אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן מט
דין שעבודא דאורייתא
מחודש א
א) א"ר פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים, ויש בזה סוגיות מתחלפות, בב"ב (קע"ו.) מפרש משום שלא תנעול דלת בפני לוין, ובפ"ק דקידושין משום דשעבודא דאורייתא והוכיח הרמב"ן בקידושין דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא מדאמר פרק שום היתומים בטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בנ' מיעבד מצוה נינהו אלמא סבר שעבודא ל"ד, [ובתומים ביקש לדחות דלעולם שעבודא דאורייתא אלא משום דכל היכי דליכא שעבוד גוף ליכא שעבוד נכסי וכיון דיתמי לאו בני מיעבד מצוה הא ליכא שעבוד גוף. וליתא דא"כ גר שלוה ומת לא יגבה בע"ח מנכסים. ובתוספתא מפורש דאפי' מטלטלי גובה, והובא בתשו' רשב"א ח"א סי' קנ"ב, אלא ודאי כמ"ש הר"ן כתובות הכותב דמיתה לא דמי למחילה דכך ערבותן של נכסים שאם יתקלקל שעבוד הגוף יגבה מנכסיו, וכיון שהלוה נתחייב ונתקלקל שעבודו ע"י מיתה גובה מנכסים] אך מ"מ העלה הלכה ש"ד משום דר"ה ברי' דר"י פליג אדרב פפא ולית לי' הא דפריעת בע"ח מצוה:
ב) והש"ך טען דמה ראי' דש"ד לעולם שעבודא לאו דאורייתא אך מ"מ לאו מצוה עי"ש, ואולם הרמב"ן לטעמי' שלהי ב"ב דמפרש הא דמוכיח הש"ס דעולא ס"ל שעבודא דאורייתא דמדאמר ד"ת בע"ח דינו בזבורית דכתיב והאיש וגו' יוציא אליך את העבוט, ופירש רמב"ן משום דאם איתא דלאו דאורייתא אינו רק מצוה על הלוה ואי אפשר שהשליח ב"ד ירד לנכסיו כיון דאינו שעבוד רק מצוה על הלוה עיי"ש, א"כ לפי פירוש זה מוכח להדיא דא"א רק או ש"ד או מצוה, דאי לאו דאורייתא, ומ"מ לאו מצוה לא הי' הוכחה כלל מדעולא דלאו דאורייתא, ובהכי ניחא דהתוס' ס"ל בכמה מקומות שעבודא לאו דאורייתא ולא ק"ל מר"ה ברי' דר"י, והיינו משום דהם ס"ל לאו דאורייתא ומ"מ לאו מצוה רק חוב, ובהא דמוכיח הגמ' מהא דעולא, הא מפרשים פירוש אחר משום דהזכיר קרקע ולא סובין מכלל דמלקוחות איירי עיי"ש:
ג) ודעת רמב"ן סוף סי' ס"ח דהא דאמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה היינו דווקא ביורש והוא מפרש הא דאמר ר"כ בהכותב לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי הכי פירושא אמר יורש גדול לא ניחא לי' וכו', והיינו בדידי' חיובא איכא על גופו אבל יורש שאין חיוב רק על נכסים שירש מאביו, א"כ לא רמיא חיובא אגופייהו רק מצוה:
ד) אך צריך להבין כיון דהא דגובה מן היורשים תקנתא דרבנן נימא דחכמים כך תקנו שיהי' חיוב על גופם לפרוע מנכסים אלו, בשלמא להפוסקים דאי לאו דאורייתא חיוב הגוף אינו רק מצוה ע"כ גם חכמים בתקנתם לא תקנו ביתומים רק מצוה, דלא עדיפי מלוה עצמו, והא א"ל דחכמים שעבדו לנכסים, די"ל כיון דאפי' שעבדו בפירוש לאו דאורייתא לא עדיף שעבוד חכמים משעבדו בפירוש, דכח חכמים משום מה דאבות מנחילין לבנים מה שירצו, וכיון דאבות לבנים אין יכולים לשעבד גם חכמים אין יכולים, אך לראב"ן דבדידי' חיובא, א"כ גם ביורשים כיון דחכמים תקנו לגבות נימא חיובא הוא:
ה) ואפשר דס"ל חכמים אין יכולים לעשות רק הפקר לא שיהי' שלו, ולא שייך שנחתייב להפקר, דשעבוד וחיוב לא שייך רק אם יש מי שמשתעבד ומתחייב אליו כהא משכונו של ישראל ביד גר ומת גר כיון דמת גר פקע לי' שעבודו, או י"ל דס"ל כדעת מהרי"ט חלק חו"מ סי' פ"א דחיוב גוף בלא אחריות אינו חיוב כלל ולא חל קנין, ע"כ דהוי קנין דברים, והובא בקצוה"ח סי' ר"נ סק"ב עיי"ש, וע"כ כיון שאין חיוב על יורש רק על אותם נכסים שירש אינו חיוב, וע"כ רק מצוה הוא, אבל לוה עצמו אף אי שעבודא לאו דאורייתא מ"מ חיוב גוף יש עליו:
ו) נשוב לדברי רמב"ן דס"ל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מדרבנן אין השדה משועבד רק מצוה על מי שהשדה בידו לפרוע לו, וק"ל מהא דערכין (כ.) בהא דערכי עלי ומת יתנו היורשים ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשים כו' הבמ"ע שעמד בדין פירש"י שחייבוהו ב"ד דהו"ל כמלוה בשטר, ערכו של פלוני עלי ומת יתנו היורשין מה ניהו שעמד בדין היינו הך סיפא אצטריך לי' דמיו של פלוני ומת יתנו היורשים, מהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ"ל כיון דעמד בדין אשתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא עיי"ש. והא אוקימתא דעמד בדין למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אוקמינן לה, דלמ"ד דאורייתא הא באמת מלוה ע"פ גובה מיורשין, ואעפי"כ בעמד בדין דהו"ל כמלוה בשטר חל שעבוד על הנכסים, הרי דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מדרבנן חל שעבוד על נכסי יורשים. וא"כ מה ראי' הביא רמב"ן מדר"ה ברי' דר"י דס"ל שעבודא דאורייתא:
ז) ונראה ליישב דהנה בהא דאמר עולא שעבודא דאורייתא פירש"י מדכתיב יוציא אליך העבוט וקשה דהא מיני' לאו משום שעבודא אלא דחיובא עלי' רמיא וכן הקשו בתוס', ונראה דהנה בב"מ (קי"ד) מקשה וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין ומשני שלא יעשה מטלטלין אצל בניו, והנה ריטב"א פ"ק דקידושין פירש טעמא דמ"ד לאו דאורייתא משום דשעבוד הוא הקנאה לחצאין, וע"כ שפיר יליף שעבודא דאורייתא ממה שממשכנין שישתעבד ולא יעשה מטלטלי דיתמי דישנו לשיעבוד בעולם ולא חשיב הקנאה לחצאין, ומ"ד לאו דאורייתא ואפי' שיעבדו בפירוש דאין הקנאה לחצאין ס"ל לחלק דשאני התם דבע"ח קונה משכון ועדיף משיעבוד גרידא [ומאן דיליף מהתם ס"ל דהא משכון ג"כ אינו רק שעבוד כדמוכח פרק הפרה בהא דמשכונו של ישראל ביד גר ומת הגר כיון דמית הגר פקע שעבודו, הנה דמשכון ג"כ הוא רק שעבוד, וכבר כתב ר"י מיגאש בטעם מנה אין כאן משכון אין כאן משום דאין משיכה למשכון כיון דאינו קנין לגופו, ואף דקונה משכון ע"כ דמ"מ אינו אלא שעבוד, ובקצוה"ח הקשה עליו מהא דהמקדש במשכון דאחרים מקודשת, הנה דקנתה המשכון במשיכה, ואם נפרש דתחלת הקנין הוא לשעבוד רק דאחר שנשתעבד חל גזה"כ דקונה משכון, וע"כ לאחר שנשתעבד יוכל להקנותו במשיכה, אבל אינו יכול להשתעבד במשיכה, ולפי זה שפיר יהי' מוכח שעבודא דאורייתא דישנו לשעבוד ולא חשיב הקנאה לחצאין, דאל"כ איך יכול מתחילה להשתעבד, מה אמרת משום קנין משכון, א"כ משיכה נמי יועיל, ע"כ דתחילה אינו רק שעבוד א"כ מוכח שעבודא דאורייתא, אך יש עוד לפרש דהא דקדשה במשכון דאחרים מקודשת כמ"ש רמב"ן פ"ק דקידושין בשגבאו לבסוף ומשום דבמשכון למפרע הוא גובה]:
ח) והנה הא דבע"ח קונה משכון מטלטלי ולא קרקע אף ששעבדו בפירוש הטעם משום דקרקע בחזקת בעלי' ואינה דומה למטלטלין שהרהינו ביד המלוה, וע"כ בשעבדו להקדש, דלגבי הקדש אין מה שעומדת ברשות בעלים מעכב וכמ"ש בחי' ר"ן פ"ק דמציעא בהא דהקדש כמאן דתקפה דמי משום דרשות גבוה בכל מקום חייל ולא מיחסרא בי' מסירה, וע"כ לגבי הקדש לעולם הוי כהרהינו אצלו, ועמד בדין היינו ששעבדו לו ב"ד כמו שפירש ראב"ן סי' ס"ט. ואף דשעבד לו בפירוש ג"כ לא הוי שעבודא מ"מ בהקדש דדומה למשכון שפיר הוי בשעבד לו בפירוש דאורייתא:
ט) [וברמב"ן סי' ס"ט מפרש דפלוגתא דשעבודא דאורייתא תלוי בפלוגתא דפרק המקבל אם המלוה רשאי לנתחו בשוק בלא ב"ד, דלמ"ד מותר מוכח ש"ד ולמ"ד דווקא שליח ב"ד מותר לנתחו בשוק ס"ל לאו דאורייתא רק שב"ד מותר משום דב"ד משעבדים לו נכסיו בשעת העמדה בדין עיי"ש, מ"מ מוכח דשעבוד ב"ד עדיף ולכ"ע דאורייתא, וא"כ ניחא עמד בדין הוי דאורייתא אך אינו עולה לדעת רמב"ן שסובר למ"ד שעבודא לאו דאורייתא משום דכתיב והאיש יוציא אליך העבוט ולא שליח ב"ד, והטעם משום דאין הנכסים משועבדים, הנה דאפי' בהעמדה בדין אין הנכסים משועבדים]:
י) ולפמ"ש י"ל עוד דלהקדש לעולם ש"ד דהא מ"ד שעבודא דאורייתא ס"ל דאפי' לא שעבדו בפירוש נכסיו ערבים ומשתעבדים, ומאן דס"ל לאו דאורייתא דאפי' שעבדו בפירוש לא מהני משום דאין קנין לחצאין, אבל בהקדש דאזיל האי טעמא משום דכשמשתעבד קונה אותו שוב מודה דמשתעבד אפי' בסתם כמו למ"ד שעבודא דאורייתא, ומיושב תרי מימרי דר"פ שלהי ב"ב ופ"ק דקידושין משום דבקידושין באשה שנתחייבה עולתה ולא הפרישה מחייב דבהקדש שעבודא דאורייתא:
יא) ואין להקשות הא הקדש אמעוט מהשבת עבוט משום דכתיב ולך תהי' צדקה יצא הקדש שא"צ צדקה, וא"כ לא יקנה משכון, דלא קשיא דקי"ל ישראל מגוי קונה משכון (כמ"ש בחי' ר"ן ונמק"י פרק איזהו נשך] מקו"ח, וה"נ איכא קו"ח הדיוט קונה הקדש לא כ"ש דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, הגם דבש"ך סי' רנ"ה באתי ליד גזבר לא מהני שאלה דלא יהא הקדש קל מהדיוט. הרי דכל זמן דלא אתי ליד גזבר ליכא קו"ח, י"ל דהיינו שיועיל שאלה דגלי קרא דאבל אחרים דכשאינו רק מחמת דיבורו יועיל שאלה, אבל כל זמן שלא נשאל איכא קו"ח אף בלא אתי ליד גזבר:
מחודש ב
א) כתב רשב"א גיטין נ' ז"ל דכל ששעבדו בפירוש אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשט"ח שאין בו אחריות מפורש וכנ"ל ג"כ ממה שאמרו בקידושין מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ועיין עוד ברשב"א קידושין י"ג:
ב) אך בתוס' רי"ד קידושין הוכיח מדר"פ ערכין כ"ב. דאמר בטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן ואמר ר"פ הטעם משום פריעת בע"ח מצוה נינהו, והיינו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, ואי שעבדו בפירוש דאורייתא הא משכחת לה בשעבדו בפירוש, ובערכין מקשה כמה קושיות אדר"פ ולא מוקי לה בשעבדם בפירוש, והוא ראי' אלימתא:
ג) אך י"ל לדעת הרשב"א גיטין הנ"ל דר"ה ברי' דר"י דפליג אדר"פ ס"ל נמי שעבודא לאו דאורייתא אלא דס"ל שעבדו בפירוש דאורייתא, וע"כ אף אם לא שעבדו בפירוש הנכסים משועבדים מדרבנן, בשלמא לר"פ דאפי' שעבדו בפירוש לא מהני לא עדיף שעבוד חכמים משעבודו, וחילא דרבנן ממה אבות מנחילין כל מה שירצה אף ראשים מנחילין כו' וכיון דאב אינו יכול לשעבד אף חכמים אין יכולים לשעבד והוא רק מצוה, אבל ר"ה ברי' דר"י פליג עלה וס"ל שעבדו בפירוש מהני, חכמים נמי יכולים לשעבד, וע"כ גובה גם מיתומים קטנים אי לאו משום צררי, וכיון דקי"ל כר"ה ברי' דר"י קם דינא שעבדו בפירוש דאורייתא:
ד) ואפשר לומר שגם תוס' רי"ד הכי ס"ל להלכה ולא הוכיח כן רק לר"פ, ואף שבתוס' רי"ד שלהי ב"ב כתב דרבה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפי' במפורש והכי מוכח פרק שום היתומים, והיינו ראי' הנ"ל, ולפמ"ש הא ר"ה ברי' דר"י פליג ע"ז וקי"ל כר"ה ברי' דר"י, יש ליישב דהנה בשלהי ב"ב מקשה בגמ' לרבה מהא דאמר גבו קרקע יש לו דלא חשיב ראוי אלמא שעבודא דאורייתא, ואינו מובן דאימא לאו דאורייתא אלא דרבנן והוי מוחזק מדרבנן, וע"כ דשעבדו בפירוש נמי לאו דאורייתא ולא עדיף שעבדו חכמים משעבדו בפירוש דהא ילפינן לה ממה אבות מנחילין כו' וכיון דאבות אין יכולין לשעבד ה"ה חכמים, וא"כ מוכח מיני' ובי' דרבה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש דאל"כ מה מקשה הש"ס עליו:
ה) אך יש לדחות דלעולם שעבדו בפירוש מהני אך דחכמים אין להם כח רק להפקיר ולא ליתן לאחר וזה שיטת רבינו יונה בשטמ"ק ב"ב (ק"ס) ו הובא בחו"ג ס' ק"כ] וא"כ אילו מוחזק למלוה [ועוד בהפקר לא שייך שעבוד כמו שאבאר] אך לפי זה יהי' מוכרח לומר דר"ה ברי' דר"י ס"ל שעבודא דאורייתא דאי לאו דאורייתא אלא דשעבדו בפירוש מהני וע"כ חכמים נמי יכולין לשעבד הלא חכמים אין יכולים ליתן לאחר רק להפקיר ולא שייך שיהי' משועבד להפקר כהא דפרק שור שנגח משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר כיון דמית גר פקע שעבודו, וע"כ ר"ה ברי' דר"י ס"ל שעבודא דאורייתא, ואין ראי' מדר"ה ברי' דר"י דאי שעבודא לאו דאורייתא מ"מ שעבדו בפירוש דאורייתא ממילא קם דינא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא גם שעבדו בפירוש לאו דאורייתא, וא"כ ממנ"פ מוכח דרבה ס"ל אפי' שעבדו בפירוש לאו דאורייתא, אי ס"ל דחכמים יכולין ליתן לאחר מוכח מקושיות הש"ס לרבה דאפי' שעבדו בפירוש לאו דאורייתא, ואי ס"ל אין יכולין ליתן רק להפקיר מוכח מדר"פ פרק שום היתומים סובר דשעבדו בפירוש לאו דאורייתא דכן הוא הדין לכל מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כיון דאין ראי' דר"ה ברי' דר"י פליג עלי' בזה ע"כ ר"ה ברי' דר"י שעבודא דאורייתא ס"ל, וכל זה לרבה, אבל לדידן שפיר נוכל לומר חכמים יכולים ליתן לאחר וס"ל לר"ה ברי' דר"י נמי שעבודא לאו דאורייתא אלא דשעבדו בפירוש דאורייתא ע"כ חכמים נמי יכולים לשעבד, ואה"נ דרבה ס"ל נמי כר"פ שעבדו בפירוש נמי לאו דאורייתא מדמקשה עלי' הש"ס כנ"ל ע"כ ידע דרבה אפי' שעבדו בפירוש ס"ל לאו דאורייתא, אך אנן הא קי"ל כר"ה ברי' דר"י:
ו) והרשב"א בגיטין לשיטתו דס"ל בגיטין (ל"ו:) דחכמים יכולים לומר ממון ראובן יהי' לשמעון וזוכה שמעון מעתה, וע"כ אין ראי' מר"פ, די"ל ר"ה ברי' דר"י דקי"ל כוותי' פליג עלי' בהא ולא משום דס"ל שעבודא דאורייתא, רק משום כח חכמים דהוי דשעבדו בפירוש כנ"ל והרשב"א בקידושין שכתב להלכה דשעבודא דאורייתא דר"ה ברי' דר"י הכי ס"ל, לפי זה למ"ד לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לאו דאורייתא, ובאמת מהא דמלוה הכתובה בתורה הניח דין שעבדו בפירוש בצ"ע, ולשיטת רשב"א גיטין קי"ל שעבודא לאו דאורייתא כיון דר"פ בתרא הכי ס"ל ור"ה ברי' דר"י לא פליג עלי' רק בשעבדו בפירוש:
מחודש ג
א) כתב רב האי גאון מלוה בע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחר מלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות מיני' או מיורשים, וכתב בחי' רמב"ן ר"פ מי שהי' נשוי בשמו משום דשעבודא דאורייתא ולא הפקיעו חכמים השעבוד רק לגבי לקוחות ולא לגבי בע"ח מאוחר, ובעה"ת סוף שער ס"א בשם ראב"ד דמלוה ע"פ של אביו ומלוה בשטר של יורש מלוה על פה של אביו קודם אפי' למ"ד לאו דאורייתא:
ב) ונראה דזה דווקא כשבאו לגבות מיורש אבל כשבאו לגבות מיני' אין מלוה מוקדמת קודמת לגבות דלא חייל תקנתא דרבנן במיני', וא"כ אין כאן קדימה וחולקין, ודווקא כשבא מלוה על פה לגבות מיורש מתקנתא דרבנן שתקנו שיהי' משועבד, א"כ המוקדם קודם, אבל מיני' לא חל תקנתא דרבנן:
ג) וראי' לזה מדברי תוס' ב"ב (קנ"ז.) ד"ה דאקני הקשו אהא דאמר שם דלר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל לא מבעיא לן, והקשו דהא ר"מ לא אמר אלא בעבידי דאתי והכא לא עבידי דאתי שיקנה וימכור עיי"ש. ואינו מובן תיבת וימכור דאי עביד לקנות די לשעבוד ואין המכירה צורך אל השעבוד, וצ"ל דתוס' לטעמייהו סוף ב"ב לשמואל דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לאו דאורייתא, והאיבעיא בדאקני אם חל תקנתא דרבנן ותקנתא דרבנן לא חל במיני' (וכן משמע בתוס' שם ד"ה מצוה במ"ש וכופין כאן בהניח אחריות נכסים ובמלוה בשטר, ולכאורה ל"ל כפי' הא משתעבדי נכסים אלא ודאי ס"ל כיון דאפשר בכפי' מד"ת אם רצו ב"ד לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצדה כופין כמו שפסק רמ"א סי' צ"ז סעיף ט"ז לא תקנו שעבוד) וכיון דלא חל במיני' לא שייך קדימה:
ד) נשוב לדברי רב האי, והנה הרי"ף בתשובה חולק ואומר דמלוה בשטר מאוחרת קודמת לבעל פה מוקדמת, והר"ן פרק מי שהי' נשוי הביא ראי' לדעת הרי"ף מהא דמזונות האשה מלוה בשטר של בעלה קודם למזונותי' אף שחיוב המזונות קודם, אך משום שדין המזונות כדין מלוה על פה שאין טורף למזונות ממשועבדים מלוה בשטר קודם:
ה) ולפענ"ד ליישב על דרך פלפול, דהנה בפרק מי שהי' נשוי פליגי בלוקח שבא לסלק למלוה בזוזי מר סבר לא מצי מסלק לי' דא"ל מלוה לאו בעל דברים דידי את לא לך הלוותיך ולאו כמינך לסלקני משעבודי בע"כ, ומסקנא דמצי מסלק לי' משום שיאמר לדידי שוה לי כפלים בחובך ואם תרצה טול פלגא בחובך, ואף שאין בני ראשונה יכולים לומר הרי אנו מעלין על נכסי אבינו כדי שיהי' מותר דינר שאני הכא דלית לי' פסידא לבע"ח, והנה ביורש בלאו האי טעמא יכולים לסלק שאפי' גבה כבר מאביו יכול היורש לסלק משום שומא הדרא משום ועשית הישר והטוב, והנה בוודאי אם לא הי' יכול הלוה לסלקו בזוזי הי' מלוה בשטר קודם דנחשב כלקוחה בידו כמ"ש רמב"ן בשמעתא דשבח למ"ד אינו יכול לסלק נוטל שבח יתר על חובו דאמר לי' ארעאי אשבח, הנה דחשיב כלקוחה בידו ולמלוה על פה לא הוי כלקוחה כיון שביד הלוה למכור ותו לא אתי מלוה על פה וטריף וכיון דהוי כלקוחה ביד מלוה בשטר אין מלוה על פה טורף מלקוחות רק משום דיכול לוה לסלקו, אך כשבאו לגבות מיורש כיון דאינו יכול לסלקו רק משום דלית פסידא למלוה או משום ועשית הישר והטוב בדלית לי' פסידא למלוה והכא אית לי' פסידא במה שתאמר שיכול להעלות דעל ידי זה יה' מלוה על פה קודם לו ואינו יכול לסלקו והוי כמכורה אצלו ואין מלוה על פה גובה מלוקח כנ"ל:
ו) והרשב"א דוחה משום דמזונות עשאום כאילו חל שעבודם בכל יום ומסכים עם רבינו האי, והרמב"ם סובר ג"כ כרב האי והוא חידוש קצת שדרך הרמב"ם לפסוק כרי"ף רבו בפרט בנ"ד דפשטא דשמעתא כרי"ף:
אך נראה דהרמב"ם הי' לו הכרח לדין זה מהא דרפ"ב דערכין א"ר אבא הי' בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהיב לראשונה הא לית לי', ובתוס' תימה כיון דבעידנא דנדר לראשונה הי' בידו ה' סלעים איך מיפטר כשנתן לה' אחת והתנן הי' עשיר והעני נותן ערך עשיר, ותירצו דהתם בשעה שהעריכו הכהן הי' עשיר והכא מיירי שהעריך השני תחילה ונתן ד' קודם שהעריך את הראשון, והנה הרמב"ם מפרש הא דמוקי בפרק האומר משקלי בשעמד בדין שהעמידו והעריכו הכהן וז"ל פ"א מהלכות ערכין מת קודם העמדה בדין אין היורשין חייבין ליתן שנאמר והעמידו והעריכו עיי"ש, הנה דהעמדה בדין עם העמדה והערכה אחת הוא, וכיון שהעריך לשני' תחילה והעמדה בדין כמלוה בשטר, ואי אמרת דמלוה בשטר מאוחר קודמת לעל פה מוקדמת אמאי יצא ידי שני' הא כולהו ה' סלעים חזיא לשני' והוא לא נתן אלא ד', אלא ודאי מלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות:
ז) וכל זה כשבאו לגבות מקרקעי אבל כשגובים מטלטלי פסק המחבר סי' ק"ד סעיף יו"ד שאין בהם דין קדומה ואף שהמחבר פסק כרב האי היינו דווקא מלוה ע"פ שגובה מיורשים הרי ששעבוד יש לו על הקרקעות אבל מטלטלי דאפי' דיתמי לא משתעבדי אף דלא שייך בהו תקנתא ע"כ מדינא לא משתעבדי ע"כ אין בהם דין קדומה:
ח) ולפי זה נראה שאם כתב לו מקרקעי ומטלטלי דכתב נמק"י פרק חזקת בשם רשב"א דגובה מיתומים יש בהם דין קדומה לרב האי וזה פשוט, ואף שבתוס' ב"ק (י"א) דשורו אפותיקי אינו גובה מיתומים כתבו כן למ"ד מלוה על פה אינו גובה מיורשים עיי"ש, ואנן קי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים, ובקצוה"ח סי' קי"ז שגג בזה ע"כ הניח דברי תוס' בצ"ע ובאמת לק"מ:
ט) וסמ"ע סק"א בשם תשו' לרמב"ן שגם במטלטלי מיני' יש בהם קדומה וכתב ששאר פוסקים חולקים ושגם הוא לא להלכה אמרה, אך עיקרם של דברים ביאר הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קל"ב (כ"ד:) דטעמא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי משום דהמלוה אינו סומך דעתו שכשיבואו לידי היורש שלא יבריחם, ודווקא אצל הלוה סומך דעתו שלא יבריחם משום שעשה לו טובה או כדי שלא יקרא לוה רשע, אבל כשיבואו אצל יורש ולוקח לא סמכא דעתי' ומעיקרא סליק נפשי' משעבוד מטלטלי לגבותם מן היורש:
יוד) והנה מבואר דמיני' דידי' דלא סליק נפשי' שבטוח שלא יבריחם מדינא משתעבדי ושפיר יש בהם דין קדומה, ובקצוה"ח סי' ל"ט כתב בדעת הרשב"א דמה"ת גובה ממטלטלי דיתמי ודלקוחות וליתא כמפורש בתשו' רשב"א חלק ד' הנ"ל, ומה שהוציא בקצוה"ח מדברי הרשב"א ב"ק שכתב לדחות פיר"ח דקמ"ל דפרה שהוזקה בטלית אינו גובה מן הטלית בנפל קמי יורשים ואין אומרים דאף שהנזקים משתלמים מן העלי' זה לאילומי כחו של ניזק אבל גופו נמי משתעבד קמ"ל ודחה רשב"א דמה שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אינה תורה, ולמ"ד שעבודא דאורייתא אין הנזקים ובע"ח גובים ממטלטלי דיתמי עיי"ש, לפענ"ד אין זה מכריע לדחות דבריו המפורשים בתשו' [דטעם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דסילק נפשי' ומה"ת אין משועבדים] וזה יש לפרש כי רק לדחות פירוש ר"ח בא, דלר"ח א"א לומר דמה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דבע"ח עצמו סילק עצמו משעבודו, דא"כ מה יועיל אם הא דמעלי' רק לאלומי ולעולם גופו נמי משועבד שהרי סילק עצמו, אלא א"כ תאמר שכך דינא דאורייתא שמטלטלי לא משתעבדי ותרצה לומר שגוף הניזק התורה שעבדתו, וע"ז דחה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אינו תורה וסילוק הא לית לי' לר"ח כנ"ל, וע"כ לפי שיטתו אינו אלא מדרבנן ונסתר פירושו, וכן בשלהי קידושין כתב רשב"א גבי מטלטלי דיתמי וז"ל זו אינו תורה אלא משום דלאו אסמכתי' אמטלטלי, הנה נתבאר דתורה היינו גזה"כ, וזה אינו רק סברא, ודבריו המפורשין יכריעו:
יא) ובתוס' ערכין (כ"ג:) מסתפקים אם הקדיש הלוה מטלטלי אם יחול ההקדש, נראה דספק שלהם אם חשוב ללוה אינו ברשותו כיון דכל זמן שהם ביד לוה הם משועבדים כדבעינן למימר לקמן, ואף שהתוס' גיטין הביאו ראי' מדיכול להקדיש קדושת הגוף דחשוב ברשותו, י"ל תוס' דערכין ס"ל לחלק דהגוף שפיר חשוב ברשות הלוה שהרי יכול לסלקו בזוזי ע"כ יכול להקדישו קדושת הגוף. אבל אם הקדישו קדושת דמים י"ל שהדמים שיש בחפץ חשיב אינו ברשותו, שאם יסלק בזוזי יפסיד הדמים ואין לו דמים בחפץ זה, ואף שמכירה מהני י"ל כדעת ר"ש שביעית דלמכור יכול דבר שאינו ברשותו או תקנתא דרבנן משום דלית לי' קלא:
יב) העולה מזה דלכ"ע מטלטלי דיתמי מדאורייתא לא משתעבדי אך במיני' דידי' ס"ל להרשב"א דמשתעבדי ואית בהו דין קדומה ועיין לקמן:
מחודש ד
א) ולענין מטלטלי בזמה"ז שתקנו הגאונים לטרוף מיתומים אם יש בהם דין קדומה נראה דתלוי בטעמים שכתב ריב"ש סי' שצ"ב טעם אחד משום דתקנו הגאונים לכוף על המצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואף ביורשים שאינם בנים לא פליג, ולטעם זה ליכא שיעבוד על הנכסים ולית בהו דין קדומה [ואינו דומה למלוה בשטר לר"פ דס"ל פריעת בע"ח מצוה ואעפי"כ אית בהו דין קדומה, שאני מלוה בשטר דלא עדיף בע"ח שני מלוקח דמלוה בשטר טורף מיני'] אך לטעם הב' שכתב ריב"ש שם שראו עתה שרוב נכסי העולם אינם קרקעות אלא מטלטלין והמלוה סומך עליהם, ולפי טעם זה ודאי יש בהם דין קדומה:
ב) והנה שם כתב ריב"ש בשם רמב"ן דמטלטלין שלא הי' לו ללוה בעת שלוה ולא כתב דאיקני אינו גובה דלא עדיפי מקרקע שאינו גובה מיתומים, משמע דס"ל תקנת הגאונים משום שעבוד, דאי משום מצוה מה נ"מ אם כתב לי' דאקני והי' לו בעת שלוה או להיפוך, הא בין כך וב"כ לא משתעבדי ומ"מ מצוה איכא אלא ודאי ס"ל משום שעבוד וא"כ אית בהו דין קדומה:
ג) אך בש"ע סי' ק"ד פסק דלא כרמב"ן אלא לא הי' לו בעת שלוה ולא כתב דאקני גובה מהם משמע משום מצוה ואין בהם דין קדומה וכן משמע סתימת הש"ע סי' ק"ד סעיף יו"ד:
מחודש ה
א) וכל זה בנכסים שהי' לו בעת שלוה אבל נכסים שקנה אח"כ צריכא עיונא אם שייך בזה שעבודא דאורייתא, ולכאורה משמע מדברי שמואל דאקני קנה והוריש כו' מהו מי אמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל ואי שעבודא דאורייתא אפי' בנכסים שקנה אח"כ ל"ל שעבודי הא ממילא משועבד מה"ת כמו מלוה על פה ונזקין, אלא ודאי נכסים שקנה אח"כ אין בהם שעבוד מה"ת ומבעיא לי' לשמואל מ"מ היכי ששעבדם הוא אם משתעבדי, אף דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' שיעבוד בפירוש לא מהני, וא"כ את"ל בדקנה שעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לא יועיל, ליתא דלמ"ד לאו דאורייתא ס"ל שענין שיעבוד אינו במציאות כלל מה"ת דממנ"פ אי דמר לאו דמר וכעין שכתב ריטב"א בקידושין דאפי' שעבדו בפירוש לא מהני דאין הקנאה לחצאין, אך למ"ד שעבודא דאורייתא והתורה שעבדה ולא חשיב לחצאין, ה"ה נמי דבנכסים שלא הי' לו בעת שלוה ולא שעבדתם תורה הוא עצמו יכול לשעבדם לאחר שקנאם ואם שעבדם קודם מבעיא לי' אך באמת אין ראי', דשמואל לטעמי' שלהי ב"ב ובקידושין (י"ג:) מלוה על פה אינו גובה מן היורשים דשעבודא לאו דאורייתא:
ב) וראיתי לתוס' ב"ב (קנ"ט.) ז"ל ואף דאמרן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד היינו משום דשמואל לטעמי' דאית לי' מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אבל לדידן דגובין מן היורשין כו' משתעבד אף שלא באו לעולם עכ"ל, לכאורה משמע משום דגובה מן היורשין משום שעבודא דאורייתא ה"ה בדאיקני שעבודא דאורייתא, אך הא ליתא שהרי דעת תוס' בכמה מקומות דקי"ל שעבודא לאו דאורייתא והא דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת ע"כ ס"ל בדאיקני בפרט היכי דכתב לי' שייך נמי נעילת דלת, אך שמואל לטעמי' מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים ולא תקנו משום נעילת דלת רק שהוא יכול לשעבדם אבל מלוה על פה שלא שיעבדם הוא [דלא שייך לומר לא שדי זוזי בכדי ובוודאי נתכוין שישתעבדו שהרי לא חש לעשות שטר לגבות מלקוחות] לא תקנו חכמים שישתעבדו ממילא, וע"כ ה"ה למ"ד אין אדם משעבד דשלב"ל לא תקנו חכמים שישתעבדו ממילא אבל לדידן מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אף שלא שעבדם הוא ה"ה בדאקני משתעבד, *) וא"כ אין ראי' מתוס' שיהי' שייך שעבודא דאורייתא בדאקני:
( הגה"ה ובאמת ק"ל על דבריהם לפי זה דא"כ יסתרו דבריהם בב"ק (י"ב.) דטעמא דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשים משום שלא חש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבה נמי מיתמי ליכא נעילת דלת עיי"ש, ובדאקני דלא שייך טעם זה שהרי כתב לו דאקני ומה הי' לו לעשות עוד, ועוד דבאמת יגבה גם מלקוחות כיון דאית לי' קלא ויגבה למ"ד אין אדם משעבד דשלב"ל כמו למ"ד אדם משעבד, ע"כ תוס' ב"ב פליגו על תוס' ב"ק ומצינו כזאת בכמה מקומות] דתוס' ב"ב ס"ל טעמא דמ"ד מלוה על פה אינו גובה מיורשים דלא תקנו חכמים רק היכי דהוא שעבדם והא דשורו אפותיקי מוכח בב"ק שם דאינו גובה מיתומים היינו משום דמעות אינם קונות, ואף הייכי דלא שייך גזירה דנשרפו חטיך כמו ביהיב זוזי אנדוניא דבי חמוה דאינו קונה רק למי שפרע אף שלא התנה על דבר מיוחד, ע"כ לא פלוג רבנן ושטר לא מהני במטלטלין ע"כ אינו קונה רק בעבדים דאפי' קנין כסף מהני בהו כ"ש שעבוד, ותוס' ב"ק ס"ל טעמא דמ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים משום דלא חש לא שייך נעילת דלת, והא בדאקני לא משתעבד למ"ד כן משום דבדאקני לא שייך נעילת דלת שלא הלוה על סמך נכסים שיקנה [וימכור או יוריש] אך למ"ד אדם משעבד דשלב"ל אף דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לא מהני רק משום נעילת דלת ובדאקני לא שייך נעילת דלת כנ"ל י"ל כיון שתקנו חכמים דאיתי' לשעבוד ולא יחשב קנין לחצאין שוב אפי' ליכא נעילת דלת מועיל שעבדו בפירוש, ע"כ הגה"ה:):
ג) והנה הרמב"ם והמחבר שפסקו שעבודא דאורייתא ואעפי"כ כתבו שאם לא כתב דאקני אינו גובה ואי שעבודא דאורייתא כתיבת דאקני למה, וכבר הוקשה לתוס' רי"ד למ"ד שעבודא דאורייתא ל"ל אחריות ט"ס, ותירץ דאי לאו טעות סופר אמרינן מדלא כתב לו מחל לו השעבוד, ובדאיקני לא שייך זה, שהרי גם דקנה לא כתב לו (שאם כתב דקנה ולא דאיקני גם החולקים מודים] וזה ודאי ט"ס ושוב אין ראי' מדלא כתב דאיקני שמחל שהרי דקנה לא מחל ואעפי"כ לא כתב, וא"כ למה לא יגבה מלקוחות, ואף דמלוה על פה אינו גובה מלקוחות משום דלית לי' קלא אבל מלוה בשטר שיש לו קול למה לא יגבה, ועוד דריב"ש סי' שצ"ב בשם רמב"ן דאינו גובה מקרקעות שביד היתומים שלא הי' ביד המוריש בשעת הלואה ולא כתב דאיקני אף דרמב"ן הוא הפוסק שעבודא דאורייתא, הנה מוכח דבדאיקני לא אמרינן שעבודא דאורייתא, ולדידן דאיקני לא כתב לו למ"ד לאו ט"ס מ"ד שעבודא דאורייתא קולא לנתבע שאין גובה מיורשים ולקוחות, ולמ"ד לאו דאורייתא לשיטת תוס' ב"ב קולא לתובע שגובה מיורשים משום נעילת דלת ומסתברא גם מלקוחות, מיהו לשיטת תוס' ב"ק גם למ"ד לאו דאוריי' אינו גובה מיורשין כ"ש מלקוחות [ויש לדחות שגם תוס' ב"ב ס"ל שבלא כתב לו ולאו ט"ס לא שייך נעילת דלת]:
ד) וכשאני לעצמי הי' נ"ל ראי' שגם בדאיקני שעבודא דאורייתא, והוא מהא דאיתא שם בסוגיא (קנ"ז.) להוכיח דדאיקני משתעבד ממתניתא דנפל הבית ואי ס"ד דאיקני לא משתעבד נהי דאב מת ברישא דאיקני הוא א"ל ר"נ כו' מצוה על יתומים לפרוע חובת אביהם, וק"ל דאכתי יקשה לב"ש דאמרי יחלוקו הא בגיטין (ל"ז) מוקי ברייתא דיש בו אחריות נכסים אינו משמט כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ומבואר דלא אמרינן לב"ש כגבוי רק ביש בו אחריות נכסים שגובה מלקוחות, וא"כ אם דאיקני ומכר לא משתעבד ואם מכרו היתומים אינו גובה מלוקח דומה למלוה על פה ולשטר שאין בו אחריות ולא כגבוי ולמה אומרים ב"ש יחלוקו, אך אם נאמר שעבודא דאורייתא גם בדאיקני יש ליישב, דהא מ"ד שעבודא לאו דאורייתא ולא יליף מעבוט שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, צ"ל דבע"ח קונה משכון עדיף משעבוד גרידא ולא חשיב קנין לחצאין, אך לב"ש דס"ל כגבוי דמי וכל שיעבוד חשיב כקנין שפיר נילף מעבוט ונאמר שעבודא דאורייתא, וכל זה אם נאמר גם בדאיקני שעבודא דאורייתא אך אם בדאיקני לא שייך שעבודא דאורייתא אין ראי' כלל מעבוט שהב"ד משעבדים לו, ודאיקני ששעבדו אינו כלום והתורה לא שעבדה לו אין כאן שעבוד כלל והדר קושיא לדוכתא, מ"מ לדינא לא נזוז מרמב"ם ורמב"ן ואם נמצא תירוץ על קושיא זו טוב, ואם לא נדחוק ונאמר דעדיפא מקשה מדרב ושמואל גם לב"ה, ונקטינן בדאיקני לא אמרינן שעבודא דאורייתא:
ה) וראיתי להמל"מ פ"כ מהלכות מלוה ה"ב פשיטא לי' ג"כ דבדאיקני לא אמרינן שעבודא דאורייתא, אך הקשה על הכ"מ שכתב בשם ספר צרור הכסף שאם לוה וכתב לו דאיקני ולוה מאחר ולא כתב לו דאיקני וחזר וקנה יחלוקו ולא אמרינן דראשון גובה הכל דלו נשתעבד ולא לשני צ"ל דלא כתב לו דאיקני דינו כמלוה ע"פ ומיני' דידי' אין יתרון למלוה בשטר עליו כשיטת רב האי, וא"כ למה כתב הרמב"ם לוה וכתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבד לראשון, ול"ל כתב דאיקני לראשון אפי' לא כתב לו דינו כמלוה ע"פ ומיני' דידי' הוא קודם עיי"ש:
ואו) והנ"ל דוודאי דאיקני לא אמרינן בי' שעבודא דאורייתא, מיהו הנ"מ בזמן כשיצאו מרשותו כגון שמכר או הוריש, אבל כל זמן שהם אצלו הנכסים משועבדים, וטעמא דמילתא נ"ל דהא דלא אמרינן שעבודא דאורייתא רק בנכסים שהי' לו בעת הלואה או בשעת הנזק משום דאז כשנשתעבד הלוה או המזיק הוא ונכסיו נשתעבדו, משא"כ בנכסים שקנה אח"כ, ואף דבשעה שקנאם הם משתעבדים אגב האדם מ"מ כשיצאו מרשותם פקע שעבודם, וכשם שמשתעבדים במה שנכנסו לרשותו כך נפסק שעבודם במה שיוצאים מרשותו, ודווקא נכסים שהי' לו בעת הלואה שהוא ונכסיו נשתעבדו, דוגמת זה מצינו חולין (נ"ח) בוולד טריפה בנתעברה ולבסוף נטרפה למ"ד ירך אמו היא וולדה נטרפו אבל נטרפה ולבסוף נתעברה כשנולד מותר משום שלא הי' ירך אמו בשעה שחל איסור טריפות על אמו, ה"נ הנכסים שייכים אל האדם ומשתעבדים אגב האדם כשהי' שלו בשעה שנשתעבד הוא אפי' מכרם או הורישן כמו וולד טריפה נתעברה ולבסוף נטרפה שאפי' נולדה אח"כ אסורה, אבל נטרפה ואח"כ נתעברה מותר הוולד כשנולד, אבל כל זמן שהוא במעי אמו אסורה ולוקה עלי' משום טריפה, ולא אצטריך בחולין (פ"ה.) טעמא דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אלא כשנמצא בה בן ט' חי שהוא אח"כ וולד בפני עצמו כאילו נולד, אבל עובר דעלמא פירש"י שם שפשוט שאסור משום טריפה דעובר ירך אמו, ואין נ"מ מתי נתעברה, ואפי' נטרפה ולבסוף נתעברה כ"ז שהם במעי אמו אסורים, ה"נ בנכסים שקנה אח"כ מ"מ כל זמן שהם אצלו הם משועבדים, וע"כ כשכתב לראשון דאיקני ולא לשני יחלוקו, אך כשלוה ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה אפשר לומר שראשון יגבה הכל משום ששעבודו קודם כל זמן שהם אצלו:
ז) והיינו דבעלמא מה שבע"ח מוקדם קודם לבע"ח מאוחר אף שבע"ח מאוחר ג"כ יש לו שעבוד על השדה, אך דבע"ח מאוחר לא עדיף מגברא דאתי מיני', וכשם שהי' בע"ח מוקדם יכול לטרוף ולהפקיע זכותו של לוה מן השדה כן יכול להפקיע שעבודו של בע"ח מאוחר שבא מכחו של לוה, והבע"ח מאוחר אינו יכול לומר כן לבע"ח מוקדם הרי באת מכחו של לוה שאני יכול להפקיע זכותו, שהרי בע"ח מוקדם בא מכחו של לוה תחילה בעוד לא הי' עליו בע"ח מאוחר, אבל בע"ח מוקדם זה שלא כתב לו דאיקני שאין הנכסים משועבדים לו רק כל זמן שהם של לוה, וא"כ בא מחמת הלוה עכשיו ועכשיו הוא משועבד גם לבע"ח מאוחר ויכול בע"ח מאוחר לומר לבע"ח מוקדם ג"כ לא עדיפת מגברא דאתית מיני' וחולקין:
ח) וסברא זו נוכל ללמוד מדין לוה ולוה וכתב לשניהם דאיקני וקנה דאמרינן בגמ' יחלוקו, ואע"ג דשעבוד דאיקני חל למפרע כמ"ש הנמק"י פ' חזקת הבתים ויגבה הראשון הכל שהוא בע"ח מוקדם, אלא משום דשעבודו בא מכח קנייתו אח"כ ואז הי' משועבד גם לשני יוכל שני ג"כ לומר לראשון לא עדיפת מהלוה בשעת קנייתו שהי' משועבד לו:
ט) ובנדון הכ"מ בשלוה וכתב לו דאיקני ולוה משני ולא כתב לו דאיקני ואח"כ קנה אין הראשון שכתב לו דאיקני יכול לומר לבע"ח שני אני באתי מחמת הלוה תחילה בעת שקנה ואתה בא מחמת הלוה עכשיו כיון שלא כתב לך דאיקני כנ"ל, שהרי תחילה בשעה שנשתעבד לבע"ח מוקדם היינו בשעה שקנה הי' משועבד ג"כ לבע"ח שני ולא עדיף בע"ח מוקדם ג"כ מהלוה שהי' משועבד גם לשני וחולקין:
יוד) ובמ"ש ניחא ליישב מה דקשה לכאורה במ"ש בעה"ת שער מ"ג אות ח' דמטלטלי כשהם אצל הלוה שעבוד יש עליהם, ואעפי"כ פסק שער ס"א דמטלטלי לית בהו דין קדומה, ובש"ע אף שפסק כרב האי דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות מ"מ פסק במטלטלי אין דין קדומה, ולכאורה מה חילוק ביניהם דכי היכי דמלוה על פה כיון דשעבודא דאורייתא ויש לו שעבוד על הנכסים מיני' הוא קודם, כמו כן במטלטלין לבעל התרומות הנ"ל שיש לו שעבוד עליהם מיני' דידי':
יא) אך לפמ"ש נכון היטב דמטלטלין כיון שאין משועבדים רק כשהם של לוה עכשיו והלוה חייב גם לבע"ח מאוחר יכול מאוחר לומר למוקדם ג"כ לא עדיפת מגברא דאתית מיני' הוא הלוה עכשיו וזכותו של לוה עכשיו אינו יכול להפקיע, ואינו דומה למלוה על פה שטורף גם מן היתומים אף שאינם עכשיו של לוה רק מלקוחות אינו גובה משום פסידא דלקוחות, אבל כל זמן שאין לוקח הוא גובה מחמת הלוה תחילה, אבל מטלטלין שאינו גובה מיתומים אף דלית בהו תקנתא משום פסידא דידהו, והא קמן מלוה על פה גובה מיתומים רק שמטלטלין אין שעבוד עליהם רק בעודם אצל לוה, וא"כ בא מחמת לוה של עכשיו, והרי הלוה עכשיו יש לו עליו בע"ח מאוחר:
יב) ובאמת משמע בגמ' ג"כ דדאיקני מיני' למאן דס"ל לא משתעבד (וה"ה לדידן בלא כתב לו דאיקני דחד דינא לתרווייהו דומה למטלטלי מיני' דקאמר מיני' לא תבעיא לך מיני' אפי' מגלימי דעל כתפי':
יג) ונ"ל עוד ראי' דמטלטלי מיני' שעבודא אית בהו מדאמר לי' ר"ה ברי' דר"י לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי, וקשה למ"ש הרמב"ן דר"ה ברי' דר"י דחולק על ר"פ היינו משום דס"ל שעבודא דאורייתא, וא"כ במטלטלין אי אמרת דלית בהו שעבוד א"כ לימא איהו לנפשי' אם אין לו קרקע רק מטלטלין ואמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי, אלא ודאי גם מטלטלין כל זמן שהם אצל לוה יש שיעבוד עליהם אלא שאין בהם דין קדומה משום שבא מכחו של לוה עכשיו וכמ"ש:
יד) ובמ"ש נולד לנו דין חדש שאם לוה מאחד ולא שיעבד לו מטלטלי אגב קרקע ולוה משני ושיעבד לו אג"ק חולקין, כיון דמיני' דידי' גובים ובמיני' גם לראשון יש שיעבוד, ודומה למ"ש הכ"מ בשם ספר צרור הכסף בכתב לראשון דאקני ולא לשני ואח"כ קנה דחולקין וכמו שביארתי הטעם כן ממש בנ"ד:
טו) ודעת תשו' לרמב"ן שיש במטלטלי דין קדומה, הרשב"א (כידוע תשו' לרמב"ן הנו מהרשב"א רק שהם מיוחסות לרמב"ן] לטעמי' בתולדות אדם סי' רנ"ב דגר שמת והניח מטלטלין בע"ח גובה מהם, רק כשחל עליהם רשות יורשים פקע שיעבודו, הנה דאף כשעכשיו אין הנכסים של לוה בע"ח גובה מהם והרי בא מחמת הלוה תחילה ע"כ יש בהם דין קדומה, וטעם תשו' רשב"א הנ"ל עפימ"ש בח"ד ס"ס קנ"ב בטעם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דיתומים שלא עשה להם טובה ולא יקראו לוה רשע כשלא ישלם חוב אביהם הם עשוים להבריחם ואין המלוה סומך דעת על מטלטלי דיתמי ומעיקרא מסלק נפשי' מן המטלטלין כשיבואו ליד היתומים, אבל כל זמן שלא באו ליד היתומים אף שאין ללוה זכות בהם כגון גר שמת גובה מהם:
טז) שו"ר להרשב"א שלהי קידושין במטלטלי דכל זמן שהם תחת יד הלוה שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו עיי"ש והוא כמו שכתבתי בדאיקני:
טוב) ודע שדבריו בקידושין הם קצת שלא כדברי רשב"א בתולדות אדם שגובה ממטלטלין דגר שמת, ובח"ד דמה שבאו ליד יתומים מפקיע שעבודו משום דלא סמכא דעתו שלא יבריחום היתומים, ולפי שיטתו בקידושין נראה שאין דין קדומה במטלטלין זולת אם שעבדם בפירוש ולפי דבריו בתשובות לעולם יש דין קדומה במטלטלין:
מחודש ו
א) דעת רשב"א למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו אלא שכופין אותו לקיים המצוה [ודעת התוס' דאף דשיעבודא לאו דאורייתא לא קי"ל כר"פ דאמר פריעת בע"ח מצוה אלא כר"ה ברי' דר"י וס"ל דר"ה ברי' דר"י סובר דאף דלאו דאורייתא מ"מ לאו מצוה אלא שעבוד הגוף לפרוע, ודעת רמב"ן דאף ר"פ לא אמר פריעת בע"ח מצוה רק גבי יתומים ולא בדידי'] ודעת רמב"ן וריטב"א ור"ן דיורדין לנכסיו דעד שאתה כופאו בגופו כופאו בממונו, ובפרק נערה הביא ר"ן דברי רשב"א בצדקה דאין יורדין לנכסיו רק כופין ולא חולק עליו, ולמה גם ברבית קי"ל בש"ע דאין יורדין לנכסיו באין חולק:
ב) ונראה לפמ"ש הרמב"ם סוף הלכות שחיטה שאם פרחה האם מעצמה לאחר שלקחה לא קיים המצוה שנאמר שלח תשלח, ונראה לבאר הענין עפ"י המשנה מגילה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ובגמ' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, ופירש מהר"ל בספר התפארת שאף אם גזר על האדם לרחם הוא גזירה על האדם שיהי' איש טוב, וכל ד"ת במידת הדין שכך הדין שיהי' האדם איש טוב אבל אינו רחמים על הקן צפור שד"ת במדת הדין, וע"כ אם פרח מאליו האדם לא עשה מצוה ובצפור אין המצוה שא"כ הי' זה רחמים כנ"ל ע"כ אין המצוה רק אם מקיים במעשה וע"כ בצדקה אין מצוה רק אם אדם נותן בידיו, והא דמצא עני ומתפרנס בה הר"ז מתברך עלי', אולי אין זה עיקר המצוה, מ"מ מתברך עלי', המגיה], אבל אם ב"ד יורדין לנכסיו והוא לא נתן לא נתקיים המצוה מצד הנותן ומצד העני שמגיע לו אין מצוה, דא"כ הי' מצוותו רחמים ואינם אלא גזירות, וכן רבית שכתב רמב"ן בפירושו עה"ת במה שאין איסור בג"ת שאין זה אלא לנהוג רחמים וחמלה עם אחיו, וא"כ אין המצוה מצד הלוה שא"כ הי' רחמנות רק מצד המלוה ואין המצוה מתקיימת רק אם יתן בידיו ע"כ אין יורדין לנכסיו רק כופין אותו עד שיאמר רוצה אני או יתן בידיו דהוי כאומר רוצה אני כמ"ש הב"י סי' ר"ה, אבל חוב שבמידת הדין מגיע למלוה חובו שפיר המצוה גם מצד המלוה ומצוה זאת מתקיים בנתינת ב"ד למלוה לבדן):
מחודש ז
דיני נחלות
א) ב"ב קכ"ג ע"ב בגמ' הכא במכירי כהונה יש לעיין אם דין זה אליבא דרבי דברייתא אתיא כוותי' אבל לרבנן דס"ל כל מה שאינו יכול להקנות לא חשיב מוחזק לגבי בכור גם במכירי כהונה לא חשיב מוחזק:
ב) והנה בגיטין (ל'.) במלוה מעות את הכהן דמפריש עליו ומקשה בגמ' הא לא אתיא לידי' ומשני במכירי כהונה פירש"י דשאר כהנים אסחי דעתייהו, ואין ראי' מזה דמש"ה חשיב שלו די"ל דמועיל רק שיוכל בעה"ב לעכב לעצמו ואין בו משום גזל השבט כעין שמותרים בלקט משילכו בו הנמושות משום דעניים מסחי דעתייהו כמפורש באלו מציאות אבל לא שיחשב שלו:
ג) איברא דאכתי תיקשה איך קיים מצוות נתינה, ויש לפרש שהוא בעצמו זוכה עבור כהן מכירו וכשאינו מכירו אינו יכול לזכות עבורו כיון שהוא שלו משום טובת הנאה ממון ואין אדם זוכה בשלו לאחר, אך במכירו שאסור לו לחזור לא חשיב עוד ממונו כמו איסורי הנאה אינו ממון ושוב יכול לזכות בעצמו עבור הכהן וכן הא דחולין (קל"ג) דמכירי כהונה יכולין לזכות המתנות לצורבא מרבנן י"ל ג"כ משום שהצורבא מרבנן זוכה עבור המכירי כהונה וחוזר וזוכה לעצמו ברשות המכירי כהונה, ואף בשעה שהרשהו עדיין לא בא לידם י"ל דחשיב בידו לקבלם מיד בעלים שבודאי הבעלים יתנום לידם שאסורים לחזור, אבל מ"מ חשיב ראוי גבי בכור לרבנן, ואף דרשב"ם פירש בדרבנן לתת לו וכשם שבמתנה אין אדם מקנה דשלב"ל והכא לא חשיב דשלב"ל כיון דבידו, לק"מ, דהנה צריך להבין בסוגיא דמקשה ורבי נמי הא כתיב לתת לו, הא רבי ס"ל בקידושין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' במעכשיו דמפרש לא תסגיר עבד אל אדוניו באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו, וצ"ל דהא מודה ר"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכ"ש הכא שנפל לו לאחר מיתה ועיין לקמן באריכות, וע"כ ה"ה דבידו לא מהני בנכסים שנפל לאחר מיתה:
ד) אך הרמב"ם פסק דמכירי כהונה חשיב מוחזק אף דפסק כחכמים, והנה ב"מ (מ"ט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר משום שאסור לחזור בו, ובשטמ"ק שם בשם רא"ש בתירוץ הב' דהוי כעושה תרומה ברשות ישראל עיי"ש, אבל שלא מדעתו אינו יכול להפריש, וה"נ אינו יכול להקנות, וה"ה דחשיב ראוי לחכמים כיון דדרשו לתת לו דמה שאינו יכול להקנות אין בכור נוטל בו פי שנים, ובטור משמע דרא"ש פליג ארמב"ם גם במכירי כהונה, אך הרמ"א הביא מחלוקת רא"ש על רמב"ם בשבחו נכסים מאליהן ובמכירי כהונה השמיט דעתו, וכפי הנראה הי' סובר דהרא"ש לא פליג במכירי כהונה ולפענ"ד נראה כמ"ש:
ה) מ"מ לענין דינא נ"ל כפסק הש"ע, והנה בתשו' מהרי"ל סי' ע' דמכירי כהונה דחשיב מוחזק לאו משום דאסור לחזור דהא גבי סבתא חשיב לי' ראוי משום דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זבינא אף דאסור למכור אלא משום דאינו יכול לחזור, וכן הוא באו"ז דאינו יכול לחזור, וכן בתוס' ב"מ גבי ת"כ אין מוציאין מידו דהקשו בתוס' שהבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ותירצו במכירי כהונה, הנה דאינו יכול לחזור עכ"ד:
ואו) והנה לפנינו באו"ז [שנדפס מחדש בירושלים] מפורש שיכול לחזור, אך אינו רשאי אך בסוף דבריו במעות שהפריש לצדקה ביש לו מכירי עניים אינו יכול לחזור וליתן לאחר, ובזה הטעם פשוט דדיבור לעני נעשה נדר, הגם שהדבר ברור שאם הפריש לצדקה בסתם ואח"כ בירר עני לא מהני בדיבור לבד כי לא חידש בזה צדקה, דמה נ"מ עני זה או זה הכא שמכירי עניים תחילה כשהפרישו לשם עני מכירו הפריש ושפיר נעשה נדר לאותו עני:
ז) איברא דקשה טובא פרק יש בכור במת לאחר שלשים ר"י אומר נתחייבו הנכסים והא היורשים יכולים לומר לכל כהן ליתן לכהן אחר וממון שאין לו תובעין הוא, וריטב"א קידושין עמד בזה ותירץ במכירי כהונה, ואי רק איסור לשנות דבריו הלא היורשים לא הבטיחו (ומצוה לקיים דברי המת לא אמרינן אלא אם השלישו ביד אחר לשם כך כבש"ע חו"מ סי' רנ"ב] וע"כ לומר דנעשה שלו ומשום שסופו לבוא לידו כבא לידו דמי ונעשה שלו, ומה שהוא יכול לחזור הוא כעין סברת התוס' פסחים (י"ג:) ד"ה כל העומד בזרק שלא לשמן כיון שעקרו מלשמן גרע מנשפך הדם דאיגלאי מילתא שלא הי' עומד לזרוק, וה"נ כיון שחזר בו אגלאי מילתא שלא הי' עומד לינתן לו, אבל אם הוא לא חזר רק שמת וחזרו יורשים שפיר הי' עומד לינתן לו וכמאן דמטי לידי' דמיא. ע"כ אין היורשים יכולים לחזור, וכ"ש בנ"ד שלא חזר כלל דהוא של מכירי כהונה לגמרי ונוטל הבכור פי שנים:
ח) ומה שהוקשה למהרי"ל מעובדא דסבתא כיון דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זבינא, לדידי לק"מ דהתם משום הכי חשיב שלה וכיון שהוא שלה אינו של הבת אבל במתנות כהן אחר שאם נתן לו בדיעבד מהני אינו שלו כיון שאינו יכול למוכרו ע"כ שפיר חשיב של מכירו הואיל וסופו לבוא לידו:
ט) ובקצוה"ח נסתפק בנשבע ליתן מתנה לאחר ומת אותו אחר אם הבכור נוטל פי שנים כמו במתנות כהונה, ולדידי פשוט דלא דמי למתנות כהונה שהתרומה מגיע לכהן אך שלא נודע למי יגיע, ועיין סנהדרין (קי"ב:) אך זה שבודאי תגיע לידו חשיב שלו משום שהוא ג"כ כהן אבל בשבועה גרידא לאו כלום הוא, ויש לדמותו ג"כ להא דסבתא הואיל ואי זבנא כו' וה"נ הואיל אי מיתשיל עלה וכ"ז פשוט:
מחודש ח
יש לעיין כיון דברייתא כרבי מוקמינן לה בגמ' בפרט לרא"ש דהא דמתנות כהונה גופי' דווקא לרבי] למה לא אשמעינן רבותא טפי דאפי' בפדיון הבן במתנות כהונה יטול פי שנים, דהא לרבי נוטל פי שנים במלוה ומ"ש זרוע ולחיים וקיבה דנקט, ונ"ל דטעם מתנות כהונה משום דסופו לבוא לידו כמי שבא לידו דמי ופדיון הבן שגוף החוב לא יבוא לידו רק הכסף לא חשיב המלוה ברשותו:
מחודש ט
א) פירש רשב"ם דמלוה על פה אף לרבי לא שקיל פי שנים הואיל ויכול לומר פרעתי, תמוה לי דבב"ק (מ"ג) מפורש שגם בנזקין לרבי שקיל פי שנים, גם גוף הסברא דמצי למיטען פרעתי מש"ה חשיב ראוי אינו מובן, ונראה דרשב"ם ס"ל להלכה שעבודא לאו דאורייתא כפשט סוף סוגיא דגט פשוט דמלוה על פה גובה מן היורשים רק משום נעילת דלת, ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כתבו הראשונים דפריעת בע"ח מצוה, ובפרק הכותב אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומסיק דכופין אותו ומכין עד שתצא נפשו וא"כ במלוה על פה דמצי למימר פרעתי וא"א לכופו שוב הוי ראוי גמור דשעבוד אין לו עליו רק מצוה על הלוה, אבל המלוה אין לו כלום, בשלמא מלוה בשטר הואיל ויכול לכופו בב"ד חשיב ממון למלוה אבל על פה שאינו יכול לכופו ועכשיו אין לו כלום הוי ראוי גמור, אבל בב"ק שם דקאי למ"ד שעבודא דאורייתא, שהרי מקשה ונוקמא לרבה בגבה מעות דאז הוה ראוי ואי לאו דאורייתא אפי' קרקע הוי ראוי כמו מעות כמפורש סוף גט פשוט, וע"כ קאי הש"ס אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא או משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, וכיון דשעבודא דאורייתא אף שיכול לומר פרעתי הוי מוחזק לרבי שו"ר בקצוה"ח הקשה כן על רשב"ם והניח בקושיא ולפענ"ד ברור כדכתיבנא:
ב) ובתשו' רשב"א מיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ג דרבית חשיב כמו מלוה ע"פ כיון שאינו משתעבד בשעה שכתב השטר, ובזה פירש טעמא דנוטל בקרן ולא ברבית דבקרן כיון דנקט שטרא כמאן דגביא, משא"כ רבית לא חשיב מלוה בשטר, והנה רבי דאמר נוטל פי שנים גם ברבית ע"כ גם במלוה על פה ס"ל נוטל פי שנים, והיינו דרשב"א לשיטתי' שעבודא דאורייתא ע"כ אין נ"מ בין קרן לרבית, ולרשב"ם ע"כ ס"ל גם רבית חשיב מלוה בשטר מדנוטל פי שנים לרבי, ובהא דאינו נוטל ברבית הא פירש רשב"ם טעם אחר:
ג) ובש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ז נקיט לעיקר כדעת רשב"א הנ"ל דרבית חשיב מלוה ע"פ וכתב שיש לו ראי' מהש"ס, והנה רשב"ם ע"כ חולק כנ"ל ובהא דהש"ס הא פירש רשב"ם טעם אחר ובפרט שהש"ך הא כתב דהוי ספיקא דדינא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא, ואי לאו דאורייתא ע"כ מלוה על פה ראוי הוי גם לרבי וע"כ רבית חשיב מלוה בשטר:
מחודש י
א) עד דמטיא לידי' פרשב"ם דנותן אינו יכול ליתנה לאחרים שאין אדם מקנה דשלב"ל, ק"ל דא"כ לרבי דס"ל בקידושין אדם מקנה דשלב"ל ל"ל להש"ס למימר דרבי לא ס"ל דרשה דלתת לו מתנה קריי' רחמנא אימא דהוא ס"ל הכי אלא דאזיל לטעמי' דאף במתנה לא בעינן עד דאתי לידי', שו"ר בשטמ"ק הקשה כן ותירץ דעד שלא בא לעולם יכול לחזור, ותמיהני דהא לרבי מועיל מעכשיו דמפרש לא תסגיר עבד אל אדוניו בכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו:
ב) אשר ע"כ נראה דהנה בש"ס (קכז:) דמקשה יכיר למה לי אי בעי למיתב לי' מתנה מי לא מצי יהיב לי', ומשני לנכסים שבאו לו לאחר מכאן ומקשה לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי איכא למימר ומשני לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, דכי אמר ר"מ אדם מקנה דשלב"ל ביכול להקנותן לאחר מכאן, ואף דנכסים שיש לו עכשיו יכול להקנותן שיחול הקנין לאחר מכאן כדמוכח הא דאמר מעת שאני בעולם מ"מ בדשלב"ל לא מהני רק אם יכול להקנותן, וע"כ הכא שנפלו לו לאחר מיתה בשעה שאינו יכול להקנותן שפיר נאמר אין אדם מקנה דשלב"ל, ואף דאפי' נכסים שיש לו אינו יכול להקנותן שיחול לאחר מיתה היינו משום שחל על הנכסים רשות יורשים, משא"כ בכור שתיכף במיתתו יש לו לבכור, אבל דשלב"ל לאו משום שחל רשות יורשים לא חל, דהא אפי' נפלו כשהוא גוסס לא חל משום שאינו יכול להקנותן אח"כ שוב לא חל דשלב"ל ה"נ גבי בכור אינו נוטל פי שנים:
ג) ובהא דב"ב (קל"ו) גבי נותן נכסיו לבנו מחיים ולאחר מיתה דמכר הבן בחיי האב ומת הבן ואח"כ מת האב ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ואינו מובן דא"כ מת אב קודם נמי לא יועיל דהוי דשלב"ל, ותירץ בשטמ"ק דכי אתי לידי' הוי שלו למפרע, ואינו מובן דכי נמי מת הבן קודם דפי' ריב"ם והנכסים ליורשי הבן נמי נאמר למפרע נעשה שלו דהא לאביי דאמר למפרע הוא גובה אפי' גבה בנו קנה אביו למפרע, דהא ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה אותה מהם קאמר אא"ב למפרע הוא גובה כמאן דמטא לידי' בחיי אבוהון דמי, הנה דאף בגביית היתומים נעשה שלו למפרע, וה"נ אם תאמר שע"י שבאו לידו אח"כ כאילו הי' שלו תחילה, ה"נ במה שיבואו ליד בנו כאילו מטא לידי' ויחול המכירה, ע"כ נ"ל כמ"ש תוס' יבמות (ל"ו) דהכא לא הוי דשלב"ל גמור עיי"ש, והדין בזה כמו לר"מ בדשלב"ל דבנפלו כשהוא גוסס לא מהני ה"נ בזה לרבנן וכנ"ל:
מחודש יא
א) עמוד ב' בפירשב"ם ד"ה אבל לא ברבית דאין לך ראוי כזה דבר שלא הי' שלו מעולם אבל מעות מלוה דקשקיל מעות הלוהו ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דבע"ח קונה משכון ע"כ, והנה מתבאר מפרשב"ם דאף בע"ח קונה משכון לא אמרינן רק בהלוהו דמשכון בידו במקום מעותיו דאי בחוב שחייב עצמו לבד נמי קונה משכון א"כ ברבית נמי נימא השטר במקום משכון אלא ודאי כדכתיבנא:
ובזה יש ליישב פירוש הר"י מיגאש הא דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דאין משיכה למשכון, ואינו מובן דא"כ במשכון דאחרים אמאי מקודשת, אך להנ"ל י"ל דמשום דבע"ח קונה משכון הוי קנין דגופי' ומהני בי' משיכה, אך בלא הלואה שהניח דבכה"ג אינו קונה משכון הוי רק שעבוד ולא מהני בי' משיכה:
ג) מיהו דברי ר"ן בזה אינו מתיישב שהוא פירש דברי ר"י מיגאש דמשכון לא חשיב הילך משום דאין משיכה למשכון, והא התם הלוה לו מעות תחילה וקונה משכון ושפיר יועיל בי' משיכה, וא"ת כיון שבשעה שנותן לו אינו מלוה לו לא שייך לומר שמשכון במקום מעותיו הלא עיקר בע"ח קונה משכון במשכנו שלא בשעת הלואתו:
ד) ולולא דברי הר"ן הי' נ"ל לפרש דברי הר"י מיגאש דהא דנותן לו משכון על החוב ועדיין חייב לא חשיב הילך דטעם הילך משום דהוי כופר הכל וזה עדיין חייב לו רק שיאמר שמתחייב לו מחדש ונותן משכון, ובזה פורע לו החוב הראשון דהו"ל על חיוב שתובע לו כופר הכל, ומה שמתחייב עתה לא תבע לו, והוא גרע מקדמה הודאה לתביעה דלא הוי מודה במקצת ע"ז אמר הר"י מיגאש דאינו מועיל דהוא ממש הא דמנה אין כאן משכון אין כאן:
ה) עוד יש לדקדק בפרשב"ם דהטעם משום משכון א"כ מה מחלק בין גבה קרקע לגבה מעות, וצ"ל כשיטת רמב"ן פ"ק דקידושין דבמשכון למפרע הוא גובה עיי"ש גבי מנה אין כאן משכון אין כאן] ונשמע מזה בנכרי מישראל אינו קונה משכון לא אמרינן למפרע הוא גובה, דמ"ד למפרע הוא גובה היינו משום דשטר בידו במקום משכון ובמשכון למפרע הוא גובה אבל גוי דלא קנה משכון לא אמרינן בי' למפרע הוא גובה, ומיושב קושיית התוס' פסחים (ל"א:) ד"ה אלא, ותירוצם שם דאביי מוקי לה בפדאו לבסוף אינו עולה לשיטת רמב"ן הנ"ל דהתירוץ משום דבע"ח קונה משכון הוא משום למפרע הוא גובה והיינו כשלא פדאו דווקא אך לפמ"ש מיושב דכל למפרע הוא גובה דלעולם חשיב כהרהינו דשטר בידו במקום משכון היינו השעבוד נכסי במקום משכון שהנכסים כמו משכון ע"י השטר שבידו ובגוי דלא קנה משכון אזדא טעם זה:
מחודש יב
בפרשב"ם בשלחו מתם יש מפרשים דהא דשלחו מתם במלוה של עכו"ם חשיב מוחזק והבל הוא בידם, ולפענ"ד ליישב דבריהם עפ"י מה שנ"ל בטעם ר"ח דשעבוד הגוף ליתא במכירה, ושוב מצאתי כן בריטב"א קידושין, משום דאפי' עבד עברי אין רבו יכול למוכרו לאחר יעיי"ש ועיי"ש שהקשה ריטב"א איך יכול לוקח לגבות קודם שיתבענו מלוה ותירץ משום דחשיב כאמר הלוה משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך, אבל בבכור דלא שייך טעם זה כיון דבשעבוד אין הבכור זוכה דמתנה קרי' רחמנא שוב אינו יכול לתובעו, ויותר מזה דס"ל לי"מ שעבוד נכסי לבד ודאי הוה ראוי שאם יפרע לו לא יהי' לו שעבוד על הנכסים רק החוב בכללו הוי מוחזק דעכ"פ יפרע לו מן מטלטלין או מן קרקע, אבל שעבוד נכסי לבד הוי ראוי, דומה למ"ש רש"י פסחים (ל"א.) בהא דאקדיש מלוה שלא הקדיש את החוב אלא את הקרקע דהחוב בכללו יכול להקדיש דע"כ צריך ליתן לו אך קרקע מיוחדת לא חשיב שלו דיכול לסלקו בזוזי, ה"נ בשעבוד נכסי לבד לא הוי מוחזק שאם יפרע לו אף שאין שעבודו חל עליהם כגון שלא בא לרשותו עכשיו לא יגבה מנכסי רק החוב בכללו י"ל דהוי מוחזק, ובזה ס"ל לרבנן שעבוד הגוף אינו במכירה ומתנה כמו עבד עברי שאינו יכול ליתנו לאחר ממילא שעבוד נכסי לבד הוי ראוי אבל גוי דיכול למוכרו כשהוא עבדו ה"ה דיכול למכור גם שעבוד הגוף שיש לו עליו והחוב בכללו הוי מוחזק:
מחודש יג
א) דעת ר"י מיגאש ורמ"ה דבעל נוטל במלוה וקשה דבגמ' אמרינן גבי סבתא הואיל ואי קדים סבתא וזבנא זבינה זבינא חשיב ראוי גבי בעל, ובגמ' מדמה מלוה להא דסבתא:
ויש ליישב דבגמ' לא מדמה אלא לרבה דגבה מעות אין לו ע"כ אמרינן שאפי' גבו קרקע הואיל ויכול לסלקו במעות ולא הי' חשיב מוחזק ע"כ דומה לסבתא, אבל בעל דנוטל במלוה לעולם בין גבו קרקע בין מעות לא דמי כלל לסבתא, אך ר"ת כתב דר"נ לעצמו סובר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו אך לבני מערבא דס"ל בסבתא הוי ראוי מחלק דגבו קרקע אין לו, ולפמ"ש לא הי' יכול להוכיח מהא דסבתא כלל לפי שיטתו דגם גבו מעות יש לו:
ב) אשר ע"כ נראה דווקא לר"נ דס"ל בין גבו קרקע בין מעות יש לו היינו משום דלעולם אמרינן למפרע הוא גובה בזה מדמינן לסבתא כיון דכל מה דהוי מוחזק משום גוביינא דלבסוף בזה נאמר הואיל הי' יכול לסלק בדשלב"ל דלא שייך בזה למפרע הוא גובה או בכל דבר ודבר שגובה אמרינן שהי' יכול לסלק בדבר אחר, וכל זה אם לא חשיב מוחזק רק משום גוביינא דלבסוף, אבל בעל נוטל במלוה עצמה ואפי' קודם שגבו ובזה אין לדמות כלל לסבתא:
מחודש יד
בהא דרבה גבו מעות אין לו משמע אפי' מעות שהי' לו ללוה בשעת מיתת המלוה (דבמעות אחרים לא הוי פליג ר"נ] וק"ל לדעת תשו' רשב"א במיוחסת סי' ס"א הובא ביתה יוסף סי' ק"צ מחו' וא"ו, ותשו' רשב"א ח"ד סי' קנ"ב דמיני' דידי' מטלטלי בני שעבודא נינהו, ע"כ החילוק שבין קרקע בין מעות משום דקרקע אינו יכול למכור ולהפקיע משעבוד בע"ח ומעות ומטלטלין יכול למוכרן, א"כ לא הי' צריך להקשות מסבתא דמיני' ובי' הי' יכול לאקשויי, ותלמיד אחד השיב, דהנה בחלק ד' נתן רשב"א שני טעמים דסמכה דעתו על מטלטלי דלוה ולא על מטלטלי דיתמי אחד משום שלוה החייב בעצמו לא יבריחם ואחד משום שעשה לו טובה לא ישלם רעה תחת טובה, ולטעם השני י"ל דווקא למלוה שבעצמו עשה לו טובה אבל נגד יורשי מלוה שלא עשו שפיר י"ל שיבריחם ולא משתעבדי מטלטלי דלוה ליורשי מלוה כמו שאין משתעבד מטלטלי דיורשי לוה למלוה:
מחודש טו
דעת ראב"ד הובא בטור סי' רע"ח סעיף ד' דמשכנתא באתרא דמסלקי גוף הקרקע נוטל בה פי שנים:
ונראה דאין זה הלכה, דמפורש בשטמ"ק ב"מ (ס"ז:) הטעם משום דבאפותיקי שעבודא דאורייתא חשיב מוחזק, וזה ראב"ד לשיטתו שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש בעה"ת בשמו שער ס"א ח"ב, אך לדידן דבכל מקום שעבודא דאורייתא ומ"מ חשיב ראוי גם משכנתא חשיב ראוי, ועיין ש"ך שם סק"ט שתופס דעת ראב"ד להלכה, ולפענ"ד ז"א למה דקי"ל שעבודא דאורייתא, ואף שהש"ך ס"ל סי' ל"ט דהוי ספיקא דדינא אם שעבודא דאורייתא, מ"מ אין להחליט הלכה כראב"ד:
מחודש טז
א) נסתפקתי אם בכור נוטל פי שנים בעבד עברי, ולכאורה נראה פשוט לפמ"ש בכ"מ פ"ב מהלכות עבדים הלכה י"ב בשם רלב"ג בהא דאין עבד עברי עובד היורש דיתבאר מזה שאין אדם שליט בעבדו למוכרו או ליתנו לאחר, והוא בש"ס ערכין (כ"ח) יכול יחרים אדם כו' ת"ל בהמה מה בהמה שיש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרו עיי"ש, וכיון דקי"ל כרבנן דבכור מתנה קרי' רחמנא ואם לא מטא לידי' דנותן הואיל ואינו יכול להקנות דהו"ל דשלב"ל אין הבכור נוטל בו פ"ש וה"נ כיון שאינו יכול להקנות אין בכור נוטל בו פי שנים:
ב) אך סוף פ"ד דנזיר בהא דבן מגלח על מעות סתומים שהניח אביו אבל אין הבת מגלחת על מעות שהניח אבי' ומבעיא לי' אם הבכור מגלח פי שנים במעות סתומים, ולדעת רמב"ם אפשיט באת"ל דמגלח, הנה דאף דאין הבת מגלחת וכ"ש לוקח כדברי רלב"ג הנ"ל, מ"מ בכור מגלח פי שנים, והטעם בזה דאף דאין יורש מגלח על מעות מורישו וכ"ש לוקח מ"מ בכור זה הלא בן הוא ובן הא מגלח על נזירות אביו, וכיון שבחלק בכורה נתבטל ירושת אחיו הרי יש לו מחמת ירושת הבן ג"כ שכיון שבחלק בכורה אין אחיו יורשים הוא יורש אותו כאילו לא הי' לו אחין, וה"ה בעבד עברי כיון שבחלק בכורה אין אחין יורשין הוא יורש משום שהוא בן:
ג) אך זה לדעת רלב"ג דמה שאינו יכול למכור וליתן משום שאין עובד היורש וכ"ש הלוקח אבל מקבל מתנה זה הוא עובד הואיל והוא בן ג"כ, אך דעת ריטב"א פ"ב דקידושין דהא דכתב ר"ח שעבוד הגוף ליתא במכירה היינו משום דאינו יכול למכור עבד עברי וכ"ש שעבוד הגוף:
ד) והנה מהא דבת יורשת מוחלת שט"ח הנמכר מוכח שיורשת השעבוד הגוף ואין למדין בזה מעבד עברי דהיא הנותנת דמשום דעבד עברי גופו קנוי איקל בי' רחמנא שיצא מעבדותו משום דכתיב כי לי בנ"י עבדים אבל לוה דשעבוד הגוף לבד לא איקל בי', אך לענין מכירה למדין שעבוד הגוף מע"ע, דמה שאינו במכירה אינו קולא לעבד שהרי נשאר לאדון. רק סברא שאין לו בו קנין כל כך שיוכל ליתנו לאחר ולמוכרו, וכ"ש לוה דרק שעבוד יש לו עליו דאינו יכול למכור, ולפי זה בכור נמי לא יטול פי שנים כיון שאינו יכול להקנות אינו יכול ג"כ לתת לבכור ויורשים הבכור והפשוט בשוה, ואינו דומה למעות נזירות דלא מצינו שאינו יכול להקנות, והרי קדשים קלים ממון בעלים הוא רק שבודאי אין הלוקח מגלח מקו"ח דבת, אבל זה הוא בן ג"כ וכנ"ל, אבל עבד עברי שהטעם משום שאין לו זכות בו כ"כ שיוכל להקנות ה"ה שאין יכול לתת לבכור:
אך עיקר היסוד דמה שאינו יכול למכור אין בכור נוטל בו פ"ש מבואר להיפוך ברמ"א סוף סי' רע"ח דגזל ולא נתייאשו הבעלים בכור נוטל בו פ"ש אף שאינו יכול להקדישו ולמוכרו. ואף שבשטמ"ק ב"ק (ל"ג.) ד"ה ולרע"ק קדוש שאם הקדישו הנגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד ה"נ דקדוש, יש לחלק דהיינו באתא לידי' מחיים בשעה שבידו להקדיש כעין שחלקנו לעיל לר"מ דאמר אדם מקדיש דשלב"ל, וכעין שחילקו בגמ' במכר הבן בחיי האב לר"י בין אתא לידי' דבן או לא:
מיהו בקצוה"ח השיג שם על רמ"א ואשר מסייע בנתיבות לרמ"א מהא דאמר בש"ס גבי מלוה דאינו נוטל פ"ש משום דלאו הני מעות שבק אבוהון אבל גזילה דמוציא הגזילה גופי' משמע דהוי מוחזק, אינו ראי' דמלוה אי הוה שבק להני מעות הי' זה פקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא והי' יכול להקדיש משא"כ בגזילה:
אך אף לדעת רמ"א נראה דרמ"א ס"ל כתוס' מה בכור עד דמטא לידי' היינו דמטא לידי' דבכור דמלוה שאינה ראוי' גוף המלוה לידי' אינו נוטל פי שנים, אבל גזילה שמחזיר גוף הגזילה אתא לידי' דבכור, ועבד עברי נמי נראה דלא חשיב מטא לידי' דבכור דעבד עברי אינו קונה במשיכה, וכל שאינו קנין אינו נקרא מוחזק כמ"ש התוס' בסוגיא דרכוב ומנהיג, וא"כ אין בכור נוטל בו פי שנים גם לשיטת התוס':