אור ברסלב

אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן ב

סימן א

בדין טעה בשיקול הדעת

מחודש א

הרי"ף פירש טעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד דהיכי דלא נשא ונתן ביד אין הדיין חייב לשלם ואם ישאר הדין קיים יפסיד בע"ד ע"כ מחזירין, והרא"ש הקשה מהא דפ"ק דמקשה אלא מעתה טעי לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין דחייש דילמא טעי בי דינא ומפסדי לי', ואם איתא להאי טעמא הא אם יהי' הדין לא ישלמו יחזיר הדין:

ולכאורה יש לדחות דבלא"ה ג"כ קשיא אלא מעתה טעי לא ישלמו דפירשו התוס' דאם ישלמו לא ירצו ב"ד להזדקק ואיכא נעילת דלת שלא ימצא דיין, והקשו התוס' הא לא מחוייב הדיין אא"כ נו"נ ביד, וא"כ למה ימנע הדיין מלהזדקק הלא בידו שלא לישא וליתן ביד, ותירצו התוס' דהסוגיא למאן דמחייב בלא נו"נ ביד, וא"כ שפיר משני דלמאן דלא מפרש כר"ח לא חייש לפסידא דבע"ד, ולר"ח מעיקרא לק"מ כדברי התוס':

אך באמת נראה מהרי"ף דכ"ע ס"ל היכי דאיכא פסידא דבע"ד מחזירין, שהרי הביא ראי' דהלכתא כר"ח (דהא דבכורות בנו"נ ביד] מדמוקי בבכורות למתני' בנו"נ ביד, ולכאורה מה ראי', דהתם רק דאל"כ לא ישלם מביתו, ומ"מ מה ראי' דמחזירין, אלא ודאי הא ס"ל לרי"ף בפשיטות היכי דאיכא פסידא מחזירין, דזה לכולהו אמוראי, וע"כ כיון דמסיק בבכורות דבלא נו"נ ביד פטור מוכח דמחזירין, וא"כ הדרא קושיא דהרא"ש לדוכתה, דמה משני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין:

הן אמת דיש לפרש ראיית הרי"ף מבכורות כקושיית התוס' ב"ק (ק.) למה מחייב לרבינא באגע שרץ הלא כבר קם דינא ולא הזיקו כלום, ותירצו דהיכי דקם דינא הוי מזיק ממש, ובאמת מחוייב אף בלא אגע שרץ, והרי"ף דלא ס"ל הכי כדמוכח מתני' דמחזירין לחובה דלר"ח הטעם משום פסידא דבע"ד, הרי דבאמירת פטור אתה אם נאמר קם דינא לא יתחייב הרי דקם דינא לא מיחייב מזיק *) וכ"כ הרמב"ן להדיא לשיטת הרי"ף ע"כ הוקשה לרי"ף אגע בי' שרץ למה יתחייב מזה מוכח דלמה דמוקי לה בנו"נ ביד לא אמרינן מה שעשה עשוי רק בנו"נ ביד, ולעולם האי סברא דפסידא דבע"ד רק לר"ח, ולא קשיא מהא דפ"ק דהוא ע"כ לשאר אמוראי כנ"ל:

(הגה"ה יש לדחות דהרי"ף כתב בהשולח מזיק שיעבודא חייב משום דינא דגרמי וזיכה את החייב חשוב רק מזיק שיעבודו ופטור בדיין כמו לא נו"נ ביד [אך למה שמחלק התומים (סי' פ"ח) בין מודה בקנס למודה בתשלומי קנס, דמודה בתשלומי קנס לא חשוב מודה בקנס דבגוף החוב מודה, ה"נ דווקא מזיק אם לא הזיק גוף החוב רק שלא יהי' לו ממה להשתלם, וכן המשחרר עבדו שהוא אפותיקי לאחר לא יהי' למלוה ממה להשתלם חשוב גרמי, אבל זיכה החייב שהזיק החוב הוי מזיק ממש: אך הקצוה"ח שם (סי' ח') הביא ראיות להיפוך דגם זה חשיב מודה בקנס דכיון דאין משתלם אלא מגופו זה חשוב גוף החוב שאינו חייב יותר, וא"כ ה"נ כשמזיק התם חשוב הזיק גוף החוב ואעפי"כ הוי רק גרמי] ודווקא הי' בידו משכון ונטלו ממנו, דבע"ח קונה משכון ע"כ חשוב מזיק ממון גמור, ע"כ הגה"ה):

אך מרמב"ם מוכח דסברא דפסידא דבע"ד אף בלא דר"ח שהרי הרמב"ם ע"כ לא פירש בדר"ח משום פסידא שהרי הרמב"ם (פ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) מחייב הדיין בלא נו"נ באי אפשר להחזיר שהלך למדה"י או שאין לו לשלם, ומ"מ פסק (שם ה"ב) במומחה דקיבלי' עלי' או דנקט רשותא הדר דינא הואיל ואינו משלם מפסיד בע"ד, הרי דסברא דפסידא דבע"ד לכולהו אמוראי, וא"כ קשה הא דאלא מעתה טעי לא ישלמו, ועוד דגם לרי"ף קשה הא דפ"ק דלרי"ף דפסק כרב חסדא דוחק לומר דסוגיא דפ"ק לאינך אמוראי, ובודאי מפרש הקושיא כפירש"י, והדר קושיית רא"ש לדוכתא:

אשר ע"כ נראה בשנבין הסברא דפסידא דבע"ד, דהנה צריך להבין מתני' דבכורות דמוקי לה פ"ק דסנהדרין (ה'.) באינו מומחה וקיבלו עלי' דאמרינן לי' דיינת לן דין תורה, א"כ בטעה בשיקול הדעת נימא לתקוני קבלתיך ולא לעוותי כמו שליח שנתאנה פחות משתות, קידושין מ"ב:), אך י"ל כיון דמשלם מביתו אדרבה ניחא לבעלי דינים שאם יטעה יתקיים הדין דהשתא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יטעה לטובתו הרי טוב ואם לחובתו ישלם הדיין מביתו, אך היכי דאיכא פסידא בטל הקבלה וחוזר הדין, וניחא חילוק ר"ח בהא דבכורות:

אך עדיין אינו מיושב הא דסנהדרין דמחזירין משום דלא נו"נ ביד הא האי דסנהדרין בשלשה שדנו דיני ממונות וא"צ לקבלה, אך י"ל גם בזה כיון דמה"ת פסולים לדון ד"מ רק שלשה סמוכין ומדרבנן הוא דעבדינן שליחותייהו כדאי' בשלהי גיטין (פ"ח) וכיון שעוותו בשליחותם שטעו בשיקול הדעת שוב בטל הדין אך היכי דמשלמים מביתם לא איכפת לרבנן ולא בטל נתינת רשות שלהם, אך היכי דאיכא פסידא דבע"ד בטעותם בטל הדין כנ"ל:

ובזה מיושב דברי הראב"ד ורשב"א שהביא הר"ן פ"ק דע"ז בהא דנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, דלאו משום כבודו של ראשון אלא דכיון דאסרה ראשון הוי חתיכה דאיסורא, והנ' שטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר [פירש ריטב"א דבטעות בדבר משנה לא התחיל הוראה כלל ועיי"ש] והנ"מ מאיסור להיתר מטומאה לטהרה, אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה, והר"ן הקשה עליו דאם איתא שיש חילוק בין איסור והיתר לדיני ממונות למה הוצרך רבינא לתרץ מתני' דבכורות טימא את הטהור דאגע בי' שרץ, ולפמ"ש ניחא דכי אמרינן בדיני ממונות היכי דלא נו"נ ביד חוזר הדין (וכן במומחה לר"י דפירש בעה"מ משום פסידא דבע"ד ולהרא"ש משום דליכא קנס הדיין] היינו משום דבזה בטל רשות חכמים ומה"ת אינם דיינים כלל כנ"ל, וכן בהוראות או"ה כיון דאינו מומחה היינו גמיר ולא סביר אין הוראתו כלום זולת קבלת הבע"ד שיוכל לטמא וכשקבלתו בטל משום לתקוני קיבלו ולא לעוותי הוראתו בטילה מתחילה ולא התחיל הוראה כלל, ע"כ הוצרך לשנויא דאגע בי' שרץ, אבל חכם שטימא וחכם היינו גמיר וסביר כדאיתא בקידושין (מ"ט:) ע"מ שאני חכם כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה פירש"י מילתא דתליא בסברא, הנה דחכם דגמיר וסביר והוראתו הוראה אף בלא קבלתו שוי' חתיכה דאיסורא וא"א לחבירו להתיר:

ובזה מיושב קושיית הכ"מ הא דלא מקשה הש"ס לר"ח מדר' טרפון כדמקשה לרב ששת ודוחק לשנויי תרי חדא ועוד קאמר, ולפמ"ש ניחא כיון דר' טרפון גמיר וסביר אף בלא נו"נ ביד א"א להחזיר הוראתו מאיסור להיתר בטעה בשיקול הדעת רק בטועה בדבר משנה דלא התחיל ההוראה כלל כדברי הראב"ד והריטב"א:

ובזה מיושב קושיית הרא"ש דקושיית הש"ס אלא מעתה טעי לא ישלמו ופסק הרי"ף כר"ח ע"כ לאו כפירוש התוס' כנ"ל הי', שיהי' דינם כדינים של תורה, דכיון דדינים של תורה הם מומחין ופטורין מלשלם וכשתיקנו שהדיוטות יכולים לדון כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, בזה משני שפיר אתה נועל דלת, דבדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא דבע"ד כמו בליכא פסידא, דפסידא דבע"ד לא מהני רק בדינים דרבנן ומשום ביטול השליחות כנ"ל, אך לפום סברא דהשתא דכדינים של תורה משוינן להו ובדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא כמו בליכא פסידא:

ונ"ל ראי' לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד מהא דאסיק הש"ס בסנהדרין טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו, והיינו שעירבם דיין עצמו, דמעיקרא ס"ד שעירבם בעה"ב כמ"ש בתוס' ולפרש מה שעשו עשוי צ"ל שעירבם עם פירות מרובים כמ"ש התוס', וכל זה אין ענין לר"ח שחידש דמה שעשו עשוי רק בנו"נ ביד, דלענין מה שעשו עשוי בעירבם בפירות מרובים ודאי אין ענין לנו"נ, ומה נ"מ אם עירבם בעה"ב אף לר"ח, דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי, ולמאן דלית לי' גרמי אף בלא דר"ח צ"ל בישלם מביתו בנו"נ ביד סוף דבר כיון דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי [ועירבם בפירות מרובים דמטעם ביטול אין ענין לדר"ח], וחידוש הש"ס בעירבם הדיין רק לענין ישלם מביתו, א"כ מה שייכות תירוץ עירבם עם פירותיו לדר"ח:

אך לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד, היסוד של תירוץ ר"ח דבלא נו"נ ביד הדיין פטור, וע"כ מוכרח לומר טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו שעירבם הדיין, וזה נראה ראי' ברורה לפירוש הרי"ף:

ומזה מוכח עוד דבלא דר"ח הוה אמרינן שדנין גרמי בדיין, ור"ח הוא שחידש שאין דנין גרמי בדיין, וע"כ אסיק ודר"ח עירבם כו' וע"כ אף אם נאמר דכולהי אמוראי אית להו סברא דפסידא דבע"ד והא דלא מחלקי בין נו"נ משום דס"ל דין גרמי בדיין, וע"כ ראיית הרי"ף מבכורות דמסיק שפטור הדיין רק בנו"נ ביד דמזה מוכח דקי"ל כר"ח וכנ"ל ודו"ק היטב:

ובהא דפטור הדיין מלשלם בלא נו"נ ביד אף דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כתב הרי"ף דלא דיינינן דינא דגרמי בדין, והרמב"ן הביא ראי' לזה דלא יהי' הדיין אלא כמסור הרי מחלקין בי' בין הראה מעצמו לנו"נ ביד דאנסוהו להראות חייב רק בנו"נ ביד, אלה דברי הרמב"ן וכפל דבריו בפרק הגוזל בתרא:

ובעניותי אין הנידון דומה לראי', והנה התוס' כתבו בכמה מקומות (ב"ק כ"ז: ד"ה ושמואל, צ"ט: ב"מ פ"ב) דמזיק באונס גמור פטור, דלא חייב אדם המזיק באונס אלא באונס כעין אבידה אבל בכעין גניבה פטור כ"ש באונס גמור, וא"כ למה באמת במסור נו"נ ביד חייב. וכן הא דאיתא שם (ב"ק קי"ז:) נרדף ששיבר את הכלים של אחר חייב למה הלא אונס גמור הוא, אך הרי הטעם מפורש שם מפני שמציל עצמו בממון חבירו, והיינו דפטור אונס ילפינן מולנערה לא תעשה דבר ואשה קרקע עולם היא אינה מצלת עצמה בג"ע ואף אם לא יבעלנה לא יהרגנה ובמה שמנחת עצמה לעשות בה רצונו כבר ניצלת ממיתה, אבל אם חפצה בביאה כדי שלא יהרגנה לא חשובה אונס כדמוכח מהא (כתובות כ"ו:) דאשה שנחבשה על עסקי נפשות אסורה לבעלה שמא נתרצית בו מחמת אימת מיתה, הרי כשמצלת עצמה בביאה אסורה, וכ"כ בחי' הר"ן (ע"ד:) בסנהדרין בהא דמה חזית דדמא כו' שאינו בדין שיציל עצמו בגופו של חבירו, וזה החילוק בין הראה לנו"נ ביד, דבנו"נ ביד הוא מציל עצמו בממון חבירו דכל זמן שלא הזיק ממונו של אחר אינו ניצל מהאונס, ודומה לאמר לו האנס קטול לפלוני ואי לא קטילנא לך דחשוב מציל עצמו בגוף חבירו אף שהסכנה באה לו מחמת גופו של חבירו ה"נ בזה, אבל אנסוהו להראות והראה הרי במה שהראה לבד אין הממון נפסד עד שעמד האנס על הממון (כמ"ש הרמב"ם והמחבר (ס' שפ"ח) בדין הראה ואח"כ נו"נ ביד פטור וז"ל אנסוהו להראות והראה ועמד האנס על הממון ואח"כ אנסוהו לשאת וליתן ביד פטור דמשעמד האנס על הממון כבר אבד, הרי דבמה שהגיד לו היכן הוא עדיין אינו אבד] נמצא שלא הציל עצמו בממון חבירו, דמה שעמד האנס על הממון ונטלו אין צורך להצלתו, דבמה שהגיד לו כבר נפטר מהאנס, ועוד דהא כתבו התוס' (ב"ק י"ז:) דזורק חץ לכ"ע לא אזלינן בתר מעיקרא כיון שלא נעשה מעשה בכלי, וא"כ זה שהראה האנס היכן הוא לא עדיף מזרק בו חץ דמ"מ לא חשיב נפסד עד שנטלו, והנטילה אין צורך לו כלל, ודומה לאשה קרקע עולם דבמה שמסרה עצמה אליו כבר נפטרה ואינה מצלת עצמה בג"ע:

ואף דתנן במס' תרומות ספ"ח לסטים שאמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לא נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ודעת רמב"ם ורש"י ור"ן דאפי' יחדו אחד מהם אסור אא"כ הי' מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ואף דאינו מציל עצמו בהריגה של חבירו, לא קשיא דמ"מ המסירה ליד גוי ג"כ איסור, והיא אביזרייהו דשפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, אלא דעל מה שהראה אינו מתחייב ממון רק על מה שלקחו האנס מכח מה שהראה, ועל לקיחת האנס פטור משום אונס דאינו מציל עצמו בלקיחת האנס כנ"ל, אבל מ"מ אביזרייהו דש"ד היא המסירה דנעשה סופו למות (ב"ק כ"ו:) וזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף השני פטור דכבר סופו למות ע"י ראשון ושניהם פטורין, ומדמי הש"ס התם להכהו עשרה בנ"א דכולם פטורין, ומ"מ ודאי הוא אביזרייהו דש"ד ופשוט:

וכל זה במוסר, אבל בדיין ממנ"פ אם נחשבהו אנוס גם נו"נ ביד יפטור כמ"ש התוס' ורא"ש וטור דאונס גמור פטור במזיק, ואפי' תימא דרמב"ן ס"ל אפי' אונס גמור מזיק חייב עכ"פ בקיבלו עליו יפטור כמו טבח אומן שקלקל דפטור משום דאנוס הוא, ולהפוסקים מזיק באונס חייב צ"ל דשאני הכא דעשה ברשות ועליו להתעסק בדבר וכמ"ש בשטמ"ק סוף פרק כיצד הרגל בד"ה נפל ברוח שאינה מצוי', וא"כ גמור וקיבלי' על' דחשוב לי' רמב"ן אונס גם נו"נ ביד יפטור:

וצ"ל כמ"ש הרא"ש נו"נ ביד חייב דלמה הי' לו לישא וליתן ביד, והיינו דאף דאנוס הוא שהי' ברור אצלו שכדין עושה ואין עושה שום היזק, מ"מ כיון שלא הי' מוטל עליו להתעסק, שוב חייב אונס לשיטת הרי"ף, כן צ"ל לשיטת הרמב"ן, וממוצא הדברים נשמע דאם הוציא ע"י שליח ב"ד פטור לשיטת הרמב"ן דזה הי' מוטל עליו לעשות ודלא כתומים:

הן אמת דאכתי קשה כיון דאם הוציא ע"י שליח ב"ד כאילו הוציא בעצמו דשליח ב"ד דומה לחצר דבע"כ מותיב בה ויש בו שליחות לדבר עבירה וזה מוטל עליו לעשות, א"כ גם אם עשה בעצמו יפטור, דמה לי עשה בעצמו כיון דגם אם עשה ע"י שליח יחשב כאילו עשה בעצמו:

מיהו בזה י"ל כיון דאם עשה ע"י שליח יפטור ויהי' הדין חוזר משום פסידא דבע"ד, ושפיר עשה לו היזק במה שהוציא בעצמו דבזה יהי' מה שעשה עשוי ודו"ק:

מיהו אכתי קשה דמפורש במלחמות בטועה בדבר משנה ונו"נ ביד וליתא דתהדר חייב והרי עליו הי' מוטל להוציא ע"י שליח ב"ד דחשיב כבעצמו, ואם דהי' הדין חוזר הלא גם עתה הדין חוזר אלא דליתא דליהדר, ועוד קשה לר"ח דמשני פטור אתה כנו"נ ביד דמי, והרי פטור אתה הי' מוכרח לומר והוי מזיק באונס ועליו הי' מוטל להתעסק בדבר וקיבלו בע"ד עליו כדמוקי לה בפ"ק בדקיבלי', סוף דבר דברי רמב"ן נפלאו ממני:

והי' נראה לי על דרך הרמב"ן שהדיין בשעת פסק דין אנוס הוא דלבי' אנסי' למטעי אלא דמעיקרא פושע הי' במה שהכניס עצמו לדין והוא אינו מומחה ובקי בדינים (דהוכיח סופו על תחילתו דטעה] כמ"ש רש"י בכורות (כ"ח:) דאם הי' מומחה פטור מלשלם דלא מצי למימר לי' אמאי דיינת לי הואיל ולא בקי בדינים, מבואר דבהדיוט חשוב פושע במה שהכניס עצמו לדין. אבל אח"כ לא הי' יכול לסלק עצמו לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, נמצא שלפי טעותו לא הי' יכול לסלק עצמו אלא דמחייבינן לי' משום פשיעה דמתחילה, וכמ"ש הריב"ש סי' קע"ב דכל שסיבב לעצמו האונס אין האונס פוטרו, וכל זה במזיק ממש שעשה בעצמו ההיזק אלא שהאונס פוטרו, אבל בגרמי על כוונתו ופשיעתו אנו מחייבין אותו. לא מבעיא להפוסקים גרמי מטעם קנס, ואפי' להפוסקים דמדינא יש לחלק בגרמי דאפי' להפוסקים אדם המזיק באונס חייב דלא ילפינן מקטלא, בגרמי אין חיוב אלא משום פשיעתו. ותדע דהש"ס (ב"ק ס'.) מחלק בזורה ורוח מסייעתו דבשבת חייב דמחייבין אותו על פשיעה שמתחילה וכמו שחילק הריב"ש שם שכל שאנו באין לפטור אותו משום האונס צריך שלא יביא עצמו לידי אונס, אבל כשבאין לחייבו על הפשיעה, ואם הי' אנוס לא הי' התחלת חיוב אם הי' אנוס בשעת מעשה פטור עיי"ש, וה"נ בנו"נ ביד אף דאונס גמור קי"ל דפטור אדם המזיק ובעשה ברשות לכ"ע פטור מ"מ הוא רק פטור ואין הפטור אא"כ הי' אנוס גם מתחילה, אבל גרמי כשהוא אונס אין התחלת חיוב, וע"כ אף דאונס בשעת מעשה לבד לא נתחייב, [וכל דברי הריב"ש ביארנו היטב בחי' מס' כתובות תדרשנו משם] וכן נוטה לשון הרמב"ם והמחבר אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוין להזיק, מבואר דחיוב גרמי הוא בצירוף הכוונה וכמ"ש ודו"ק:

הדרן לשמעתין דטעמא דלא נו"נ ביד חוזר הדין כדי שלא יפסיד בע"ד וכ"כ בעה"מ בטעמא דר' יוסף (ופוסק כמותו] דבמומחה דפטור מלשלם מחזירין כדי שלא יפסיד בע"ד, והרא"ש כתב קצת באופן אחר דבאינו מומחה מה שעשה עשוי כדי שיפסיד הדיין שקנסוהו:

וק"ל לשיטת הרי"ף ובעה"מ מהא דפרק זה בורר בשנים מזכין ואחד מחייב וטעו דשנים שזיכו בטעות משלמין תרי תילתי והמחייב פטור, וא"כ איכא פסידא דבע"ד בתילתא ויחזיר הדין ולמה משלמים:

וראיתי להב"י בספר בדק הבית דהתילתא שמפסיד בע"ד חוזר כדי שלא יפסיד בע"ד, ותמוה דכיון דחזר הדין בתילתא ולא מפסיד רק שני שלישים ולא ישלמו השני דיינים רק שני שלישים מהשני שלישים ואידך שליש מהשני שלישים כלומר שני תשעיות יפסיד בע"ד וא"א שלא יפסיד אא"כ חוזר הדין בכולו:

וצ"ל לדעת בעה"מ בא"א למיהדר, ובעה"מ לטעמי' דאף דאילו הוה קמן הוה הדר חשוב דינא דגרמי, רק בטועה בדבר משנה פטור משום פשיעותא דבע"ד, ולשיטת הרי"ף דאינו משלם אא"כ נו"נ ביד היינו בהי' לו משכון בידו ונטלו ממנו. שפיר יש לפרש בא"א למיהדר, דבנו"נ ביד אף דאילו הוה קמן הוה הדר בא"א למיהדר חייב כמ"ש הרמב"ן במלחמות:

אך ק"ל לשיטת בעה"מ דנהי דס"ל גם אילו הוה קמן הוה הדר בא"א למיהדר חשוב גרמי, מ"מ בזיכה החייב דהוא רק גורם שלא יגבה החוב, ודומה לערב שלא בשעת מתן מעות דלא חשוב על פיו הוציא מה שלא תבעו ולא גבה ממנו החוב, ודוחק לומר דבזה מיירי כשנו"נ ביד כיון דסתם חייב בטעה לבעה"מ גם בלא נו"נ ביד, ובזה דאילו הוה קמן הוה הדר בזיכה החייב הוי גרמא בעלמא כנ"ל וצ"ע כעת:

מחודש ב

גמ' אמר ר' יוסף כאן במומחה כו' פירש"י דבאינו מומחה יכול לומר מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא טעמא קמא עיקר, וק"ל דא"כ טעה בדבר משנה נמי נימא הכי, ואין לומר דבדבר משנה יכול לברר טעותו עד שהבע"ד בעצמו יודע, דא"כ אשה וקטן מאי איכא למימר, וכמו שהקשה הרמב"ן על בעה"מ, וע"כ דוודאי נאמן הדיין לומר טעותו רק במילתא דתליא בסברא יכול לומר מי יימר כו' ובשיקול הדעת דסוגיא דעלמא אזיל כדאידך נמי לא תליא בסברא, וע"כ לומר לר' יוסף בחוזר מצד הסברא לא משום סוגיא דעלמא כנ"ל:

מחודש ג

שם בגמ' ובמומחה מחזירין כו' אמר ר"נ כו' פירשו בעה"מ ורא"ש דר"נ אסיק לשינויא דר' יוסף עצמו ולעולם אין מחזירין אא"כ מומחה ויש גדול, והיינו דיש כח בפסק הדיין נגד סוגיא דעלמא, והוא עצמו אינו יכול לבטל פסק שלו, דכיון שפסק אינו חוזר ופוסק אלא שגדול ממנו מחזירו, וה"מ במומחה שא"צ הדיין לשלם, ואיכא פסידא דבע"ד לבעה"מ וליכא הפסד לדיין אם מה שעשה עשוי להרא"ש, אבל אינו מומחה דצריך הדיין לשלם לעולם מה שעשה עשוי כיון דליכא פסידא דבע"ד לבעה"מ ואיכא פסידא לדיין להרא"ש וקונסין אותו:

ונראה דגם רש"י שפירש משום מי יימר כו' הוא למה דס"ד, אך למסקנא שגדול מחזירו ע"כ החילוק בין מומחה לאינו מומחה כמו שפירשו בעה"מ ורא"ש והא דהוצרך ר' יוסף לחלק בין מומחה לאינו מומחה ולא סגי לי' בשינויא דר"נ לבד, דא"כ דביש גדול לעולם מחזירין למה ישלם מביתו הא לא ברי הזיקא שיכול לילך לגדול בעיר אחרת להחזירו, אלא ודאי באינו מומחה לעולם מה שעשה עשוי, וכיון דרישא באינו מומחה ע"כ משלם:

עוד יש להבין לכאורה לשיטת הרא"ש פ"ק דע"ז ופסק רמ"א יור"ד סי' רמ"ב דגם בטיהר הטמא וטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי והיינו משום שפוסק כרב ששת כדבעינן למימר לקמן וטעה בשיקול הדעת לעולם מה שעשה עשוי] א"כ קשה טיהר הטמא אמאי משלם מביתו כשעירבו עם פירותיו הלא נשאר טהור, וע"כ רישא מיירי כשיש גדול ממנו להחזירו ורק משום קנס הדיין מה שעשה עשוי, ובטיהר הטמא אדרבא יהי' הפסד וקנס הדיין אם יחזיר הדין, אבל אם היינו אומרים דהכל תלוי בגדול, ואם יש גדול לעולם מחזירין אף במומחה שהדיין פטור, וע"כ גם רישא באין גדול, ומדינא מה שעשה עשוי, א"כ גם בטיהר הטמא מה שעשה עשוי ומה ישלם:

אך ז"א, דא"כ קשה להרא"ש דפסק כרב ששת כמו שיתבאר לפנינו, ובכל ענין מה שעשה עשוי, וא"כ גם בטיהר הטמא מה שעשה עשוי בכל ענין, וא"כ דינא דישלם מביתו בטיהר הטמא היכי משכחת לה, ודוחק גדול לומר דטיהר הטמא בטועה בדבר משנה כיון דכולהו בבי בטועה בשיקול הדעת, אלא ודאי כיון דמתני' דבכורות באינו מומחה וקיבלו עליו כדמוכח פ"ק דסנהדרין דמקשה מינה לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין ומשני דקיבלו עליו, ואי במומחה לא הוה קשה מידי דמומחה דן יחידי] דגמיר ולא סביר, וא"כ אין פסק שלו שהוא טהור כלום, ולטמא להפסיד פירותיו מהני קבלת בע"ד, אבל להתיר לאו כל כמיני' ע"כ הפירות טמאין ומשלם מביתו:

מחודש ד

בגמ' אסיק לדרב חסדא דאמר כיון דאמר פטור אתה כמו שנתן ביד דמי בקשיא, וידוע דבמקום דאסיק בקשיא ולא בתיובתא נוכל ליישב, ונ"ל ליישב דברי ר"ח עפימ"ש הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד וע"כ כתב הרי"ף בב"ק דמומחה דקביל עליו הואיל והוא פטור מלשלם אפי' נו"נ ביד חוזר הדין, והנה לכאורה קשה כיון שאם באו לפנינו שני הבע"ד בסתם חשוב קיבלו עלי', וא"כ תובע שבא לפני הדיין לתבוע חשוב התובע קיבלי' עליו, וא"כ זיכה את החייב למה ישלם:

ולכאורה י"ל דטעם יחיד מומחה שדן בלי קבלה חייב שלא הי' לו לדון יחידי, אך בקיבלו מותר לדון יחידי וכמו שאיתא בירושלמי, הובא בש"ך ס"ג סק"י ע"כ מומחה וקיבלו פטור, וא"כ בלא קיבלו הנתבע לא הי' לו לדון יחידי ולאו אנוס הוא:

אלא דאכתי קשה דבב"ק (נ"ב:) בשור של פיקח שנפל לבור פטור ושור שוטה שנפל חייב ולא אמרינן דתחילתו בפשיעה אצל שוטה כיון דלגבי האי שור פיקח לאו פושע הוא, אלמא דאף שבעה"ב אחד יש לו שור שוטה ושור פיקח כיון דלגבי שור פיקח לאו פושע הוא פטור כ"ש דלגבי מלוה לאו פושע הוא ולא אמרינן תחילתו בפשיעה אצל לוה, ויש ליישב דבבור כשאנוס הוא לא חשוב שנפל השור מחמתו לבור כיון דהוא פיקח ולא הי' הדבר מצוי שיפול, ולאו משום מזיק באונס פטור אלא דלא חשוב שהזיקו כלל, וע"כ פטור דשור שוטה לא נפל ושור פיקח לא מחמתו נפל, ודומה להא דתנן לקמן (ע"ט:) נתכוין להכותו על לבו והי' בה כדי להמית והלכה על מתניו ולא הי' בה כדי להמית ומת פטור, אבל כל שהפטור משום אונס כיון דקי"ל בסנהדרין נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, הרי דהכוונה מזה מהני לזה, ה"נ פשיעה לזה הוי פשיעה לזה:

איברא דנהי דהחילוק מבור נכון ומוכרח מנתכיין להרוג וכו' מ"מ אין זה ראי' לנ"ד דיועיל פשיעה מלוה למלוה, דחיוב רוצח כתב הרמב"ן בפירוש התורה בפסוק לא תרצח וז"ל השמר לך פן תשפוך דם האדם שבראתי לי לכבודי להודות לי בכל אלה, עכ"ל, הנה שרציחה עבירה שבין אדם למקום, וע"כ נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דחטא במחשבתו להקב"ה, וכן במעשה מה לי זה או זה דשניהם עבדי השי"ת וחייב בהם מיתה לשמים, אבל נתכוין להפסיד ממון ראובן והפסיד ממון שמעון למה יתחייב לשמעון עבור שנתכוין לראובן וע"כ אם הי' אונס לגבי שמעון ודאי פטור *) וא"כ כיון דהמלוה קיבלו עלי' למה יתחייב כשזיכה:

(הגה"ה הא ליתא דמפורש פרק החובל (פ"ו.) נתכוון לביש את זה ובייש את זה לרבנן חייב):

ונראה ליישב לדעת הרמב"ם והמחבר דמזיק באונס חייב, וצ"ל דהא דטבח אומן שקלקל פטור משום דאנוס הוא, כעין שכתבו התוס' (ב"ק קי"ז: ד"ה ואי) ומבואר יותר ברא"ש באנס שבא על השומר ליתן לו כסא דכספא שהופקד אצלו פטור אף דאם אנסוהו לישא וליתן ביד חייב שאני הכא דעל דעת זה קיבל שמירה שאם יבואו עליו על דעת כסא דכספא שיתנוהו להם שלא יפסיד מחמת הפקדון כשיאנס, וה"נ בסבת אומן על דעת כן קיבל לשחוט שאם יאנס יפטור, וה"נ דיין שקיבלו אותו בע"ד, וכל זה שקיבלוהו שניהם, אבל כשקיבלו המלוה לבד, הרי אם יחייב את הזכאי יתחייב, א"כ על דעתא דתשלומין נחית:

אך לרב חסדא דלא מחייב אא"כ נו"נ ביד, א"כ ביד הדיין שלא לישא וליתן ביד ואי לא ציית דינא ינידוהו [עי' ריש פרק אלו מגלחין] רק אם יזכה הנתבע לסברת ר"ח כיון שאמר פטור אתה כמו שנו"נ ביד דמי ע"כ יחשוב נו"נ ביד, א"כ שוב נאמר דתביעת התובע יחשב קיבלו עלי', ובודאי על דעת כן קיבל לדון שאם יאנס ויזכה שלא כדין יפטור, מה תאמר הא אדעתא דתשלומין נחית אם יחייב שלא כדין ליתא, שאם יחייב לא ישא ויתן ביד ויפטור, אבל כשיזכה את החייב ע"כ יחשב נו"נ ביד, ובודאי אדעתא דהכי נחית שיפטור, וכיון שפטור ממילא דמחזירין, וניחא משנתינו דמיירי בדיני ממונות בשלשה, וכתב הרא"ש דשלשה הדיוטות דינם כיחיד מומחה לענין שאם קיבלוהו עליהם בע"ד יפטור:

או לשיטת הרמב"ן במלחמות דסתם דייני דקביעי אית בינייהו חד דגמיר וסביר, ומתני' בדייני דקביעי דקתני דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ופירש"י תלמידים היושבים לפני הדיינים, וכיון דגמיר וסביר אלא שבנו"נ ביד חייב בחייב את הזכאי משום דלא קיבלו עליו, אבל בזיכה את החייב אף דכנשא ונתן ביד דמי פטור משום דקיבלוהו התובע עליו כנ"ל, אבל במתני' דבכורות דקיבלו עלי' אלא שאינו מומחה ע"כ גם זיכה את החייב משלם כשנו"נ ביד, וכיון דאמר לי' פטור אתה כמי שנו"נ ביד דמי וחייב:

מחודש ה

הרא"ש פירש בדרב יוסף ורב נחמן דביש גדול מדינא מחזירין, רק באינו מומחה משום קנס הדיין אמרו חכמים מה שעשה עשוי כדי שישלם מביתו, אבל במומחה ויש גדול מחזירין. עוד כתב הרא"ש דרב ששת לא פליג על רב יוסף ור"נ ומוקי מתני' בשאין גדול ומ"מ בדבר משנה מחזירין דכיון דטעה בדבר משנה אין הדין ראוי להתקיים כלל ובסוף כתב בשם הראב"ד דמומחה דקבלוהו עלי' אפי' יש גדול ממנו מה שעשה עשוי, והביא ראי' מדמר זוטרא דן דינא וטעה ואתא לקמי' דר' יוסף וא"ל אם קיבלוך עלי' לא תשלם, ואי לא זיל שלים, והרי רב יוסף גדול ממר זוטרא הוה ולא החזירו, וסיים וכן נראה:

והנה מעובדא זו מוכח דבין קיבלו בין לא קיבלו אין מחזירין וא"כ קשה מתני' דמחזירין במאי עסקינן לרב יוסף, וצ"ל דמתני' במומחה דנקיט רשותא כמ"ש בתוס' רי"ד בשם המכריע דכיון דפטור מלשלם לית בי' משום קנס הדיין, אבל מומחה דלא נקיט רשותא כיון דמשלם משום קנס הדיין, מה שעשה עשוי, ובמומחה דקיבלו עלי' אף דלית בי' משום קנס הואיל וקיבלו עלי' ראוי יותר שיתקיים הדין, כמ"ש בקושיית' על הרי"ף, כן נראה לכאורה:

וכן דעת הפלפלא חריפתא מבעל תיו"ט] שכתב באות ש' דלר' יוסף כדמשני ר"נ מתני' בדלא קיבל וכמ"ש הראב"ד לקמן, הנה שסובר שדינו של הראב"ד לתרוצי דרב יוסף, וכן משמע לכאורה שהרי הראב"ד הוכיח דינו מרב יוסף:

אך כד מעיינינן ז"א, שהרי ברמזים כתב דמומחה דנקיט רשותא ג"כ מה שעשה עשוי אפי' ביש גדול ממנו, וא"כ מתני' היכי מוקי לה:

אשר ע"כ נראה דראב"ד סובר כמ"ש בחי' הר"ן דרב יוסף בעצמו חזר בו, ולבתר דשני אמוראי באופן אחר חזר גם הוא לפסוק כמותם עיי"ש, וס"ל לראב"ד דלמסקנא קי"ל כרב ששת ובשיקול הדעת לעולם מה שעשה עשוי, והסכים עמו הרא"ש, וכן דעת הש"ך בשיטת הרא"ש:

ובתוס' ב"ק (ק') והרא"ש בשמעתין הקשו דע"כ סוגיא דבכורות דלא כרב חסדא, שהרי לר"מ דדאין דינא דגרמי ניחא לי' בלא נו"נ ביד, וא"כ אמאי חייב הדיין לרבנן במה דאגע בי' שרץ הלא קודם לכן הי' מה שעשה עשוי:

ולכאורה תימה על קושייתם די"ל דאתי כרב יוסף ור"נ, וברישא מה שעשה עשוי אף שיש גדול ממנו להחזירו משום קנס הדיין כדי שישלם וא"כ לרבנן דפטור בלא אגע בי' שרץ שוב ליכא משום קנס הדיין, ושפיר מועיל גדול להחזירו, ושפיר חייב במה דאגע בי' שרץ, דקודם לכן הואיל ואיכא גדול הי' הוראה חוזרת והי' כשר, אך לפמ"ש דרב יוסף עצמו תברי' לגזיזי' א"כ פשיטא דסוגיא דבכורות לא אזלא כוותי':

ועל דרך פלפול נ"ל לפרק קושיית התוס' והרא"ש עפ"י דברי רבנן קמאי שהביא בה"ג (בר"ן גיטין ר"פ המגרש בהה"מ פ"ח מגירושין במגרש על מנת שלא תנשא לפלוני ונשאת לפלוני אחר מיתת בעלה דלא נתבטל הגט כיון שאף אם יתבטל הגט לא תחזור עכשיו להיות אשתו, ולא יחול הביטול רק לענין למפרע, וכיוצא בזה הם דברי התוס' ישנים פ"ק דיומא (י"ג) דקיום התנאי לאחר מיתת האשה לא מהני כיון שלא יהי' חלות על עכשיו כלל, ומקור הדברים מש"ס פרק בהמה המקשה (ע':) למ"ד בכור למפרע הוא קדוש מתחילת יציאתו לאויר העולם, מ"מ מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים כיון דליתנייהו בשעת יציאת הרוב לא חלה עליהם הקדושה למפרע, כיון דהחלות יהי' רק על למפרע לא מהני, וכן (שבועות כ"ח.) אכלה כולה אין נשאלין עלי', וה"נ בטועה בשיקול הדעת שהדין חוזר ע"י גדול ממנו, בתחילה חל ההוראה רק שהגדול מחזירו ומבטל הדין למפרע, וכמ"ש הריטב"א פ"ק דע"ז דטעה בשיקול הדעת דחוזר, מ"מ בתחילה חל ההוראה כיון שאינו טעות בדבר משנה. נמצא שלאחר שאגע בי' הדיין שרץ שוב אין הגדול יכול להחזירו ולטהרו למפרע כיון דעכשיו בין כך ובין כך טמא רק לענין למפרע לבד יחול החזרה ואי אפשר כנ"ל, ונשאר בטומאתו מהוראת הדיין ושוב לא חל טומאת השרץ דשבע לה טומאה (כבש"ס מנחות (כ"ד.) בעשרון שחלקו בביסא ונגע טבול יום באחד מהם ושוב הניחם יחד בביסא וחזר הט"י ונגע באותו חצי עשרון שנגע תחילה אין חצי העשרון האחר מתטמא דלא חל טומאה על חצי עשרון זה שכבר הי' טמא ושבע לה טומאה עיי'"ש] ושוב למה יתחייב הדיין במה דאגע בי' שרץ. שהרי לא חל הטומאה כלל והדיין הוא רק גורם שלא יוכל לחזור ולטהר ע"י הגדול (דאם יטהר שוב יטמא ע"י השרץ וממנ"פ עכשיו טמא, ולענין למפרע לבד לא מהני החזרה כנ"ל] ודומה למצמצם בהמת חבירו במים שלא תוכל לעלות דיליף לה בסנהדרין (ע"ז.) מקו"ח ממצמצם אדם במים דחייב מיתה ומה רוצח שלא עשה בו מזיד כשוגג ואונס כרצון מצמצם חייב נזקין שעשה בו שוגג כמזיד אינו דין שחייב עיי"ש:

ונראה דכיון דממיתה ילפינן לה דיו לבא מן הדין להיות כנידון ולא מחייב מצמצם בנזקין רק במזיק דומיא דמיתה, וכעין זה כתבו התוס' שבועות (ל"א) דבקו"ח לא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה משום דיו כו' וא"כ דיין זה שסבור שטמא הי' ושוגג הי' לא מחייב בי' מצמצם, וה"ה דפטור במה דאגע בי' שרץ כיון שלא חל הטומאה כלל, ורק גורם שלא יוכל לטהרו, ודומה למצמצם בשוגג דפטור, ואפשר דעוד גרוע ממצמצם כיון שמכבר הי' טמא ודו"ק:

אבל לרב חסדא ניחא דחיוב דיין במה דאגע בי' שרץ, חדא דכבר כתבנו בישוב שיטת הראב"ד פ"ק דע"ז דלר"ח היכי שפטור מלשלם לא הוי הוראתו הוראה כיון דלא סביר והוא לא קיבלו לעוותו ולהפסידו, ועוד דלר"ח שהוא בעצמו יכול להחזיר הדין והוא מחוייב להחזיר הדין לתקן מה שקלקל בזה אמרינן (ב"ק מ"ח כיון דאית לי' למליי' ולא מליי' כמאן דכריא דמי וכאילו כבר הי' טהור וחזר וטימאו, ואינו דומה למצמצם שאין עליו חיוב להעלותו מן המים, אבל כשחייב להעלותו חשיב כאילו כבר הי' למעלה והורידו בידים לבור, וה"נ בנ"ד כנ"ל ודו"ק היטב:

ובתוס' דשמעתין הקשו בטיהר את הטמא דא"א לומר מה שעשה עשוי אא"כ עירבם עם פירות מרובים דבטלים ברוב, הא ר"מ ס"ל קנסו שוגג אטו מזיד. ולכאורה י"ל דכיון שבטל ברוב שוב לא יוכל הדיין לחזור ולאסרם למפרע כיון דעכשיו ממנ"פ יהי' טהורים ע"י ביטול ולא יועיל החזרה רק לענין למפרע ואי אפשר כנ"ל, ונמצא שנשארו טהורים ולא עביד איסור כלל במה שעירבם וליכא למקנסי', אך באמת שפיר הקשו התוס' כיון דגמיר ולא סביר בתחילה לא חל הוראתו לטהר כלל כיון שלא הגיע להוראה:

מחודש ו

בגמ' ארנב"י לרבא כו' הכי קאמר לי' אא"ב טעה בדבר משנה אינו חוזר כו' אלא אי אמרת חוזר כו' השתא נמי לאו כלום עבדת, ובתוס' שם בלא נו"נ ביד איירי דאי האכילה לכלבים טובא עביד, ויותר מזה כתב הרמב"ן בס' המלחמות דדיין שטעה בדבר משנה ונו"נ ביד ואי אפשר למיהדר חייב עיי"ש] וכ"כ התוס' חולין (מ"ג:) בהא דזילו ואמרו לי' לברי' דר"י בר חמא דישלם דמי תורא למרי' אע"ג דטעה בדבר משנה הוה בידים האכילה לכלבים, אך הרשב"א שם כתב דלפי הכללים שכתב הרי"ף ענין טועה בד"מ ושיקול הדעת צריך לפרש דרבא טועה בשיקול הדעת הי', אבל אם הי' טועה בדבר משנה אפי' נו"נ ביד לא הי' משלם, והיא תימה גדולה דכיון דנו"נ ביד ובידים האכילה מה לי טועה בדבר משנה מה לי בשיקול הדעת, ויותר תימה שהרמב"ן שם בחי' כתב ג"כ דאי טעה בדבר משנה לאו כלום עביד, ואפי' נו"נ ביד פטור, וזה היפוך ממ"ש בסנהדרין במלחמות כנ"ל:

ונ"ל בזה דהנה בתוס' ריש הכונס (נ"ו.) בד"ה אלימא דאין חילוק בין מקרב את הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר, והרי שיסה בו את הכלב פטור דגרמא בעלמא הוא. וא"כ כשמשליך את הבשר לכלבים והכלב אכלו ג"כ יחשב גרמא ויפטור, אך לק"מ דהא המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו חייב כדאיתא ב"ק (נ"ו) וקי"ל דמדין אדם המזיק הוא חייב [ודלא כהתוס' שם דווקא ברה"י חייב כדין שורו שהזיק בשינו] והטעם בזה דהנה הרמב"ן בדינא דגרמי הקשה מ"ש מוסר ממון חבירו ליד גוי חשיב מזיק מ"ש שיסה בו את הכלב דפטור, ותירץ דאה"נ שאם הי' ממונו מונח לפני האנס והשיא האנס שיטלנו פטור כמו שיסה הכלב, אבל מוסר דאחויי אחוי שהאנס לא הי' מסור בידיו החפץ ליטלו שלא הי' יודע היכן הוא והוא הראהו היכן הוא חייב, וע"כ ניחא מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו שלא הי' הקמה מסור ביד הבהמה לאוכלה שלא היתה עומדת על הקמה והוא העמידה חייב כדין מוסר, וה"ה המשליך לפני הכלבים דחייב כמו מוסר, דאין חילוק בין משליך הדבר לפני הכלב בין העמיד הכלב על הדבר כדברי התוס' הנ"ל:

מעתה בדיין דפסק הרי"ף דלא דיינינן בי' דינא דגרמי אם הדיין השליך לכלבים לכאורה למה יתחייב, אך התירוץ הנכון דהשלכתו לכלבים לבד אף שעדיין לא אכלוהו הכלבים חשיב נו"נ ביד וקם דינא וחשיב כאגע בי' שרץ דבזריקתו אסרוהו והוי מזיק ממש, דטימא את הטהור בלא אגע בי' שרץ דחשיב רק גרמי אף דבאמירה בעלמא קם דינא, היינו משום דלא עשה מעשה בגוף החפץ, אבל מה שקם דינא ע"י זריקה לכלבים והוא מעשה בגוף הבהמה שפיר הוי מזיק ממש כמו אגע בי' שרץ:

וכל זה בטעה בשיקול הדעת דקם דינא, אבל בטעה בדבר משנה שוב לא דיינינן גרמי בדיין ופטור, וזה שכתב הרשב"א דלפי הסדר שסידר רב אלפס צ"ל דהכא חשיב שיקול הדעת, והיינו דפסק הרי"ף דלא אמרינן גרמי בדיין כנ"ל ודו"ק:

והתוס' לשיטתם דדין דיין כדין איש דעלמא, וע"כ אף דסוגיא דסנהדרין אליבא דרבנן דלא דיינינן דינא דגרמי, הרי התוס' סוברים בהכונס דחיוב מעמיד בהמת חבירו מדין נזקי בהמתו, ודיין לאו אונס הוא דכיון שאינו בקי לא הי' לו להכניס עצמו, אך לדעת הרי"ף דדיין הוה אונס עולים דברי הרמב"ן והרשב"א כהוגן:

מחודש ז

הרמ"א סי' כ"ה פוסק כשמכריחין הקהל את הדיינים עפ"י החרם הם פטורין, אך אם נודע להם שטעו ואינם רוצים לחזור חייבין לשלם, נסתפקתי מומחה או מומחין דקיבלוהו עלי' דפטור מלשלם דהוי כאנוס בטעותו כפירש"י בכורות ובעה"מ דשמעתין דמדמי לה לטבח אומן שקילקל, אם נודע להם שטעו ולא רצו לחזור, מהו שישלמו כדין הכריחו הקהל את הדיינים:

ונ"ל שפטורין. דהנה ק"ל על הרמ"א מ"ש (ב"ק כ"ח וחו"מ סי' תי"ג) מהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור ואם לא הפקיר חייב דהי' לו לסלקם אבל אם הפקירם דלאו ממונו הם רק על נפילתו אנו באים לחייבו, וכיון דהאי שעתא אנוס הי' אינו מחויב לסלקם ופטור, וה"נ כיון דבשעה שדן אנוס הי' ולמה יתחייב על מניעת חזרתו:

ונראה ליישב דהנה דין הכריחו הקהל כו' דפטורין משום דאנוסין אינו דומה לפטור מומחין דקבלוהו. דהתם הפטור כמו טבח אומן דלא הי' לו לחשוש שיטעה, אבל אלו הדיוטים הם וכשטעו ואיגלאי מילתא דלא גמיר ולאו שוגגים הם. אלא שדומה לאנסוהו להראות והראה דפטור וע"כ אם נו"נ הדיוטים ביד חייבים וכמו במוסר וכמ"ש הש"ך ס"ק ל"ה (ואף שהש"ך כתב טעם דלא אנסוהו אותם הקהל לישא וליתן ביד, היינו לחייב גם לשיטת הראב"ד סי' שפ"ח דאנסהו לתת ביד ונתן ביד פטור]:

והנה הטעם במוסר דאנסוהו לתת ביד ונתן חייב אף דאנוס גמור הי' היינו משום דמציל עצמו בממון חבירו כמ"ש סק"ב, והיינו משום דפטור אנוס גמרינן מולנערה לא תעשה דבר, ושם אין היתר אלא באשה שאין לה צורך אל הביאה, ובמה שאינה מוחה מלבוא עלי' היא ניצלת, אבל אנסוהו להרוג חבירו ואם לאו נהרוג אותו אסור להורגו שלא יציל עצמו בגופו של חבירו, וה"נ אנסוהו ליתן ביד חייב כיון שמציל עצמו בממונו של חבירו, שכל זמן שלא נתן ממון חבירו לא ניצל מן האונס, רק אנסוהו להראות והראה פטור דבראי' לבד אין הממון נפסד, רק במה שלקחו האנס, וזה אין צורך אליו, ואף דלסטים שאמרו תנו לנו נפש אחת מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, היינו דנתינה לבד ג"כ אביזרייהו דשפיכת דמים, דכבר סופו למות, ובנתינה הם מצילים עצמם וכמו דמדמי הש"ס ב"ק זרק תינוק מראש הגג להכהו עשרה בנ"א בעשרה מקלות דכולם פטורים, ומ"מ כולם אביזרייהו דש"ד, אלא שאין מחייבין אותו על הראי' לבד רק על לקיחת האנס, וזה אונס גמור, דלקיחתו אין צורך אליו אל הצלה:

וה"נ בנ"ד על פסק שפסקו שלא כדין אין מחייבין אותם דעדיין אין הממון נפסד רק על מה שמשלם עפ"י דיבורם וזה אונס גמור דזה אין צורך להם לצאת מכפיית הקהל ופס"ד שפסקו. אף שכבר עומד ממון הלוה ליפסד, מ"מ כל זמן שלא נפסד לא נוכל לחייבם על כך, אבל מ"מ עשו איסור בשגגה בהפסק דין, דעל זה לא נוכל לפוטרם משום אונס הקהל, שהרי בזה הם מצילים עצמם מן הקהל, ושפיר מחוייבים לחזור לתקן מה שעוותו, וכהא דפרק המקבל (ק"ח:) שאסור למכור ביתו לנכרי שהוא כמרביץ ארי לשכינו ומשמתינין אותו עד דמקבל על עצמו כל מיני הזיקות דאתי לי' מינ', ואף דבדיעבד לאחר שהזיקו הגוי פטור מלשלם לו דגרמא בנזקין פטור, היינו שאין מחייבין אותו ממון על זה שלא הזיק הוא ממון חבירו רק בגרמא ואף שהרביץ עליו הארי במעשה, אינו מחוייב על זה ממון, אבל במה שמקבל עליו כל הזיקא דאתי לי' מיני' בזה אינו נותן יותר ממה שהזיק לשכינו שאינו נותן עדיין ממון רק שמקבל הארי עליו, וזה מחוייב לעשות, שהארי שהרביץ על האחר יסלקנו מחבירו ויקבלנו על עצמו:

וה"נ בנ"ד אף שאין הדיינים מחוייבים על הפס"ד לבד, היינו דהפס"ד לבד אינו היזק ממון ואינו מחוייב ע"ז ממון, אבל לחזור ודאי מחוייב דבזה אינו נותן רק שמסלק הזיקו, וקו"ח מהא דהמקבל, וכיון שמחוייב לחזור ולא חזר כמי שהזיק במעשה דמי כדמוכח מהא דנפרצה ולא גדרה, דמה שמחוייב לעשות מן הדין [ולא משום גמ"ח לבד כעין (ב"ק נ"ו) היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בדיני דגרמי] ולא עשה חייב עליו כאילו הזיק בידים:

וכל זה בהדיוטות שהכריחום הקהל דחשוב הזיק בפשיעה, רק שהי' מוכרח ועל גוף הפס"ד אינו נפטר משום אנוס שמציל עצמו בפס"ד (וכמו בלסטים שאמר תנו כו' כנ"ל] אבל מומחה דקיבלוהו דפטור משום אונס דלאו פשיעה כלל, וע"כ אפי' נו"נ פטור ואין לחייבו משום שלא חזר בו, דלא הי' מחוייב לחזור כלל מן הדין [כמו מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דלא הי' מחוייב לסלק נזקיו כיון שאנוס הי' מתחילה] רק מתורת השבת אבידה ואף זה אינו ברור דזקן ואינו לפי כבודו אינו מחוייב בהשבת אבידה, כ"ש בזה שבזיון לו לומר שטעה] ועל זה אינו מחוייב ממון כמו היודע עדות ואינו מעיד לו ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

אבני נזר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה