אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן ב · מחודש ה
הרא"ש פירש בדרב יוסף ורב נחמן דביש גדול מדינא מחזירין, רק באינו מומחה משום קנס הדיין אמרו חכמים מה שעשה עשוי כדי שישלם מביתו, אבל במומחה ויש גדול מחזירין. עוד כתב הרא"ש דרב ששת לא פליג על רב יוסף ור"נ ומוקי מתני' בשאין גדול ומ"מ בדבר משנה מחזירין דכיון דטעה בדבר משנה אין הדין ראוי להתקיים כלל ובסוף כתב בשם הראב"ד דמומחה דקבלוהו עלי' אפי' יש גדול ממנו מה שעשה עשוי, והביא ראי' מדמר זוטרא דן דינא וטעה ואתא לקמי' דר' יוסף וא"ל אם קיבלוך עלי' לא תשלם, ואי לא זיל שלים, והרי רב יוסף גדול ממר זוטרא הוה ולא החזירו, וסיים וכן נראה:
והנה מעובדא זו מוכח דבין קיבלו בין לא קיבלו אין מחזירין וא"כ קשה מתני' דמחזירין במאי עסקינן לרב יוסף, וצ"ל דמתני' במומחה דנקיט רשותא כמ"ש בתוס' רי"ד בשם המכריע דכיון דפטור מלשלם לית בי' משום קנס הדיין, אבל מומחה דלא נקיט רשותא כיון דמשלם משום קנס הדיין, מה שעשה עשוי, ובמומחה דקיבלו עלי' אף דלית בי' משום קנס הואיל וקיבלו עלי' ראוי יותר שיתקיים הדין, כמ"ש בקושיית' על הרי"ף, כן נראה לכאורה:
וכן דעת הפלפלא חריפתא מבעל תיו"ט] שכתב באות ש' דלר' יוסף כדמשני ר"נ מתני' בדלא קיבל וכמ"ש הראב"ד לקמן, הנה שסובר שדינו של הראב"ד לתרוצי דרב יוסף, וכן משמע לכאורה שהרי הראב"ד הוכיח דינו מרב יוסף:
אך כד מעיינינן ז"א, שהרי ברמזים כתב דמומחה דנקיט רשותא ג"כ מה שעשה עשוי אפי' ביש גדול ממנו, וא"כ מתני' היכי מוקי לה:
אשר ע"כ נראה דראב"ד סובר כמ"ש בחי' הר"ן דרב יוסף בעצמו חזר בו, ולבתר דשני אמוראי באופן אחר חזר גם הוא לפסוק כמותם עיי"ש, וס"ל לראב"ד דלמסקנא קי"ל כרב ששת ובשיקול הדעת לעולם מה שעשה עשוי, והסכים עמו הרא"ש, וכן דעת הש"ך בשיטת הרא"ש:
ובתוס' ב"ק (ק') והרא"ש בשמעתין הקשו דע"כ סוגיא דבכורות דלא כרב חסדא, שהרי לר"מ דדאין דינא דגרמי ניחא לי' בלא נו"נ ביד, וא"כ אמאי חייב הדיין לרבנן במה דאגע בי' שרץ הלא קודם לכן הי' מה שעשה עשוי:
ולכאורה תימה על קושייתם די"ל דאתי כרב יוסף ור"נ, וברישא מה שעשה עשוי אף שיש גדול ממנו להחזירו משום קנס הדיין כדי שישלם וא"כ לרבנן דפטור בלא אגע בי' שרץ שוב ליכא משום קנס הדיין, ושפיר מועיל גדול להחזירו, ושפיר חייב במה דאגע בי' שרץ, דקודם לכן הואיל ואיכא גדול הי' הוראה חוזרת והי' כשר, אך לפמ"ש דרב יוסף עצמו תברי' לגזיזי' א"כ פשיטא דסוגיא דבכורות לא אזלא כוותי':
ועל דרך פלפול נ"ל לפרק קושיית התוס' והרא"ש עפ"י דברי רבנן קמאי שהביא בה"ג (בר"ן גיטין ר"פ המגרש בהה"מ פ"ח מגירושין במגרש על מנת שלא תנשא לפלוני ונשאת לפלוני אחר מיתת בעלה דלא נתבטל הגט כיון שאף אם יתבטל הגט לא תחזור עכשיו להיות אשתו, ולא יחול הביטול רק לענין למפרע, וכיוצא בזה הם דברי התוס' ישנים פ"ק דיומא (י"ג) דקיום התנאי לאחר מיתת האשה לא מהני כיון שלא יהי' חלות על עכשיו כלל, ומקור הדברים מש"ס פרק בהמה המקשה (ע':) למ"ד בכור למפרע הוא קדוש מתחילת יציאתו לאויר העולם, מ"מ מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים כיון דליתנייהו בשעת יציאת הרוב לא חלה עליהם הקדושה למפרע, כיון דהחלות יהי' רק על למפרע לא מהני, וכן (שבועות כ"ח.) אכלה כולה אין נשאלין עלי', וה"נ בטועה בשיקול הדעת שהדין חוזר ע"י גדול ממנו, בתחילה חל ההוראה רק שהגדול מחזירו ומבטל הדין למפרע, וכמ"ש הריטב"א פ"ק דע"ז דטעה בשיקול הדעת דחוזר, מ"מ בתחילה חל ההוראה כיון שאינו טעות בדבר משנה. נמצא שלאחר שאגע בי' הדיין שרץ שוב אין הגדול יכול להחזירו ולטהרו למפרע כיון דעכשיו בין כך ובין כך טמא רק לענין למפרע לבד יחול החזרה ואי אפשר כנ"ל, ונשאר בטומאתו מהוראת הדיין ושוב לא חל טומאת השרץ דשבע לה טומאה (כבש"ס מנחות (כ"ד.) בעשרון שחלקו בביסא ונגע טבול יום באחד מהם ושוב הניחם יחד בביסא וחזר הט"י ונגע באותו חצי עשרון שנגע תחילה אין חצי העשרון האחר מתטמא דלא חל טומאה על חצי עשרון זה שכבר הי' טמא ושבע לה טומאה עיי'"ש] ושוב למה יתחייב הדיין במה דאגע בי' שרץ. שהרי לא חל הטומאה כלל והדיין הוא רק גורם שלא יוכל לחזור ולטהר ע"י הגדול (דאם יטהר שוב יטמא ע"י השרץ וממנ"פ עכשיו טמא, ולענין למפרע לבד לא מהני החזרה כנ"ל] ודומה למצמצם בהמת חבירו במים שלא תוכל לעלות דיליף לה בסנהדרין (ע"ז.) מקו"ח ממצמצם אדם במים דחייב מיתה ומה רוצח שלא עשה בו מזיד כשוגג ואונס כרצון מצמצם חייב נזקין שעשה בו שוגג כמזיד אינו דין שחייב עיי"ש:
ונראה דכיון דממיתה ילפינן לה דיו לבא מן הדין להיות כנידון ולא מחייב מצמצם בנזקין רק במזיק דומיא דמיתה, וכעין זה כתבו התוס' שבועות (ל"א) דבקו"ח לא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה משום דיו כו' וא"כ דיין זה שסבור שטמא הי' ושוגג הי' לא מחייב בי' מצמצם, וה"ה דפטור במה דאגע בי' שרץ כיון שלא חל הטומאה כלל, ורק גורם שלא יוכל לטהרו, ודומה למצמצם בשוגג דפטור, ואפשר דעוד גרוע ממצמצם כיון שמכבר הי' טמא ודו"ק:
אבל לרב חסדא ניחא דחיוב דיין במה דאגע בי' שרץ, חדא דכבר כתבנו בישוב שיטת הראב"ד פ"ק דע"ז דלר"ח היכי שפטור מלשלם לא הוי הוראתו הוראה כיון דלא סביר והוא לא קיבלו לעוותו ולהפסידו, ועוד דלר"ח שהוא בעצמו יכול להחזיר הדין והוא מחוייב להחזיר הדין לתקן מה שקלקל בזה אמרינן (ב"ק מ"ח כיון דאית לי' למליי' ולא מליי' כמאן דכריא דמי וכאילו כבר הי' טהור וחזר וטימאו, ואינו דומה למצמצם שאין עליו חיוב להעלותו מן המים, אבל כשחייב להעלותו חשיב כאילו כבר הי' למעלה והורידו בידים לבור, וה"נ בנ"ד כנ"ל ודו"ק היטב:
ובתוס' דשמעתין הקשו בטיהר את הטמא דא"א לומר מה שעשה עשוי אא"כ עירבם עם פירות מרובים דבטלים ברוב, הא ר"מ ס"ל קנסו שוגג אטו מזיד. ולכאורה י"ל דכיון שבטל ברוב שוב לא יוכל הדיין לחזור ולאסרם למפרע כיון דעכשיו ממנ"פ יהי' טהורים ע"י ביטול ולא יועיל החזרה רק לענין למפרע ואי אפשר כנ"ל, ונמצא שנשארו טהורים ולא עביד איסור כלל במה שעירבם וליכא למקנסי', אך באמת שפיר הקשו התוס' כיון דגמיר ולא סביר בתחילה לא חל הוראתו לטהר כלל כיון שלא הגיע להוראה: