אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק אה"ע · סימן כט
שאלה מאת בני הרה"ג וכו' מוה' חנני' יו"ט ליפא נ"י אבד"ק טעטש וזה לשונו:
מעשה בא לפנינו בענין נער אחד שקידש בתולה אחת ואתא לפנינו ה"ה מוה' שלום ואמר לנא בתו"ע וז"ל איך שהב' מענדל קנה אצלו טבעת של קדושין ונתן לו אדרא"ן אין דאס טבעת איז געבליבען אצל זוגתו ואח"כ לאיזה ימים נזדמן אצלו הב' הנ"ל עם בתולה אחת האט זוגתו של ר' שלום הנ"ל אן גענימען דאס אצבע של הבתולה ונתנה הטבעת על האצבע של הבתולה והבחור הנ"ל האט אן גיחאפט דעם אצבע עם הטבעת קדושין ואמר הרי את מקודשת לי והטבעת לא זרקה תיכף עד לאחר זמן ועד שני אמר לפנינו ג"כ בתו"ע שאמת היא שכך ראה המעשה כמו שהעיד ר' שלום הנ"ל אך מקנין הטבעת לא ידע וגם אם זרקה הטבעת מידה תיכף או לא ג"כ לא ראה. והבחור אמר לפנינו שקנה הטבעת מר' שלום עם ידיעת זוגתו ונתן אדראן והטבעת לקח מהם בידו ואח"כ החזיר להאשה הטבעת עד לאחר פרעון כולו והמעשה הי' כמאמר עדותו של ר' שלום הנ"ל. ועוד אמר הבחור שדיבר עמה ג"כ מקודם איזה שבועות על ענין שידוכין והנערה אמרה שהיא לא ידעה כלום מדברים האלה ולא הבינה כלל מהו הלשון של הרי את וכו' גם לא דיבר עמה כלל בענין שידוכין רק כשנתנה האשה הטבעת על אצבעה והבחור אמר לה הרי את וכו' ושמעה צעקת אנשים העומדים מקודשת מזל טוב זרקה הטבעת תיכף מעל ידה:
תשובה הנה האריך למעניתו בפילפול וסברא ישרה דאין כאן קדושין מכמה טעמים א' שהאשה נתנה הטבעת על אצבע הבתולה לנסות רק אחר הנתינה אמר הב' האמק"ל ושתקה היא וקי"ל שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום עי' סי' ל' ס"ב וב"ש סי' כ"ח ס"ד וריש סי' מ"ב ומה שהוא אומר שדיבר עמה איזה שבועות מקודם משידוכין אינו נאמן ותו דבעי' דיבור קודם קידושין ולא מה שדיבר זה איזה שבועות. טעם ב' אפי' להפוס' דבלא זרקה תוך כדי דיבור מקודשת מספק כר"ה ברי' דר"י דאי לא ניחא לה תשדינהו זה שייך בהוא נותן לה אבל בנד"ד שהאשה נתנה לה וחזקה כל מה שביד אדם שלו ואם תתבע האשה את הנובעת שתטען מה ששתקה הי' רק לשחוק בהן תהא מחויבת להחזיר לה וא"כ אמרי' שפיר דסברה אי תשדינהו ותאבד תהא מחויבת להחזיר לה מחירו עכ"ד הא לא נהירא דהאשה לא נתנה לה הטבעת בתורת פקדון והיא לא קבלה שמירתו ושפיר הוי מצי לשדינהו כיון דאין אחריותו עלי' כדא' ר"ה ברי' דר"י לענין ציפתא. אלא דלפי מש"כ שהאשה יכולה לתבוע הטבעת אח"ז שתאמר לשחוק כיוונתי א"כ הרי הי' ספק להעדים אם קנתה הטבעת או לא שמא אח"ז תתבענו האשה ובספק לעדים לא הוי קדושין כלל כמ"ש הב"ש בסי' למ"ד ס"ק ט' בשם הגה"א א"כ הכא הי' ספק לעד השני כי הוא אינו יודע מקנין הטבעת כלל ואין כאן רק ע"א היינו עד הראשון שאומר שקנה הבחור הטבעת אצלו וכבר העלה הנוב"י מהדו"ת סי' ע"ה דקדושין בע"א לא הוי קדושין ובפרט כאן שהי' מכחשת אותו העד שאומרת שתיכף זרקה [ביאור דבריו שאומרת כששמעה שאומרים מקודשת מז"ט זרקה הקידושין וזה הוי תוך כ"ד דאחר כ"ד הוי כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי שהיא ד' תיבות אבל לא ברירא לנו אם הי' זריקתה תוך כ"ד אפי' לפי דבריה דאולי הי' עוד מעט יותר] אבל א"צ לזה כלל חדא דהא עד הראשון אינו אומר שקנה ממנו הטבעת באדראן ושלקחו מידו לידו כדברי הבחור אלא שנתן לו אדראן וא"כ למ"ד משיכה קונה ולא מעות אין כאן קידושין כלל מיהו למ"ד מעות קונות דבר תורה מקודשת מדאורי' כפירש"י ר"פ הזהב דף מ"ח א"כ תלי' בפלוגת' דרש"י ור"ת וממילא בקדושין אותו העד לבדו אין כאן חשש אפי' למ"ד חוששין לקדושין בע"א הרי כתב הנו"ב דאינו אלא מדרבנן וא"כ הוי סד"ר לקול' אלא אפי' למ"ד בע"א חוששין לקדושין מדאורי' אכתי איכא כאן הרבה ספיקות להקל שמא כהב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ב דהשתיקה ששתקה הבתולה לאו כלום וא"ת כהב"ח דבעי' זרקה ובלא זרקה ספק מקודשת אכתי אף לדברי העד שלא זרקה תיכף אולי כמ"ד משיכה קונה ולא מעות ואינו מקודשת כלל ואת"ל מעות קונות מדאורי' אכתי שמא ע"א בקדושין לאו כלום מדאורי' ולענין דרבנן הרי מעות דרבנן אינו קונה וממ"נ אינה מקודשת. ולא עוד אלא אפי' אם הי' עד הראשון אומר בפירוש שקנה ממנו הטבעת בקנין גמור במעות והגבה לידו או משיכה והחזירו אח"ז נמי אין כאן קדושין דנהי דנאמן במאמרו לגבי עצמו שזה הטבעת היא של הבחור מטעם הודאות בע"ד כמאה עדים במה שהיא לחובתו אבל עד לא הוי בזה לענין הקדושין שהיא חב לאחרינ' בעדותו לאסרה לעלמא כמבואר בנתיבות סי' ל"ז ס"א דבע"ד אינו בגדר עד עיי"ש ופלגינן דיבוריה לא שייך בזה דגבי פלוני רבעני אף שאינו אמת שרבע אותו א' שרבע אחר אבל כאן אם אין הבעל נאמן לומר שקנהו מאתו א"כ אינו של הבחור ולא קדש כלל וכמ"ש הרא"ש סופ"ק דמכות גבי בתר ערבא אזיל וא"כ אפי' באינה מכחשת נמי לא מהני לדבריך דהעד הראשון האומר שקנה הטבעת ממנו אין עדותו מועיל לקדושין ועד השני אינו יודע משום קנין כלל והו"ל ס"ק להעד הב' ואינו כלום ואע"ג דבנוב"י קמא סי' נ"ח מביא דברי הרשב"א דספק לעדים הוי קידושי ספק ובדעת מהר"ם הדבר נוטה לכאן ולכאן ובישועות יעקב מסיק דס"ק בעדים צריכה גט וכן הפ"ת סי' ל' ס"ק ב' מביא שיש הרבה חולקים על הב"ש מ"מ כאן דלשיטת הב"ש ודאי אינו קדושין אלא דלהב"ח הוי ספק קדושין א"כ י"ל היינו במקדשה בטבעת שלו בודאי ושתקה הבתולה אבל בנד"ד שנתנה האשה הטבעת ושתקה דיש ספק לעדים אולי תחזור ותתבענו כל כה"ג חזו לאצטרופי דעת האומר דס"ק לעדים לא הוי קדושין דיש כמה ספיקות להתיר וצדקו דבריך ובפרט שכתבת עוד טעם נכון דהאשה לא סמכה דעתה כמ"ש בתשו' בית אפרים אמנם מה דפשיט' לך דהאשה אם תרצה יכולה לתבוע הטבעת שתאמר לשחוק כוונתי קא מיבעי' לי טובא דהרי קיי"ל בחו"מ סי' קפ"א וסי' קל"ח דשתיקה כהודאה ומחילה דמי' וה"נ נימא כיון ששמעה האשה שאומר האמק"ל ושתקה ולא צווחה מה לך לקדש בטבעת שאינו שלך ש"מ דודאי ניחא לה ונתנה הטבעת לו במתנה ואף שהוא לא משכו אפי"ה ע"י מה שקנתה הבתולה קנה גם הוא וקנייתה וקדושי' באי' כאחד וכמ"ש הה"מ גבי יאוש ושינוי רשות הובא בסי' כ"ח בח"מ ס"ק ב' וב"ש ס"ק ד' והרמ"ה לענין גט בסי' ק"ד עיי"ש בטור וב"ש ומנ"ל דיכולה לומר אמתלא לשחוק כוונתי הגם שכ' באה"ט בחו"מ סי' קל"ח היכי שיש לתלות בשתיקה מאיזה טעם שתק לא אמרי' שתיקה כהודאה אכתי קשה לסמוך על טעם לשחוק כיוונתי כי מתוך הענין נראה שהאשה נתנה על אצבע הבתולה כדי שהבחור יקדש בו. מיהו שתי תשובות בדבר חדא דעד הראשון בעל האשה ששתקה בעת הקדושין הוא אינו נאמן לומר ששתקה אשתו והקנתה הטבעת בזה להבחור כי הוא קרוב לאשתו וקרוב אינו נאמן כלל לענין שהטבעת של הב' ושאין אשתו יכולה לתבוע הטבעת וכיון שא"נ שהטבעת של הב' ע"י ששתקה הרי היא של האשה מכח חזקה ואין כאן קדושין וכש"כ אם הי' הטבעת של האיש ה"ה בע"ד ופשיט' שא"נ ולא נשאר רק עד השני להעיד ששתקה והרי הוא אומר שלא ראה אם זרקה תיכף או לא והיא אומרת בפי' שזרקה תיכף פשיטא שנאמנת ואין כאן קדושין אפי' לפני ע"א ותו אפי' נימא שלא זרקה תיכף כ"א אחר כד"ד אכתי אין כאן קדושין לכ"ע אפי' להב"ח דהרי כ' הש"ך בסי' קל"ח ס"ק ו' דשתיקה כהודאה היינו דוקא בפני ב"ד או עדים וכן מבואר מתשו' שבו"י ח"ג שהביא שם הפ"ת ס"ק ב' וא"כ כאן שהעד הראשון בעל האשה א"נ להעיד על ששתקה ומחלה א"כ שתיקתה לא הוי אלא לפני עד השני ושתיקה לפני ע"א לא מהני כ"א בב' עדים דוקא וכיון דשתיקתה זו לא מהני לקנין ממילא הטבעת בודאי אינו של הבחור אלא של האשה מכח חזקה כל מה שביד אדם שלו א"כ בודאי בלי שום ספק לא הוי קדושין כלל והבן זה
ואלו הן הנצרפין להתיר לבטל הקדושין חצבה עמודי' שבעה א' דעת הב"ש דשתיקה לאמ"מ לאו כלום ב' אפי' להב"ח בלא זרקה הוי ס"ק כאן י"ל דלא מהני דיש ספק לעדים אולי תאמר אח"ז לשחוק כיוונתי ובספק לעדים איכא מ"ד דלא הוי קדושין והוי ס"ס להתיר ואף דבעל האשה אומר שקנה ממנו הטבעת בערבון אינו אלא ע"א והיא מכחשת אותו שאומרת שזרקה תיכף. ג' ותו דמה"ט לא סמכה דעת הבתולה להתקדש שמא תחזור בה האשה ותתבענו עכ"ד בני שיחי':
ויש להוסיף תבלין בכחא דהתיר'. ד' דמה שאומר עד הראשון שקנה ממנו הטבעת בערבון אפי' הי' נאמן במאמרו אכתי אין כאן אלא ס"ק דתלי' בפלוגת' אי מעות קונות מהתורה או לא וא"כ בע"א איכא ספיקא טובא להתיר. ה' כיון שהעד הוא אומר שהקנה לו הטבעת אפי' הי' אומר שהקנה לו בקנין גמור. המועיל א"נ רק בתורת הודאה לחובתו ששוב א"י לתבוע הטבעת אבל לא בתורת עד לענין שיועיל לקדושין שהרי לענין הטבעת הוא בע"ד המקנה וכיון שא"נ על הקנין אינן קדושין כמש"ל. וא"ו שאף אם נימא דמה ששתקה האשה כהודאה ומחילה דמי' מ"מ העד הראשון בעל האשה אינו נאמן ע"ז לומר שאשתו שתקה ומחלה שהוא קרוב אלי' ולא נשאר רק עד שני שמעיד ששתקה וה"ה אומר שלא ראה אם הבתולה זרקה תיכף או לא והיא אומרת ברי שזרקה תיכף תוך כד"ד היא נאמנת ואין כאן אפי' ע"א בקדושין. זיי"ן אפי' הי' גם עד השני אומר שלא זרקה תיכף אפי"ה כיון שעד הראשון הוא קרוב לאשתו וא"נ לומר ששתקה ומחלה הטבעת אין כאן אלא ע"א על שתיקתה ושתיקה שלא בשני עדים כ"א בע"א אינו הודאה ואין כאן קנין בטבעת להבחור ממילא אין כאן קדושין כלל והרי היא מותרת לעלמ' נו"נ בזה עם הרב הגדול הדיין ר' שלמה ליב נ"י וכך יצא מאתנו להלכה ולמעשה: