אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קיד · סעיף ה
ס"ק ה
מתה הבת אין יורשי' יורשין מזונות והוא ברא"ש ר"פ הנושא שהביא זה מהירושלמי שהבאתי לעיל ס"ק ד' וז"ל מפני שהיא כבעלת חוב פי' כבע"ח לגבות ממשעבדי ולא כבע"ח ממש שאם מתה אינו משלם ליורשי' והכי אית' בירושלמי חלת' כמו שנשא' מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דכל שהי' ראוי' ליזון משלם אפי' אינה צריכה אבל מתה דאינה ראוי' ליזון לא שלא נתחייב אלא לזונה וראיתי בס' הפלאה סי זה שהביא קושיא בשם גדול אחד דלמה הוצרך הרא"ש להביא מן הירושלמי הא גמרא ערוכה היא ר"פ מי שמת בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי אמרינן כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא או דלמא כיון דאלו מתה לית לה לא ממעטא ומפורש דמתה לית לה מזוני וכתב בס' הנ"ל ליישב לפ"מ שהקשו דבח"מ סימן ס' מבואר דמחייב עצמו לזון את פ' כל זמן שצריך משמע וא"כ בת אשתו שנשאת אינה צריכה עוד מזונות דהא בעלה יהיב לה מזונות ואפ"ה משלם דמי מזונות ותירץ הגאון ח"צ בסימן ס' שם בהג"ה לט"ז דפוסק ה' שנים אפילו אינה צריכה למזונות בכלל משא"כ פוסק לזון סתם אינו אלא כל זמן שצריך ואיכא למימר דר"פ מי שמת איירי בפוס' לבת אשתו בלא קצב' ואינו אלא כ"ז שצריכה וכשמת' אינה צריכה עכ"ל וליתא דהא אמרו שם מי אמרינן כיון דאי מינסבא נמי אית לה ממעטא ואי מיירי בפוסק סתם באופן שאין צריך ליתן לה כשאינה צריכה א"כ כי מינסבא נמי לית לה דהא לא צריכה דבעל יהיב לה. וביותר אני תמה על מה שכתב בשטה מקובצת שם ז"ל מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשים דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב שקבע שהרי היא כבע"ח וזה אינו שלא נתחייב אלא כראוי לזון אע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה ניזונת משא"כ בנשאת שראוי' למזונות ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה מתה כבר מתה עכ"ל והיאך היו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשים דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב כיון דלהדיא אמרו בש"ס ר"פ מי שמת כיון דאלו מתה לית לה:
ולכן נראה דאותן יש סבורין שאם מתה חייב לשלם ליורשי' דמי אותן מזונות עד זמן הקצוב אינו אלא היכא דיש בו דין משעבדי ובזה הוא דתנן מפני שהיא כבע"ח אבל כשאין בו דין משעבדי אלא שהתחייב עצמו בע"פ בשעת נשואין דהוי בכלל הן הן הדברי' הנקנין באמירה בזה ודאי לא נשתעבד לה אלא בראוי' לזון ומשום דכל שלא קנו ממנו אלא נתחייב בדברי' משום הן הן הדברי' הנקני' באמירה אין חיוב המזונות של חמש שנים מעכשיו אלא החיוב הוא בכל יום ויום וכמ"ש הרשב"א במזון הבנות דהחיוב הוא בכל יום ויום והוא מצד הפסיקה שפסק דהן הן הדברי' כו' וא"י לחזור משא"כ היכא דגובה ממשעבדי ע"י קנין ע"כ החיוב הוא מעכשיו וכמו שיבואר לפנינו איכא למימר דאפי' מתה כיון דכבר נתחייב יתן ליורשי' והתם ר"פ מי שמת מיירי בבת אשתו שלא הי' רק בדברי' ולא קנו מידו ועיין בנמוקי יוסף שם בהא דאמרו את"ל בת אשתו לא ממעטא כיון דאלו מתה לית לה בע"ח מהו שימעט וכתב שם נמ"י דלא מיבעיא לי' אלא במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר פשיטא לי' דממעט ע"ש וא"כ ע"כ בת אשתו נמי אינו אלא במלוה ע"פ דאי בקנין או בשט' א"כ ה"מ למימר את"ל בת אשתו ממעטא היינו כיון דטרפא ממשעבדי ויש לה שטר בע"ח בע"פ מהו שימעט ומדקאמר את"ל דבת אשתו לא ממעטא וקא מיבעי' בע"ח בע"פ ע"כ בת אשתו נמי בע"פ קא מיירי דאי בקנין ושטר דמי' ממש לבע"ח בשטר כיון דגבי' ממשעבדי ודאי דממעט וכמ"ש נמ"י ולכך אפשר לו דה"ה אם מתה יתן ליורשי' שהי' כבע"ח ממש לכך הביאו הירושלמי דקאמר מתה כבר מתה ומשמע דאפי' היכא דטרפא ממשעבדי לענין זה אינה כבע"ח ודו"ק.
ס"ק ו
אין יורשי' יורשין מזונתי' כתב ב"ש ז"ל מסתמא דמלתא לא הי' הכוונ' רק שיהי' לה מזונות ולא להוריש ליורשין כתב ט"ז יש ללמוד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לן מתנה ונתן לו ת"כ ומת אין צריך ליתן ליורשין ולכאורה נראה דלא דמי לכאן דכאן איירי במזונות להבא דאינו חייב ליתן ליורשין אבל מה שעבר כבר חייב ליתן כו' ואפשר הט"ז נמי מיירי במי שמת קודם שהגיע הזמן ליתן המתנה עכ"ל. ובס' בית מאיר כתב ז"ל וכמדומה שהט"ז לומד כו' שהעיקר בזה תלוי אם חיובו נחלה בשנים כגון לזון ה' שנים אז אין החיוב נגמר מעכשיו עד בוא זמן שנה בשנה חל עליו החיוב ליתן ואין להקשות איך גביא ממשעבדי מזמן השיעבוד כי עיין סימן ס"ו סעיף א' וכבר קי"ל לי ולא ליורשי וה"ה לך ולא ליורשך כו' ע"ש ואינו נראה דמזונות חמש שנים דגבי' ממשעבדי ע"כ החיוב חל מעכשיו וכמבוא' להדיא בתשו' הרשב"א הביאוהו ב"י בטח"מ סימן ק"ד ח' והש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק קס"ב ע"ש דבשום אופן לא משכחת לה דגבי' ממשעבדי אם אין החיוב חל קודם השיעבוד ומה שהביא הב"ש ראי' מסימן ס"ו סעיף א' ע"ש סק"א שכתב דלהרא"ש אין חיוב תוספת כתובה עד שתתאלמן ומ"מ גביא ממשעבדי ולא קשי' היכי גבי' ממשעבדי כי עיין בח"מ סימן ס"ו סעיף ל"ה וסימן ס"א סעיף ז' ע"ש והמעיין שם בח"מ יראה דשם החיוב הוא מיד ומעכשיו ובתנאי כשיודה אח"כ או כשימחול אח"כ שיהי' חל החיוב מעכשיו אבל אם אין החיוב מעכשיו אלא אח"כ ודאי אינו גובה ממשעבדי שקנו קודם החיוב וזה פשוט. ובעיקר הטעם שכתב ב"ש דמסתמא דמלתא לא הי' הכונה אלא שיהי' לה מזונות ולא להוריש ליורשין נראה לענ"ד דאין זה עיקר אלא כמו שמבואר בשטה מקובצת ר"פ הנושא וז"ל מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורי' לומר שאם מתה הבעל חייב לתת ליורשין דמי אותן מזונות עד סוף הזמן שקצב שהרי היא כבע"ח אבל זה אינו שלא נתחייב לזון אלא כשראוי לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה נזונת משא"כ בנשאת שראוי' למזונות ולא רצתה שתהא מחלת לזה ומקבלת מזה וכן אי' בירושלמי חלתה כמו שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דכל שראוי' למזונות נתחייב לה ויכולה לתבוע ממנו דמי מזונות אפי' כשהיא ניזונת ממקום אחר אבל לאינה ראוי' לא נתחייב כלל בדמי מזונות ולפ"ז מה שלמד הט"ז מכאן לענין מתנה בת"כ אינו נשמע מכאן ועמ"ש בספרי קצה"ח סימן ער"ח ס"ק ט"ו.
הלכות גיטין