אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן מט · מחודש ג
א) כתב רב האי גאון מלוה בע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחר מלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות מיני' או מיורשים, וכתב בחי' רמב"ן ר"פ מי שהי' נשוי בשמו משום דשעבודא דאורייתא ולא הפקיעו חכמים השעבוד רק לגבי לקוחות ולא לגבי בע"ח מאוחר, ובעה"ת סוף שער ס"א בשם ראב"ד דמלוה ע"פ של אביו ומלוה בשטר של יורש מלוה על פה של אביו קודם אפי' למ"ד לאו דאורייתא:
ב) ונראה דזה דווקא כשבאו לגבות מיורש אבל כשבאו לגבות מיני' אין מלוה מוקדמת קודמת לגבות דלא חייל תקנתא דרבנן במיני', וא"כ אין כאן קדימה וחולקין, ודווקא כשבא מלוה על פה לגבות מיורש מתקנתא דרבנן שתקנו שיהי' משועבד, א"כ המוקדם קודם, אבל מיני' לא חל תקנתא דרבנן:
ג) וראי' לזה מדברי תוס' ב"ב (קנ"ז.) ד"ה דאקני הקשו אהא דאמר שם דלר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל לא מבעיא לן, והקשו דהא ר"מ לא אמר אלא בעבידי דאתי והכא לא עבידי דאתי שיקנה וימכור עיי"ש. ואינו מובן תיבת וימכור דאי עביד לקנות די לשעבוד ואין המכירה צורך אל השעבוד, וצ"ל דתוס' לטעמייהו סוף ב"ב לשמואל דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לאו דאורייתא, והאיבעיא בדאקני אם חל תקנתא דרבנן ותקנתא דרבנן לא חל במיני' (וכן משמע בתוס' שם ד"ה מצוה במ"ש וכופין כאן בהניח אחריות נכסים ובמלוה בשטר, ולכאורה ל"ל כפי' הא משתעבדי נכסים אלא ודאי ס"ל כיון דאפשר בכפי' מד"ת אם רצו ב"ד לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצדה כופין כמו שפסק רמ"א סי' צ"ז סעיף ט"ז לא תקנו שעבוד) וכיון דלא חל במיני' לא שייך קדימה:
ד) נשוב לדברי רב האי, והנה הרי"ף בתשובה חולק ואומר דמלוה בשטר מאוחרת קודמת לבעל פה מוקדמת, והר"ן פרק מי שהי' נשוי הביא ראי' לדעת הרי"ף מהא דמזונות האשה מלוה בשטר של בעלה קודם למזונותי' אף שחיוב המזונות קודם, אך משום שדין המזונות כדין מלוה על פה שאין טורף למזונות ממשועבדים מלוה בשטר קודם:
ה) ולפענ"ד ליישב על דרך פלפול, דהנה בפרק מי שהי' נשוי פליגי בלוקח שבא לסלק למלוה בזוזי מר סבר לא מצי מסלק לי' דא"ל מלוה לאו בעל דברים דידי את לא לך הלוותיך ולאו כמינך לסלקני משעבודי בע"כ, ומסקנא דמצי מסלק לי' משום שיאמר לדידי שוה לי כפלים בחובך ואם תרצה טול פלגא בחובך, ואף שאין בני ראשונה יכולים לומר הרי אנו מעלין על נכסי אבינו כדי שיהי' מותר דינר שאני הכא דלית לי' פסידא לבע"ח, והנה ביורש בלאו האי טעמא יכולים לסלק שאפי' גבה כבר מאביו יכול היורש לסלק משום שומא הדרא משום ועשית הישר והטוב, והנה בוודאי אם לא הי' יכול הלוה לסלקו בזוזי הי' מלוה בשטר קודם דנחשב כלקוחה בידו כמ"ש רמב"ן בשמעתא דשבח למ"ד אינו יכול לסלק נוטל שבח יתר על חובו דאמר לי' ארעאי אשבח, הנה דחשיב כלקוחה בידו ולמלוה על פה לא הוי כלקוחה כיון שביד הלוה למכור ותו לא אתי מלוה על פה וטריף וכיון דהוי כלקוחה ביד מלוה בשטר אין מלוה על פה טורף מלקוחות רק משום דיכול לוה לסלקו, אך כשבאו לגבות מיורש כיון דאינו יכול לסלקו רק משום דלית פסידא למלוה או משום ועשית הישר והטוב בדלית לי' פסידא למלוה והכא אית לי' פסידא במה שתאמר שיכול להעלות דעל ידי זה יה' מלוה על פה קודם לו ואינו יכול לסלקו והוי כמכורה אצלו ואין מלוה על פה גובה מלוקח כנ"ל:
ו) והרשב"א דוחה משום דמזונות עשאום כאילו חל שעבודם בכל יום ומסכים עם רבינו האי, והרמב"ם סובר ג"כ כרב האי והוא חידוש קצת שדרך הרמב"ם לפסוק כרי"ף רבו בפרט בנ"ד דפשטא דשמעתא כרי"ף:
אך נראה דהרמב"ם הי' לו הכרח לדין זה מהא דרפ"ב דערכין א"ר אבא הי' בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהיב לראשונה הא לית לי', ובתוס' תימה כיון דבעידנא דנדר לראשונה הי' בידו ה' סלעים איך מיפטר כשנתן לה' אחת והתנן הי' עשיר והעני נותן ערך עשיר, ותירצו דהתם בשעה שהעריכו הכהן הי' עשיר והכא מיירי שהעריך השני תחילה ונתן ד' קודם שהעריך את הראשון, והנה הרמב"ם מפרש הא דמוקי בפרק האומר משקלי בשעמד בדין שהעמידו והעריכו הכהן וז"ל פ"א מהלכות ערכין מת קודם העמדה בדין אין היורשין חייבין ליתן שנאמר והעמידו והעריכו עיי"ש, הנה דהעמדה בדין עם העמדה והערכה אחת הוא, וכיון שהעריך לשני' תחילה והעמדה בדין כמלוה בשטר, ואי אמרת דמלוה בשטר מאוחר קודמת לעל פה מוקדמת אמאי יצא ידי שני' הא כולהו ה' סלעים חזיא לשני' והוא לא נתן אלא ד', אלא ודאי מלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות:
ז) וכל זה כשבאו לגבות מקרקעי אבל כשגובים מטלטלי פסק המחבר סי' ק"ד סעיף יו"ד שאין בהם דין קדומה ואף שהמחבר פסק כרב האי היינו דווקא מלוה ע"פ שגובה מיורשים הרי ששעבוד יש לו על הקרקעות אבל מטלטלי דאפי' דיתמי לא משתעבדי אף דלא שייך בהו תקנתא ע"כ מדינא לא משתעבדי ע"כ אין בהם דין קדומה:
ח) ולפי זה נראה שאם כתב לו מקרקעי ומטלטלי דכתב נמק"י פרק חזקת בשם רשב"א דגובה מיתומים יש בהם דין קדומה לרב האי וזה פשוט, ואף שבתוס' ב"ק (י"א) דשורו אפותיקי אינו גובה מיתומים כתבו כן למ"ד מלוה על פה אינו גובה מיורשים עיי"ש, ואנן קי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים, ובקצוה"ח סי' קי"ז שגג בזה ע"כ הניח דברי תוס' בצ"ע ובאמת לק"מ:
ט) וסמ"ע סק"א בשם תשו' לרמב"ן שגם במטלטלי מיני' יש בהם קדומה וכתב ששאר פוסקים חולקים ושגם הוא לא להלכה אמרה, אך עיקרם של דברים ביאר הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קל"ב (כ"ד:) דטעמא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי משום דהמלוה אינו סומך דעתו שכשיבואו לידי היורש שלא יבריחם, ודווקא אצל הלוה סומך דעתו שלא יבריחם משום שעשה לו טובה או כדי שלא יקרא לוה רשע, אבל כשיבואו אצל יורש ולוקח לא סמכא דעתי' ומעיקרא סליק נפשי' משעבוד מטלטלי לגבותם מן היורש:
יוד) והנה מבואר דמיני' דידי' דלא סליק נפשי' שבטוח שלא יבריחם מדינא משתעבדי ושפיר יש בהם דין קדומה, ובקצוה"ח סי' ל"ט כתב בדעת הרשב"א דמה"ת גובה ממטלטלי דיתמי ודלקוחות וליתא כמפורש בתשו' רשב"א חלק ד' הנ"ל, ומה שהוציא בקצוה"ח מדברי הרשב"א ב"ק שכתב לדחות פיר"ח דקמ"ל דפרה שהוזקה בטלית אינו גובה מן הטלית בנפל קמי יורשים ואין אומרים דאף שהנזקים משתלמים מן העלי' זה לאילומי כחו של ניזק אבל גופו נמי משתעבד קמ"ל ודחה רשב"א דמה שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אינה תורה, ולמ"ד שעבודא דאורייתא אין הנזקים ובע"ח גובים ממטלטלי דיתמי עיי"ש, לפענ"ד אין זה מכריע לדחות דבריו המפורשים בתשו' [דטעם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דסילק נפשי' ומה"ת אין משועבדים] וזה יש לפרש כי רק לדחות פירוש ר"ח בא, דלר"ח א"א לומר דמה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דבע"ח עצמו סילק עצמו משעבודו, דא"כ מה יועיל אם הא דמעלי' רק לאלומי ולעולם גופו נמי משועבד שהרי סילק עצמו, אלא א"כ תאמר שכך דינא דאורייתא שמטלטלי לא משתעבדי ותרצה לומר שגוף הניזק התורה שעבדתו, וע"ז דחה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אינו תורה וסילוק הא לית לי' לר"ח כנ"ל, וע"כ לפי שיטתו אינו אלא מדרבנן ונסתר פירושו, וכן בשלהי קידושין כתב רשב"א גבי מטלטלי דיתמי וז"ל זו אינו תורה אלא משום דלאו אסמכתי' אמטלטלי, הנה נתבאר דתורה היינו גזה"כ, וזה אינו רק סברא, ודבריו המפורשין יכריעו:
יא) ובתוס' ערכין (כ"ג:) מסתפקים אם הקדיש הלוה מטלטלי אם יחול ההקדש, נראה דספק שלהם אם חשוב ללוה אינו ברשותו כיון דכל זמן שהם ביד לוה הם משועבדים כדבעינן למימר לקמן, ואף שהתוס' גיטין הביאו ראי' מדיכול להקדיש קדושת הגוף דחשוב ברשותו, י"ל תוס' דערכין ס"ל לחלק דהגוף שפיר חשוב ברשות הלוה שהרי יכול לסלקו בזוזי ע"כ יכול להקדישו קדושת הגוף. אבל אם הקדישו קדושת דמים י"ל שהדמים שיש בחפץ חשיב אינו ברשותו, שאם יסלק בזוזי יפסיד הדמים ואין לו דמים בחפץ זה, ואף שמכירה מהני י"ל כדעת ר"ש שביעית דלמכור יכול דבר שאינו ברשותו או תקנתא דרבנן משום דלית לי' קלא:
יב) העולה מזה דלכ"ע מטלטלי דיתמי מדאורייתא לא משתעבדי אך במיני' דידי' ס"ל להרשב"א דמשתעבדי ואית בהו דין קדומה ועיין לקמן: