אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן צב · סעיף ח
ס"ק טו
התנה עמה אחר נשואין הרמב"ם ז"ל כתב בטעם דלא מהוי תנאי שאחר נשואין משום דכתיב לחוקת משפט והיינו דוקא אחר נשואין אבל עודה ארוסה יכול להסתלק משום דאז עדיין אינו יורש ולא שייכא גבי' לחוקת משפט וז"ל הרמב"ם פי"ב מאישות התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל שנאמר בה לחוקת משפט ובשאר דברים תנאו קיים כגון שהתנה עמה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה ע"מ שלא יאכל פירות נכסי' וכל כיוצא בזה תנאו קיים עכ"ל והראב"ד כתב וז"ל ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלבל"ע ואיך יאמר לאביו או לא' ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסייך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות עכ"ל ונראה דהרמב"ם נקט האי טעמא דחוקת משפט להשמיענו דאע"פ שקידשה על תנאי גמור או כנסה על תנאי גמור שלא יירשנה תנאו בטל דאי משום דשלבל"ע הא קי"ל דאדם מתנה על דשלבל"ע אלא דהכא תנאו בטל משום דכתי' לחוקת משפט ואפשר דאפילו קדשה על תנאי גמור שלא יירשנה תנאו בטל ואע"ג דבעודה ארוסה יכול להסתלק מירושה אפשר דדרך תנאי בשעת קידושין גרע טפי ולא מהני. אבל שטת הר"ן הוא דלא מהני סילוק מירושה אחר שנשאת משום דהוא ראוי לירש בכל שעה ומה"ט נמי אין הבעל יכול להסתלק מירושת אביו. ולפ"ז נראה לכאורה האידנא בתר תקנת שו"ם דשנה ראשונה אין הבעל יורש את אשתו עדיין יכול להסתלק בשנה ראשונה שהרי עדיין אינו ראוי לירש וה"ל כמסלק בעודה ארוסה אמנם אחר העיון נראה דגם בתר תקנת שו"ם הבעל יורש כדינו תיכף אחר שנשאת אך התקנה של חכמי שו"ם הי' שיחזיר הבעל חלק ירושתו וא"כ כיון דבאמת ה"ל יורש לא מצי מסלק נפשיה שלא יירש אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשי' וה"ה אם עדיין לא בא הנדוניא ליד הבעל דאינו יורש לדעת ר"ת מ"מ לא מהני סילוק לאחר שנשאת דה"ל כמו סילוק מנכסים שעדיין לא נפלו דלא מהני סילוק וכמבואר באשר"י ר"פ הכותב ועמ"ש לעיל סק"ו
ס"ק טז
סילק עצמו מנכסי אשתו ר"פ הכותב אמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה כו' ורב סבר תנאו קיים והא אתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה וכתבו תו' ד"ה וסבר רב ז"ל ואע"ג דבפ' הזהב מוקי רב נפשיה אפילו כר' יהודא דע"כ לא קאמר ר' יודא התם אלא דידעה ומחלה הכא מי ידע דמחיל הכא ליכא לשנויי הכי דה"נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחיי' עכ"ל. ויש לעיין לפמ"ש בס' קצה"ח סימן רכ"ז סק"ט גבי אונאה דלא ידע דמחיל היינו דוקא לענין אונאה שנתאנה לוקח יוכל לחזור לתבוע אונאתו אע"ג דמחיל ומשום דלא ידע דמחיל ולכן צריך המוכר להחזיר המקח או ליתן לו אונאתו אבל בשתות דקנה ומחזיר אונאה אין הלוקח יכול לתבוע האונאה ושיהי' המקח קיים דכיון דהי' תנאי יכול המוכר לחזור בו ממקחו כיון דלא מכר אלא על דעת שימחול לו האונאה וכשהלוקח חוזר ואומר דלא ידע דמחיל א"כ יחזור המקח כי לא התנה עמ"ש בתורה דהא התנאי הי' שימחול ואם אינו רוצה למחול חוזר המקח וע"ש וא"כ הכא בדרשב"ג דאמר כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל דמשמע דהיה דרך תנאי גמור בשעת קידושין או בשעת כניסה א"כ כיון שהכניסה הי' על תנאי שלא יירשנה היכי מצי ירית לה ואי משום דלא ידע דמחיל א"כ כיון דאין המחילה קיימת ולא נתקיים התנאי יהיה המעשה בטל דאנן ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים וטעמא דלא ידע דמחיל לא מהני אלא דיכול לחזור בו א"כ כיון שהמעשה היה על תנאי זה כי הדר בי' בתנאי' יבטל המעשה. ואפשר כיון דאין תנאי בחופה כדאי' פ' המדיר דף ע"ד דמקדש על תנאי וכנסה או בעל סתם אחולי אחיל לתנאי' וטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והאי טעמא שייך נמי באשה א"כ אע"ג שיירשנה בעלה מחלה לתנאו ודו"ק. ומיהו לפמ"ש הרשב"א דסוגיא דהכא ס"ל בפלוגתא דרב ושמואל באונאה דמיירי במפרש ורב כר' מאיר כי היכי דליקו שמואל כר' יהודא ולא תיהוי ברייתא תיובתי' ע"ש א"כ ניחא בלא"ה שפיר ודו"ק.
ס"ק יז
על תנאי הראשון הוא מחזירה תשו' הרשב"א סימן תתקס"ב ע"ש ונראה דדוקא בסילוק ועודה ארוסה שהין הנשואין ע"מ שלא יירשנה מש"ה אמרי' גם בכניסה שני' על דעת תנאי הראשון החזירה אבל אם היה הסילוק אחר הנשואין והיינו ע"י חיוב שהתחייב בעצמו להחזיר ליורשי' מה שיירש ממנה ע"י נשואי ראשונים בזה נראה דלא שייך על תנאי הראשון הוא מחזירה כיון דזה לא היה בשעת כניסה כי אם אח"כ מתנה הוא דיהיב להו ליורשי' (ועוד דלא שייך לומר על תנאי הראשון הוא מחזירה אלא בתנאים שבינו לבינה ולא מה שבינו לבין אנשים אחרים:) מיהו נראה דהא עדיפא היכא שהתחייב להחזיר מה שירש ממנה ומחוייב הוא להחזיר מכח התנאי הראשון ואין אנו צריכין לומר שהיו הנשואין על תנאי הראשון דדוקא גבי סילוק בעודה ארוסה דאינו אלא מסלק נפשיה שלא יירש אותה ושלא יזכה באותן נשואין בירושתה ועמ"ש לעיל סק"ו א"כ אי לאו דעל תנאי ראשון כנסה היה זוכה בכניסה זו בירושתה דלמאי דסליק נפשיה סליק והיינו בכניסה ראשון ולמאי דלא סליק לא סליק והיה זוכה בכניסה שניה ומש"ה הוצרכו לומר דכניסה שניה היתה ג"כ ע"ד תנאי הראשין שלא יזכה בירושה אבל במחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיירש מאשתו אין לנו נפקותא אם הוא זוכה בנשואין הראשונים או באחרונים דבמה שגירשה לא נתבטל חיובו הראשון להחזיר מה שיירש ממנה אלא שלא היה יורש כלום אבל אחר שכנסה ואיכא ירושה מחייב להחזיר ליורשיה מחמת החוב שנתחייב כבר להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה והרי הוא יורש אותה ודו"ק:
ס"ק יח
היא מחזירה בתשו' גאוני בתראי סימן ט"ז כתב ז"ל אלמן נשא אלמנה וקודם חופה סילקה לו מה שהבטיחה לו אך השאירה לנפשה סך קצוב שיהיה לה לבדה ולא יהיה לו חלק בו וקנה קנין על זה ואחר הנשואין בא אבי האלמנה לב"ד שיתן לה כתוב וחתום שאין לו חלק בזה ואותו האיש הוא עם הארץ אינו בקי בדיני' וטען ואמר אף שהקניתי בק"ס לא אתן לך כתוב וחתים מה דינו של דבר זה תשובה אלמן זה שסילק נפשו קודם הנשואין ודאי לא הוי סילוק דהא דהבעל יכול לסלק א"ע מנכסי אשתו היינו כמ"ש הר"ן פ' הכותב והרשב"א בתשובה סימן תתק"ס דהיינו דוקא אחר אירוסין דשייך בהו ופשוט הוא דאף קנין לא מהני כו' ולענין סילוק פירות מצד אחר נראה דהדין עם האשה דיש לדמות דבר זה להא דהאשה שנפלו דף ע"ט במאי דמסיק בשטר מברחת דעשאום כנכסים שאין ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון ופירש"י דסבר שהמתנה גמורה וה"נ כן הוא דהוא סובר שהסילוק טוב הוא ואפילו בעת בואו לפנינו וכבר פסקו התו' והרא"ש בשם ר"ת והטור הלכה כר' שמעון. ע"כ הדין עם האשה ומחויב ליתן לה כתוב וחתום כי סתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל וחתי' על תשו' זו הגאון בעל ט"ז. ולענ"ד הדבר תמוה כיון דבנכסים שאין ידועים אם נודעו לו זכה מיד בפירות משעה שנודע לו וא"כ איך יכופו שיתן כתוב וחתום בשביל שאינו יודע והיום או מחר יתודע לו ע"פ בקיאים בדיני' שאין סילוקו דקודם החופה כלום ויהיו נכסים ידועים ולהשיא עצה לאשה שתמכור או תתן הנכסים לאחר אסור גם בנכסים שאין ידועים ולא תמכור לכתחלה וכמבואר בגמ' ובטור וש"ע סימן צ' שלא יפסיד הירושה וכיון דאין לה למכור והיום או מחר יתודע לו ויהיו נכסים ידועים היאך יכופו לזה שיכתוב ויחתום לה שטר סילוק. ועוד אפילו בקנין אם מוחה מלכתוב אין כותבין בע"כ וכמבואר בח"מ סימן ל"ט סעיף ד' ע"ש ואפי' למ"ד התם דכופין אותו לכתוב היינו היכא דהוי קנין טוב המועיל אמרינין סתם קנין לכתיבה עומד אבל קנין דקודם אירוסין דאין בו ממש היכא נימ' בהא סתם קנין לכתיבה עומד וצ"ע ועיין סמ"ע סימן ל"ט סק"א. מיהו לפי מ"ש הרא"ה בפ' האשה שנפלו דף ע"ט גבי מברחת דאמרו בש"ס עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל ואליב' דר"ש. ז"ל עשאום כנכסים שאין ידועין דכי היכי דחזינין לר' שמעון דקסבר בנכסים שאין ידועין דלא תקון רבנן לבעל בהני פירות ואילו זבינהו הרי הן מכורין ה"ה נמי להני כיון דגלי דעתיה קודם שנשאת דלא בעי דזכי בהו בעל לא זכה בהן אפילו אחר שידע בהן עכ"ל ע"ש. (הג"ה וכ"כ בשטה מקובצת שם בשם הרשב"א וז"ל ע"כ נראה לי דהכ' אע"פ שלא קנינהו לוקח אפ"ה לא קנינהו בעל דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהם בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה בנכסים שאין ידועים לו ואע"ג דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן הבעל כמו שהוא זוכה בידועים דזו אשתו וזו אשתו אלא שהקילו בדבר דכל שלא ידע בהם לא תקינו ליה כו' ה"נ דכותיה הקילו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו שלא יזכה בהן בעל כלל כו' ע"ש) וא"כ ה"נ כיון דשיירה לנפשה שיהיו לה לבדה ולא יהיו לבעל חלק בהן א"כ גלי' דעתייהו דלא בעי' דזכי בהו בעל ומש"ה אפילו אחר שידע הבעל דאין בסילוק זה כלום מ"מ ה"ל כמברחת דאפילו אחר שנודע לבעל לא זכה בהן ועמ"ש בסימן צ'. אמנם בזה שכתב בתשו' גאוני בתראי שהוא מחויב ליתן כתוב וחתום דסתם קנין לכתיבה עומד לענ"ד נראה דאין כופין אותו בזה כיון דאין הקנין מועיל אין אומרים בו סתם קנין לכתיבה עומד אלא הב"ד נותנין לה כתוב וחתום שאין לבעל בהם פירות אבל יירש אותה כדין נכסים שאין ידועי' בסימן צ' ודו"ק: