אור ברסלב

אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן מח

סימן מז

דין פקדון אי חשיב הילך

הנה הפוסקים הוכיחו מהא דמקשה הש"ס למ"ד הילך פטור מברייתא דרמב"ח ארבעה שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת לאו דאמר לי' הילך ומשני דמודה לי' חדא מתה בפשיעה וכו' מוכח דבקיימא בבית הנפקד או באגם חשיב הילך, והראב"ד הוכיח דלא חשיב הילך מב"ק (ק"ה) אמר רבה שורי גנבת שומר אני עליו ונשבע חייב שהרי פטר עצמו מאונסין איתבי' שורי גנבת כו' שומר אני עליו ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש בה פרט למודה בעיקר, א"ל כי תניא ההיא דא"ל הילך כי קאמינא אנא דקיימא באגם, הרי דקיימא באגם לא הוי הילך, והבעה"מ השיב דמה ענין הילך דהתם להילך דמודה במקצת:

ולפענ"ד הוכחת הראב"ד נכונה, דכי היכי דאמרינן דבקיימא באגם חשיב כפירת ממון כיון דאלו מיגניב כו' כ"כ כשמודה ש"ש אני עליו שואל אני עליו הוי מודה במקצת ולא הוי הילך דטעם הילך דשוב אינו מתחייב לו כלום והוי כופר הכל, וזה לענין גוף החפץ, אבל מה שמודה לו שאם יגנב יתחייב לשלם חיוב זה אינו תופס המלוה ולגבי חוב זה הוי מודה במקצת, דכי היכי דחשיב כפירת ממון כשכופר בחיוב זה, כמו כן להיפוך הוי הודאת ממון כשמודה בחיוב זה, ולגבי הודאה זו הוי הילך, ולדעת הפוסקים דפקדון חשיב הילך י"ל דהתם חשיב כפירת ממון דגם גנב נתחייב בשעת גניבה, אבל אם יאמר לו שואל אתה עליו כיון דחיוב שומרים הוא בשעת אונסין אכתי לאו בממון כפר:

אך לדעת הרמב"ם דמשעת שאלה נתחייב באונסין אף אם יאמר לו שואל אתה עליו יחשב כפירת ממון וה"ה להיפוך במודה לא יחשב הילך, ולפי זה נ"ל דלדעת הרמב"ם יש לחלק בין שומר לשומר, דבשומר שכר ושואל לא יחשב הילך אבל שומר חנם אף הרמב"ם מודה דחיובו משעת פשיעה, שהרי הרמב"ם סובר פושע מטעם מזיק ואין חיובו אלא בשעה שהזיק, וזה נ"ל טעם הרמב"ם דשומר חנם לא חשיב אחריות לעבור בבל יראה, דאזיל לטעמי' כנ"ל, וע"כ דווקא ש"ש דחיובו משום דקיימא ברשותי', אבל שומר חנם דחיובו משום מזיק לא חשיב ברשותי' משום הא:

ולפמ"ש נ"ל ליישב סוגיית הש"ס ב"מ (צ"ח:) זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו, והקשו הראשונים ז"ל דהא תבעו שניהם, עד שהרשב"א ז"ל נדחק דקושיית הש"ס משום הילך, והא דקאמר מה שטענו כו' לישנא בעלמא הוא עיי"ש שנדחק מאד, אך לפי דרכינו דבכל השומרים לא חשיב הילך לבד משומר חנם דחשיב הילך יובן קושיית הש"ס בלי גמגום, דהנה מבואר בפרק השוכר את האומנין דשואל לאחר שכלו ימי שאילתו הוי שומר שכר הואיל ונהנה מהנה, וש"ש או שוכר לר' יהודה לאחר ימי שכירותו הוי שומר חנם, והשתא לא מצי הש"ס למיפרך הילך הוא שהרי השוכר טוען דהך דקיימא דשאולה היא ולא הוי הילך. דאי תבעו לאחר שכלו ימי שאילתו הוי שומר שכר, וש"ש שהודה לא הוי הילך כנ"ל, רק הש"ס פריך דלפי דברי התובע דהך דקיימא דשכורה היא הוי הילך, לא מבעיא לר"מ דס"ל שוכר כשומר חנם. ואפי' לר' יהודה מ"מ מודה דלאחר שכלו ימי שכירתו הוי כשומר חנם. ומסתמא תובעו הפרות בעת כלות הזמן, נמצא שלפי דברי התובע אין לו תביעה עליו בהא דקיימא דהילך הוא ומה שהודה לו לא טענו ודו"ק היטב:

ועיקר הראי' שהביאו הפוסקים משמעתא דשנים אוחזין משם משמע ג"כ דהקושיא רק משומר חנם מדמשני דקתבעו דמתו כולהו בפשיעה]:

תוכן העניינים

אבני נזר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה