אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן קיד

סימן קיג

סעיף א

ס"ק א

אם הוא עיכב צריך לפרוע כו' כתב ב"ש ז"ל הרא"ש מדמה דינים אלו לגזלן דצריך לשלם כשעת הגזילה לכן אפילו אם רוצה לזון עכשיו משלם כשעת הגזילה ע"ש ומזה ראי' לדברי מוהרש"ל שכתב במלוה לחבירו לזמן ובזמנו היה תובעו והוא דחהו בלך ושוב ובין כך נפסל המטבע דחייב לשלם מטבע היוצא אח"כ והובא בש"ך סימן ע"ד והשיב עליו וגם בתומי' שם כתב וז"ל איברא אף דאין למהרש"ל ראי' משם מ"מ אפשר דדינו אמת הואיל ודחהו בלך ושוב היה גרם בהפסדו ואלו פרעו בזמנו היה מוציאו במקום אחר אך מ"מ לא נראה לי חדא דהא גרם בעלמא הוא ועוד מתוס' דהקשו שם למה בלא התנה נותן לו מטבע הנפסלה הא בגזל אומר לו הרי שלך לפניך משמע דלולא המטבע בעין אינו יכול לומר הרי שלך לפניך ובמלוה להוצא' ניתנה ה"ל כאלו אינה בעין וקשה מאי קשיא ליה הא בגזל הפסידו דלולא שגזלו היה מוציאו בדוכתי טוב' קודם שנפסל וגרע מהלוה שדחה למלוה בלך ושוב כי שם דרך הלווים כך משא"כ גזלן הרשיע לעשות וגרם רעה לחבירו וע"כ צ"ל דבשביל כך אין לחייבו ממון ומכ"ש בעובדא דמהרש"ל ולכן ברור דאין להוציא מיד המוחזק עכ"ל והנה לפנינו ראיה ברורה דכל שהעיכוב מן הלוה ה"ל הגזילה ממש וכל דליתי' בעין משלם כשעת הגזילה והלואה נמי ה"ל ליתי' בעינא וכמו הכא בפרנס' דצריך לשלם כשעת היוקר כל שהעיכוב ממנו. ובזה יתיישבו דברי תוס' פ' הזהב דף מ"ד ד"ה נ"מ למקח וממכר ע"ש דנ"מ אם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהן הולכין כ"ד בדינר והמתין עד שהוקירו לא יאמר אתן כ"ד איסרין אלא יתן לו דינר ע"ש והוא תמו' דהא אינו צריך ליתן אלא אותו מטבע שפסק ואע"פ שהוזל ובתשו' מוהרשד"ם סימן ס"ה הביא מזה ראיה דפוסק על המטבע והוזל משלם כשעת היוקר ע"ש אבל כבר הלכה מרווחת בישראל דאין צריך לשלם אלא אותו מטבע שפסק אע"ג דהוזלו אח"כ ולפי מ"ש אפשר ליישב דברי התוס' שהעיכוב היה מן הלוקח שלא סילק כראוי ודחהו בלך ושוב לכך משלם כשעת היוקר ודו"ק.

ס"ק ב

צריך לפרוע לה כזמן היוקר וכתב בט"ז בהוקרו מזונות דצריך לקיים כפי מה שפסק היינו דוקא ביוקר דשכיח אבל יוקר דלא שכיח הוי כאונס דלא שכיח והובא בב"ש ע"ש ולענ"ד אינו נראה כן מדברי תוס' פ' נערה דף נ' ד"ה ומאי עלי' דשם ס"ל דבמזונות ה' שני' חייב נמי ברפואה שאין לה קצבה דה"ל בכלל מזונו' ע"ש ואע"ג דחלה ה"ל אונס כדמוכח רפ"ק דכתובו' ע"ש ואפי' הרא"ש דס"ל פ' הנושא דבמזונות ה' שני' אינו חייב ברפואה שאין לה קצבה אינו אלא משום דס"ל שם דרפואה אינה בכלל מזונות היכא שמקבל על עצמו לזון את חבירו ע"ש. ואי נימא דיוקר דלא שכיח אע"ג דהוי מזונות ה"ל אונס ולא מיחייב בי' א"כ מה"ט גופי' נמי לא מיחייב ברפואה דה"ל אונס ואע"ג דתוס' והרא"ש רפ"ק דכתובת דף ג' ד"ה איכא דאמרי שם מחלקין בין אונס לאונס וכתבו דחלה ה"ל אונס דשכיח ולא שכיח ע"ש התם שאני לגבי גיטין דאמרו רבנן דאין אונס בגיטין משום צניעות ופרוצות ובאונס דלא שכיח כלל לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות ע"ש אבל בחלה הוי אונס דשכיח ושייך טעמא דצנועות ופרוצות אבל פשיטא דכ"ע מודו דחלה הוי אונס גמור וכיון דחזינן דחייב ברפואה ה"ה ביוקר בין שכיח או לא שכיח כיון שהתחייב במזונות אין חילוק כן נראה לפענ"ד.

סעיף ד

ס"ק ג

ודוקא שקנו מידו או שחיי' עצמו במזונותי' בשטר ולדעת הרמב"ם פי"א מהל' מכירה לא מהני קנין או שטר אלא בשעת נשואין דה"ל כעין דברים שנקנין באמירה אבל שלא בשעת קדושין ונשואין לא מהני קנין או שטר בחיוב מזונות דהוי דבר שאינו קצוב ובכסף משנה שם הביא ראי' לדברי הרמב"ם מהא דאמרו ר"פ הנושא בנות דלא הויין בשעת קנין לא מהני להו קנין מי לא עסקי' דהויין בשעת קנין וה"ד כגון שגירשה ואהדרה ומדקאמר כגון דגרשה ואהדרה משמע דבעי' דוקא שעת נשואין כו' ושלא בשעת נשואין לא מהני שום קנין בדבר שאינו קצוב וע"ש. ואיכא למידק דנהי דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אבל זה שכבר נתחייב במזון הבנות מתנאי ב"ד אלא דלא נשתעבד לגבות ממשועבדי' אמאי לא יועיל הקנין לשעבד נכסיו אפי' לדבר שאינו קצוב דהא כתב בעה"ת ליישב דברי הרמב"ם ז"ל במה שהקשו עליו מהא דאמרו פ' עשרה יוחסין ובפ' יש נוחלין יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן הניחא לרבנן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלבל"ע אלא לר"מ מאי איכא למימר ולדעת הרמב"ם מאי פריך לר"מ הא אפילו לר' מאיר לא מצי יהיב נכסים שיפלו לו לאחר מיכן דה"ל דבר שאין לו קצבה, ותירץ בעה"ת דלר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע גם דבר שאין לו קצבה יכול להקנות והרמב"ם פסק לדידן דקי"ל כרבנן ע"ש ואנן קי"ל דשיעבוד לרבנן כמו קנין לר"מ ומה"ט יכול לשעבד דאקני דה"ל דבר שלבל"ע וא"כ גם דבר שאין לו קצבה יכול לשעבד ולפ"ז הכא כבר נתחייב במזון הבנות ע"י תנאי ב"ד ואין הקנין מועיל אלא לענין שיעבוד נכסי קשי' אמאי לא מהני ועיין ביאור דברי הבעה"ת בקצה"ח סימן ס' סק"ג. ונראה דטעמא דלר' מאיר יכול להקנות דבר שאין לו קצבה כמו שיכול להקנות דבר שלבל"ע הוא משום דסוף הדבר לבא לידי קצבה ולכך יוכל להקנותו אלא דלרבנן לא מצי מקני כיון דהשתא הוי דבר שאין לו קצבה וכיון דהשתא לא חייל לבתר הכי נמי לא חייל ומשו' דמי איכא מידי דהשתא לא חל ולבתר הכי חייל אבל לר"מ דס"ל באומר לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי דחיילי קדושין לאחר שנתגיירו מש"ה בדבר שאין לו קצבה נמי מהני והא דשיעבוד לרבנן הוי כמו קנין לר"מ היינו דחייל לאחר שבא לעולם ולא קודם כדאמרינן בדאקני לוה ולוה וקנה ומכר לתרווייהו משתעבדי וכמבואר בפרק בפ' מי שמת ובטוש"ע ח"מ סימן קי"ב ע"ש וא"כ ה"ה בשיעבוד של דבר שאין לו קצבה נמי לא חייל אלא בתר דהוי לי' קצבה לכך לא טרפי בנו' ממשעבדי ששיעבדן האב דהא בחיי אביהן ה"ל דבר שאין לו קצבה ועדיין לא חל השיעבוד על הנכסים ולהכי לא משכחת לה דמהני קנין למזון הבנות לטרוף ממשעבדי דאבוהון אלא בגירשה ואהדר' דבשעת נשואין גמר ומקני אפילו דבר שאין לו קצב' משום דהן הן דברים הנקנין באמיר' ואלים קניני' ומשתעבדי נכסי תיכף ומיד בשעת הנשואין וטרפי ממשעבדי ששיעבד אביהן אע"ג דאז הי' עדיין דבר שאין לו קצב' ודוק:

וראיתי בחידושי פני יושוע ר"פ הנושא וז"ל ונראה לענ"ד דהרמב"ם ז"ל ורבותיו מסברא דנפשייהו פשיטא להו דהבא להתחייב בדבר שאינו חייב כלל לא עדיף ממתנה גמורה וכיון דבמתנה ואפילו במכר כ"ע מודו דלא מהני בדבר שאין לו קצבה אפילו בקנין ה"ה למתחייב כה"ג ועל זה מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בדין המתחייב בדבר שאינו חייב הרי זה כמו מתנה עכ"ל וע"ש ותמיהני במ"ש דבמתנה ואפילו במכר כ"ע מודו דלא מהני בדבר שאינו קצוב והרי לפנינו דברי הבעה"ת שכתב שהקשו על הרמב"ם מהא דפרק י"נ יכיר ל"ל לנכסים שנפלו לו לאחר מיכן הניחא לרבנן אלא לר"מ יכיר למה לי והקשו להרמב"ם אפילו לר"מ אינו יכול ליתן נכסים שיפלו לאחר מיכן דה"ל דבר שאינו קצוב מבואר להדיא דמי שחולק על הרמב"ם ס"ל דגם במתנה ומכר מהני אפילו דבר שאינו קצוב וכן מבואר בש"ע ח"מ סימן רמ"א סעיף ד' ע"ש ובסמ"ע סקי"ד:

ס"ק ד

חלתה הבת הרי היא כנשאת ובש"ע ח"מ סימן ס' סעיף ג' כתב ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו וע"ש בש"ך שכתב דתוס' בכתובות דף נ' ע"ב ד"ה וממאי כו' נראה דחולקין וס"ל דחייב במזונות ודברי הריטב"א עיקר כדמוכח בירושלמי וע"ש:

וראיתי בתומים שם שכתב ז"ל ואני תמה ומסופק מאד להחליט הדין הלזה דכל טעמו של הרא"ש הוא דמחלק בין מזונות דתנאי ב"ד ובין מזונות שקיבל מעצמו משום דס"ל כפירש"י בגיטין דמזונות חמש שנים הוי לי' קייצי ולא פריך לר' חנינא כלל וקשי' ליה קושית תוס' הא מזונות לא קייצי לכך נחית לחלק דשם רפואה בכלל משא"כ במתחייב לזון בת אשתו דאינו חייב ברפואה וזהו הכל אי אמרי' דאין הקושי' לר' חנינא אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א וסייעתן דס"ל דגם לר' חנינא הקושי' ומשום דס"ל דמזון חמש שנים נמי מקרי דבר שאינו קצוב א"כ לא זו דאין כאן ראי' כלל אף גם דנהפוך הוא דכל ראיות הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד סוף ח"א והרשב"א בחידושיו לגיטין דהקושיא הוא לר' חנינא מהא דאמרי' בכתובות מזונות לא קייץ ואי ס"ל חילוק הנ"ל הא לא דמיא אהדדי דשם פשיטא דכיון דחיי' ברפואה דמקרי דבר שאינו קצוב משא"כ מזונות דעלמא דאינו חייב ברפואה ה"ל קצוב ועוד לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל להלכה כר"ח דאמר משום שאין קצובים הא דמשני פ' הנושא בשקנו מידו ופריך אי הכי בנות נמי קשה מאי קושי' דלמא קנין לא מהני בדבר שאין לו קצבה כמ"ש רש"י והרא"ש להדיא ולכך בת אשתו דאינו חייב ברפואתה ה"ל קצוב וגובה ממשעבדי אבל מזון הבנות דאכלי בתנאי ב"ד וחייב ברפואה ה"ל אינו קצוב ולא טריף ממשעבדי וע"כ צ"ל דאף זה אינו קצוב או קצוב כמו זה כו' והירושלמי דמייתי הריטב"א אין בו ראי' כלל דאין חייב ברפואה שאין לה קצבה כו' וריטב"א לא מייתי לי' בכתובות על זה דאינו חייב ברפואה דהיכי מוכח שם וכן הב"י באה"ע סימן קי"ד לא פירש דיש ללמוד מזה דאינו חייב ברפואה רק לומד מהירושלמי דאף דזה בלא"ה אצלו יתד שלא תמוט דאינו חייב ברפואה מ"מ חייב לתת לה מזונות כמו בריאה וזהו שלמד הריטב"א מהירושלמי אבל גוף הדין אין לו ראיה כלל מירושלמי לכן ברור לו דדין זה ספיקא דדינא הוא ותוס' ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל האי דינא עכ"ל. והנה מ"ש דכל טעמו של הרא"ש דמחלק בין מזונות דתנאי ב"ד כו' הוא משום דס"ל כפירש"י בגיטין דמזונות חמש שנים ה"ל קייץ וקשי' לי' קושית התוס' דכל מזונות לא קיץ ולכך נחית לחלק כו' המעיין ברא"ש ר"פ הנושא יראה שכתב דין זה מסברא בלי שום הכרח קושי' ע"ש שכ' ז"ל ואם חלתה אינו חייב לרפאותה ואע"ג דבמזון אשה ובנות רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ה"מ באוכלת בתנאי ב"ד שהוא מחויב להספיק כל צרכי' אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפואה בכלל ע"ש ולא מצינו להרא"ש שיכתוב זה מחמת דוחק הקושי' גם מ"ש בתומי' להוכיח מדברי הרמב"ן והרשב"א דלא ס"ל כהרא"ש מהא דמייתו ראי' דחמש שנים ה"ל דבר שאינו קצוב מדאמרו מזונות לא קיץ ואי ס"ל כהרא"ש הא לא דמי' אהדדי דהכא איכא רפואה ולכך אינו קצוב משא"כ מזונות דעלמא דליכא רפואה ה"ל קצוב וכמ"ש לעיל עיין בפ' אע"פ דף נ"ט דרב ושמואל סברי מזונות תחת מעשי ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מע"י במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח במידי דשכיח ומ"ס מידי דקיץ במידי דקיץ והנה באמרם מידי דשכיח ר"ל מזונות במידי דשכיח היינו מע"י אע"ג דרפואה היא בכלל מזונות ורפואה לא שכיחא דחולה לא שכיח וכמ"ש לעיל סק"א ע"ש מ"מ עיקר התקנה לא היתה אלא לעיקר מזונות ועיקר מזונות שכיחי אלא כשתיקנו לה מזונות תיקנו שיספיק לה כל צרכיה אבל אין הרפואה בכלל תקנת מזונות תחת מע"י תדע שהרי כשהבעל חי חייב אף ברפואה שיש לה קצבה וכבר כתבנו לעיל סימן ע"ט דלאו משום חיוב פרקונה אתי' עלה שיהי' תחת פירות אלא דהכי תיקנו שיהי' בכלל המזונות להספיק כל צרכיה בין שכיח בין לא שכיח בין קיץ בין לא קיץ אלא דעיקר התקנה שתחת מע"י הוא למזונות דתרווייהו שכיח' וממילא חייב להספיק כל צרכיה ולכך שפיר מייתי ראיה דגם מזון ה' שנים אינו קצוב מקרי אע"ג דליכא רפואה דאי ס"ד דמזונות לחודייהו הוי קצוב ק' מאי קאמר רב אדא ב"א מידי דקיץ היינו מעה כסף במידי דקיץ היינו מע"י ומידי דלא קיץ היינו מזונות במידי דלא קיץ היינו מותר הא עיקר התקנה היתה על עיקר מזונות וכיון דאמרינן דמזוני לחודייהו הוי קצוב א"כ הוי מידי דקיץ והא דאיכא רפואה לא אכפת כמו שביארנו אליבא דרב ושמואל ואין לומר דבהא פליג רב אדא וס"ל דכיון דגם רפואה בכלל ה"ל אינו קצוב דא"כ אמאי נדי רב אדא מסברת רב ושמואל ה"נ לימא איהו מידי דלא שכיח היינו מזונות עם רפואה במידי דלא שכיח היינו מותר אלא ע"כ בעיקר מזונות איירי דעיקר התקנה עליהן היה וה"ה לענין קיץ ודו"ק:

ומה שהקשה בתומי' מהא דפרק הנושא דפריך בנות נמי ומאי פריך דלמא שאני בנות דה"ל דבר שאינו קצוב לא מהני קנין כו' נראה דהכי פריך אי הכי בנות נמי דכי היכי דבת אשתו גובה ממשעבדי משום דרפואה אינה בכלל מזונות וה"ל קצוב א"כ בנות נמי כשקנו מידו על מזונות נימא דאין הרפואה בכלל הקנין דרק משום תנאי ב"ד חייב ברפואה שכך היתה התקנה שיספיק כל צרכיה אבל אין הרפואה בכלל מזונות וכיון דהקנין לא היה רק על מזונות אין רפואה בכלל וה"ל קצוב ותטרוף ממשעבדי למזונות לזה משני דגם במזונות לחודייהו כיון דאית להו בתנאי ב"ד אימר צררי אתפסה. ומ"ש עוד וזהו שלמד הריטב"א מהירושלמי אבל גוף הדין אין לו ראי' כלל מהירושלמי הנה בשטה מקובצת פ' הנושא כתב ז"ל וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה כו' ולמדנו מירושלמי הזה שהמתחייב לזון חבירו וחלה אינו חייב לרפאותו אבל חייב לתת לו דמי מזונות שהי' צריך כשהי' בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי הריטב"א ז"ל עכ"ל הרי מבואר דעיקר דינו למד מהירושלמי דמתחייב לזון את חבירו אינו חייב ברפואה וע"ש ולכן עיקר בדברי הש"ע בח"מ סימן ס' דאינו חייב ברפואה:

סעיף ה

ס"ק ה

מתה הבת אין יורשי' יורשין מזונות והוא ברא"ש ר"פ הנושא שהביא זה מהירושלמי שהבאתי לעיל ס"ק ד' וז"ל מפני שהיא כבעלת חוב פי' כבע"ח לגבות ממשעבדי ולא כבע"ח ממש שאם מתה אינו משלם ליורשי' והכי אית' בירושלמי חלת' כמו שנשא' מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דכל שהי' ראוי' ליזון משלם אפי' אינה צריכה אבל מתה דאינה ראוי' ליזון לא שלא נתחייב אלא לזונה וראיתי בס' הפלאה סי זה שהביא קושיא בשם גדול אחד דלמה הוצרך הרא"ש להביא מן הירושלמי הא גמרא ערוכה היא ר"פ מי שמת בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי אמרינן כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא או דלמא כיון דאלו מתה לית לה לא ממעטא ומפורש דמתה לית לה מזוני וכתב בס' הנ"ל ליישב לפ"מ שהקשו דבח"מ סימן ס' מבואר דמחייב עצמו לזון את פ' כל זמן שצריך משמע וא"כ בת אשתו שנשאת אינה צריכה עוד מזונות דהא בעלה יהיב לה מזונות ואפ"ה משלם דמי מזונות ותירץ הגאון ח"צ בסימן ס' שם בהג"ה לט"ז דפוסק ה' שנים אפילו אינה צריכה למזונות בכלל משא"כ פוסק לזון סתם אינו אלא כל זמן שצריך ואיכא למימר דר"פ מי שמת איירי בפוס' לבת אשתו בלא קצב' ואינו אלא כ"ז שצריכה וכשמת' אינה צריכה עכ"ל וליתא דהא אמרו שם מי אמרינן כיון דאי מינסבא נמי אית לה ממעטא ואי מיירי בפוסק סתם באופן שאין צריך ליתן לה כשאינה צריכה א"כ כי מינסבא נמי לית לה דהא לא צריכה דבעל יהיב לה. וביותר אני תמה על מה שכתב בשטה מקובצת שם ז"ל מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשים דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב שקבע שהרי היא כבע"ח וזה אינו שלא נתחייב אלא כראוי לזון אע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה ניזונת משא"כ בנשאת שראוי' למזונות ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה מתה כבר מתה עכ"ל והיאך היו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשים דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב כיון דלהדיא אמרו בש"ס ר"פ מי שמת כיון דאלו מתה לית לה:

ולכן נראה דאותן יש סבורין שאם מתה חייב לשלם ליורשי' דמי אותן מזונות עד זמן הקצוב אינו אלא היכא דיש בו דין משעבדי ובזה הוא דתנן מפני שהיא כבע"ח אבל כשאין בו דין משעבדי אלא שהתחייב עצמו בע"פ בשעת נשואין דהוי בכלל הן הן הדברי' הנקנין באמירה בזה ודאי לא נשתעבד לה אלא בראוי' לזון ומשום דכל שלא קנו ממנו אלא נתחייב בדברי' משום הן הן הדברי' הנקני' באמירה אין חיוב המזונות של חמש שנים מעכשיו אלא החיוב הוא בכל יום ויום וכמ"ש הרשב"א במזון הבנות דהחיוב הוא בכל יום ויום והוא מצד הפסיקה שפסק דהן הן הדברי' כו' וא"י לחזור משא"כ היכא דגובה ממשעבדי ע"י קנין ע"כ החיוב הוא מעכשיו וכמו שיבואר לפנינו איכא למימר דאפי' מתה כיון דכבר נתחייב יתן ליורשי' והתם ר"פ מי שמת מיירי בבת אשתו שלא הי' רק בדברי' ולא קנו מידו ועיין בנמוקי יוסף שם בהא דאמרו את"ל בת אשתו לא ממעטא כיון דאלו מתה לית לה בע"ח מהו שימעט וכתב שם נמ"י דלא מיבעיא לי' אלא במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר פשיטא לי' דממעט ע"ש וא"כ ע"כ בת אשתו נמי אינו אלא במלוה ע"פ דאי בקנין או בשט' א"כ ה"מ למימר את"ל בת אשתו ממעטא היינו כיון דטרפא ממשעבדי ויש לה שטר בע"ח בע"פ מהו שימעט ומדקאמר את"ל דבת אשתו לא ממעטא וקא מיבעי' בע"ח בע"פ ע"כ בת אשתו נמי בע"פ קא מיירי דאי בקנין ושטר דמי' ממש לבע"ח בשטר כיון דגבי' ממשעבדי ודאי דממעט וכמ"ש נמ"י ולכך אפשר לו דה"ה אם מתה יתן ליורשי' שהי' כבע"ח ממש לכך הביאו הירושלמי דקאמר מתה כבר מתה ומשמע דאפי' היכא דטרפא ממשעבדי לענין זה אינה כבע"ח ודו"ק.

ס"ק ו

אין יורשי' יורשין מזונתי' כתב ב"ש ז"ל מסתמא דמלתא לא הי' הכוונ' רק שיהי' לה מזונות ולא להוריש ליורשין כתב ט"ז יש ללמוד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לן מתנה ונתן לו ת"כ ומת אין צריך ליתן ליורשין ולכאורה נראה דלא דמי לכאן דכאן איירי במזונות להבא דאינו חייב ליתן ליורשין אבל מה שעבר כבר חייב ליתן כו' ואפשר הט"ז נמי מיירי במי שמת קודם שהגיע הזמן ליתן המתנה עכ"ל. ובס' בית מאיר כתב ז"ל וכמדומה שהט"ז לומד כו' שהעיקר בזה תלוי אם חיובו נחלה בשנים כגון לזון ה' שנים אז אין החיוב נגמר מעכשיו עד בוא זמן שנה בשנה חל עליו החיוב ליתן ואין להקשות איך גביא ממשעבדי מזמן השיעבוד כי עיין סימן ס"ו סעיף א' וכבר קי"ל לי ולא ליורשי וה"ה לך ולא ליורשך כו' ע"ש ואינו נראה דמזונות חמש שנים דגבי' ממשעבדי ע"כ החיוב חל מעכשיו וכמבוא' להדיא בתשו' הרשב"א הביאוהו ב"י בטח"מ סימן ק"ד ח' והש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק קס"ב ע"ש דבשום אופן לא משכחת לה דגבי' ממשעבדי אם אין החיוב חל קודם השיעבוד ומה שהביא הב"ש ראי' מסימן ס"ו סעיף א' ע"ש סק"א שכתב דלהרא"ש אין חיוב תוספת כתובה עד שתתאלמן ומ"מ גביא ממשעבדי ולא קשי' היכי גבי' ממשעבדי כי עיין בח"מ סימן ס"ו סעיף ל"ה וסימן ס"א סעיף ז' ע"ש והמעיין שם בח"מ יראה דשם החיוב הוא מיד ומעכשיו ובתנאי כשיודה אח"כ או כשימחול אח"כ שיהי' חל החיוב מעכשיו אבל אם אין החיוב מעכשיו אלא אח"כ ודאי אינו גובה ממשעבדי שקנו קודם החיוב וזה פשוט. ובעיקר הטעם שכתב ב"ש דמסתמא דמלתא לא הי' הכונה אלא שיהי' לה מזונות ולא להוריש ליורשין נראה לענ"ד דאין זה עיקר אלא כמו שמבואר בשטה מקובצת ר"פ הנושא וז"ל מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורי' לומר שאם מתה הבעל חייב לתת ליורשין דמי אותן מזונות עד סוף הזמן שקצב שהרי היא כבע"ח אבל זה אינו שלא נתחייב לזון אלא כשראוי לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה נזונת משא"כ בנשאת שראוי' למזונות ולא רצתה שתהא מחלת לזה ומקבלת מזה וכן אי' בירושלמי חלתה כמו שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דכל שראוי' למזונות נתחייב לה ויכולה לתבוע ממנו דמי מזונות אפי' כשהיא ניזונת ממקום אחר אבל לאינה ראוי' לא נתחייב כלל בדמי מזונות ולפ"ז מה שלמד הט"ז מכאן לענין מתנה בת"כ אינו נשמע מכאן ועמ"ש בספרי קצה"ח סימן ער"ח ס"ק ט"ו.

הלכות גיטין

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה