אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן צב · סעיף ז
ס"ק יב
התנה עמה שלא יירשנה הרי זה לא יירשנה ודעת ר"ח דלא מהני תנאי שלא יירשנה וכרשב"ג במתני' ואע"ג דקי"ל מתנה עמ"ש בתור' בדבר שבממון תנאו קיים כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דשאני הכא דלא בא לעולם והרי הוא כמו שאמר לא אירש את אבא דלא אמר כלום וסמך על הירושלמי דגרסימן תמן ר' ירמי' בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו הלכה כרשב"ג שאמר אם מתה יירשנה ולא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתירה תנאו בטל בתנאי גוף והכא בתנאי של ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שלבסוף זכה בהם ופי' הרב ז"ל לאחר מיתתה הוא יורשה ואינו יכול לסלק נפשי' ממאי דלא אתי לידי' והרי הוא כמי שאומר לא אירש את אבא כך פי' רבינו וכל אילו דברי' לסייע לר"ח ז"ל אבל עיקר הדברי' כדברי הרב הגדול רבינו יצחק ז"ל דכיון דאוקימנא למתני' בגמ' דילן בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשי' מינה כו' ושמא ר' ירמי' בשם רב ס"ל מתני' בכותב לה משנשאת ובהא מסתבר טעמיה דלא מני סלוקי נפשי' אפי' בקנין דראוי ליפול הוא ועדיין אין לו אבל כיון דמוקי מתני' בכותב לה ועודה ארוסה ודאי דמצי מסלק נפשי' מירושה כי היכי דמצי מסלק מגופא ומפירי אע"ג שלא באו לידו ומ"ש נחלה אלא מפני שהוא מתנה עמ"ש בתורה ואנן קי"ל תנאו קיים ומגמ' דילן מוכח דטעמא דמתני' ליכא לפרושי בהכי מדאקשינין מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' ואוקמינין דירושת הבעל מדבריהם וחכמי' עשו חיזוק לדבריהם כו' ואי ס"ד איתי' להאי טעמא ה"ל למימר הכא משום דלבסוף זכה בהם וכו' והאיך נסמוך על גמ' דידהו דפליג בהדי' אדילן כו' וע"ש. והנה מ"ש הרשב"א דבכותב לה ועודה ארוסה כי היכי דמצי מסלק נפשי' מגופה ומפירי ומ"ש נחלה כו' כבר כתבנו לעיל בסק"ג דיש לחלק בין ירושה לפירות ע"ש ומה שתמה הרשב"א ז"ל על הר"ח דמגמ' דילן מוכח דטעמא דמתני' ליכא לפירושי בהכי מדאקשינן מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' כו' ואי ס"ד איתי' להאי טעמא ה"ל למימר דהכא משום דלבסוף זכה בהם והיאך נסמוך על גמ' דידהו דפלוג בהדיא אדילן, ונראה לפמ"ש הרמב"ן במלחמותיו בטעמא דר"ח לפי שהבעל אין לו בנכסי אשתו קנין כלל בחיי' לפיכך אם כתב לה הבעל וסילק ידו מנכסים לאו כלום הוא וזה כגון הבן שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו בנו יורשו עכ"ל והיינו אע"ג דלפירות ולמכירה מהני סילוק משום דחשיב קצת שייכות דאע"ג דעדיין ארוסה היא מ"מ עומדת היא לינשא וכשתנשא ה"ל דידי' לפירות מש"ה ה"ל קצת שייכות ועיין בפרק האשה שנפלו בתוס' ד"ה סיפא אימר בזכותו נפלו שכתבו ז"ל דהכא בודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לינשא הלכך לכתחלה לא תמכור עכ"ל אבל לירושה אפי' לאחר נשואין אין לו שייכות בהן דאין לו זכי' אלא לאחר מיתה ואפי' ירושת הבן לא מיקרי שייכות בחיי אביו וסילוק לא מהני אלא בדבר שיש לו שייכות וקצת זכי' וכמ"ש הרשב"א והר"ן דלא מהני סילוק קודם אירוסין מהאי טעמא. זהו המבואר מדברי הרמב"ן בטעמא דר"ח ז"ל דלא מהני סילוק לירושה:
ולפ"ז דרך תנאי גמור קודם קידושין או קודם נשואין שהוא כונסה על תנאי זה וכמ"ש הראב"ד (פ"ג) [פכ"ג] מאישות [ה"ז], א"כ ודאי מהני דהא אדם מתנה גם על דבר שלבל"ע רק סילוק שלא על דרך תנאי הוא דלא מהני ומשום (הסילוק) [דסילוק] אינו מועיל בדבר שאין לו שום זכי' כלל:
והנה במשנתינו דתנן הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך לא מיירי בדרך תנאי אלא מדין סילוק, (וכן מבואר שם בתוס' ד"ה וכדרב כהנא ע"ש), וקאמר ת"ק דאם כתב לה דו"ד אין לי בחייך ובמותך אם מתה לא יירשנה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל, ומדנקט רשב"ג מתנה עמ"ש בתורה ודאי הוסיף דאפי' דרך תנאי גמור תנאו בטל, לזה קאמר בירושלמי הלכה כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה והיינו במאי דאיירי ת"ק שכתב דרך סילוק ולא דרך תנאי גמור בהא הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו שהוסיף דאפי' בתנאי גמור תנאו בטל מפני שהתנה עמ"ש בתורה דזה דוקא בתנאי גוף והכא בתנאי של ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאי בטל, כלומר לסילוק גרידא קרי לי' תנאי בטל משום דלבסוף זכה בהם, אבל במה שאמר רשב"ג דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ומשמע דאפי' הי' תנאי גמור בקידושין או בנשואין הוא בטל, בזה אין הלכה כמותו רק במה דקאי על ת"ק היינו בסילוק גרידא דקרי לי' תנאי ולא תנאי גמור וכל שאינו בתנאי גמור סילוקו בטל שלבסוף זכה בהם וכמ"ש:
ובש"ס דילן דנקט רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה משמע דהלכ' בכל דבריו ואפי' דרך תנאי גמור ולא מטעמיה לכך לא מצי למימר בש"ס דילן טעמא לפי שלבסוף זכה בהן דבדרך תנאי גמור לא שייך האי טעמא דיכול להתנות על דבר שלבל"ע בתנאי גמור ואיהו הא קאמר הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה משמע דבכל דבריו הלכה כמותו רק לא מטעמיה להכי הוצרך בש"ס לפרש בענין אחר ודו"ק:
ומ"ש הרשב"א דר' ירמי' בשם רב מוקי למתני' בכותב לה משנשאת ובקנין לכאורה קשה דהא בש"ס דילן דמקשה וכי כתב לה הכי מאי הוי מקדים לי' תני ר' חייא האומר, ופי' הר"ן דהביא ראי' דלא נימא דמיירי בתוס' בקנין לכך הביא הא דר' חייא והבאתיו סק"א, וא"כ היכי מוקי לה בנשאת ובקנין כיון דתני ר' חייא האומר:
ולכן נראה דר' ירמי' דמוקי לה בנשאת לאו בקנין מוקי לה כיון דתני ר' חייא האומר אלא דטעמא הוא דמהני סילוק למכור ולפירות משום דהן הן הדברי' הנקנין באמירה וס"ל להירושלמי דאפי' אחר נשואין נקנין באמירה וכדאיתא שם בירושלמי ר"פ אע"פ ע"ש שמבואר הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרי' ויכולה היא אמרי כן מעיקא לי' ומשבק לה וע"ש, ומש"ה מוקי לה כשנשאת ובאמיר' בעלמא ואע"ג דנשואה ידו כידה נקנה היא באמירה ואפ"ה מירושה כיון דאינו נותן לה כלום אלא שמסלק עצמו מירושה וכיון דכבר זכה בה לירושה תו לא מהני סילוקו ובש"ס דילן מוקי לה בעודה ארוסה, ולא מצי לאוקמי בנשואה דידו כידה ובאמירה אינו נקנה לדידן אלא דוקא קודם קדושין (כ"ש) [כמו שאמרו] עמדו וקדשו עמדו ונשאו אבל לאחר נשואין לא נקנין באמירה ובקנין ליכא לאוקמי דהא תני ר' חייא האומר ודו"ק:
ס"ק יג
אבל אם התנה עמה אחר שנשאה תנאו בטל, ובמשנה למלך פכ"ג מאישות (ה"א) כתב לשיטת התוס' דמהני סילוק משום דהוי דרבנן א"כ הי' נראה לכאורה דאף בנשואה מועיל סילוק הירושה כיון דהוי דרבנן וכ"ת כיון דהוי נשואה הוי ידו כידה, הא ליתא דבשלמא לפירות שעתיד לזכות בחיי' חשיב כאילו זכה בהם כיון דהוי ידו כידה ולא מהני סילוק, אבל ירושה שאינו זוכה אלא לאחר מיתה לא חשיב ידו כידה וכן נראה מדברי הר"ן שכתב וירושת אשתו לאחר שנשאת לירושת אביו דמי' כו', תיפוק לי' דבירושת אשתו איכא טעמא אחרינא דידו כידה, אלא ודאי דטעמא דידו כידה לא מהני אלא למה שזוכ' בחיי' כו'. אבל התוס' דלא ס"ל האי טעמא מדנתנו טעם לירושת אביו משום דהוי מן התורה משמע דאי לאו האי טעמא הוי מהני סילו' משום דלא חשיב כאלו זכה, א"כ ירושת אשתו דהוי דרבנן אפי' אחר שנשאה מהני וזה הי' סברת רב אלפס כפי מה שהבין רבינו ז"ל מדבריו וכמ"ש הרה"מ בפרקין אך סברא זו היא דחויה מכל הפוסקים וכולהו ס"ל דלאחר שנשאת לא מהני סילוק וחלקו על רבינו במה שהבין הוא מדברי הרי"ף ז"ל כו' אם לא שנאמר דטעמא דידו כידה מהני אפי' לירושה ולפ"ז הי' נראה דמהני קנין כו' ומיהו אפשר דקנין לא מהני לירושה כו' נהי דחשיב כאלו זכה לענין דלא מהני סילוק אבל לא חשיב כאלו זכה לגמרי לענין שמועיל קנין ע"ש:
ואפשר לומר דהשתא בתר דתיקון תקנת אושא ועשאו לבעל כלוקח משעה שנשאה א"כ גם לירושה הוי ידו כידה כיון דזכה למפרע בחיי' וכמו בפירות, וזה לדעת הרא"ש והטור דס"ל בסי' צ' דאף בחייה הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע בלא דמי' ע"ש, לכך אינו יכול לסלק עצמו בדברים. מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דדוקא אם מתה אז הבעל מוציא הגוף מיד הלוקח אבל בחיי' לא, א"כ לא חשיב ידו כידה לענין ירושה ולכך ס"ל להרמב"ם דיכול להסתלק, ועדיין הדבר צריך תלמוד:
ס"ק יד
ומכל מקום אם מחייב עצמו להחזיר ליורשי' מה שיורש ממנה צריך לקיים, והוא בר"ן פ' הכותב [מב, א מדפי הרי"ף] בשם הרמב"ן דהא דאיתמר בירושלמי אין מיתת בלא בני תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים משכחת לה בכותב לה ועודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשי' מה שיירש ממנה ע"ש:
ונראה דאיכא נפקותא בין מסלק בעודה ארוסה מירושתה ובין מחייב עצמו להחזיר ליורשיה, כגון שמכרה ומתה דאיכא תקנת אושא שהבעל מוציא מיד הלוקח, דבמסלק בעודה ארוסה דאין הבעל יורש כלל אלא יורשי האשה יורשין אותה והם אין מוציאין מיד הלוקח כמו מכר האב דאין הבן מוציא מיד הלוקח דתקנת אושא לא היתה אלא לבעל ולא לשאר יורשין, משא"כ במחייב עצמו לאחר שנשאת להחזיר ליורשים מה שיירש ממנה א"כ הבעל יורש כדינו שהרי לא סילק עצמו מירושה רק קיבל ע"ע חיוב ליתן ירושתו ליורשי' א"כ הבעל מוציא מיד הלוקח כיון שהוא יורש את אשתו הרי הוא לוקח ראשון בתקנת אושא, רק הוא צריך ליתן אח"כ הכל ליורשי האשה מצד חיובו שנתחייב הוא להם:
ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ח שם בענין שטר חזרה שהתחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה, ובחיי' נתנה היא הכל לבעלה במתנה גמורה, והעלה שם דאין ליורשי' אלא מה ששיירה וזו לא שיירה שהרי נתנה הנכסים לבעלה במתנה דאף היא יכולה למכור וליתן במתנת בריא שאין להם ליורשים אלא מה שתשייר ע"ש:
ולפי מ"ש נראה כיון דמדין תקנת אושא אם מכרה לאחר הבעל מוציא מיד הלוקח כיון שהוא לוקח ראשון והוא חייב להחזיר ליורשי' מצד חיובו שנתחייב, א"כ ה"ה אם נתנה לבעלה במתנת בריא כיון דהבעל לוקח ראשון משעה שנשאת אין המתנה חל כלל דכבר הוא שלו ומחויב הוא להחזיר ליורשי' כמו שהתחייב בעצמו ודו"ק (ו):
ו [הגהה מחתן המחבר - ולכאורה צ"ע לפ"מ שביאר מארן ז"ל לעיל סי' צ"א סק"ה דטבא לי' עבדו לי' והיכא דאיכא פסיד' לתרוויהו אוקמוהו אדיניה ולכך ביובל הוי יורש משום פסידא דידיה, וא"כ ה"נ נימא משום פסידא דידה הוי יורש וחיילא מתנתה ואין ליורשיה אלא מה ששיירה וכמ"ש מהרי"ט, וצ"ל דכיון שאם היתה נותנת או מוכרת לאחרים היה הבעל מוציא מדין לוקח ראשון לא פלוג רבנן ואפלו מוכרת לבעל עצמו אמרי' לוקח ראשון הוא וכמ"ש תוספות והרמב"ן ס"פ י"נ לגבי נחבל הביאם מארן ז"ל סי' צ"א סק"ה ע"ש, ואכתי צ"ע):
עוד כתב מהרי"ט בתשו' הנ"ל והוכיח דמה שמתחייב הבעל להחזיר ליורשי' לא הוי חיוב כלל דא"כ הרי הקנה לנולדים כגון יורשיה שאין עכשיו בעולם מי לא מהני תנאה ולא יטלו חלק ירושתם דהא קי"ל דאין אדם מקנה דשלבל"ע ואפילו לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע, לדבר שלבל"ע ודאי לא כו'. עוד כתב שם לפי מ"ש הר"ן פ"ק [דגיטין ו, א מדפי הרי"ף] שטעמו של הרמב"ן דס"ל אפי' כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דיכול למחול משום דלא מצי לאשתעבודי למי שאינו מבורר דבדאורייתא אין ברירה, והר"ן חילק לומר כיון שאין ברירה של א' פוסל את של חבירו ויכול הוא להשתעבד לכולם בחוב בזה אחר זה כגון שב"ח ימחהו אצל אחרים ואחרים לאחרים אבל זה שהוא משתעבד למי שראוי ליורשה מן הדין בשעת מיתתה זה אינו מבורר כי מי שהוא קרוב עכשיו שמא באותו שעה לא יהיה בעולם ותחזור ירושה לאחרים רחוקים ובהא בודאי ברירתו של האחד פוסלת האחר שאינו משתעבד אלא למי שיהיה קרוב באותו שעה ובכה"ג אין ברירה, כהא דתנן הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו', אלא ע"כ אין תנאי זה הקנאה של בעל אלא תנאו של אשה שהיא מתנה בשעה שמכנסת לו הנכסים על מנת זה כו' וע"ש:
והנה לפי דברי מהרי"ט אלו שטר חזרה לאחר שנשאת אינו כלום, חדא משום דמקנה לנולדים ואין מקנה לדבר שלבל"ע, ועוד דאין ברירה ולא מהני אלא תנאי בשעת נישואין דיכול אדם להתנות אפילו בדבר שלבל"ע ואם לא יקיים התנאי יהיו הנשואין בטלין, ואם כי נראין דברי מוהרי"ט וטענותיו בריאות וטובות, אמנם מה נעשה שהם נגד דברי הרמב"ן שכתב להדיא דאחר נשואין מהני כשמחייב עצמו להחזיר ליורשיה והובא בריב"ש סימן צ"ד וסימן ק"ב ע"ש ולפמ"ש מהרי"ט אינו כלום כיון דלא הוי תנאי בשעת נשואיולכן נראה דר' ירמי' דמוקי לה בנשאת לאו בקנין מוקי לה כיון דתני ר' חייא האומר אלא דטעמא הוא דמהני סילוק למכור ולפירות משום דהן הן הדברי' הנקנין באמירה וס"ל להירושלמי דאפי' אחר נשואין נקנין באמירה וכדאיתא שם בירושלמי ר"פ אע"פ ע"ש שמבואר הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרי' ויכולה היא אמרי כן מעיקא לי' ומשבק לה וע"ש, ומש"ה מוקי לה כשנשאת ובאמיר' בעלמא ואע"ג דנשואה ידו כידה נקנה היא באמירה ואפ"ה מירושה כיון דאינו נותן לה כלום אלא שמסלק עצמו מירושה וכיון דכבר זכה בה לירושה תו לא מהני סילוקו ובש"ס דילן מוקי לה בעודה ארוסה, ולא מצי לאוקמי בנשואה דידו כידה ובאמירה אינו נקנה לדידן אלא דוקא קודם קדושין (כ"ש) [כמו שאמרו] עמדו וקדשו עמדו ונשאו אבל לאחר נשואין לא נקנין באמירה ובקנין ליכא לאוקמי דהא תני ר' חייא האומר ודו"ק:ן וההקנאה מצד הבעל לא מהני מידי. ונראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ן דקאי אמאי דאתמר בירושלמי אין מיתת בלא בני' תיהדר לבני נשא כו' אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשים מה שיירש ממנה דהכא לא הקנה לנולדים כלומר ליורשים שלא באו עדיין לעול' דלאותו יורש שהוא עכשיו קרוב קודם לירושה והוא בחיי' בשעת החיוב לו הוא מתחייב והוא זוכה באותו חיוב מעכשיו ולאחר מיתתה ואם מת זה ונולד יורש אחר הנה זה הוא שבא מכח היורש הראשון שהוא מורישו של זה ושהיה בחיים בשעת החיוב דסדר נחלות משמשות ויורש בקבר להנחיל ליורשיו נמצא דלעולם זה שהי' קרוב קודם לירושה והי' חי בשעת החיוב הוא שזכה מעכשיו באותו החיוב שחייב עצמו הבעל והנולד אח"כ הוא יורש את מורישו שהוא הזוכה הראשון שהי' חי בשעת התחייבות הבעל. ובזה סרה גם קושי' שני' של מהרי"ט מהא דאין ברירה דהכא כבר הוברר היורש בשעה שנתחייב הבעל ואף אחר שמת זה ונולד אחר אותו השני בא מכח הראשון כאמור אלא דלפ"ז היינו דוקא לפי הגי' דירושלמי דקאי עלי' הרמב"ן דאמר לה אין מיתת בלא בנים תיהדר לבי נשא וא"כ היורש הקרוב קודם הוא מבורר עתה וכל מי שיבא אחריו על כרחך הוא בא מכח הראשון שהוא מורישו. אבל היכא דהתנה הבעל סתם להחזיר ליורשים משכחת לה שיהיו יוצאי חלצי' יורשין אותה וכגון שיש לבעל בני' מאשה אחרת ואיכא נפקותא בהכי ואותן הבני' אינן עכשיו בעולם ויולדו אח"כ ועתה יורשים המבוררים הם אבי' ואחי' ולכשתמות יירשו בני' והם אינם באים מכח אבי' רק מכחה דא"כ היתה הירושה חוזרת לאחי אמו וא"כ ה"ל שפיר הקנה לנולדים זהו הנראה לענ"ד בענין זה ודו"ק ועמ"ש בספרי קצה"ח סימן ר"ג סק"ג בשם תשו' מהרי"ט וצ"ע: