אור ברסלב
אבני נזר חושן משפט סימן ב › מחודש ו

אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן ב · מחודש ו

מחודש ה

בגמ' ארנב"י לרבא כו' הכי קאמר לי' אא"ב טעה בדבר משנה אינו חוזר כו' אלא אי אמרת חוזר כו' השתא נמי לאו כלום עבדת, ובתוס' שם בלא נו"נ ביד איירי דאי האכילה לכלבים טובא עביד, ויותר מזה כתב הרמב"ן בס' המלחמות דדיין שטעה בדבר משנה ונו"נ ביד ואי אפשר למיהדר חייב עיי"ש] וכ"כ התוס' חולין (מ"ג:) בהא דזילו ואמרו לי' לברי' דר"י בר חמא דישלם דמי תורא למרי' אע"ג דטעה בדבר משנה הוה בידים האכילה לכלבים, אך הרשב"א שם כתב דלפי הכללים שכתב הרי"ף ענין טועה בד"מ ושיקול הדעת צריך לפרש דרבא טועה בשיקול הדעת הי', אבל אם הי' טועה בדבר משנה אפי' נו"נ ביד לא הי' משלם, והיא תימה גדולה דכיון דנו"נ ביד ובידים האכילה מה לי טועה בדבר משנה מה לי בשיקול הדעת, ויותר תימה שהרמב"ן שם בחי' כתב ג"כ דאי טעה בדבר משנה לאו כלום עביד, ואפי' נו"נ ביד פטור, וזה היפוך ממ"ש בסנהדרין במלחמות כנ"ל:

ונ"ל בזה דהנה בתוס' ריש הכונס (נ"ו.) בד"ה אלימא דאין חילוק בין מקרב את הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר, והרי שיסה בו את הכלב פטור דגרמא בעלמא הוא. וא"כ כשמשליך את הבשר לכלבים והכלב אכלו ג"כ יחשב גרמא ויפטור, אך לק"מ דהא המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו חייב כדאיתא ב"ק (נ"ו) וקי"ל דמדין אדם המזיק הוא חייב [ודלא כהתוס' שם דווקא ברה"י חייב כדין שורו שהזיק בשינו] והטעם בזה דהנה הרמב"ן בדינא דגרמי הקשה מ"ש מוסר ממון חבירו ליד גוי חשיב מזיק מ"ש שיסה בו את הכלב דפטור, ותירץ דאה"נ שאם הי' ממונו מונח לפני האנס והשיא האנס שיטלנו פטור כמו שיסה הכלב, אבל מוסר דאחויי אחוי שהאנס לא הי' מסור בידיו החפץ ליטלו שלא הי' יודע היכן הוא והוא הראהו היכן הוא חייב, וע"כ ניחא מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו שלא הי' הקמה מסור ביד הבהמה לאוכלה שלא היתה עומדת על הקמה והוא העמידה חייב כדין מוסר, וה"ה המשליך לפני הכלבים דחייב כמו מוסר, דאין חילוק בין משליך הדבר לפני הכלב בין העמיד הכלב על הדבר כדברי התוס' הנ"ל:

מעתה בדיין דפסק הרי"ף דלא דיינינן בי' דינא דגרמי אם הדיין השליך לכלבים לכאורה למה יתחייב, אך התירוץ הנכון דהשלכתו לכלבים לבד אף שעדיין לא אכלוהו הכלבים חשיב נו"נ ביד וקם דינא וחשיב כאגע בי' שרץ דבזריקתו אסרוהו והוי מזיק ממש, דטימא את הטהור בלא אגע בי' שרץ דחשיב רק גרמי אף דבאמירה בעלמא קם דינא, היינו משום דלא עשה מעשה בגוף החפץ, אבל מה שקם דינא ע"י זריקה לכלבים והוא מעשה בגוף הבהמה שפיר הוי מזיק ממש כמו אגע בי' שרץ:

וכל זה בטעה בשיקול הדעת דקם דינא, אבל בטעה בדבר משנה שוב לא דיינינן גרמי בדיין ופטור, וזה שכתב הרשב"א דלפי הסדר שסידר רב אלפס צ"ל דהכא חשיב שיקול הדעת, והיינו דפסק הרי"ף דלא אמרינן גרמי בדיין כנ"ל ודו"ק:

והתוס' לשיטתם דדין דיין כדין איש דעלמא, וע"כ אף דסוגיא דסנהדרין אליבא דרבנן דלא דיינינן דינא דגרמי, הרי התוס' סוברים בהכונס דחיוב מעמיד בהמת חבירו מדין נזקי בהמתו, ודיין לאו אונס הוא דכיון שאינו בקי לא הי' לו להכניס עצמו, אך לדעת הרי"ף דדיין הוה אונס עולים דברי הרמב"ן והרשב"א כהוגן:

תוכן העניינים

אבני נזר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה