אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חידושי קידושין פ"א · דף ו ע"ב
אמר אביי המקדש במלוה וכו' פרש"י במלוה שהלוותיך כוונתו דייקא במלוה שהלוותיך א"מ אבל במלוה דאחרי' מקודשת כדאית' לקמן פ"ב דף מ"ז. עוד י"ל דכוונתו למה דא' להלן ר"פ האומר במקדש אשה לאחר ל' יום מקודשת אף לאחר שנתאכלו המעות למלוה לא דמי דהני לקדושין ניתנה וז"ש רש"י שהלותיך לכך א"מ אבל בניתן לקדושין אף דמתאכלו מקודשת ועיין ריטב"א.
המקדש במלוה א"מ פירש"י דקיחה משדה עפרון גמרי' כו' יל"ד מפני מה אהא דא' רב להלן בפ"ב דף מ"ז המקדש במלוה א"מ לא פירש"י כך דילפי' משדה עפרון משמע דהוא מכח סברא ולמה הוצרך כאן לפרש כך דמזה משמע דאי לאו קיחה הו"א מסברא דמקודשת:
ונראה דא"ש למה שכ' המפו' אהא דא' רב המקדש במלוה א"מ דמלוה להוצאה ניתנה הא דא"מ בקרקע המשועבד לו ובהקדושין מחזיר לה השיעבוד והמקדש בקרקע בתורת כסף מקודשת כמ"ש הר"ן ריש פירקין ה"ט דרב לטעמי' דסובר של"ד עכ"ד. ולפי"ז לאביי דסובר בפ"ב דפסחי' למפרע הוא גובה וכ' הפ"י שם ובגיטין פ' הניזקין דף נ' דסובר שיעבודא דאורייתא א"כ מצד הסברא, הי' ראוי שתהא מקודשת במלוה מצד החזרת השיעבוד ולזה הוצרך לפרש משום דילפי' קיחה משדה עפרון ופי' המקנה כוונתו עפימ"ש תוס' לעיל דמה דלא הוי כסף בקונה שדה מנכרי לא הוי נמי כסף לענין קדושי איש ואשה ובקונה שדה מנכרי במלוה שהנכרי חייב לישראל ודאי אינו קונה דבנכרי של"ד דמ"ד ש"ד יליף מויוציא אליך את העבוט וישראל מנכרי לא קנה משכון ממילא בנכרי של"ד וכ"כ א"ק בקדושין אבל למאן דיליף קדושין מויצאה והיתה י"ל במלוה מקודשת אל שהקשה ע"ז דא"כ הוי מצי הש"ס למיעבד לעיל צריכתא דאי מויצאה הו"א אפי' במלוה ונדחק בזה עיי"ש אבל לפימ"ש ניחא דר"י א"ר דילפי' מויצאה והיתה ואהא קא' ותנא יליף לה מדכתיב, כי יקח וכו' ואהא קאמרי' וצריכא ר"ל דרב לא פליג אהאי תנא אלא גם רב יליף נמי מכי יקח וצריכא וכו' ולרב דאיהו סובר אפי' בישראל של"ד ומסברא במלוה א"מ א"כ כי יקח ל"ל אלא צריכא למה דמשני הש"ס:
ובזה מתורץ שיטת הרמב"ם דסובר המקדש במלוה א"מ ובמכר קנה ותמהו עליו הא להלן אהא דא' רב במלוה א"מ דלהוצאה ניתנה קא' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי דלהוצאה ניתנה במה קנה הרי דאין חילוק בין קדושין למכר ולמ"ש ניחא דהיינו לרב דסובר של"ד אין חילוק אבל לדידן דקי"ל שעבודא דאורי' כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' מלוה א"כ מסברא מקודשת בכח החזרת השיעבוד רק דילפי' מקיחה דשדה עפרון דהתם בנכרי של"ד ובעי' דיהיב לי' כסף ממש וה"ה בקדושין אבל במכר דילפי' משדות בכסף יקנו כדאי' להלן דף כ"ו שפיר נקנה אפי' במלוה ובזה סרה מהר מה שהקשו התוס' שם הא דלא מייתי קרא דעפרון ולמ"ש לק"מ משום דאי מהתם הו"א מלוה אינו קונה ולזה מייתי משדות בכסף יקנו וכו' עיי"ש דאיירי בישראל מישראל דש"ד וא"כ גבי מלוה הוי כסף מכח השיעבוד וא"ש והתוס' לטעמי' דסברו מלוה אינו קונה בין בקדושין ובין במכר כמ"ש בפ' הזהב דף מ"ו ע"ב בד"ה יש דמי' כו' משו"ה יפה הקשו אבל רבינו לק"מ:
ובזה מתורץ נמי הא דקא' להלן לדף מ"ז אהא דרב לימא כתנאי מה לאו בהא קמפלגי מ"ס להוצאה ניתנה וכו' והקשה הפ"י דשפת יתר הוא הא חזינן דפליגו אי מקודשת אבל למ"ש ניחא דהוי מצינן למימר דרב לטעמי' דשיעבודא ל"ד משו"ה אינה מקודשת **(חסר בטקסט)** אבל אינהו מודי לי' בהא דמלוה להוצאה ניתנה אלא דפליגו אי ש"ד א"כ מקודשת או של"ד וא"מ ובזה בלא"ה פלוגתא דתנאי הוא עיי' תומי' סי' ל"ט שכ' דפליגו בי' ר"מ ור"י ולא קשי' אהא לימא כתנאי או דהוי מצינו למימר דכ"ע סברו ש"ד אלא דפליגו מר יליף בקדושין מקיחה לכך במלוה א"מ ומר יליף מויצאה והיתה ומקודשת במלוה מכח השיעבוד ובהכי הוי ניחא נמי הסיפא ושוין במכר שזה קני דאפי' למ"ד בקדושין א"מ משום דיליף מקיחה אבל במכר קונה וכמש"ל דיליף משדות בכסף יקנו אבל בהא דמלוה להוצאה ניתנה כ"ע מודו לדרב אלא דלא ניחא למימר הכי מתרי טעמא חדא דא"כ כ"ע סברי ש"ד הרי רב דסובר של"ד דלא כמאן מינייהו ותו דמשמע לי' דכ"ע יליף מקיחה ומויצאה ותרווייהו צריכא וכדמסיק לעיל וליכא פלוגתא בהכי אלא ע"כ כ"ע ס"ל של"ד כרב אלא דפליגו בהא אי מלוה להוצאה ניתנה או לא וא"כ שפיר פריך ותסברא וכו' אבל לדידן דש"ד יש חילוק בין קדושין למכר כ"ז מפולפל התלמידי'. מיהו כ"ז אינו שוה לי דא"כ במלוה דידה בשטר תתקדש במלוה גופי' מדרבנן דמדרבנן איכא שיעבוד ומחזיר לה. ועי' בא"ע סי' כ"ח:
אבל הנ"ל לתרץ דברי רבינו הרמב"ם והוא ע"ד שכ' המרכבת פ"ה מאישות ופ"ז מהלכות מכירה טעם הדבר לחלק בין קדושין למכר למה דקיי"ל דבמלוה דידה א"מ ובמלוה דאחרי' מקודשת וכ' תוס' משום דנותן לה דבר חדש אבל לרבינו דסובר אפי' הגיע זמ"פ והרחיב לה הזמן נמי א"מ מה איכא למימר הרי כאן נותן לה דבר חדש שהרחיב לה הזמן. אלא ה"ט עפ"י דקיי"ל שמותר לפרוע חוב של חבירו המודר הנאה ממנו דאינו אלא מבריח ארי ולאו הנאה הוא משו"ה במלוה דידה א"מ אבל במלוה דאחרי' הנאה הוא ומקודשת ובזה מחלק בין קדושין דבעי' הנאה דלהכי א"מ בחליפין ומעמ"ל משא"כ במו"מ דמהני חליפין ומעמ"ל מהני נמי מלוה עיי"ש ובאבני מלואים סי' כ"ח ולי נראה דהנה המש"ל כ' להדי' איפכא בפ"ה מה' מלוה דבמודר הנאה שאני שפורע חובו שלא ברשותו משו"ה אמרי' דסתמא לא חשיב הנאה אבל במלוה לחבירו ע"מ שמחל לו הרי חזי' דהנאה חשיבא הוא בעיניו ומביא ראי' מקדושין דקא' מלוה להוציא ניתנה אבל לולי זאת היתה מקודשת ותיפוק לי' דלאו הנאה הוא כיון שהיתה יכולה לפטור בלא קדושין אלא ודאי כיון שקידשה בזה והיא קבלה הקדושין הנאה חשובא היא לה והיתה מקודשת וה"נ גבי ריבית דכוותה עכ"ד המל"מ ודבריו נעלמו מעיני המרכבת אם כי הוא מתרץ לי' דמה דקא' מלוה להוצאה ניתנה היינו הך דמשו"ה קנתה המעות ואפי' היא בעין רק מעות אחרי' חייבת ומניעות התביעה לא חשיב הנאה עיי"ש מ"מ בזה נכונים דברי המל"מ דלא דמי להתם דהכא דחזינן דרצונה להתקדש הר חשיב בעיניה הנאה ואמאי לא תתקדש. אבל יש להצדיק דברי המרכבת דכיון דילפי' בקדושין קיחה משדה עפרון ושם נאמר וישקול אברהם וגו' עובר לסוחר בעי' כסף שיהא עובר לסוחר חשוב בעיני הכל [ויש סעד לסברא זו מדברי תוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל ד"ה בדמיהן מקודשת. שוב ראיתי בחידושי חת"ס שם שפי' כך דבריהם] אבל מחילת חוב דמסתמא לא חשיב הנאה רק באשה זו שרצונה להתקדש היא אחשבי' הנאה וכסף משו"ה לא מהני והיינו בקדושין אבל במו"מ דילפי' ממקו"א משדות בכסף יקנו שפיר קונה מלוה כיון דהמוכר אחשבי' הנאה הו"ל כסף:
וממילא לא קשי' מהגמ' דמדמי' מכר לקדושין דשם קאי לפי הס"ד דלא ידע לחלק בין מלוה דידה לאחרי' וכמ"ש המרכבת לדרכו או דשם קאי אליבא דרב דיליף בקדושין מויצאה והיתה ולא מקיחה ואפי"ה קא' דבמלוה א"מ א"כ ה"ה למכר אבל לדידן דילפינן קדושין מקיחה ומכר ממקו"א שפיר יש חילוק בין קדושין למכר דבמכר קונה וזה ע"ד של האמת. ובלימוד הישיבה לחדד התלמידים אמרתי לפרש בזה דברי הגמ' דקא' אי דאזקפה ארבעה בחמשה האי ריבית מעליותא היא ופי' הפשוט א"כ אמאי מקודשת הא לא יהיב לה מידי אבל רש"י פי' ואמאי קרי' לי' הערמת רבית וכ' המפו' הא דלא פי' כפשוטו אמאי מקודשת דאף דהמקדש ברבית קציצה מקודשת היינו לבתר דיהיב לה אבל הכא דעדיין לא נתנה לו הדינר ואינה חייבת לו כלל ואפי' אי לא הי' רק אבק רבית אינה חייבת א"כ במה מקדשה ותו מאי קא' היינו מלוה הא ליכא חוב על הלוה כלל ויש ע"ז ב' תירוצים תי' המקנה דאיירי באזקפה שהלוה לה ע"י שליח שהי' הזקיפה בהיתר ונתחייבת באותו דינר אלא כשמקדשה בעצמו הוי כאלו הוא עצמה מקבל ממנה הדינר לכך פריך רבית מעליותא. ב' דאיירי באזקפה בעצמו באיסור ואפי"ה הלוה נתחייב לתת הריבית אלא שהתורה גזרה שהמלוה לא יקחנו ומשו"ה יכול לקדשה בו כ"כ המקנה בקו"א והא"מ סי' כ"ח ס"ק כ"ב. ואני אומר אפי"ה יש לפרש דברי הגמ' דפריך רבית מעליותא ואמאי מקודשת אף שנתחייבה דלא דמי למלוה אסי' אי נימא המקדש במלוה מקודשת ולא עוד אלא אפי' במכר דמלוה קונה בכה"ג לא קנה דהנה יש למצוא חילוק בין הפירושים לפי דברינו הנ"ל דמלוה מהני במכר מכח אחשבי' הנאה. והוא עפימ"ש הרמב"ם פ"ה מה שבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלי' שא"ר לאכילה פטור שבועה שאוכל ואכל אוכלי' שא"ר לאכילה פטור מאחר שהן חשובין אצלו אוכלתן שמה אכילה שבועה שלא אכלתי ואכל כבר דברי' שא"ר לאכילה חייב שאכילתן אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה שאכלן פטור שאינה אכילה וכ' הלח"מ טעם בזה דאם אכל בהיתר דברים שא"ר לאכילה אמרי' מדאכל אחשבי' אכילה אבל בנשבע שלא יאכל ואכל דברי' שא"ר לאכילה א' לא אחשבי' דמסתמא א"ע על שבועתו דאחזיקו אינשי ברשיעי לא מחזקי' עיי"ש. ולפי"ז אם אזקפה ראובן לשמעון ד' בה' ע"י שליח שנעשה זה בהיתר ואח"ז אומר לו ראובן מכור לי קרקע בדינר החמישי אף שנתחייב שמעון והו"ל מלוה אין קרקע נקנית בו דמחילת חוב לא הוי הנאה וכסף אלא מטעם אחשבי' וכאן ליכא למימר אחשבי' הנאה דא"כ עובר הלוה על איסור רבית במכירה זו בלאו דלא תשיב ולפני עור ואחזוקי אינשי כו' א"ו לא אחשבי' אלא שרוצה בלא זה ולא הוי מכירה. משא"כ באזקפי' ראובן לשמעון בעצמו דאז כבר עבר הלוה בלאו דל"ת ולפני עוור משעת הזקיפה כמ"ש המש"ל ה' מלוה ולוה פ"ד ה"א בד"ה אך קשה עיי"ש א"כ אם אח"ז מכר הלוה קרקע באותו דינר למלוה קונה דהו"ל מלוה וכבר נתחייב בו ואחשבי' הנאה שהרי בשביל זה מוכר לו הקרקע ול"ל דלא אחשבי' משום איסור רבית דאחזוקי אינשי וכו' דהרי חזינן איסורא כבר עבר משעת זקיפה ואפי' קודם שנותן הרבית וקודם המכירה וכיון דליכא אחשבי' לאו הנאה היא מסתמא ואינו קונה ובזה נבא אל ביאור דברי המקשה דא' אי דאזקפי' ד' בה' כלומר ע"י שליח שנעשה הזקיפה בהיתר א"כ כיון שמקדשה בעצמה הו"ל כאלו נתנה אז רבית מעליותא א"כ אמאי מקודשת כלו' אף שנתחייבה באותו דינר ואפי' אי נימא המקדש במלוה מקודשת מטעם אחשבי' הכא לא שייך אחשבי' דמסתמא לא עברה על לאו דלא תשיך ולפ"ע והיינו דוקא היכא דרבית מעליותא אבל אי הי' באופן דלא הוי רק אבק רבית היתה מקודשת מכח אחשבי' דבמידי דרבנן כ' הה"מ פ"א מאישות דליכא חזקה דלא עבד איסורא דאיסור דרבנן כמה אינשי לא זהירו בי' עיי"ש אבל הכא רבית דאורייתא הוא וזהירי בי' כ"ע א"כ ליכא אחשבי' ולאו הנאה הוא וא"מ וע"ז א' ועוד כלומר אפי' תימא דאיירי אביי באזקפי' ע"י עצמו שעבר הלוה בלאוין דידי' משעת זקיפה א"כ בהקדושין איכא אחשבי' והו"ל כמלוה אכתי היינו מלוה דאמרת דאין אשה מתקדשת בו דבקדושין לא מהני אחשבי' וזה דבר עמוק ומן האמור יש לדחות הראי' שהביא המש"ל מקדושין לרבית דשאני קדושין דמותר לה לקבל הנאת מחילת מלוה משו"ה א' אחשבי' הנאה משא"כ ברבית דהוא איסור לא אמרי' אחשבי' ודו"ק: