצוה וכדאר"י ור"ל בהדי' משו"ה סמכי' אחזקה שע"ש ומזה מוכח דבשל תורה לא אמרי' חזקה שע"ש אלא בדרבנן [ולפירש"י גיטין ל"א ע"ב דסתם ר"נ הוא ר"ל בר יצחק יש ראי' לזה דהא במנחות פריך אר"י ור"ל משום מצו' ניקום ונגזור אר"נ בר יצחק וכו' מכלל דכוותיהו סובר ועיי"ש בתוס' מיהו לשיטת תוס' דסתם ר"נ אינו ר"נ ב"י אלא ר"נ בר יעקב ואיהו דפליג עם ר' ששת כדאית' בירושלמי ליכא ראי'] ויש לי ראי' נכונה לפי' זה דהא שם במנחות הניחו תוס' בתימ' מנ"ל לר"י ור"ל דפליג שום תנא אר"י דקאמרו אף בזמן שביה"מ האיר המזרח מתיר [פי' דבריהם כיון דאליבא דאמת תנא דמתני' דא' ריב"ז התקין היינו דרש והתקין דעד ועד בכלל כר"י א"כ מנ"ל לר"י ור"ל דתנא דמתני' סובר אף בזמן המקדש האיר מזרח מתיר דעד ולא עד בכלל ודברי הצ"ק שתמה על דבריהם תמוהים בעיני עיי"ש ותבין] ולמה שפירשתי ניחא ולק"מ דר"י ור"ל אזלו בשיטת ר"נ ויש ראי' ברורה לזה לשיטת ר"נ ודעמי' דפסקו כר"נ משום דא' בגיטין בסוגי' דשליש אהא דאר"י גבי בעל א' לגרושין ושליש א' לגרושין וכו' אין דבר שבערוה פחות משנים ופריך וליהמנא לשליש מדא' ר' יצחק [ובנזיר אי' אר"י א"ר יוחנן] האומר לשלוחו וכו' חזקה שע"ש ומשני ה"מ לחומרא אבל לקולא לא והיינו כר"נ מיהו לפי' תוס' בשם ר"י ליכא ראי'. אלא בלא"ה י"ל דר"י ור"ל אזלו בשיטת ר"נ דכ"ע סברו דבשל תורה לא סמכי' אחזקה שע"ש ואכ"ק אמאי לא א' תנא דמתני' בריש' הך טעם לפי שאין ב"ד מתעצלין אלא ע"כ משום דאיהו סובר אף בזמן המקדש האיר המזרח מתיר משו"ה סמכי' אחזקה שע"ש וריב"ז ור' יהוד' פליגו דעד ועד בכלל משו"ה א' ר"י והלא מהתורה אסור ול"ל חזקה שע"ש אלא מותרי' מכח שאין ב"ד מתעצלין. נמצינו למידין דר"נ ור"י ור"ל בחד שיטה קיימין ולמה דקי"ל כריב"ז ור"י דעד סוה"י אסור מד כפסק הרמב"ם בפ"י מא"א וש"ע יו"ד רצ"ג לא אמרי' בי' שע"ש אלא מפני שאין ב"ד מתעצלין ור"ש ורב ושמואל בחד שיטה אזלו דכ"ע חדש מדאורי' בזמן שביה"מ קיים ואפי"ה אמרי' בי' לתנא דמתני' שע"ש ולפי הך לישנ' קמא אתיין דברי ר"ש כתנאי אלא דפוסק בזה כת"ק דגם בשל תורה א' חזקה שע"ש ולא כר"י אבל לאיכא דאמרי ניחא דדברי ר"ש אתיין לכ"ע דכולהו סברו דגם בשל תורה א' חזקה שע"ש אלא דבהא פליגו ת"ק סובר דגם בשל תורה שליח אינו מתעצל עד סוף היום ור"י פליג דבשל תורה חיישי' ששליח מתעצל ע"ס היום וב"ד עד פלגא דיומא וכיון דקי"ל כת"ק א"כ לפי"ז גם בשליח לא בעי' להמתין ע"ס היום דאינו מתעצל. ובזה ניחא הא דכ' הטוש"ע יו"ד סי' של"א סל"ד בהג"ה האומר לשלוחו צא ותרום י"א חזקתו תרום דא' חזקה שע"ש באופן שיכול לבא מכשול על ידו ולמה לא פירשו דמ"מ אסור ע"ס היום א"ו לר"ש למה דקי"ל כת"ק גם שליח אינו מתעצל וזה דלא כמשל"מ פ"ד מבכורות דבתרומה בעי' להמתין ע"ס היום והג"ה רע"ק איגר ז"ל שהעתיקו ביו"ד להלכה ולפי"ז ממה שכ' רבינו שם הרחוקי' מותרי' מחמת שאין ב"ד מתעצלין מוכח דסובר כר"נ דבשל תורה לא אמרי' חשע"ש וכמ"ש המשל"מ דאולי לר' ששת ר"י הוא דא' הכי אבל לת"ק גם שליח אינו מתעצל אפי' בשל תורה והבן. עוד י"ל דאפי' ר' יודא לא קאמר שליח מתעצל ע"ס היום אלא בעומר משום דאפשר טעה בדין וסובר דגם בביהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר דעד ולא עד בכלל [וסברא כזו מבואר במשל"מ גבי נודר עיי"ש] אבל ב"ד יודעים הדין אבל בעלמא שהשליח יודע שיב מכשול ודאי אינו מתעצל כלל ודו"ק:
תוס' ד"ה ור"ש הר' שמשון פסק כר"ש ור"ת כר"נ דבפ' המקבל וכו' ומשני ה"מ לחומר' אבל לקולא לא וכן לגבי תרומה א' הכי ועוד דר' שמעי' דבסמוך סובר כר"נ וכו' ור"י אומר דהתם אין המשלח בא לידי מכשול וכו' ור' שמעי' לא אמר טעם למה סומכין אלא ליישב דברי רב ועי' משל"מ שם ביאור דבריהם ולא הונח לנו בתירוצם והרי למסקנ' בפסחים שם גם לרב אין הטעם בטבול יום שמא יפשע אלא דמדאורי' לא חזי קודם טבילה ואפי"ה מסיק בסוף הסוגי' אבל בשמיני דאין בידו להקריב אימא לא דלמא פשעו הכהנים קמ"ל כר' שמעי' דא' חזקה על ב"ד וכו' אבל כהנים חיישי' שמא פשעו והיינו כר"נ וכמ"ש הלח"מ בדעת רבינו סופ"א ממחוסרי כפרה ולולי דבריהם הי' נ"ל כעין הכרעה עפ"י דאי' ביבמות דף קי"ט כיון דאחזקה לשוק לא חייש ופריך רישא נמי כיון דאחזקה לייבם תייבם אר"נ רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א' רבא ולחד גירסא רבה מכדי הא והא דאורי' מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ובכתובות כ"ג בשם רש"י ובקדושין י"ב בשם י"מ מחלקי' בתוס' בין איסור לאו דזונה מקלינן ובין איסור א"א דבמיתה מחמרינן וכן דעת רשב"ם ב"ב דף קל"ה עיי"ש ובתשו' דברי אמת סי' ו' כתב דדבר זה במחלוקת היא ששיטת רש"י ורשב"ם ור"ת והגאוני' לחלק בין איסור לאו ודעת רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שלא לחלק מפני שהקשו מהא דיבמות דא"ר מה לי איסור כרת וכו' והוא מתרץ דע"כ לא אמרו אלא דלאו וכרת שוין אבל א"א שיש בו חנק חמור. ומביא ראי' לזה ממ"ש הר"ן פ"ב דכתובות בשם י"מ בכל תרי ותרי מן התורה אזלי' בתר חזקה אך רבנן החמירו והיינו בא"א א"נ לעבודה אבל בתרומה אף שאיסור תורה לא אחמיר וקשה הא זר שאכל תרומה במיתה וב"נ ה"ה כזר אלא ודאי שאני לן בין אסור חנק דהיא מיתה בידי אדם ובין תרומה שהיא איסור מיתה בידי שמים עכ"ד. ואתפלא הרי אי' בחולין קי"ד א' רבא גבי חלה ספק איסור' לחומר' פירש"י שיש בה עון מיתה הילכך לא סמכי' אחזקה וכו' הרי אפי' במיתה ביד"ש סובר רבא דלא סמכי' אחזקה וכש"כ בכרת ולאו דוקא במיתת ב"ד. והדקו"ל מהא דיבמות ועי' בפר"מ בפתיחה לה' טריפות ובבית מאיר בסי' ו' שהשיגו מהא דיבמות והנ"ל ליישב דעת הקדמונים המחלקי' בין איסור לאו לכרת ומיתה ביד"ש וכש"כ מיתת ב"ד היא מפני דסוברים דהלכה כר"נ לגבי רבה או רבא החולק עמו משום דאיהו פשיט' לי' ורבא או רבה מספקא לי' שהרי שם ביבמות דף פ"ב אי' רבה ולחד גירסא רבא אמר רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ופריך והא איהו דאמר כל בדאורי' ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרת קשי' ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של ר"נ ובפרט דבחולין הנ"ל בהדי' רבא סובר הכי כר"נ ע"כ הלכה כוותי' ולפי"ז יש לומר דג' מחלוקת בדבר ר"נ סובר דאפי' בלאו דקיל מכרת לא סמכי' אחזקה שע"ש דלאו חזקה היא כלל לאיסור תורה ומוכח לי' מהא דחדש דבלאו וא' מפני שאין ב"ד וכו' ור"ש סובר אפי' בכרת חזקה היא מהא שיש עלי' לידה וכו' דקדשי' בטומאת הגוף היא בכרת כפירש"י. ור' שמעי' אמר התם משום חזקה על ב"ד של כהני' וכו' וסבר ר"נ דר"ש סובר כותי' דבשל תורה לא סמכי' אחזקה זו אבל הש"ס דפסחים הנ"ל אינו סובר כך אלא דר' שמעי' מכריע דבאיסור לאו קי"ל כר"ש דסמכינן אחזקה שע"ש אבל בכרת דחמור אף דחזקה היא לא סמכי' על כהני' רק על ב"ד ובזה ניחא סוגי' דגיטין פ' התקבל דפריך אר"י דאמר בהא דשליש אומר לגרושין אין דבר שבערוה פחות משני' הא אמר ר"י ובסוטה גרסי' א"ר יוחנן האומר לשלוחו וכו' אסור בכל הנשי' שמא קידש א' מקרובותי' דהיא בכרת דחזקה שע"ש ומשני התם לחומרא אבל לקולא לא כלו' באיסור כרת וכש"כ בא"א דבחנק וכן בתרומה דהיא במיתה בידי שמים לא סמכי' אחזקה לקולא אבל לעולם באיסור לאו קי"ל כר"ש דא' חזקה שע"ש אפי' לקולא והא דפריך בפ"ק דחולין משחיטה דאיסור לאו לתרומה דאיסור מיתה משום דהתם קאי לר"נ דאפי באיסור לאו ס"ל דלא סמכי' אחזקה שע"ש אבל הא דמסיק הש"ס הכי ובעל האיבעי' קיבל דבתרומה לא סמכי' אחזקה היינו משום דתרומה איסור מיתה וכדאמרן כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כך:
ובנזיר דף י"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שע"ש וכ' תוס' וא"ת וכ"ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת נתקדשה ע"י שליח ולר"ת דנאמנת לומר לא נתקדשתי קטנות שא"י אם אביהן קבל עבורן קידושין מא"ל וכבר מת אבי' וכו'. ונראה לתרץ דעת ר"ת דאיהו לא ניחא לי' בתירוצו דקנסא הוא משום דאזלי' בתר רובא משום קושיתם להלן מה פריך מקן הא לעלמא לא קנסו ותי' דחוק לי' לכן סובר דדינ' הוא דלא אזלי' בתר רוב דהו"ל קבוע דרבנן ואיהו סובר דחזקה גמורה היא נגד חזקת פנוי' משום שבידו לקדש דמסתמ' ימצא אשה בעולם שתתרצה להתקדש לו וכמ"ש רש"י כתובות כ"ב ד"ה מנאן לאסור את בתו קטנה או נערה שבידו לקדשה ולא כמ"ש תוס' בגיטין דזה אינו בידו וכ"כ תוס' ישנים בכתובות ועיי"ש בפ"י ובמה שכתב בקידושין דף ס"ד] ולפי"ז האי לדינא דאורי' בידו הוא אבל למה שאמרו חכמים אסור לאדם לקדש את בתו קטנה תו לאו בידו הוא דשמא לא ירצה האב לעבור על איסור דרבנן וכיון שכן לאו חזקה היא כלל ותו מוקמינן לה אחזקת פנוי' ותוס' ס"ל דאיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי בי' עי' בדברי הה"מ פ"א מאשות ויכול להיות שימצא מי שיקדש בתו קטנה ואם שאפשר שלא ימצא כ"כ באשה עצמה אפשר שלא תתרצה וא"כ מ"ש זה מזה ולזה תירצו בגיטין דמה"ט באמת לאו חזקה גמורה היא אלא קנסא לדידי' ולעלמ' לא קנסו ועוד דאיכא רובא עיי"ש. ולזה קשי' להו מהא דקן הא לעלמא לא קנסו ולולי דבריהם הי' נראה לומר דמצד רובא לאו קנסא היא אלא דינא דהו"ל קבוע דרבנן אלא הא דקנסא הוא וקנסו רק לדידי' ולא לעלמא היינו משום דמסקינן בגיטין ס"ד דחזקה שע"ש אמרי' רק לחומרא ולא לקולא והטעם דאוקי חזקה זו נגד חזקת פנוי' או לענין גט בחזקת א"א ולענין עירוב בחזקת תחום ביתו והו"ל ספיקא ובדאורי' לחומר' ובדרבנן לקולא כר"נ לר"ת ולדעת ר"י אפי' לר"ש א' הכי היכי שלא יבא המשלח לידי מכשול א"כ תו איכא ס"ס לדידי' ולעלמא לדידי' שמא לא קידש שום אשה כלל ואת"ל קידש שמא זו אינה קרובותי' וכן לעלמא שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש שמא לא זו קידש ולא הוה משם אחד כיון דמספקינן שמא ליכא ריעותא כלל כמו בס' על ס' לא על ושמא לא דרס עי' בפוס' בסי' ק"י ובחוו"ד. ותו דספק א' מתיר יותר מחבירו דשמא לא קידש כלל כל הנשים מותרת ושמא לא זו שקידש עכ"פ אותה שקידש אסורה [ואם תאמר הניחא למסקנא אבל לס"ד דחזקה היא אפי' לקולא א"כ תקשה לי' יהא כל הנשים אסורות י"ל כמ"ש תוס' בגיטין דגם לס"ד לאו חזקה גמורה היא כאן דשמא לא תתרצה וכו' ותו הו"ל ס"ס וכמו שיבואר להלן] והתוס' דכאן לא ניחא להו בהכי י"ל דס"ל כמ"ש הב"ש בסי' נ"ה דהו"ל ס' בגוף ס' בתערובות אבל אין זה מוכרח חדא דדעת כמה פוס' דאם לא נודע הספק הראשון תחילה מותר אפי' בכה"ג עי' ט"ז וש"ך בסי' ק"י ופרמ"ג ותמצא ועוד נ"ל דאפי' לדעת הט"ז והש"ך דגם בלא נודע תחילה ה"ז הא' אסור א' מגוף וא' בתערובות היינו באופן המבואר שם שנתערבה כמה ביצי ואחר התערובות נודע שא' מהן הי' ס' טריפה נמצא נולד ס' הראשון שבגוף קודם לחבירו שבתערובות אלא שלא נודע לנו אבל כאן שנולדו שני הספיקות שבגוף ותערובות יחד כ"ע מודו דמהני כך נ"ל נכון. וגם בס' טיב קדושין השיג על הב"ש דהא ביו"ד סי' ק"י ס"ד דעת המחבר אפי' בקבוע ממש מהני ס"ס כזו והב"ח חולק דוקא בקבוע דרבנן מהני ס' בגוף וס' בתערובות וכאן נמי אינו אלא קבוע דרבנן עכ"ד וכיון שכן י"ל דקנסא היא לדידי' דוקא, לעלמא לא קנסינן משום ס"ס זו כדאמרן. אבל לולי דיש ס"ס מדינא הי' אסור לדידי' ולעלמא מטעם דהו"ל קבוע מדרבנן דאי לא הוי קבוע דרבנן ודאי לא הוי קנסו כלל משום דאיכא רובא וס"ס דאפי' ליוחסין לא חיישי' בתר רובא בסופ"ק דכתובות אלא ע"כ היא קבוע דרבנן וא"כ התם בקן דליכא ס' א' שמא זו של חבירו ליתסר לכ"ע מדינא מכח קבוע דרבנן דהוי ס"ד דגם תור ויונה דרכו לנוח בקן ולא לפרוח כמו אשה וע"ז משני דיש חילוק ביניהם:
שבתי וראיתי שיש להעמיס כל דברינו בתוס' גיטין שתירצו תחילה דקנסא הוא אבל מהדין מותר בכל הנשים דאין זה חזקה גמורה וכו' ואיכא ס"ס ולפי"ז באמת שפיר מקשה הגמ' מקן דהתם ליכא אלא ס' א' וכמו"ש אלא משום דמספקא להו אולי אין ס"ס זו מועיל מכח ס' א' בגוף וא' בתערובות ע"ז כתבו ועוד דאזלי' בתר רובא ולפי הך תירץ השני הקשו והא דפריך מקן סתומה והוכרחו לתירוצם אבל לפי תי' הראשון שפיר פריך מקן כדאמרן: