אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קיג
סעיף א
ס"ק א
כך נותנים לה פרנס' מנכסי האם והוא דעת הרמ"ה הובא בנמ"י פ' י"נ ומהרי"ל סימן ע"ט דעתו דאין לה פרנס' מנכסי האם והביא ראי' מהא דפ' מציאת האש' דף ס"ח דדחיק לפרש הא דאמר רב הונא פרנס' אינה כתנאי כתובה ואם אית' דאית לה פרנסה מנכסי האם לישני להך מלת' דנגבית מנכסי האם ע"ש. ועיין בפרק נערה דף נ"ב דפריך מי איכ' מידי דרחמנ' אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתי רבנן ומתקני דברת' תירות ומשני הא נמי דאוריית' היא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמ' בנים בידייהו קיימו אלא בנות מי קיימן בידי' אלא הא קמ"ל דנלבשה ונכסה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי לה ואתי נסבי לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסים ובפ"ק דקדושין דף כ"ט גרסימן כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות ומפרשים בגמ' כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה ע"ש ובדף ל' שם להשיאו אשה מנ"ל דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו היא הכי קאמר ניתן לה מידי ולבשיי' ולכסיי' כי היכי דקפצי עלייהו אינש ע"ש מוכח מזה דאשה אינה חייבת להשיא את בנה או בתה ועיקר תקנת פרנסה אינו אלא עישור נכסים במה שהעמידו על דברי תורה להשי' את בנותיו והאשה אינה חייבת בכך ואע"ג דפרנסת הבת בע"ח דאחי הוא זה הוא משום שאנו אומדין דעת אביה שרוצה להשיא אותה לאיש לקיים מצוה זו דתנו בנותיכם לאנשים ומש"ה אע"פ שלא ציוה האב על נכסיו מחייבין היתומים בפרנסה זולת היכא דציוה בפירוש שלא יתפרנסו מנכסיו אבל אשה שאינה חייבת בכך אין היתומים מחוייבין ליתן ולכן נראין דברי מהרי"ל שוב עיינתי בגוף התשו' למהרי"ל וכת' ז"ל אלא ודאי דוק' מנכסי האב יהבינן עישור דחיי' להשי' את בתו כדילפי' מקחו לבניכם כו' ואת בנותיכם תתנו לאנשים כו' ע"כ ונרא' שהן הן הדברים שכתבנו:
סעיף ב
ס"ק ב
ומן הראוי כתב הטור ז"ל הבת לגבי עישור נכסים כבע"ח של אחים לפיכך נוטלת מהם מבינונית בלא שבועה ומן הראוי כגון אם מת אבי' בחיי זקנה ולא היה נכסים לאבי' ואח"כ מת זקנ' וירשוהו אחי' נוטלת מהם עישור נכסים ע"כ וראיתי במשנה למלך פ"כ שכתב עלה ז"ל ודין זה הוא תימה בעיני דנהי דהבת הוי בע"ח דאחין היינו בנכסים של אביהם אבל בכה"ג דמצי האח למימר אנא מכח אבוהו דאבא קא אתינ' ומעולם נכסים אלו אינם של אבינו למה תטול הבת עישו' נכסי בנכסים שאינן של אביהם כו' אבל בכה"ג דמצי למימר האחים מכח אבוהו דאבא קאתינ' הוא תימ' בעיני כו' וע"ש שהניח צ"ע:
ולפמ"ש בס' קצה"ח סימן ק"ד בהא דכתב הטור שם דאין הבע"ח נוטל בראוי משום דהוי דשלבל"ע ובסימן רי"א גבי בן שמכר בנכסי אביו כתב דמצי אמר אנא מכח אבו' דאבא קא אתינ' ע"ש וכן בנמוקי יוסף פ' מי שמת הרכיב שני הטעמים יחד משום דאבא לא זכה מעולם באותן נכסים ואין אדם מקנה מה שלא בא לעולם כו' אלא שכך פסקו במערב' דמכח אבוהי דאב' קא אתי ע"ש ולזה כתבנו שם דודאי עיקר דינא הוא דבן אבל מכח אבי אביו הוא בא וכדכתי' תחת אבותיך יהיו בניך אבל מ"מ הבן קודם לכתחלה מבן הבן וא"כ יאמר הבע"ח אנא מכח אביך קא אתינ' שהוא קודם לנחלה ממך והוא חייב לי אלא דלזה צריך לטעמ' דאין בע"ח נוטל בראוי משום דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר' מאיר ולר"מ אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אינו מקנה כיון דלא בא לידו לבסוף כדאי' פ' עשרה יוחסין דף ע"ט ע"ש ומכ"ש בנכסים שנפלו לאחר מיתה ואפילו מאן דס"ל דבע"ח נוטל בראוי היינו משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכדאמרינן פרק מי שמת דאפי' נימא דאקני לא משתעבד יורשין חייבין לפרוע משום מצוה לכך הכא מצי למימר אנ' מכח אבוהו דאב' קא אתינ' ואין עלי מצוה לפרוע חובת אבא דלא אמרינן מצוה לפרוע חובת מורישיהן אלא היכא דבא מכח אותו מוריש שהוא חייב לאותו בע"ח אבל היכא דיכול לבוא מכח אבי אביו והוא אינו חייב לבע"ח א"צ לפרוע וע"ש בביאור רחב וא"כ הכא דהבת בע"ח דאחין ויכולין לגבות מן הראוי אע"ג דאינו אלא מנכסים של אביהם ה"נ של אביהם הוא דאע"ג דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך מ"מ האב קודם לכל יוצאי יריכו ואמרינן דאביהם יורש בקבר והבנים מיניה קא ירתי מש"ה צריך האח לפרוע כיון דמ"מ עליו מוטל לפרוע אותו החוב כיון דבנות בע"ח דאחין הן אמרינן דזה נכסי אביו ודו"ק היטב.
ס"ק ג
יש אומרים דוקא למעוטי מעישור נכסים אבל לא להרבות בתוס' פ' נערה דף נ' ד"ה ומאי עלי' כתבו וז"ל בפ' מציאת האשה דף ס"ח פי' ר"ח דהא דאמר שמואל שמין באב לא ליפות כח הבת ליתן לה יותר מעישור נכסים אם האב היה ותרן אלא לגרוע כחה וליתן לה פחות מעישור נכסים אם אנו יודעין שהוא עצרן כו' כדאי' פ' מציאת האשה מעשה ונתן לה רבי עד שנים עשר בנכסים ולקמן נמי משמע דדוק' עד עישור שרי רבנן טפי לא דאי' עיבור' אחסנת' דפריך מי איכ' מידי דרחמנ' אמר ברא לירות ברת' לא תירות ומתקני רבנן כו' ומסיק עד כמה משמע עד כמה שרו רבנן אע"ג דדמי לעיבור' אחסנת' עד עישור נכסי כו' וא"ת דבפ' מציאת האשה תנן ר' יהוד' אומר אם השי' את הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ומשמע אפי' נתן לראשונה יותר מעישור נכסי מדקמהדרי ליה רבנן פעמים שאדם עשיר והעני פי' עשיר בדעת והעני בדעת ולא יתן לזאת כמו שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים ועישור נכסים יתנו ולא יותר ושמואל דאמר שמין באב כר"י ס"ל עכ"ל וכן הקשה הרא"ש ז"ל ע"ש. ולפענ"ד נראה דשיטת הר"ח הוא דלא ס"ל לרבנן ולר"י עישור נכסים אלא לרבי לחודי' הוא דס"ל הכין ואנן קי"ל כותיה אבל ר' יהודא ורבנן היכא דאמרי שמין את הנכסים אין כונתן לשום הנכסים וליתן לה עישורן אלא כמ"ש הר"ן דשמין את הנכסים אין הפירוש עישור כפירש"י ותוס' אלא גונ' אחריתי דהיינו שמין ורואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא בהן וכ"כ בשטה מקובצת ז"ל ובודאי דלר' יהוד' כל היכא דליכ' אומדנ' דאב אזלינין בתר שומת הנכסים כרבנן והכי מוכח בתוספת' דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו אביהן היה קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד ניזונת ומתפרנסות ונותנין להן רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים ר' יהוד' אומר אם השי' בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ע"ש ואמרינן לקמן אליב' דרבי כי איכ' אומדנ' לא אזלינן בתר עישור נכסים וא"כ מאי איכ' בין ר"י לרבי ואין לומר דלר"י כי ליכ' אומדנ' לא שקלי מידי הלכך ע"כ לר"י כי ליכא אומדנ' אזלינן בתר שומת הנכסים כרבנן וג' מחלוקת בדבר והלכת' כרבי הריטב"א ז"ל וכן פי' הריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים לא היינו עישור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש לה עוש' כזה כמה נותנין לבתם ורבי לחוד הוא דאית ליה עישור נכסי כו' משמע דג' מחלוקת בדבר עכ"ל וכיון דלר' יהוד' לית ליה עישור נכסי אלא שמין בנכסים כיוצא בהן מש"ה ס"ל דכי איכ' אומדנ' ינתן לשניה כדרך שנתן לראשנה ולדידיה ליכ' קצבה כלל לכך אין לחלק בין להוסיף או לגרוע דהא אין כאן קצבה ידוע אלא אומדנ' דנכסים והיכ' דאיכ' אומדנ' דאב אזלינן בתר אומדנ' דאב לגמרי אבל לדידן דקי"ל כרבי דלא אזיל כלל בתר אומדנ' דנכסים אלא אחר קצבה ידועה דהו' עישור נכסים הלכך אפילו איכא אומדנ' דאב לא אזלינן בתרה אלא לגרוע ולא להוסיף כיון דאית לן קצבה ידועה דעישור נכסי מחז' כעבורי אחסנת' כשמוסיפין וזה ברור. והתוס' והרא"ש שהקשו על הר"ח מהא דא"ר יהודא ינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה ומשמע אפי' להוסיף היינו משום דאינהו מפרשי שמין הנכסים היינו לעישו' אבל למאי דמפרשי הריטב"א והר"ן והריב"ש דשלש מחלוקת בדבר אתי שפיר ולא תקשי כלל ובחידושי פני יושוע כתב וז"ל מיהו יש עוד שטה אחרת בזה דדעת הראב"ד ז"ל דר"ח גופי' לא קאמר אלא באומדנא דאיירי בי' שמואל הוי דוקא לפחות משא"כ השיאה דאיירי בי' ר' יהודא הוי אף להוסיף עכ"ל וקשה דהא אמרו בגונ' אהא דשמואל ולימא הלכה כר' יהודא אי אמר הלכה כר' יהודא ה"א דוקא השיאה דגלי דעתי' אבל לא השיאה לא קמ"ל טעמא דאזלי' בתר אומדנ' ל"ש השיאה ול"ש לא השיא' והאי דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן כו' ולדברי הראב"ד ז"ל ה"ל למימר האי דקתני השיאה לומר דינתן לשני' כדרך שנתן לראשנ' ואפי' להוסיף ואילו לא השיא' לא אזלינן בתר אומדנ' אלא לגרו' ולא להוסיף וגם בעיקר דברי הראב"ד ז"ל צריך טעמ' כיון דל"ש השיא' ול"ש לא השיאה אזלינן בתר אומדנא מהיכי תיתי מפלגינן לענין להוסיף בין השיאה ללא השיאה ולכן נראה בטעמו של הראב"ד ז"ל דכיון דאפי' בחיי האב אין לו לכתחלה להוסיף על עישור נכסי דה"ל כמו עבורי אחסנתא וכמ"ש הר"ן פ' מציאת האשה והרא"ש פ' נערה וכ"פ רמ"א סעיף י"א ועיק' אומדנ' הא לפי מה שהוא האב אם עצרן או ותרן ומש"ה אם הוא אמוד לנו שדעתו רחבה אכתי לא מוכח שהי' מפזר לבתו יותר מעישור נכסי דאפשר דמאמר חז"ל הי' מעכבהו שלא הי' נותן יותר כיון דאסרו חכמי' ליתן יותר מעישור נכסים ואמרי' שלא הי' עובר על דעת חכמים אבל היכא דחזינן שנתן לראשנה יותר מעישור נכסים ולא עכבהו מאמר חז"ל שפיר אמרי' דינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה משא"כ לפחות מעישור נכסים אזלינן בתר אומדנא אפי' לא השיא את הראשנה דכיון דידעינן בי' דהוא עצרן וקמצן אמרי' מסתמא גם לבתו לא יתן ואע"ג דמצוה הוא ליתן עשור נכסים אינו אלא מצוה בעלמא וכיון שהוא קמצן ה"ל כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו בעישור נכסים ומידי ספיקא לא נפקא לכך לפחות אזלינן בתר אומדנא ולא להוסיף דאיכא איסורא דרבנן מחזקינין לי' שלא הי' עובר על ד"ח ואמנם ר' יהודא ורבנן דמתני' ס"ל דאזלינן בתר אומדנא דנכסים ולדידהו ליכא לאפלוגי בין השיאה ללא השיאה וכמ"ש ותו לק"מ:
ועיין בשטה מקובצת פ' מציאת האשה שכתב ז"ל כתב ר"ט דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעישור נכסים כו' ועוד יש ראי' מדאמרי' פ' נערה תקנו כתובת ב"ד שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרי' עד כמה עד עישור נכסי אלמא אפי' בחייו לית לי' למיהב טפי כו' ואין ראי' כלל כו' והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימ' שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמידה בינונית לתת לבתו כו' וע"ש:
והנה לכאורה משמע בש"ס דבחייו אינו יכול להוסיף בעובדא דרב פפא דאתעסק לברי' בי אבא סוראה שמע יהודא כו' מרימר נפק אתא אתחזי לי' כו' חזי' דלא הוי ניחא לי' א"ל מאי דעתך משום דא"ל שמואל לרב יהודא שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו' וע"ש הרי דאינו יכול להוסיף אפי' בחייו איברא כד מעיינינן אשתכח איפכא דמוכח מהתם דמדעתי' ליכא איסורא להוסיף דאמר התם האי נמי תקנתא דרבנן היא כדא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כו' אלא הני מילי מדעתי' אבל לעשוי לא וכו' וא"ל יהודא בר מרימר מעלי דידי עשוי הוא וע"כ לענין יותר מעישור נכסים מיירי דאי לענין עישור נכסים בלחוד הוא אמאי אשתמיט יהודא והיכי קאמר מעלי דידי עשוי הוא כיון דרב פפא לא הי' חפץ יותר מעישור נכסים ומה בכך דה"ל עישוי כיון דראוי ליתן לה עישור ומצות חכמי' כך היא אלא ודאי משמע דר"פ רצה יותר מעישור נכסי לכך קאמר לי' יהודא בר"מ מעלי דידי עשוי הוא ומ"מ מוכח דמדעתי' יוכל להוסיף אפי' ביותר מעישור ודברי הר"ן והרא"ש שכתבו דמחיים נמי אין לו להוסיף צ"ע (הגה"ה ועיין בשטה מקובצת פ' מציאת האשה שכתב בשם הריב"ש שמצא בפסקי הרב ר' ישעי' מטראני' דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן כדאמרי' לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל טפי מבן לא דאי לת"ה זמנין דמתעקרא נחלה דאורייתא כשנתן לראשנה כל מה שהי' לו ואם יתן עתה לשני' כמו כן הבן נקי אלא די' שתטול כחלק הבן וע"ש שכתב דרבי הי' יכול להשיב כשהקשו לו לדבריך הניח עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום וה"ל להשיב היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא דקושטא דמלתא קא מהדר לי' דעישור כל מה ששיירה כל אחת ולא עישור כל הנכסים הן נוטלות ע"ש וא"כ אסור להרבות לבת יותר מחלק שיגיע לבן כיון דעל זה לא היתה התקנה כלל אלא כבנו ולא טפי מבנו וק"ל.)
ס"ק ד
כפי הממון שהניח כתב ב"ש ז"ל ועיין סימן נ' שם ישבתי בטוב טעם דלא תקשי מ"ש שם דאם מת הפוסק פטורין היורשין ליתן לה אותו הסך שפסק וכאן אמרי' שנותנין לשני' כל מה שנתן לראשנה מכ"ש דיש ליתן לה מה שפסק לה אבי' ע"כ ושם בסימן נ' כתב ליישב דמיירי שירד מנכסיו אחר שפסק וסיים שם ז"ל וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן כמה שפסק עכ"ל וע"ש ועיין שם שכתבנו דאפי' אם הוא במעמד אחד דוק' לבת הוא דנותנין ואזלינן בתר אומדנא משום דמצוה הוא שציוו חז"ל ליתן פרנסה לבתו לכך אזלינן בתר אומדנא אבל בבן לא אזלי' בתר אומדנא דאע"ג דנתן לבן אחד נדוני' גדולה אין נותנין לבן השני כנגדו ומשום דע"י אומדנא שרצה האב ליתן עדיין לא קנה הבן ואפי' מצוה לקיים דברי המת לא שייך באומדנ' ואפי' אמר בפירוש בעודו בריא שיתן לבנו כך וכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת אא"כ השליש מתחלה כך וכמ"ש בש"ע ח"מ סימן רנ"ב וא"כ בפוסק לבן אפי' הוא במעמד הראשון פטורין היורשים וע"ש. ולפ"ז נראה דה"ה אם היא בוגרת כשפוסק לה לדעת הרא"ש וטור ורמ"א דפסק כוותייהו נמי אין הבנים צריכין ליתן לה אפי' הוא במעמד הראשון כיון דבוגרת לית בה תקנתא דפרנסה א"כ לא מהני בה אומדנא ולא קנתה אא"כ השליש מתחלה לכך ודומה ממש לבן וכמ"ש ואם היתה קטנה או נערה בשעה שמת האב ואח"כ בגרה כבר זכתה עם מיתת האב במה שפסק לה ולא הפסידה במה שבגרה ואפשר דאפי' מחאה אינה צריכה לכשתבגר ואפילו אינה ניזונת מן האחין דעדיפ' משאר בוגרת כיון דפסק לה האב סמכה דעתה על הפסיקה ולכך לא מחאה. אלא דבעיקר הקושי' שהקשה ב"ש גבי פסק ומת אמאי פטורין היורשין כיון דפסק רמ"א דנותנין לשני' כדרך שנתן לראשונה כ"ש בזה שפסק לה וע"ש בב"ש נראה לענ"ד דהכא שאני שהוא רוצה לתת לבתו כך וכך אבל התם בפוסק אינו מחייב עצמו כלל לבתו אלא לאבי הבן גם לאבי הבן אינו מחייב עצמו אלא לקנסו שאם לא יתן הנדן יתן חציו לקנס ולא הוי אומדנא שרוצה הוא ליתן לבתו כך וכך והרבה פעמים כשהותר התקשרות התנאים והשדוכים עם מי ששידך האב פוחת או מוסיף עם השני ואין זה אומדנא על הבת אא"כ נתן להבת וכהאי דנתן לראשנה אבל שידוכין אינו אלא לאבי הבן ולקנסו לחוד זהו הנראה לענ"ד ודו"ק:
(ויש להביא ראי' לדברי מורי ז"ל מהא דלעיל סימן נ"ב סעיף ג' וד' דמחלקינן בין פוסק לחתנו דאז אין ליבם כלום וכן אם נשאת לאחר אין לו כלום ואם פסק לבתו אפי' אמר ע"מ שתנשא סתם אם מת הארוס ונתיבמה או נתקדשה לאחר זכתה במעות וע"ש בב"ש סק"ח מוכח שם דיש חילוק בין פוסק לחתנו לפוסק לבקו ודו"ק):
סעיף ז
ס"ק ה
מפני שהקטנה אינה בת מחאה כתב המרדכי ז"ל יתומה שהשיאה אחי' או אמה מדעתה פירש"י מדעתה לרבותא נקט דאפי' שנתרצית אין מחילתה מחילה וכתב רבינו ברוך דאפי' אם הגיעה לכלל פעוטות אמרי' בהנזקין מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וה"ה מחילתן דמ"ש מ"מ יכולה היא להוציא שהרי לא מחלה להדיא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה תדע דפרכינן מינה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ואם איתא דמתני' מיירי במחלה להדיא ואמרה מחול לך מאי הוי פריך וליכ' למימר משום דפרנסה לא גבי' אלא ממקרקעי מש"ה לא הוי מחילתה מחילה כדקי"ל למכור בנכסי אביו דהיינו במקרקעי עד שיהא בן עשרים דא"כ מאי אריא קטנה אפי' בוגרת נמי עכ"ש. ובס' בית מאיר ראיתי שכתב ז"ל ודברי המרדכי צ"ע דמה ענין מחילה למכירה דמחילה למתנה דומה דקי"ל בח"מ סימן רל"ה דמועיל אף בנכסי אביו אחר שהגדילו ע"ש ונראה כיון דתנן יתומה שהשיאה אמה ואחי' מדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא לכשתגדיל להוציא מתחת ידן כו' אין זה מתנה אלא מכור' כיון שנתנו לה מאה או חמשים ועיין פ' מי שמת דף קנ"ו דאמרי' קים להו לרבנן דינוקא מיקרבא דעתי' גבי זוזי ואי אמרת זביני' זביני זמנין דמקרקשי לי' בזוזי אזיל ומזבון לכולהו נכסי דאבוהו אבל גבי מתנה אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה אמרי רבנן תיהוי מתנתו מתנה דליעבדו להו מילי כו' ע"ש הרי לפנינו דעיקר החילוק הוא אם קיבלה מעות או לא וכיון דלא מחלה בחנם אלא במאה או בחמשים יכולה היא להוציא אפי' אחר שבגרה עד עשרים שנה ושפיר הקשה המרדכי דאם אית' דיש לה דין קרקע הא קי"ל דלמכור בנכסי אביו עד עשרים וניחא בזה הא דתנן ופסקו לה במאה או בחמשים כו' ולא נקט רבותא יותר דאפי' לא פסקו לה כלום יכולה היא להוציא משתגדיל ויהי' רבותא הא גדולה מחלה אפי' לא פסק לה כלום ולפמ"ש הכי רבותא טפי דאפי' פסקו לה במאה גדולה ויתרה אע"ג דגבי מכירה הנכסי אביו עד עשרים הכא מהני ובטעמא דמרדכי דמהני הכא מחילה ולא הוי כמו קרקע דעד עשרים בנכסי אביו כתב ב"ש ז"ל דין זה דומ' למחילה ומכירת מטלטלין אף ע"ג דלדינ' דש"ס אינה גובה אלא ממקרקעי מ"מ מחילת זכות שלה הוי כמו מטלטלין ואם מחלה בפירו' מהני כשהגיע לכלל פעוטות עכ"ל ובס' בית מאיר שם כתב ז"ל וסברת המרדכי דמחילת זכיה לא נחשב אלא מטלטלין וע"כ ר"ל כיון דאין לה אלא שיעבוד על הקרקע ואי בעי מסלקי לה בזוזי נחשב כמטלטלי ולענ"ד ממה דקי"ל כפירת שעבוד קרקעות חשיב ככפירת קרקע עצמה משמע כסברת הרשב"א עכ"ל. ואין זה ראי' דהא הביא ב"י בח"מ סימן רצ"ה בשם הרשב"א דאע"ג דאין יכול למכור קרקעותיו פחות מבן עשרים מ"מ יכול הוא לשעבדן ע"ש וכ"פ שם רמ"א בהגהה ע"ש מוכח דגם הרשב"א גופיה מחלק בין דין שבועה למכירה דלענין שבועה הוי שיעבוד קרקע כקרקע ולענין מכירה שיעבוד לא הוי כקרקע ואף שאינו יכול למכור יכול לשעבדן אלא דס"ל להרשב"א דאע"ג דלשעבדן יכול אבל למכור שיעבוד קרקע אינו יכול א"כ אין כאן קושי' על המרדכי שמשוה מדותיו ויותר נראה לענ"ד דגם הרשב"א דס"ל דאפי' מחלה בהדי לא מהני ומשום דלדינ' דש"ס לא גבי אלא מקרקע וה"ל כקרקע היינו פעוטות דאין במעשיו ממש אלא לענין מטלטלין לכך ס"ל דמכירת שיעבוד קרקע ה"ל לענין זה כקרקע דלא הוי בדין פעוטות אבל הגדיל דיכול למכור אפי' קרקעות רק בנכסי אביו בעי' עשרים אבל בשאר קרקעות דאינן משל אביו לא בעי' עשרים מודה הרשב"א דיכול למכור שעבוד קרקע אפי' משל אביו דאין זה נכסי אביו ועמ"ש בקצה"ח סימן רל"ה סק"ג במ"ש רמ"א שם דשט"ח דינו כמטלטלין ושם כתבנו בשם תשוב' הרשב"א ת"ב סימן רי"ט שנסתפק בשטרות דאפשר דין קרקע יש לו ע"ש והיינו משום דבשטר יש שיעבוד קרקעות ומש"ה אינו בדין פעוטות אבל לאחר שהגדיל יכול הוא למכור אפי' בשט"ח שירש מאביו משום דלא בעי' עשרים אלא למכור בקרקע ממש אבל שיעבוד קרקעות יכול למכור אפילו עדיין אינו בן עשרים שהרי יכול הוא לשעבד קרקע שירש מאביו ה"ה למכור השיעבוד וניחא בזה דלא תקשי לדעת הרשב"א מה שהקשה במרדכי דכיון דדינו כקרקע אמאי אמרינן הא גדולה ויתרה הא בנכסי אביו צריך שיהא בן עשרים וא"כ אפי' בוגרת נמי לא ויתרה ולפמ"ש ניח' דבהא דאינו אלא שיעבוד קרקע לא בעי' עשרים וכמ"ש ומ"מ צריך שיגדיל ויצא מכלל פעוטות ודו"ק. ועוד נראה פשוט דהרשב"א לטעמי' דס"ל דוק' בן בנכסי אביו דהוי ירושה המצוי צריך שיהא בן עשרים אבל בת בנכסי אביה כיון שהגדילה אע"ג שאינה בת עשרים יכולה למכור בנכסי אביה וכמ"ש ב"י בשמו בח"מ סימן רל"ה ע"ש מש"ה ניחא דגדולה ויתרה ע"ש ודו"ק ועמ"ש לעיל סימן קי"ב סעיף ג':
ס"ק ו
ואם נשאת הבת אחר שגדלה. כתב הטור ז"ל וכתב הרמ"ה דאירוסין בנערות חשיבי כנשואין ואם אין פוסקין לה מזונות צריכה למחות ואין נראה כן לדעת התוס' עכ"ל ונראה טעמא דרמ"ה משום דאמרו בש"ס שם הא דמחאי הא דלא מחאי ה"נ מסתבר' דא"כ קשי' דרבי אדרבי דתני' רבי אומר בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאינה ניזונת לא אלא לאו ש"מ הא דמחאי הא דלא מחאי ופירש"י ניזונת אין אם באה לינשא בעודה ניזונת דהיינו בקטנות או בנערות וכיון דקי"ל ארוס' אין לה מזונות מן האחין א"כ אחר אירוסין היכי מצי' לתבוע פרנסה מן האחין כיון דתו אינה בת הניזונת אלא ע"כ דאירוסין חשיב נמי כנשואין וצריכה מחאה ודוק' קטנה אפילו נשאת אין צריכ' מחאה אע"ג דמפסד' מזונות דקטנה לאו בת מחאה היא אבל נערה דבת מחאה היא צריכה למחות משעת אירוסין דמפסד' מזוני מיהו לפמ"ש תוס' שם ד"ה בין נשאו עד שלא בגרו דרבי לית דרב דאמר בסוף פ' נערה דהוי' דאירוסין ע"ש א"כ מוכח איפכ' דאירוסין לא חשיב כנשואין ואין צריכה מחאה דהא דקאמר רבי בת הניזונת מן האחין יש לה עישור נכסים וארוסה עדיין ניזונת היא מן האחין ואית לה פרנסה דהא כשאינה ניזונת דהיינו בגרה או נשאת כשהיא נערה דאינה ניזונת לא אבדה פרנסתה אלא כשלא מחתה א"כ בניזונת אפילו לא מחתה לא אבדה ולרבי ארוסה בת הניזונת היא ומש"ה כתב הטור ואין נראה כן לדעת התוס' וב"ש כתב בכונת הטור דרך אחרת והדברים פשוטי' כמ"ש. ובחידושי פני יושוע עמד בכונת התוס' במה שהוכיחו דרבי לא ס"ל הך דרב דבלא"ה מוקי בפ' נערה להא דרב כתנאי ולכאורה נראה דכונת התוס' להוכיח מכאן דלית הלכתא כרב כיון דמסקינן בשמעתי' דהלכ' כרבי ומשמע דלגמרי הלכ' כמותו בכל מילי דשמעינן מיני' מהך מימרא דילי' בהך בריית' כו' אלא דבאמת כל הפוסקי' כולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתוב דהלכ' כרב ולא הביאו שום חולק וא"כ צ"ל כו' אפ"ה הלכה כרב דלא פסקינן כרבי אלא לענין פרנס' כו' ע"ש. ולפמ"ש נראה דכונת התוס' דנ"מ לענין פרנסה דאירוסין אם צריכ' מחאה דכיון דרבי ס"ל דארוסה אית לה מזונו' מן האחין א"כ הא דקאמר רבי בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסי אפילו בלא מחא' ארוסה נמי בכלל דהא עדיין ניזונת מן האחין היא א"כ לדידן נמי אע"ג דק"ל ארוס' אין לה מזונות מ"מ בפרנס' לא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי וא"כ ארוסה יש לה פרנס' בלא מחאה זה נ"ל ברור בכונת תוס' ודו"ק.
ס"ק ז
מי שציוה לתת לבתו שליש וכתב ב"ש ז"ל היינו מטעם דלא אמרו חז"ל שויתרה אלא בכה"ג שהוא תקנת חז"ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפי' אם שתקה ועיין בגוף התשובה ויש שם ט"ס בסוף התשובה מ"ש שם יותר משליש וצ"ל פחות משליש עכ"ל, ומזה קשיא לי במ"ש הרב המגיד פכ"ט מהל' מכירה על מ"ש הרמב"ם שם אבל אם כשנעשה בן עשרים לא מיחה שוב אינו יכול למחות אפילו היה קטן כשמכר וכתב עלה הרה"מ ז"ל ואפשר שלמד הרב ז"ל דין זה ממ"ש במתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות ואע"פ דהאי ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה כו' וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה הפסידה עכ"ל והנה מה דקשיא לן בראי' שהביא ממתקדשת למיאונין כבר מבואר אצלנו בקצה"ח סימן רל"ה סק"י איברא האידנא קשיא לן במה שהביא ראי' מפרנס' דהא לפמ"ש הרשב"א זה אינו אלא בפרנס' דוקא ומשום שהוא תקנת חז"ל אבל שאר זכות לא הפסיד' בשתיקת' והתם כשמכר כשהוא קטן דמדינא יכול לחזור בו דהא משמע דאפילו קטן ממש שמכר כיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות וצ"ע ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סימן י"ז שכתב ז"ל ולענין המחאה דליכא עדי מחאה כו' לכאורה משמע דדמיא להא דגרסינן בפ' מציאת האשה כו' הא דרבי כשמיחתה על פרנסתה כו' וא"כ בנ"ד משמע כיון דראובן הוא גדול כד אינסיבת דינה היה צריך למחות ומדלא מיחה חיישי' דמחל כו' ולאו מלתא הוא דמאן דאסק בחברי' ממונא כו' לית דין ולית דיין משום דלא תבע נימא דמחיל לי' כו' וע"כ לא אמרו דצריך למחות אלא בפרנסה דלאו ממונא דבת היא אלא משום דחכמים תקינו לה ותקנה בעלמא היא כדאמרינן פ' נערה ואסמכינהו אקרא ואת בנותיכם תנו לאנשים דנלבשה ונכסה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי ונסבי לה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ק מאישות ציוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו עכ"ל הרי דאינו אלא ציווי בעלמא ואינו ממונא דילה כו' ומש"ה התם איכא למימר דויתר' עכ"ל ודבריו נכונים שכ"כ הרשב"א לענין מי שציוה לתת לבתו שליש: