אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן צב

סימן צא

סעיף א

ס"ק א

הכותב או האומר לאשתו בעוד' ארוסה ר"פ הכותב לאשתו תני ר' חייא האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו כו' לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כו' דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה אינו ניזונת ואיני עושה וכתב הר"ן הא דמייתי הא דר' חייא דאי לאו דר' חייא הוי אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו אבל השתא דתני ר' חייא האומר שמעינין מיני' דתו ליכא לפרושי בקנין וכל שלא קנו מידו לא שאני לן בין דברים שבע"פ בין דברים שבכתב ע"ש וכ"כ הרא"ה וכ"כ הריטב"א ע"ש:

ואכתי קשה מאי פריך על משנתינו דאיירי בכתב דודאי קרקע נקנה בשטר כשם שנקנה בקנין וכבר הרגיש בזה בחידושי פני יושוע ע"ש:

ונראה ליישב דהא דמהני קנין באומר דין ודברים אין לי על שדה זו היינו משום דמגופה של קרקע קנו מידו וכדאמרינין בסוגיין וכתב בשטה בשם רבינו יונה ז"ל דוקא שאמר בתחלה דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו סתם דאמרי' שבא לקיים דבריו של קנין מגופה של קרקע כדי שלא יהא לו עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהי' לו דין ודברים על שדה זו קנין דברים בעלמ' הוא ולא מהני ונראין דבריו עכ"ל השטה וכיון דתני ר' חיי' האומר מוכח דמתני' לא מיירי בקנו מידו וא"כ תו אין חילוק בין אמירה לכתיבה דתורת שטר אין בו דאפילו קנו מידו לא מהני על דין ודברים אלא דבקנין אמרינין מגופו של קרקע קנו מידו ולא על הלשון דין ודברים אבל שטר קנין תו לא הוי דהא בשטר אינו כתוב אלא לשון דין ודברים ובזה אפילו קנין לא מהני וא"כ תורת שטר הקנאה תו לא הוי בלשון דין ודברים ודו"ק:

ונראה דגם המקשה ודאי ידע דלשון דין ודברים אין בו לשון הקנאה אלא דלא תימ' דיש בו לשון הודאה ואודייתא גופה הוי קנין בדיבור בעלמ' להכי מקשה מהא דתני' האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו כו' מוכח דלא הוי לשון הודאה וכמ"ש הר"ן דמשמעותו בלשון חכמים לא יהא לי להב' משמע וכ"כ הרשב"א ע"ש וא"כ כיון דאינו לשון הודאה ובקנין לא מיירי דנימ' מגופ' של קרקע קנו מידו וא"כ תו אין לחלק בכתיבה דעל לשון דין ודברים לא חייל שום קנין וא"כ אינו שטר הקנאה ומש"ה פריך וכי כתב לה מאי הוי ודו"ק:

ס"ק ב

בעודה ארוסה ובהא דאמרו בגמ' כדרב כהנא וכדרבא כתבו התו' דוק' כדרבא לפי שהו' דרבנן לכך יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל בדאוריית' לא מהני סילוק ודעת הר"ן דאפילו בדאוריית' כל שעדיין לא בא לידו מהני סילוק והא דמייתי הש"ס כדרבא היינו דלא נימ' איפכא דהא דא"ר כהנא נחלה כו' היינו משום דס"ל ירושת הבעל דאוריית' אבל בדרבנן לא מהני סילוק דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה להכי מייתי כדרבא דלא אכפת לן בהכי ואפילו בדרבנן נמי מהני סילוק והא דיורש לא מצי סלוקי נפשיה מנכסי אביו משום דכל שעה ראוי לירש ה"ל כאלו בא לידו וע"ש:

ומוהראנ"ח מסתפק בשיטת התו' אי מהני סילוק בדאוריית' הביאו בס' משנה למלך פכ"ג מה' אישות ע"ש וכבר הארכנו בזה בס' קצה"ח סימן ר"ט סקי"א ושם העליתי בשיטת התו' כיון דקי"ל דמתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ה"ה סילוק דמהני אפילו בדאורייתא ומשום דסילוק הוי מתנה עמ"ש בתורה ואפילו שלא על דרך תנאי ה"ל מתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש שם וכן מוכח מהא דפ' אע"פ דס"ל לר' יהודא דכתובה דרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ופריך הרי פירות דדבריהם ולא עבדו רבנן חיזוק דתנן ר' יודא אומר לעולם הוא אוכל פירות עד שיכתוב לה דו"ד אין לי כו' ובפירי פירות ע"ש והתם מיירי בכותב לה ועודה ארוסה ואינו על דרך תנאי כלל אלא כל שבא לסלק עצמו מחיובו המגיע לו ה"ל מתנה עמ"ש בתורה או עמ"ש חכמים:

ובתוס' ר"פ הזורק ד"ה כדרב כהנא כתבו ז"ל ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה שלא יירשנה וכ"ת מ"ש מנחלת אבותיו לא דמי שהרי תקנת חכמים היא וכדרבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים ואע"ג דלרב אית ליה בהכותב דף פ"ג דאפילו בדאורייתא יכול להתנות הש"ס דהכא לא ס"ל הכי ועוד דבמסקנא לא קאי הכי עכ"ל. מוכח מדבריהם דלא הוצרכו לכדרבא אלא אי סבירא לן דבדאורייתא לא מהני תנאי וסילק אפילו שלא על דרך תנאי ה"ל מתנה עמ"ש בתורה אבל לדידן דקי"ל דאפי' מתנה על מ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ה"ה סילוק דמהני אפי' בדאורייתא וע"ש שהארכנו בזה וא"כ לדינא גם לשיטת התו' מהני סילוק אפילו בדאורייתא והש"ס דנקיט לה כדרבא לשיטת התו' היינו לפום מאי דהוי ס"ל לש"ס דמתנה עמ"ש בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל ודו"ק:

ס"ק ג

דין ודברים אין לי בנכסייך בתשו' מהרי"ט ח"א סימן מ"ה כתב באשה שהפקידה ארגז ומטלטלין של בעלה והתנתה עם הנפקד שאם יהיה לו איזה משא ומתן עם בעלה שלא יתפוס אותן בחובו ואח"כ היה לו הלואה אצל בעלה ורוצה לתפוס בחובו וז"ל עוד נראה דאפילו בסילוק יכול אח"כ לחזור משום דאתי דיבור ומבטל דיבור והא דמהני באומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ואינו יכול לחזור בו התם היינו טעמ' דמאחר שסילוק עצמו בשעת נשואין זכתה היא מיד בכל זכות שיש בהם אבל בנ"ד כשמסלק עצמו לא זכתה היא ואין לה בהם שום שייכות דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא נשארו ברשות הבעל וכשחוזר בו גובה אותו בחובו עכ"ל אמנם דבריו יתכנו במה שמסלק עצמו הבעל מפירות או שיהי' מכרה קיים בהא שפיר אמרי' דהיא זכתה מיד בנכסים לפירות ולמכירה אבל בסילוק מירושה מאי איכא למימר דבזה לא שייך זכי' דהא הכל שלה אלא לאחר מיתה יורשי' יורשין אותה ובזה לא שייך זכיה. ואולי אפשר לפרש בזה דברי הירושלמי דגרסימן תמן ר' ירמי' בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל בתנאי גוף והכא בתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהם וכן פסקו ר"ח והרז"ה ומפרשו משום דלאחר מיתה יורשה ואינו יכול לסלק עצמו ממה דלא אתי לידי' והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא והשיגו עליהם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכיון דמוקי לה בסילוק ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא כיון דעדיין אינו ראוי ליורשה והרשב"א כתב ושמא ר' ירמי' בשם רב ס"ל דמתני' בכותב לה משנשאת ע"ש ולפמ"ש י"ל דכיון דיכול לחזור מסילוק ומשום דאתי דיבור ומבטל דיבור אלא דלמכירה ולפירות זכתה היא משעת נשואין בנכסים לפירות ולמכירה משא"כ לירושה דלא שייך זכי' דאין לאשה שום זכי' אלא ליורשי' לאחר מותה וא"כ שפיר יכול לחזור בו להכי קאמר ולמה אמרו תנאו בטל שלבסוף זוכה בהם דכיון דאיהי לא זכתה מצי איהו למזכי בירושתה ולחזור מן הסילוק ודו"ק:

אמנם כתב כתבנו בס' קצה"ח סימן ר"ט סקי"ב דאחר שסילק עצמו תו לא מהני חזרה ע"ש.

ס"ק ד

ואם כתב לה כן אחר הנשואין צריך לקנות מידו שם ר"פ הכותב אי הכי אפי' נשואה נמי אמר אביי נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה נפקא מינה לשומרת יבם פירש"י בהא דקתני מתה יעשו בכתובתה כו' ואפלגי ב"ש וב"ה ואוקי אביי פלוגתיהו כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כו' וראיתי בחידושי פני יהושע שם ז"ל אמנם לולא דסתפינא מרבנן קדמאי כו' הי' נראה בעיני לפרש סוגי' דהכא בפשיטות גמור דהא דקאמר נ"מ לשומרת יבם היינו בהאי ענינא גופי' דאיירי הכא אביי ורבא אמאי לא מהני לשון דו"ד דנשואה ומסיק תלמודא דנ"מ בפלוגתייהו לשומרת יבם, אם כתב לה היבם דו"ד אין לו בנכסייך דהיינו בנכסים שנפלו לה תחת הבעל בעוד' ושואה דלאביי דאמר ידו כידה א"כ בשומרת יבם ידו גרוע מידה ומהני כמו בכותב ועודה ארוסה ולרבא דאמר ידו דבעל עדיפא מיד' וא"כ בשומרת יבם ידו כידה וה"ל כשותף דלא מהני כן נ"ל אלא דלגודל פשיטות הדברי' פליאה דעת הקדמוני' נשגבה למה לא פי' כן עכ"ל פ"י ע"ש ונראה דלפי שיטת רש"י ז"ל בטעמא דרב כהנא בהא דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר היינו שאינה ירושת אבותיו אלא מעשיו גרמו לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע"י נשואין שלו לכך מתנה עלי' שלא יירשנה ע"ש משמע דעיקר הסילוק לא מהני אלא משום דבאה לו ע"י מעשיו היינו ע"י נשואין שלו והוא בא למחול עלי' מוחל וא"כ ביבמה דנקנית בין שוגג ובין מזיד ואפי' שלא במתכוין קנאה לא שייך בזה לומר ע"י מעשיו באה לו דלאו בדידי' תלי' מלתא ואפי' נתכיון שלא יקנו לו מעשיו לא מהני כיון דאפי' שלא במתכוין קנאה ולא שייך בזה ע"י מעשיו כלל וא"כ אפי' לאביי דאמר ידו כידה ובשומרי יבם ידו גריעא מידה והוי כארוסה אפ"ה לא מצי סלוקי נפשי' כיון דאינו תלוי במעשיו וכמ"ש לזה הוכרח רש"י לפרש לענין מתה מה יעשו בכתובתה ודו"ק והא דכתב הר"ן פ' האשה שנפלו גבי יבם דמהני סילוק קודם היבום את חלקו עם אחיו היינו משום דהר"ן ס"ל דסילו' מהני אפי' היכא דלא בא ע"י מעשיו ועיין בהר"ן כאן ושם:

ולשיטת רש"י יש ליישב קושית הר"ן שם פ' האשה שנפלו לפי מ"ש בספרי קצה"ח סימן רע"ח דהתם גבי יבם בכור קרי' רחמנא ולכך יכול לסלק עצמו כמו בכור מחלק בכורתו ע"ש סקי"ג:

והא דנראה מפירש"י דאפי' כבר נעשה המעשה יכול לומר אי אפשי כיון דבא לו ע"י מעשיו וכדמוכח מהא דרב דיכולה אשה שתאמ' איני ניזונת ואיני עושה והטעם לשיטת רש"י ז"ל כיון דבא לו ע"י מעשיו ואע"ג דכבר נעשה המעשה וכן הוא מבואר במוהראנ"ח שם ע"ש דבמזונות כסות ועונה בכולהו מצי להסתלק כיון דמעשיו הם הגורמי' והם לטובתו ואי אפשי בתקנת חכמי' לאו דוקא וע"ש ומבואר דאע"ג דכבר נעשה המעשה כל שמעשיו הם הגורמים ואינה נחלת אבותיו או קרוב ממשפחתו שלא בא ע"י מעשיו יכול לומר אי אפשי ע"ש היינו משום דכל שבא ע"י מעשיו קיל לי' טובא ויכול הוא להסתלק אע"ג דכבר נעשה המעשה כמו במזונות דכבר נעשו הנשואין אבל יבם דאפי' שלא במתכוין קנאה לא שייך בזה לומר דמעשיו גרמו לו דשלא בכונה נמי קנאה מש"ה לא מצי סלוקי נפשי' אפי' קודם שייבם אותה וכמ"ש:

ובמשנה למלך פכ"ג מאישות שם כתב ז"ל מעשה בא לידי כו' ואף כפי שצידד מהראנ"ח דאפשר אליבא דהתוס' הדבר תלוי בזכות שמעשיו גרמו לו כגון אשתו דע"י נשואין זכה בירושתה ולאפוקי ירושת אביו דממילא זוכה ה"נ חשיב כמעשיו גרמו לו שהרי ע"י שזה נותן רשות ללוקח ליקח והלך ולקח זכה זה בדמי חזקתו דאין חילוק בין המעשה תלוי ביד המוחל או ביד הנמחל דלא מיעטו אלא ירושת אביו שאינה תלוי' בשום מעשה כלל עכ"ל ע"ש ואינו נראה לענ"ד דדוקא כשהמעשה ביד המוחל וע"י מעשיו נתכוין לזכות ומש"ה אפי' כבר נעשה המעשה כיון דעל ידו באה לו יכול הוא למחול אבל כל שאין המעשה ביד המוחל אע"ג דביד הנמחל איזה מעשה כיון שאינו תלוי ביד המוחל לא מהני הסילוק דהסילוק אינו תלוי בנמחל רק במוחל וזה פשוט לענ"ד.

ס"ק ה

אבל קודם אירוסין לא מהני סילוק והנה עכשיו שנוהגין לעשות חופה וקידושין בבת אחת, לא מהני שום סילוק דקודם הקדושין לא מהני סילוק ואחר החופה ה"ל נשואה ותו לא מהני סילוק אפי' בקנין וכמ"ש בש"ע סעיף ח':

וכבר נתחבטו ונתלבטו בזה האחרונים ז"ל בתשו' חות יאיר סימן מ"ז העלה דסומכין על הקנין שתחת החופה אחר הקידושין ולא מקרי אחר נשואין עד אחר שאכלו החתן והכלה אחר החופה כדאי' בהגה"ה סימן נ"ה ועדיין מקרי אירוסין ע"ש ובעל עבודת הגרשוני שם בסימן נ' העלה דסומכין על דברי מהר"ם דס"ל דיכול אדם להסתלק מדבר שלא בא לעולם אף שאין לו שום זכות מדכתב שיכול להתנות עם אשתו בשעת קניית הקרקע שתסלק שיעבודה כו' ואחר מהר"ם במרדכי נגררו כי כן דרך האשכנזי' שנגרררי' אחר מוהר"ם ולא נחתו לומר טעמו של מהר"ם כיון דכבר נשתעבד לה הבעל וכמ"ש בסמ"ע כי באמת סברא קלישא היא כו' ואנו שנגררי' אחר דברי רמ"א כו' כיון שכבר נהגו מקודם לסמוך אשטר סילוק שנעשו קודם האירוסין ע"פ המתקני' שהי' להם על מה לסמוך כנ"ל ע"כ אנן נמי סמכינן עלייהו מצד המנהג אע"פ שהוא שלא כדין ונראה לענ"ד דמשום הא דאי' לפקפק קצת בשטרי סילוק נהגו לכתוב בהם וליתר שאת קיבל עליו ר"פ בח"ח ובש"ד כו' אע"פ שאין שבועה וחרם מועיל אלא גבי דידי' ולא גבי יורשי' וכמ"ש הריב"ש סי' של"ה הובא בש"ע ח"מ סימן ר"ט בהג"ה יש לומר היינו דוקא לענין התחייבות אבל נא לענין סילוק ובפרט שנהגו לכתוב שקיבל עליו בח"ח כו' שלא לזכות בהם שום צד א"כ ממילא אין לבניו כלום אע"פ שהיא מתה תחלה ואח"כ מת הוא כו' ומ"ש מכ"ת שיש ליישב המנהג שסומכין על הקנין שתחת החופה וכמדומה לי שמנהג פשוט יותר של לקבל קנינ' תחת החופה וכו' לפי דברי מכ"ת נולד דין מחודש אם מתה הכלה קודם שאכלו יחד אין בעל' יורשה לפי מנהגנו ואני מסתפק בזה מאד וצריך לי תלמוד עכ"ל וע"ש עוד שכתב וז"ל חדא ועוד קאמינא כיון שכל דשטרי סילוק נכתבי' בלשון הודאה שהוא מודה שכבר סילק א"ע באופן המועיל מ"מ מהני הודאתו ואפי' אם איני יודעין שלא סילק עצמו באופן המועיל ע"ש בשם הגאון בעל עבודת הגרשוני. והנה מ"ש הגאון ז"ל לפי דברי מכ"ת נולד דין מחודש דאם מתה הכלה קודם שאכלו יחד אין בעלה יורשה כו' לפי מ"ש ב"ש סימן נ"ז סק"א דלדידן שהבעל הולך עמה מן החופה לבית נשואין קונה אותה מחמת מסירה לרשותו ע"ש א"כ ה"ה דזוכה בירושתה במסירה לרשותו וע"ש סימן א' אלא דלפ"ז הי' צריך להיות הסילוק תחת החופה קודם שהולך החתן עם הכלה לבית הנשואין דכשהולך לבית הנשואין זכה מיד בירושתה ותו לא מהני סילוק ובאמת המנהג אינו כן לעשות שטרי סילוק אחר החופה מיד ומ"ש הגאון הנ"י מחמת שקיבל עליו בח"ח ובש"ד שלא לזכות בשום צד א"כ ממילא אין לבניו כלום לפענ"ד אינו נראה דהא אפי' באוסר נכסיו על בנו איסור הנאה בקונם אפ"ה זוכה בהם ובאין בע"ח ובניו וזוכין בהן ומשום דכבר זכה בהם ממילא אע"ג דאיסור הנאה הם לו וכמבואר בנדרי' פ' אין בין המודר דף מ"ב ובר"ן שם ע"ש דנכסי ודאי דידי' נינהו אלא שאסור ליהנות מהם ע"ש וה"נ נכסי דידי' הוי דהא יורש ממילא הוא אלא שאסור לו ליהנות מהן מצד האיסור שאסר על עצמו מ"מ זכה בהן מצד ירושה דממילא לאחר שמת הוא רשאין בניו ליהנות מהם ואפשר לקיים דברי הגאון הנז' דכיון דנשבע שלא לזכות בהן בשום צד א"כ אינו רשאי לזכות בהן בשעת נשואין דאז הוא זמן זכיית הבעל לירושה ולפירי וכיון שנשבע שלא לזכות הרי הוא כאומר בשעת נשואין ר"ל לאחר הקידושין וקודם החופה שאינו רוצה לזכות בנכסים וא"כ ה"ל סילוק דאחר קידושין דמהני ועיין מוהר"י ן' לב ח"א סוף כלל י"ג בהא דקי"ל במקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף אא"כ מפרש שיקנה בכסף וכתב שם דהיכא דאיכ' שבועה ה"ל כמפרש וקנה בכסף ע"ש וא"כ ה"נ כיון שנשבע שלא לזכות בשום צד ה"ל כמפרש בשעת קידושין והחופה שלא לזכות באשה לירושה ולפירות:

(ועוד נראה לענ"ד דשאני אוסר נכסיו על בנו דאינו יכול לאסור הזכי' עליו דהוי דבר שאינו שלו על חבירו אלא גוף הנכסים הוא אוסר עליו דמאחר שהנכסים עתה שלו יכול הוא לאוסרם על חבירו לעולם אף כשיצאו מרשותו אבל זכיית הבן בירושתו אינו יכול לאסור לכך שפיר אמרי' אע"ג דאסור הבן ליהנות בהם מ"מ נכסי דידי' נינהו ובע"ח באין ונפרעין משא"כ הכא שאסר הבעל ע"ע הזכיי' דחייל איסורא על גוף הזכיי' מידי דהוי אצרור לזריקה דחייל איסורא ה"נ אסר ע"ע בח"ח ובשבועה שלא לזכות א"כ גוף הזכי' איסורא היא גבי' ואיסורא לא ניחא לי' דלקני ואין מקנין לאדם בע"כ דבר האסור לו אע"ג דממילא זכה בהם בשעת נשואין כיון דמדרבנן הוא לא תיקנו היכא דאיכא איסורא וראי' לזה מהא דאמרי' בקדושין דף י"ז ע"ב גר ונכרי שירשו אביהם נכרי גר יכול לומר לנכרי טול אתה ע"א ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות וכ"פ בטוש"ע יו"ד סימן קמ"ו סעיף ד' ע"ש והיינו משום דירושת גר את הנכרי מדרבנן והיכא דאיכא איסורא לא תקנו לי' רבנן וע"ש בתו' ד"ה אלא מדרבנן שכתבו להדיא כן וא"כ כן ה"נ כיון דזכיית הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מדרבנן וכיון דאסר על עצמו הזכי' ואיכא איסורא לא תקנו לי' רבנן ולפ"ז ביורש דאורייתא אפילו איכ' איסורא זכי בי' לכך אפילו אם היה האב יכול לאסור הזכיי' על הבן אי נמי כגון שהבן אסר ע"ע הזכיי' נכסי אביו שהרי על עצמו יכול הוא לאסור מ"מ זכה בירושתו ועיין ש"ך יו"ד שם סימן סק"ה משא"כ בזכות הבעל בנשואי אשתו לפירות וירושה דהוי מדרבנן והיכא דאיכא איסורא לא תקני רבנן ודו"ק. ומבואר מזה דהיכא דהוי יורש דאורייתא וזכה באיסורי הנאה ולכך אסור ליקח תמורתם דבר אחר דהוי חלופי אסורי הנאה משא"כ אי הוי אמרינן דאינו זוכה באיסורי הנאה היה מותר ליקח תמורתם דברים אחרים כמו בגר ונכרי והטעם דירושה דממילא הוא נכנס במקום מורישו בלי שום קנין וא"צ דעת כלל אלא נכנס תחת הבעלים ועיין בשי"ת נודע ביהודא ח' א"ח סימן ך' באחד שמת ע"פ אחר חצות והשאיר חמץ שלא ביטלו ולא ביערו ע"ש דפשיטא לי' להגאון ז"ל דלא מיחשב דמי' להורישו לבניו כיון דנקטינין כרוב הפוסקים דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה מן התורה וכתב שם הגאון ז"ל דבר הזה אין צריך לפנים כלל ולענ"ד הקלושה דבר זה צריך לפני ולפנים שהרי מבואר ההפך והוא ש"ס ערוך בקדושין דאי הוי ירושה דאוריית' הוי אסור לו' לנכרי טול אתה ע"ז ואני מעות דהוי חליפי ע"ז וכ"כ בש"ך שם סק"ה דבן מומר אסור לומר לאחיו עכו"ם כן כיון דיורש דאורייתא וע"ש ואין לחלק בין ע"ז לחמץ דאדרב' חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין בל יראה משא"כ ע"ז ויי"נ ואפ"ה אמרי' דשייך בהו ירושה וא"כ ה"ה סמך בפסח וכיון דירית לי' ממילא חייב לבערו דהא נכנ' תחת הבעלים ובמקומם ובודאי אשתמיט לי' להגאון הנ"ל סוגיא זו ומקום הניחו כו' ודו"ק):

ומ"ש הגאון הנז' חדא ועוד קאמינ' כיון שנכתבו שטרי סילוק בלשון הודאה שסילק עצמו באופן המועיל אף ע"פ שאנו יודעין שלא סילק עצמו באופן המועיל מהני מטעם הודאה ע"ש. הנה אע"ג דאוריית' הוי קנין וכמבואר אצלינו בס' קצה"ח סימן קצ"ד באורך מ"מ מבואר שם ג"כ דבדבר שאינו נתפס בקנין לא מהני אודיתא כמו מלוה ע"פ לדידן וע"ש וא"כ ה"ה סילוק קודם אירוסין דלא מהני ואינו נתפס בשום קנין ומשום דלא שייך ביה כלל הוי דבר שלבל"ע א"כ אודית' נמי לא מהני ביה, ובתשו' ב"ח החדשות סימן קכ"ד העלה דבהפקר כיון דאינו אלא הוצאה מרשותו בלבד יהיה הזוכה מי שיהיה יכול להוציאו מרשותו ע"פ דיבורו בין בדבר שלבל"ע בין בדבר שלא ברשותו והכל מדין נדר ונמצינו למדין שהמחילה שהאדם עושה לחבירו בדבר שלא נתחייב חבירו עדיין הוי מחילה שהרי מחילה אינו אלא סילוק ובטוב יוכל אדם להסתלק מדבר שלבל"ע וכן מבואר ר"פ הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך כו' בכותב לה ועודה ארוסה כו' ונ"ל ברור דלאו דוקא בכותב לה ועודה ארוסה אלא אפי' קודם לכן כו' אלא הר"ן ז"ל כתב דוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל סילוקי לא כלום עכ"ל כו' ואדרבה הסבר' נותנת טפי דכל מאי דלא זכה בו עדיין מצי יותר לאסתלק ע"כ דברי הב"ח וע"ש שהארכנו והעלה דלא אשתמיט שום מחבר או מפרש לומר דוקא עודה ארוסה אלא הר"ן בלבד. וכבר כתב ג"כ הרשב"א בתשוב' סימן תתק"ס הביאוהו הב"י וד"מ בסימן זה, גם בענין הפקר שהעלה בתשו' הנזכ' דאפילו בדבר שלבל"ע ואינו ברשותו נמי מהני וכמו בנדר כבר הוכחנו בספר קצה"ח סימן רי"א דלא מהני בהפקר דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם ע"ש. ולפענ"ד נראה דהסילוק שפיר מהני לדידן קודם החופה והקידושין אע"ג דעדיין לא נתארסה וקודם אירוסין לא מהני סילוק והוא דכבר כתבנו בסימן נ"א בהא שהקשה הריב"ש על הרמב"ם שכתב פי"א מהל' מכירה ז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדברים דומין לדברים הנקנין באמירה עכ"ל הרי שסובר דאפילו דברים שאין קנין מועיל בהן אפ"ה נקנין באמירה בשעת נשואין ובפרק ששי מהלכ' זכיה ומתנה כתב ז"ל כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שידוכין כו' עמדו וקדשו קנו באמירה ואין קונין באמירה עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וצריכין שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלבל"ע עכ"ל והריב"ש הקשה דברי הרמב"ם אלו אהדדי וכתבנו לעיל בסימן נ"א דודאי גם הרמב"ם סביר' ליה שהדברים נקנין באמירה יותר מבקנין ומש"ה מהני בדבר שאינו קצוב רק בדבר שלבל"ע כיון שאינו בידו כלל דאולי לא יבא לרשותו ה"ל כי הא דהובא במרדכי האב שפוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחרי' למקום אחר אינו נקנה באמירה שאין זה תלוי באב רק בבן ע"ש במרדכי פ' הנושא וכ"פ הרמ"א סימן נ"א שם ודשלבל"ע נמי אינו תלוי בידו ואפש' לא יבא לרשותו כלל ומש"ה אע"ג דאח"כ בא לרשותו מ"מ בשעת אמירה לא הי' תלוי בדידי' לכך אינו נקנה באמירה אבל דבר שאינו קצוב אע"ג דאינו נקנה בקנין כיון דבדידי' תלי' ליתן המזונות נקנה באמירה ע"ש וא"כ הכא לענין סילוק אע"ג דאין אדם מסתלק מדבר שלבל"ע ואין לו בו שייכות כלל מ"מ הכא הוי דברי' הנקנין באמירה כיון שהתנו הסילוק קודם הקידושין ועמדו וקידשו על דעת תנאי הסילוק והרי בידו הוא להסתלק לכך אע"ג דקנין לא מהני בי' מ"מ הכא מהני מדין דברי' הנקנין באמירה דמועיל אפי' בדברי' שאין בהם קנין ולדעת הגאונים והעיטור דס"ל דדברי' הנקנין באמיר' מועיל אפי' בדבר שלבל"ע פשיטא דניחא אלא אפי' לדעת הרמב"ם ניחא לפי מ"ש בטעמי' דהרמב"ם דכל שבידו אע"ג דאינו נקנה בקנין מ"מ מועיל משום דברי' הנקנין באמירה וה"ה סילוק כיון שבידו לסל' עצמו והתנו התנאי קודם שנתקדשה ועמדו וקידשו הן הן דברי' הנקנין באמירה וכמ"ש לעיל סימן נ"א אע"ג דגמר קנין דברי' הנקנין באמיר' הוא בשעת נשואין וכמ"ש הרמב"ם וכשנשאת אינו מועיל סילוק אפ"ה משום דברי' הנקנין באמירה אפי' דבר שאין קנין נתפס בו מהני ומש"ה מהני אפי' ודו"ק. ועוד דעיקר דברי' הנקנין באמירה בשעת קידושין נגמרו כשעמדו וקידשו על התנאי' שהתנו קודם הקידושין ובשעת קידושין כשנתרצו לקדש על דברי התנאי' דקודם א"כ הקידושין על דעת כך נעשו ובשעת קידושין והחופה מסלק עצמו שלא יזכה לירושה ולפירות ואע"ג דאחר נשואין לא מהני סילוק משום דידו כידה אבל בשעת נשואין דמקדש ונושא בב"א על דעת שלא יזכה בודאי מהני הסילוק וכיון שמתנין עמו קוד' הקדושין והחופה לסלק עצמו מזכותה ועמדו וקדשו על דעת הסילוק שפסקו עמו אדעתא דהכי עמדו וקדשו ונשאו שלא לזכות בה ודו"ק:

(ואני בעניי מצאתי דרך פשוט לפענ"ד שיועיל הסילוק שנוהגין עכשיו אף ע"ג שאנו עושין חופה וקדושין בבת אחת. והוא דבתו' שם ריש הכותב ד"ה כדרב כהנא כתבו וז"ל וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בעודה ארוסה מידי דהוי אשאר כסות ועונה דלר' יהודא בדבר שבממון תנאו קיים ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל וי"ל דהכא מיירי באומר לה שלא על דרך תנאי אלא אומר לה דו"ד אין לי בנכסייך עוד דלאשה איבעי' לה לאתנויי ומתנה הבעל וה"ל פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל עכ"ל. וכ"כ בשטה מקובצת בשם הרא"ש ע"ש. ומבואר מדברי תו' דהיכא דהוי דרך תנאי מצד האשה בשעת קידושין פשיטא דמהני ולא גרע משאר וכסות דמהני תנאי הבעל ה"ה בפירות וירושה מהני תנאי האשה כיון דקי"ל כר' יהודא דבדבר שבממון תנאו קיים וא"כ לדידן דעושין חופה וקידושין בבת אחת מהני סילוקו מצד התנאי ולא מכח סילוק בעלמא אלא מדין תנאי גמור אלא דלפ"ז צריכין לכתוב בשטר סילוק שהיה תנאי גמור באופן המועיל קודם הנשואין שלא יהיה לבעל פירות וירושה ושקידש על דעת התנאי ובהכי סגי ואין אנו צריכין לכנוס בכל הדחיקום שנכנסו הגאונים הנ"ל ז"ל בזה כן נלענ"ד והמשכיל יבין ויבחון:)

סעיף ב

ס"ק ו

אם התנה בעודה ארוסה על נכסים שיפלו לה משנשאת ברא"ש ר"פ הכות' ירושלמי ר' ירמי' בעי קומי ר' זירא כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ונפלו לה לאחר מיכן מהו יש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ולא דמי לכותב לה ועודה ארוסה דהתם הנכסים כבר ביד האשה וכתב שם הרא"ש דהירושלמי איירי שכתב לה אחר הנשואין דידו כידה אין הסילוק מועיל (ר"ל אפי' בקנין) לדבר שאינו ברשותו אבל בעודה ארוסה מהני סילוק אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת ע"ש ובטור כתב וז"ל בד"א שהנכסים נפל' בעודה ארוסה אבל אם נפלו לה משנשאת אע"ג שהתנ' בעודה ארוסה פר"י שאין התנאי מועיל והרמב"ן כתב שהתנאי שהתנ' בעודה ארוסה מועיל לנכסים שיפלו לה לאחר נשואין וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל. ובמשנה למלך פכ"ג מה' אישות כתב ז"ל משמע מדבריו דבנפלו לה מן האירוסין אפילו אחר הסילוק מועיל הסילוק אבל נפלו לה משנשאת איכא פלוגתא ולר"י לא מהני וצריך לעיין מה הפרש יש בין נפלו בעודה ארוסה לנפלו לה משנשאת כיון שהסילוק היה קודם הנפילה עכ"ל. והנראה לפענ"ד בזה היא דבאמת סילוק מהני לדבר שאינו ברשותו אלא שצריך שיהי' לו כבר איזו שייכו' בנכסים ולכך לא מהני סילוק קודם אירוסין דלית לי' שום שייכות בגווה ומה"ט נמי לא מהני סילוק לנכסים שיפלו לה אחר שנשאת דאימת יחול הסילוק דקודם שנפלו לה הנכסים ס"ל לר"י דאין להם שום שייכות כלל בנכסים מאחר שלא נפלו לה עדיין ולא חל הסילוק מאי אמרת שיחול הסילוק בשעת נפילה דכיון דאמרי' דסילוק מהני לדבר שאינו ברשותו ה"ל כקנין למ"ד אדם מקנה דבר שלבל"ע והוי כמו שדה זו לכשאקחנה דמהני ג"כ למ"ד הכין זה אינו דכיון דנפלו לה משנשאת כבר זכה בהן הבעל וידו כידה ולא שייך בי' סילוק להכי ס"ל לר"י דלא מהני סילוק לגבי נכסים שנפלו לה משנשאת אבל לגבי אותן נכסים שנפלו מן האירוסין אחר הסילוק אע"ג דהשת' לית להו שייכות בגווייהו בשעת הסילוק מ"מ כיון דסילוק מהני לדבר שאינו ברשותו ה"ל כמו קנין למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע דחל הקנין כשיבא לעולם ה"נ כיון דלא חזר בו בנתים מהני הסילוק וחל בשעה שנפלו הנכסים שהרי עדיין ארוסה היא ואז יש להן שייכות בגווייהו ומועיל שפיר משא"כ נפלו לה משנשאת דקודם שנפלו אין להם שייכות כלל ואחר שנפלו מיד זכה בהם הבעל שהרי נשואה היא וידו כידה ואין מקום וזמן שיחול הסילוק ודו"ק כי נכון הוא עוד שם במשנה למלך ז"ל וכתב הרא"ש דהירושלמי מיירי אחר הנשואין כיון דידו כידה אין הסילוק מועיל אבל בעודה ארוסה מהני הסילוק אפילו לנכסים שיפלו משנשאת ע"כ ולפי פי' זה פשיטא מאי דבעי ר' ירמי' הוא כיון שעדיין לא נפלו לה הנכסים אי מהני סילוק כי היכי דמהני בארוסה משום דלא באו ברשותו ולפ"ז לא ידעתי מה השיבו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו אדרבה היא הנותנת דמשום דהוי דבר שאינו ברשותו מהני הסילוק דומיא דארוסה והרמב"ן ז"ל ביאר דברי הירושלמי הללו דכתב כיון שנשאת ידו כידה אף במה שעתיד ליפול ולא מהני בה לשון סילוק כו' אך בדברי הירושלמי הפירוש דחוק דעיקר חסר דהיינו ידו כידה ומה שהשיב ויש מתנה על דבר שאינו ברשותו הוא הפך הכונה דאדרבה מטעם זה הי' ראוי שיועיל הסילוק עכ"ל וכבר הקשה בזה בשטה מקובצת ר"פ האשה שנפלו ע"ש ונראה לענ"ד ביאור דברי הירושלמי והוא דודאי אין מן הראוי שיועיל הסילוק אפי' בעודה ארוסה לנכסים שיפלו לה משנשאת כיון דלית לי' שום שייכות בנכסים הללו שהרי עדיין לא באו לידה אלא הא דמועיל הסילוק לדעת הרא"ש אפי' לנכסים שנפלו משנשאת היינו משום דהסילוק אינו מגוף הנכסים אלא מגוף האשה שמסלק עצמו שלא יזכה באשה בשעת נשואין למכירת נכסים ולפירות ולירושה ובאשה גופה כבר יש לו שייכות בגווה שהרי ארוסה היא לו וזכה בה בתורת אירוסין לזה הא דבעי ר' ירמי' קומי דר' זירא כתב לה דו"ד כו' ונפלו לה לאחר מיכן פי' כתב לה אחר שנשאת דו"ד כו' אי מהני הסילוק כיון שעדיין לא זכה בנכסים ולא שייך בי' ידו כידה לזה השיבו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כלומר ממ"נ לא מהני הסילוק דאם באת לדון הסילוק מגוף הנכסים וכי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו שהרי אין לו שייכות בגווייהו שעדיין לא נפלו ואם תאמר שיחול הסילוק על גוף האשה הא פשיט' לי' דכבר זכה בנשואיה וגם לר' ירמי' הוי פשיטא לי' דנשואה ידו כידה ולכך לא איבעי' לי' אלא בנפלו לאחר מיכן ועיקר צד ספקו הוא משום דעדיין לא זכו בנכסים ולא הוי ידו כידה ולזה השיבו יפה אם באת מצד הנכסים ולכך לא הוי ידו כידה כיון שלא זכו עדיין בהן א"כ היאך אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו אבל בעודה ארוסה מהני שפיר הסילוק אפילו לנכסים שיפלו לה משנשאת ומשום דמזכות האשה הוא מסלק נפשיה שלא יזכה בה לפירות ולמכירה ולירושה וכיון דכבר זכה באשה במקצת משנתארסה כדאי' ר"פ האשה שנפלו אם זכה באשה דהכל בא ע"י זכות האשה לזה הוא מסלק עצמו מזכות האשה דאית לי' שייכות בגווה שלא יזכה אח"כ בנשואין בדברים הללו משא"כ כתב לה משנשאת לא מהני סילוקו אפי' לנכסים שיפלו לה אח"כ דאם מצד האשה כבר ידע השואל דתו לא מהני סילוקו דכבר זכה באשה וידו כידה ולא נסתפק ר' ירמיה אלא מצד הנכסים כיון דעדיין לא זכתה בהן האשה ועלה על דעתו שיועיל הסילוק לזה השיבו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כיון דמצד הנכסים אנו דנין לא מהני סילוק אבל באמת אנו דנין מצד האשה ולכך בארוסה שפיר מהני שהרי יש לו שייכות בגווה וכנ"ל ודו"ק. ולפ"ז נראה בדינא דמוהר"מ במרדכי לענין סילוק האשה מקרקע שיקנה בעלה דכתב שם דמהני הסילוק ולפמ"ש נראה דלא מהני כיון דעדיין לא קנה הקרקע ה"ל דבר שאינו ברשותו ולא מהני סילוק בזה מצד הקרקע ומצד השעבוד אי אפשר לסלק כיון דכבר זכתה בו וה"ל כמו נשואה בזה כמ"ש תו' דף צ"ה ע"ש בד"ה וכי כתבה לי' וא"כ לגבי קרקע שלא קנה עדיין לא מהני סילוק ממ"נ דלגבי גוף הקרקע אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ולגבי גוף השיעבוד כבר זכתה בו והוי כמו נשואה והא דמהני הסילוק באשה היינו משום דמסלק נפשיה מזכות האשה עצמה שלא יזכה באשה בנשואין משא"כ בבע"ח דלא שייך הכין ומש"ה לא מהני סילוק וא"כ צ"ל דמוהר"מ במרדכי ס"ל דלא כר"ן והרשב"א אלא ס"ל דמהני סילוק אפילו בדבר שאין לו שים שייכות בגוי' ובסמ"ע סימן ר"ט כתב דמהר"ם אינו חולק ומשום דבע"ח יש לו שייכות ע"ש ולענ"ד נראה דחולק וכמ"ש ודו"ק היטב

ס"ק ז

סילק עצמו מנכסים י"א שאין הנכסים הכתובים בכתובה בכלל והיינו דמסתמ' לשון דו"ד אין לי בנכסייך היינו בנכסי מלוג אבל נכסי צ"ב שהכניסה לו והוא קיבל על עצמו אחריותן אינן בכלל נכסייך ועיין במרדכי פ' הכותב ודעת רב האי גאון הובא בהגהת אשר"י דסילוק דו"ד בסתם שייך גם על נכסי נ"ב ע"ש אמנם נראה לפמ"ש תו' ד"ה כדרב כהנא דלהכי מייתי דרבא לומר דדוקא בתקנת חכמים מהני סילוק דאומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל בדאורייתא לא מהני סילוק וכמ"ש בתשובת מוהראנ"ח לשיטת התו' הבאתיו לעיל סק"ב ע"ש א"כ נראה דבנכסי צ"ב אפילו פירש עליהם הסילוק לא מהני ולא כדמשמע מדברי הרמ"א דמפרש מהני שהרי כתב שאין נכסי צ"ב בכלל משמע הא אי מפרש מהני אבל לשיטת התו' נראה דלא מהני אפילו פירש משום דפירי של נכסי צ"ב לאו מתקנת חכמים אכיל להו אלא מדינא הם שלו שהרי קיבל עליו אחריותן ועיין בתשו' הריב"ש סימן ק"ן ששאל השואל מה יתרון יש לבעל בנצ"ב על נ"מ אחר שאין לו בהן אלא אכילת פירות וירושה וכך הוא בנ"מ וע"ש שהעלה בהכניסה כספים ומיני סחורה הרי יכול הבעל לישא וליתן בהם כרצונו משא"כ בנכסי מלוג וכן בהכניסה כלים אף אם אינו יכול למוכרן מ"מ אם מכרן מכורין לדעת הר"מ ז"ל ולדעת הראב"ד ז"ל גם בקרקעות מכורין עד שעת גוביינא משא"כ בנ"מ גם לפירות בקרקעות יש חילוק דבנ"מ אמרי' התם פירי תקינו לי' רבנן פירי דפירי לא תקינו לי' רבנן ובנכסי צ"ב הכל שלו וכן אמרו בפ' אלמנה לכה"ג דלכ"ע בנכסי צ"ב כשבא' לגבותן צריכין גוביינ' בב"ד משא"כ בנ"מ עכ"ל ע"ש ומבואר דפירי דאכיל בעל בנכסי צ"ב לאו משום תקנת פירות שתיקנו לבעל תחת פרקונה דהתם לא תקינו לי' אלא פירי ולא פירי דפירי ובנכסי צ"ב אכיל אפי' פירי דפירי מוכח דמדינ' אכיל דדידי' נינהו כיון שקיבל עליו אחריותן וכן לענין מכירה נמי מדינ' לית לה רשות למכור נכסי צ"ב כיון דברשות הבעל הן ואם מכרן הוא מכורין א"כ הרי הם שלו ופשיטא שאין האשה יכולה למכור אותן מן הדין ולא מתקנה משום דה"ל של הבעל (והיא אינה אלא בע"ח שהרי חייב לשלם לה דמי' ויכול לסלקה בזוזי לרב אמי ואפי' רב יהודה דס"ל הדין עמה היינו כדמפרש טעמיה משום שבח בית אבי' וה"ל כמו אפותקי מפורש אבל מ"מ אינה אלא בע"ח והיינו דקאמר רב כהנא התם דמחוסר גוביינא ע"ש) וא"כ אי נימא דסילוק לא מהני אלא בדרבנן אבל לא בדאורייתא א"כ לא מהני סילוק בנכסי צ"ב למכירה ולפירי כיון דמדאורייתא דבעל נינהו ולכן נראה דרב האי ס"ל דמהני סילוק אפילו בדאורייתא וכדעת הר"ן וכבר כתבנו בסק"ב דסילוק מהני בדאורייתא לדידן ע"ש. עוד נ"ל דלא מהני סילוק בנכסי צ"ב אפילו במפרש אא"כ לא הכניסה הנכסים לבעל אלא לאחר הנשואין אבל אם הכניסה לו קודם אירוסין תו לא מהני סילוק שכבר זכה בהן ע"י אחריותן שקיבל על עצמו דדוקא נ"מ אין לבעל פירות אלא כנשאת אבל נכסי צ"ב כל אימת דמכנסה לי' אית לי' זכי' בהו ולפירש"י בפ' נערה דף מ"ז דפליגי ר' נתן ורבנן בנדוי' אם הארוס יורשה א"כ למ"ד דבאירוסין יורש הנדוני' לא משכחת לה סילוק מירושה גבי נכסי צ"ב אלא בשהכניסה לו קודם אירוסין והו' סילק עצמו ג"כ קודם אירוסין דאלו אחר אירוסין לא מהני סילוק מירושה בנדוני' שכבר זכה בירושתה והוי כמו נשואה בנ"מ ואם לא הכניסה לו קידם אירוסין נמי לא מהני הסילוק לדעת הרשב"א והר"ן שהרי אין לו שום שייכות בגווייהו אבל כשהכניסה לו קודם אירוסין יש לו שייכות בגווייהו שהרי קיבל אחריותן ועדיין לא זכה בירושתן לכך יכול להסתלק אבל לפירות ולמכירה אפילו הכניסה לו קודם אירוסין כבר זכה ואינו יכול להסתלק מהן ולא משכחת לה אלא שסילק עצמו בעודה ארוסה ועדיין לא הכניסה לו זה נראה לי ודוק. (ולפ"מש שהעלה מארן לעיל סק"ו נלענ"ד דבנצ"ב לא משכחת סילוק מפירות ומכירה כלל דבתר דאכנסה לי' כבר זכה בהן ולא מהני סילק וקודם שהכניסה אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כדאי' בירושלמי והכא אין לומר שמסתלק מגוף האשה כמ"ש מארן לעיל לדעת הרא"ש דהתם בנ"מ הזכות בא לו ע"י האשה כמו שאמרו אם זכה באשה יזכה בנכסים מאותו זכות יכול להסתלק דכבר יש לו שייכות באשה דארוסה היא לו משא"כ הכא לענין נכסי צ"ב דזכי' באה לו ע"י קבלת אחריותן אין לזכי' זו שום התיחסות עם גוף האשה כמ"ש מארן ז"ל דמדינא זכה בהן מחמת אחריותו איך יכול להסתלק מאותה זכי' קודם שבא לידו ולא מהני סילוק בנצ"ב אלא לדעת מהר"מ במרדכי דלא ס"ל כהרשב"א והר"ן אלא דיכול להסתלק אפילו בדבר שאין לו שייכות כלום ולפ"ז מהני הסילוק אפילו בנצ"ב בכל ענין בין קודם אירוסין בין אחר אירוסין רק קודם שהכניסה ודוק:)

ס"ק ח

ואפילו נכסים שנפלו לה אח"כ אינן בכלל כתב ב"ש ז"ל לכאורה קשה דלא משמע כן מרמב"ן ורא"ש והר"ן דהא תירצו קושי' הנ"ל מאי מהני סילוק לדינ' דמתני' וכתבו דמהני לנכסים שנפלו אחר הנשואין ובמתני' מיירי בסילוק סתם ולא התנה בפירוש על הנכסים שיפלו אח"כ וכן מוכח מתשו' מהר"מ שהביאו המרדכי והג"א דס"ל פירות הוי כנכסים שיפלו אח"כ א"כ איך הקשה שם ואימא מפירי סילוק נפשיה איך ס"ד דסילוק סתם מהני לפירי ואפשר לתרץ לדעת הרמב"ן והרא"ש שכתבו לדינא דמתני' דמכירה קיים בלא סילוק ואז מוכח דהסילוק קאי על הנכסים שיפלו אח"כ והוי כפירש בהדי' משא"כ בעלמא מיהו מתשוב' מהר"מ קשה עכ"ל:

והנה בתשו' מהר"מ מייתי ראי' דמהני סילוק עכ"פ במפרש לנכסים שיפלו אח"כ מדפריך בש"ס ואימא מפירי דה"ל דבר שלבל"ע ע"ש ובש"ס שפיר פריך ואימ' מפירי דכיון דלדינ' דמתני' נכסים שנפלו לה בעודה ארוס' בלא סילוק יכולה למכור וא"כ מאי מהני הסילוק וכקושי' התוס' והרא"ש וע"כ צ"ל דמהני הסילוק לנכסים שיפלו לה משנשאת וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש ומשום דה"ל כמפרש וכמ"ש ב"ש בעצמו וא"כ כיון דמפרש לסילוק על דבר שלבל"ע פריך שפיר ואימא מפירי ומוהר"מ דלא מייתי ראי' דמהני סילוק לנכסים שיפלו לה אח"כ מהך קושי' גופה דאל"כ למה ליה הסילוק הא בלא זה יכולה למכור מדינ' דמתני' וע"כ הסילוק הוי לנכסים שיפלו אח"כ דמצי לדחויי דמתני' דהכא אתי' כאמרו לו וכמ"ש התוס' פרק האשה שנפלו ע"ש אבל בש"ס דמקשה ואימא מפירי ע"כ ס"ל דאין סבר' לומר דמתני' אתי' כאמרו לו אלא דסילוק מועיל להו לאותן נכסים שיפלו לה לאחר נשואין דה"ל כמפרש ולכך פריך שפיר ואימא מפירי וזה פשוט (וכ"ת אכתי היאך פריך בפשיטות ואימא מפירי לישני לי' דמתני' אתי' כאמרו לו ומועיל הסילוק לנכסים שנפלו לה כבר חדא דלא ניחא לי' לש"ס לאוקמי מתני' דלא כהנך תנאי דס"ל מכרה קיים ועוד נלענ"ד דהמעיין במהרי"ק שורש י"ג שם יראה דאתי עלה מדין יד בעה"ש על התחתונה והיינו שהי' הבעל טוען שלא כלל בסילוקו אלא נכסים שהיו לה ולא נכסים שיבואו לה וע"ז כתב כיון שפירש לא מצי טעין הכין ומיני' דאם לא פירש אמרי' יד בעה"ש על התחתונה ולא סילק נפשי' אלא מנכסים שהיו לה ולכך פריך שפיר ואימא מפירי וע"ש בפירש"י שכתב ואימא מפירי מסלק נפשיה כו' והוא פחות שבכולן כו' ע"ש הרי דש"ס ג"כ מדין יד בעה"ש קאתי עלה ובהא מודה מהרי"ק דהיכא דעדיף לי' לפרש הסילוק על אותן נכסים שלא באו לידה אמרי' יד בעה"ש על התחתונה ונסתלק מפירי דוקא אף שעדיין לא באו לידה כיון דהכי עדיף ליה לבעל משא"כ בהא דמהרי"ק דעל אותן נכסים שבאו לידה כבר בודאי מפרשינין הסילוק אלא שבאת להוסיף עליו דאף מנכסים שיבואו לה סילק נפשיה להכי פסק מוהרי"ק דאם לא פירש אמרי' דנכסים שיפלו אח"כ אינן בכלל דיד בעה"ש עה"ת ודוק. כי נכון הוא:)

סעיף ג

ס"ק ט

כשאמר לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי בנכסייך אם קנו מידו שם ר"פ הכותב איבעי' להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו ורב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו ופירשו הרי"ף והרמב"ם דקאי אארוסה וס"ל לרב נחמן דכיון דקנו מידו במקום דא"צ קנין ע"כ לטפויי אתי לסלק עצמו מכל הדברים. ורש"י ז"ל מפרש דקאי אבריית' דהאומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו ובתוס' הקשו על פירש"י דמה מועיל שם הקנין שהרי למי מקנה אותה הלא לכ"ע מפקר לה ונראה לר"י דאנשואה קאי דאמרינן ידו כידה אי מהני לה שום קנין עכ"ל התוס' ע"ש והא דלא מפרש רש"י ז"ל דקאי אנשואה נלענ"ד לפ"מ דאיתא בנדרים ס"פ השותפין דף מ"ח ההוא גברא דה"ל ברא דהוי שמיט כיפי דכיתנ' אסרינהו לנכסים עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורב' מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוי בר ברא צורב' מרבנן ליקני' אמרי פומבדיתאי קני ע"מ להקנות וכל קני ע"מ להקנות לא קנה ורב נחמן אמר קנה דהא סודר' קני ע"מ להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודר' אי תפיס לא מיתפס ועוד סודרא קני ע"מ להקנות וקני מן השת' הלין נכסי דהדין לאימת קני לכי הוי בר בריה צורב' מרבנן לכי הוי הדר סודר למרי' ע"ש. והנה הכותב לנשואה דין ודברים אין לי בנכסייך וקנה מידו לא הוי אלא קני ע"מ להקנות דהא לא סילק נפשיה אלא למכירה שאם תהא מוכרת וניתנת יהא קיים ודוקא בדיעבד אם תמכור אבל לא לכתחילה וכמ"ש בתוס' וכ"כ ב"ש סק"א ע"ש אבל לא מפירות וירושה ואפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דקנין לטפויי אתי היינו דוקא בארוסה דלא בעי' קנין אבל בנשואה דצריך קנין לאו לאטפויי קאתי ויד בעה"ש על התחתונה ולא סליק נפשיה אלא ממכירה בדיעבד וכ"כ ב"י בבדק הבית וא"כ בקנין דנשואה כשאומר דו"ד אין לי בנכסייך לא נתן לה כלום והיא ג"כ לא זכתה כלום בשום דבר רק שאם תמכור תהיה בדיעבד מכירתה קיימת ואין זה אלא כאומר קני ע"מ להקנות היינו ללוקח דידה ולכשתימצי לומר דרב נחמן לשיטתי' אזיל דס"ל קני ע"מ להקנות קני לכך ה"נ מהני:

אבל דרב אשי תקשי לן דהתם ס"ל דקני ע"מ להקנות לא קני, ובשמעתין א"ל רב אשי לאמימר בעורר אי בעומד למאי נ"מ לכדרב יוסף א"ל לא שמיע לי ע"ש ונהי דיש לומר דרב אשי לא קיבלה לדאמימר מ"מ בעומד פשיטא ליה דמהני ואמאי הא ס"ל לרב אשי דקני ע"מ להקנות לא קני לכך פירש רש"י ז"ל דקאי אברייתא בשותף דהוי קנין גמור ודוק:

סעיף ד

ס"ק י

הוסיף להתנות גם על הפירות שאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כתב ב"ש ז"ל אינו אוכל פירות בחייה ומכרה קיים דהא אמר דו"ד אין לי בנכסייך אלא כשאומר דו"ד אין לי בפירות נכסייך אז מכרה בטל כ"כ תוס' דף נ' פ' נערה ועיין ב"י וב"ח מיהו בתוס' ב"ק דף פ"ח איתא אף בכותב דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן מכרה בטל עכ"ל וע"ש במ"ש בסתירת דברי התוס' ולענ"ד נראה דהא דכתבו התוס' בב"ק ליישב קושייתם לרבי יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף למה ליה לתקנת אושא ותירצו דצריכי' לתקנת אושא היכ' דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ע"ש ובכתובות דף נ' כתבו דצריך תק"א היכא דכתב לה דו"ד אין לי בפירות נכסייך דאם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן א"כ מכרה קיים עכ"ל ונראה דהא ודאי דינא הוא דכי כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך הרי סילק עצמו מן המכירה שיהא מכירה קיים אלא דהתו' בב"ק ס"ל דאע"ג דמסלק נפשיה שיהיה מכרה קיים אפ"ה בתר תקנת אושא שתקנו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ושתהא ירושתו קיימת ולא תוכל האשה להפקיע ירושתו ע"י מכירה ושיהיה דינו כלוקח ראשון גם סילוק לא מהני ומשום דשיטת תוס' דקי"ל כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה וכמ"ש בטור בשם ר"ת והר"י ע"ש בסימן ס"ט ובסימן זה:

ונראה דטעמייהו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך אע"ג דסילק נפשיה בעודה ארוסה ואמר דו"ד אין לי בנכסייך אפ"ה אם מתה יירשנה משום דירושה דרבנן וגם תקנת אושא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ובחידושי הרא"ה ז"ל הביא שטת ר"ח דקי"ל כרשב"ג וז"ל ואיכא מ"ד דהיינו טעמא דר"ח דקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואע"ג דבדאורייתא תנאו קיים הכא תנאו בטל כדאמרי' לעיל אליב' דר' יהודה וליתי' דלעיל נמי אמרינן אפי' לר' יודא דלא אמרי' האי טעמא אלא בכתובה משום דלכל יש כתובה אבל לא לפירות וירושה ודאי כפירות דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות עכ"ל וע"ש וכ"כ הרמב"ן דירושה כפירות דלא שכיח אמנם בתוס' ב"ב פרק חזקת דף מ"ט ד"ה וכדרב כהנא הקשו בהא דרב ס"ל דמירושה אינו יכול לסלק ומ"ש מפירות וז"ל וי"ל דשאני ירושה דנפלה קמיה דבעל דיורשי האשה כנכרים הם באותה ירושה לגבי בעל אבל הכא מנכסי מלוג יכול להסתלק שישארו ביד מי שהן עכשיו דהיינו ביד האשה ועוד מצינו לומר דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה אבל בדבר דליכא כותיה בדאוריית' לא עביד רבנן חיזוק א"נ פירות דלא שכיחי לא עביד כדאמרי' ריש אע"פ לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות דלא שכיחי כמו ירושה דאין לך אשה שאין לה נכסי צאן ברזל שיורש הבעל דאפילו במשיאים יתומה תנן לא יפחתו לה מחמשים זוז הלכך ירושת צאן ברזל שכיח ולא פלוג רבנן בירושת הבעל דכל ירושות אין יכול להתנות אבל פירות דלא שכיחי דאיכא טובא דלית להו נכסי מלוג לא עשו חיזוק ע"כ וע"ש:

ובספר נתיבות משפט דף קס"ט הסיג על מ"ש רבינו ישעיה ז"ל מה ששאל השואל בלותה ואכלה ועמדה ונשאת הבעל יורש או לוקח הוי דהיינו דוקא בנכסי מלוג נסתפק אבל בנכסי צאן ברזל פשיטא דלוקח הוי וזכה מיד בגופן דהא קיימו באחריותן וע"ש שהשיגו ומוהרי"ק סימן י"ח סבירא ליה ג"כ כדעת רבינו ישעי' עיין שם ובנתיבות משפט השיג גם עליו וגם בתשו' מהרי"ן לב סימן ע"ב ח"א מפקפק על דברי רבינו ישעי' ז"ל ובשו"ת מנחת יעקב סימן ב' ג"כ כ' שדעתו כדעת בעל נתיבות משפט וז"ל שם וכן נ"ל פשוט מדברי הטור ר"ס צ"ו וכן הרמב"ם ושאר פוסקים שכתבו וז"ל הבעל יורש את אשתו בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב הרי דגם בנכסי צ"ב מקרי יורש לפעמים עכ"ל א"כ לפ"ז תקנת אושא דהבעל יורש את אשתו אפי' במכרה ושיוציא מיד הלוקח אם מתה שייכא גם בנכסי צ"ב וא"כ כיון דירושה שכיחא דאין לך אשה שאין לה נכסי צ"ב והוא נמי בכלל תקנת אושא וחכמים עשו חיזוק דבריהם יותר משל תורה וה"ה נמי בנ"מ לא מהני סילוק דלא פלוג וכמ"ש תוס' לענין ירושה ולכך אע"ג דמתנה ואומר דו"ד אין לי בנכסייך אפ"ה אם מכרה ונתנה ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח ומשום תקנת אושא וסילוקו לא מהני דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וירושה שכיחא דכל הנשים יש להן נצ"ב משא"כ פירות דלא שכיחי ואע"ג דגם בנכסי צ"ב יש לו פירות וא"כ נימא דגם פירות שכיחי דאין לך אשה שאין לה נצ"ב כבר כתבנו לעיל סק"ז דפירי דאכיל בעל בנצ"ב לאו מתקנת חכמים תחת פרקונה אכיל להו דהא בנכסי צ"ב אכיל אפי' פירי דפירי ואי הוי מן התקנה הא אמרי' פירי דפירי לא תקינו לי' רבנן אלא מדינא אכיל משום דאחריותו עליו אבל בירושה הוא בנצ"ב יורש כמו בנ"מ ובשניהם התקינו באושא שיהי' לו דין יורש ודין לוקח דטבא לי' עבדו לי' היכא דאינהו אפסדו אנפשייהו הוי לוקח וביובל הוא יורש לטובתו ושוין בזה נצ"ב כמו נ"מ ומש"ה לא פלוג ולא מהני תנאו לסלק עצמו ממכירה אפי' בנ"מ ואם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח אע"ג שסילק עצמו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה זה הנלענ"ד בשיטת תוס' ב"ק דף פ"ח:

(וצ"ע דלפ"ז אמאי נקטו תו' דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן דבנכסייך לחוד סבי דאי לאו תקנת אושא היתה מוכרת וקיים כמתני' דריש הכותב ועכשיו לאחר תקנת אושא לא מהני סילוק דחכמים עשו חיזוק ועוד ק' לי אפילו בלא הך סברא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ה"ל לתו' לאוקמי תקנת אושא בכותב לה דו"ד אין לי בנכסייך לחוד כיון דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה לכך יכול הבעל לומר לא נסתלקתי רק בחייך שתהי' המכירה קיימת בדיעבד ולא אוציא בחיי' ולפירות אבל מתקנת אושא לא נסתלקתי ואם מתה מוציא מיד הלקוחות וגם לדיד דקי"ל כתקנת אושא קשי' לי במאי דפסקו הפוסקים בכותב לה דו"ד אין לי בנכסייך אם מכרה או נתנה קיים ומשמע אפילו מתה אינו מוציא מיד הלוקח ואמאי נימא דלא סילק נפשיה אלא בחיי' ולפירות דיד בעה"ש על התחתונה ועיין בש"מ שכתב בשם רש"י והריטב"א ושאר קדמונים דרב אשי לא פליג אדאביי דהכא יד בעל השטר על התחתונה כיון דזכות הבעל ברור. אלא דרב אשי מפרש דמגופיה דלישנא נמי מוכח שפיר ע"ש באורך ולא עת האסף עתה יצ"ט. אח"ז ראיתי בס' בית מאיר שהרגיש בקושייתי האחרונה וע"ש שהביא בשם הגאון בעל פ"י דהכא הוי כמו שובר דיד בעל השובר על העליונה כיון דמוחזק ונעלמו מעיני הגאונים גם שניהם דברי השטה בשם רש"י והריטב"א דרב אשי לא פליג אדאביי והכא לא דמי לשובר כיון דהחוב ברור וליכא ריעותא בלשון השטר ע"ש באריכות. ועוד נלענ"ד דאפילו לרב אשי דדייק בלישנא נמי שייך לומר בנכסייך ולא לאחר מיתה וכיון דלא סיל' נפשיה לאחר מיתה הרי נשאר בתקפו ולא הפסיד מתקנת אושא ואפשר ליישב לפמ"ש מארן ז"ל לעיל סימן נ' סקי"א ובקצה"ח סימן ק"ג דעיקר תקנת אושא הי' לדעת רש"י שיהי' קנין פירות דבעל כקנין הגוף נמצא כיון שמכרה ואיני יכול להוציא בחיי' לפירות כיון שסילק עצמו גם כשמתה אינו יכול להוצי' מיד הלקוחות שכבר הפסיד קנין פירו' שלו אמנם בדברי התו' א"א ליישב כן שהרי דעתם דתקנת אושא איני תלוי בפירות מדתירצו דאיירי בכותב לה דו"ד אין לי בפירותיך וכמ"ש מארן ז"ל שם אלא דנראה דתו' לא ס"ל כרש"י והריטב"א אלא דרב אשי פליג אדאביי וס"ל דהכא לא אמרי' יד בעה"ש עה"ת וס"ל דדמי' לשובר וכמ"ש בש"מ בשם יש מי שסובר כן ע"ש וא"כ לדידהו לק"מ.) ושיטת תוס' פ' נערה דף נ' דכתבו באומר דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן דמכרה קיים וכן הוא שיטת התוס' ביבמות דף ל"ו ד"ה דאי ע"ש נראה דהוא כתירוץ הראשון בתוס' ב"ב שם דשאני ירושה דנפלה קמי' דבעל דיורשי האשה כנכרי' הם באותה ירושה לגבי הבעל כו' וא"כ במכרה ונתנה דזוכה הלוקח ונשארו ביד מי שהן עכשיו דהיינו ביד האשה כמו שהן עכשיו ביד האשה למכירה ונתינה מש"ה מהני סילוק דו"ד א"ל בנכסייך לענין שאם מכרה ונתנה קיים ואפי' מתה אינה מוציא מיד הלוקח ולא עשו חיזוק אלא אם לא מכרה ומתה דנפלה ירושה קמי' דבעל דיורשי האשה כנכרי' חשיבי לאותה ירושה ודו"ק היטב.

ס"ק יא

אבל מוכרי' הפירות ולוקחי' בהן קרקע ואוכל פריתיו זה היא דעת הרמב"ם פכ"ג מאישות והרא"ש כת' מדקאמר בדשיירא משמע דהדבר תלוי בה ואם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע ע"ש וכ"כ הר"ן ע"ש. וליישב דברי הרמב"ם מש"ס דילן דאמרי' בדשיירא נראה לענ"ד דהנה האומר דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן סילק עצמו בתיבת בפירותיהן שלא יאכל הוא הפירות אבל יהיו נשארי' ביד האשה והם שלה כשאר נכסים ובמה שאמר בנכסייך סילק עצמו שתהא היא יכולה למכור נכסים ולא יוציאם הוא מיד הלקוחות וכיון שסילק עצמו מפירותי' והרי הם שלה ובכלל נכסיה כבר סילק עצמו שתהא יכולה למכור בנכסים לפ"ז ראוי מן הדין שתמכור פירותי' בלי שום מוחה שהרי במה שאמר ובפירותיהן נעשו נכסי האשה ובמה שאמר בנכסייך כבר התיר לה המכיר' בכל נכסים ואולי דעת הרמב"ם דאפי' לכתחלה יכולה למכור וליתן וא"כ הי' מהראוי שתוכל למכור וליתן ולכלות הפירות אלא אחר שנתבאר לעיל סעיף ב' דבסילוק סתם מנכסים אין כונתו אלא לנכסים שבאה כבר לידה אבל לא לנכסים שיבואו לידה אא"כ פירש בהדיא וכמו שפסק רמ"א בשם מוהרי"ק א"כ הפירות שלא באו עדיין לעול' אינ' בכלל נכסייך ולא נסתל' מהן שתהי מוכרת' (ואע"ג שפיר' בהדי' ואמ' בפירותיך אין בזה סילו' למכירה רק סילוק מאכיל' שלא יאכל הוא ויהיו שלה כשאר נ"מ שלה דיד בעה"ש על התחתונה וכיון שהם כשאר נכסים ובכלל סילוק בנכסייך לא באו כיון שלא היו בעולם בשעת סילוק א"כ אינה רשאה למוכרם כמו אותן נכסים שנפלו לה משנשאת כמ"ש רמ"א לעיל סעיף ב' ע"ש) וצריכה היא לשמור הפירות וליקח בהן קרקע שיאכל הבעל פירות דלא גרע מאלו נפלו לה נכסים משנשאת מש"ה ס"ל להרמב"ם דמוכרי' הפירות ולוקחי' בהם קרקע והבעל אוכל פירותי' אמנם במשנתנו דאכתי לא הוו דנין כרבותינו שנמנו ולא כתקנת אושא אלא היו דנין בנכסים שנפלו כשהיא ארוסה וניסת מכירתה קיימת אפי' בלא סילוק וכקושית התו' והרא"ש וע"כ צ"ל כפי' הרמב"ן והרא"ש דסילוק מועיל לנכסים שנפלו משנשאת דה"ה כאילו פירש כן וכמ"ש הב"ש סק"י ועמ"ש לעיל סק"ח וכיון דבמתני' נכללו בפי' נכסייך נכסים שיפלו משנשאת א"כ ה"ה פירותי' הוו בכלל סילוק נכסייך דהא ה"ל כאילו פירש בהדי' לנכסים שיבואו לידה וכמו שמוכר' נכסים שנפלו לה משנשאת כך היא רשאה למכור פירותי' וכולם בכלל סילוק בנכסייך הן ומש"ה שפיר קאמר הש"ס בדשיירא דבידה למכור שהרי הסילוק הוא לנכסים שיבואו משום דנכסים שהיו בידה בשעת אירוסין לא בעי' סילוק מדינא דמתני' כמ"ש אבל לדידן השתא דאפי' נכסים שנפלו לה קודם שניסת קי"ל דמכרה בטל א"כ אין סילוק מנכסייך כולל רק נכסים שהיו לה ולא מה שעתיד להיות לה וא"כ גם פירותי' אינם נכללי' בכלל נכסייך ונשארו כשאר נ"מ שלה לכך יפה פסק הרמב"ם שלא תמכור הפירות ותאכלם אלא מוכרין הפירות ולוקחין בהן קרקע והבעל אוכל פירות כדין נכסים שנפלו לה משניסת ודו"ק כי נכון הוא.

סעיף ז

ס"ק יב

התנה עמה שלא יירשנה הרי זה לא יירשנה ודעת ר"ח דלא מהני תנאי שלא יירשנה וכרשב"ג במתני' ואע"ג דקי"ל מתנה עמ"ש בתור' בדבר שבממון תנאו קיים כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דשאני הכא דלא בא לעולם והרי הוא כמו שאמר לא אירש את אבא דלא אמר כלום וסמך על הירושלמי דגרסימן תמן ר' ירמי' בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו הלכה כרשב"ג שאמר אם מתה יירשנה ולא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתירה תנאו בטל בתנאי גוף והכא בתנאי של ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שלבסוף זכה בהם ופי' הרב ז"ל לאחר מיתתה הוא יורשה ואינו יכול לסלק נפשי' ממאי דלא אתי לידי' והרי הוא כמי שאומר לא אירש את אבא כך פי' רבינו וכל אילו דברי' לסייע לר"ח ז"ל אבל עיקר הדברי' כדברי הרב הגדול רבינו יצחק ז"ל דכיון דאוקימנא למתני' בגמ' דילן בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשי' מינה כו' ושמא ר' ירמי' בשם רב ס"ל מתני' בכותב לה משנשאת ובהא מסתבר טעמיה דלא מני סלוקי נפשי' אפי' בקנין דראוי ליפול הוא ועדיין אין לו אבל כיון דמוקי מתני' בכותב לה ועודה ארוסה ודאי דמצי מסלק נפשי' מירושה כי היכי דמצי מסלק מגופא ומפירי אע"ג שלא באו לידו ומ"ש נחלה אלא מפני שהוא מתנה עמ"ש בתורה ואנן קי"ל תנאו קיים ומגמ' דילן מוכח דטעמא דמתני' ליכא לפרושי בהכי מדאקשינין מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' ואוקמינין דירושת הבעל מדבריהם וחכמי' עשו חיזוק לדבריהם כו' ואי ס"ד איתי' להאי טעמא ה"ל למימר הכא משום דלבסוף זכה בהם וכו' והאיך נסמוך על גמ' דידהו דפליג בהדי' אדילן כו' וע"ש. והנה מ"ש הרשב"א דבכותב לה ועודה ארוסה כי היכי דמצי מסלק נפשי' מגופה ומפירי ומ"ש נחלה כו' כבר כתבנו לעיל בסק"ג דיש לחלק בין ירושה לפירות ע"ש ומה שתמה הרשב"א ז"ל על הר"ח דמגמ' דילן מוכח דטעמא דמתני' ליכא לפירושי בהכי מדאקשינן מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' כו' ואי ס"ד איתי' להאי טעמא ה"ל למימר דהכא משום דלבסוף זכה בהם והיאך נסמוך על גמ' דידהו דפלוג בהדיא אדילן, ונראה לפמ"ש הרמב"ן במלחמותיו בטעמא דר"ח לפי שהבעל אין לו בנכסי אשתו קנין כלל בחיי' לפיכך אם כתב לה הבעל וסילק ידו מנכסים לאו כלום הוא וזה כגון הבן שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו בנו יורשו עכ"ל והיינו אע"ג דלפירות ולמכירה מהני סילוק משום דחשיב קצת שייכות דאע"ג דעדיין ארוסה היא מ"מ עומדת היא לינשא וכשתנשא ה"ל דידי' לפירות מש"ה ה"ל קצת שייכות ועיין בפרק האשה שנפלו בתוס' ד"ה סיפא אימר בזכותו נפלו שכתבו ז"ל דהכא בודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לינשא הלכך לכתחלה לא תמכור עכ"ל אבל לירושה אפי' לאחר נשואין אין לו שייכות בהן דאין לו זכי' אלא לאחר מיתה ואפי' ירושת הבן לא מיקרי שייכות בחיי אביו וסילוק לא מהני אלא בדבר שיש לו שייכות וקצת זכי' וכמ"ש הרשב"א והר"ן דלא מהני סילוק קודם אירוסין מהאי טעמא. זהו המבואר מדברי הרמב"ן בטעמא דר"ח ז"ל דלא מהני סילוק לירושה:

ולפ"ז דרך תנאי גמור קודם קידושין או קודם נשואין שהוא כונסה על תנאי זה וכמ"ש הראב"ד (פ"ג) [פכ"ג] מאישות [ה"ז], א"כ ודאי מהני דהא אדם מתנה גם על דבר שלבל"ע רק סילוק שלא על דרך תנאי הוא דלא מהני ומשום (הסילוק) [דסילוק] אינו מועיל בדבר שאין לו שום זכי' כלל:

והנה במשנתינו דתנן הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך לא מיירי בדרך תנאי אלא מדין סילוק, (וכן מבואר שם בתוס' ד"ה וכדרב כהנא ע"ש), וקאמר ת"ק דאם כתב לה דו"ד אין לי בחייך ובמותך אם מתה לא יירשנה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל, ומדנקט רשב"ג מתנה עמ"ש בתורה ודאי הוסיף דאפי' דרך תנאי גמור תנאו בטל, לזה קאמר בירושלמי הלכה כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה והיינו במאי דאיירי ת"ק שכתב דרך סילוק ולא דרך תנאי גמור בהא הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו שהוסיף דאפי' בתנאי גמור תנאו בטל מפני שהתנה עמ"ש בתורה דזה דוקא בתנאי גוף והכא בתנאי של ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאי בטל, כלומר לסילוק גרידא קרי לי' תנאי בטל משום דלבסוף זכה בהם, אבל במה שאמר רשב"ג דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ומשמע דאפי' הי' תנאי גמור בקידושין או בנשואין הוא בטל, בזה אין הלכה כמותו רק במה דקאי על ת"ק היינו בסילוק גרידא דקרי לי' תנאי ולא תנאי גמור וכל שאינו בתנאי גמור סילוקו בטל שלבסוף זכה בהם וכמ"ש:

ובש"ס דילן דנקט רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה משמע דהלכ' בכל דבריו ואפי' דרך תנאי גמור ולא מטעמיה לכך לא מצי למימר בש"ס דילן טעמא לפי שלבסוף זכה בהן דבדרך תנאי גמור לא שייך האי טעמא דיכול להתנות על דבר שלבל"ע בתנאי גמור ואיהו הא קאמר הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה משמע דבכל דבריו הלכה כמותו רק לא מטעמיה להכי הוצרך בש"ס לפרש בענין אחר ודו"ק:

ומ"ש הרשב"א דר' ירמי' בשם רב מוקי למתני' בכותב לה משנשאת ובקנין לכאורה קשה דהא בש"ס דילן דמקשה וכי כתב לה הכי מאי הוי מקדים לי' תני ר' חייא האומר, ופי' הר"ן דהביא ראי' דלא נימא דמיירי בתוס' בקנין לכך הביא הא דר' חייא והבאתיו סק"א, וא"כ היכי מוקי לה בנשאת ובקנין כיון דתני ר' חייא האומר:

ולכן נראה דר' ירמי' דמוקי לה בנשאת לאו בקנין מוקי לה כיון דתני ר' חייא האומר אלא דטעמא הוא דמהני סילוק למכור ולפירות משום דהן הן הדברי' הנקנין באמירה וס"ל להירושלמי דאפי' אחר נשואין נקנין באמירה וכדאיתא שם בירושלמי ר"פ אע"פ ע"ש שמבואר הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרי' ויכולה היא אמרי כן מעיקא לי' ומשבק לה וע"ש, ומש"ה מוקי לה כשנשאת ובאמיר' בעלמא ואע"ג דנשואה ידו כידה נקנה היא באמירה ואפ"ה מירושה כיון דאינו נותן לה כלום אלא שמסלק עצמו מירושה וכיון דכבר זכה בה לירושה תו לא מהני סילוקו ובש"ס דילן מוקי לה בעודה ארוסה, ולא מצי לאוקמי בנשואה דידו כידה ובאמירה אינו נקנה לדידן אלא דוקא קודם קדושין (כ"ש) [כמו שאמרו] עמדו וקדשו עמדו ונשאו אבל לאחר נשואין לא נקנין באמירה ובקנין ליכא לאוקמי דהא תני ר' חייא האומר ודו"ק:

ס"ק יג

אבל אם התנה עמה אחר שנשאה תנאו בטל, ובמשנה למלך פכ"ג מאישות (ה"א) כתב לשיטת התוס' דמהני סילוק משום דהוי דרבנן א"כ הי' נראה לכאורה דאף בנשואה מועיל סילוק הירושה כיון דהוי דרבנן וכ"ת כיון דהוי נשואה הוי ידו כידה, הא ליתא דבשלמא לפירות שעתיד לזכות בחיי' חשיב כאילו זכה בהם כיון דהוי ידו כידה ולא מהני סילוק, אבל ירושה שאינו זוכה אלא לאחר מיתה לא חשיב ידו כידה וכן נראה מדברי הר"ן שכתב וירושת אשתו לאחר שנשאת לירושת אביו דמי' כו', תיפוק לי' דבירושת אשתו איכא טעמא אחרינא דידו כידה, אלא ודאי דטעמא דידו כידה לא מהני אלא למה שזוכ' בחיי' כו'. אבל התוס' דלא ס"ל האי טעמא מדנתנו טעם לירושת אביו משום דהוי מן התורה משמע דאי לאו האי טעמא הוי מהני סילו' משום דלא חשיב כאלו זכה, א"כ ירושת אשתו דהוי דרבנן אפי' אחר שנשאה מהני וזה הי' סברת רב אלפס כפי מה שהבין רבינו ז"ל מדבריו וכמ"ש הרה"מ בפרקין אך סברא זו היא דחויה מכל הפוסקים וכולהו ס"ל דלאחר שנשאת לא מהני סילוק וחלקו על רבינו במה שהבין הוא מדברי הרי"ף ז"ל כו' אם לא שנאמר דטעמא דידו כידה מהני אפי' לירושה ולפ"ז הי' נראה דמהני קנין כו' ומיהו אפשר דקנין לא מהני לירושה כו' נהי דחשיב כאלו זכה לענין דלא מהני סילוק אבל לא חשיב כאלו זכה לגמרי לענין שמועיל קנין ע"ש:

ואפשר לומר דהשתא בתר דתיקון תקנת אושא ועשאו לבעל כלוקח משעה שנשאה א"כ גם לירושה הוי ידו כידה כיון דזכה למפרע בחיי' וכמו בפירות, וזה לדעת הרא"ש והטור דס"ל בסי' צ' דאף בחייה הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע בלא דמי' ע"ש, לכך אינו יכול לסלק עצמו בדברים. מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דדוקא אם מתה אז הבעל מוציא הגוף מיד הלוקח אבל בחיי' לא, א"כ לא חשיב ידו כידה לענין ירושה ולכך ס"ל להרמב"ם דיכול להסתלק, ועדיין הדבר צריך תלמוד:

ס"ק יד

ומכל מקום אם מחייב עצמו להחזיר ליורשי' מה שיורש ממנה צריך לקיים, והוא בר"ן פ' הכותב [מב, א מדפי הרי"ף] בשם הרמב"ן דהא דאיתמר בירושלמי אין מיתת בלא בני תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים משכחת לה בכותב לה ועודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשי' מה שיירש ממנה ע"ש:

ונראה דאיכא נפקותא בין מסלק בעודה ארוסה מירושתה ובין מחייב עצמו להחזיר ליורשיה, כגון שמכרה ומתה דאיכא תקנת אושא שהבעל מוציא מיד הלוקח, דבמסלק בעודה ארוסה דאין הבעל יורש כלל אלא יורשי האשה יורשין אותה והם אין מוציאין מיד הלוקח כמו מכר האב דאין הבן מוציא מיד הלוקח דתקנת אושא לא היתה אלא לבעל ולא לשאר יורשין, משא"כ במחייב עצמו לאחר שנשאת להחזיר ליורשים מה שיירש ממנה א"כ הבעל יורש כדינו שהרי לא סילק עצמו מירושה רק קיבל ע"ע חיוב ליתן ירושתו ליורשי' א"כ הבעל מוציא מיד הלוקח כיון שהוא יורש את אשתו הרי הוא לוקח ראשון בתקנת אושא, רק הוא צריך ליתן אח"כ הכל ליורשי האשה מצד חיובו שנתחייב הוא להם:

ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ח שם בענין שטר חזרה שהתחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה, ובחיי' נתנה היא הכל לבעלה במתנה גמורה, והעלה שם דאין ליורשי' אלא מה ששיירה וזו לא שיירה שהרי נתנה הנכסים לבעלה במתנה דאף היא יכולה למכור וליתן במתנת בריא שאין להם ליורשים אלא מה שתשייר ע"ש:

ולפי מ"ש נראה כיון דמדין תקנת אושא אם מכרה לאחר הבעל מוציא מיד הלוקח כיון שהוא לוקח ראשון והוא חייב להחזיר ליורשי' מצד חיובו שנתחייב, א"כ ה"ה אם נתנה לבעלה במתנת בריא כיון דהבעל לוקח ראשון משעה שנשאת אין המתנה חל כלל דכבר הוא שלו ומחויב הוא להחזיר ליורשי' כמו שהתחייב בעצמו ודו"ק (ו):

ו [הגהה מחתן המחבר - ולכאורה צ"ע לפ"מ שביאר מארן ז"ל לעיל סי' צ"א סק"ה דטבא לי' עבדו לי' והיכא דאיכא פסיד' לתרוויהו אוקמוהו אדיניה ולכך ביובל הוי יורש משום פסידא דידיה, וא"כ ה"נ נימא משום פסידא דידה הוי יורש וחיילא מתנתה ואין ליורשיה אלא מה ששיירה וכמ"ש מהרי"ט, וצ"ל דכיון שאם היתה נותנת או מוכרת לאחרים היה הבעל מוציא מדין לוקח ראשון לא פלוג רבנן ואפלו מוכרת לבעל עצמו אמרי' לוקח ראשון הוא וכמ"ש תוספות והרמב"ן ס"פ י"נ לגבי נחבל הביאם מארן ז"ל סי' צ"א סק"ה ע"ש, ואכתי צ"ע):

עוד כתב מהרי"ט בתשו' הנ"ל והוכיח דמה שמתחייב הבעל להחזיר ליורשי' לא הוי חיוב כלל דא"כ הרי הקנה לנולדים כגון יורשיה שאין עכשיו בעולם מי לא מהני תנאה ולא יטלו חלק ירושתם דהא קי"ל דאין אדם מקנה דשלבל"ע ואפילו לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע, לדבר שלבל"ע ודאי לא כו'. עוד כתב שם לפי מ"ש הר"ן פ"ק [דגיטין ו, א מדפי הרי"ף] שטעמו של הרמב"ן דס"ל אפי' כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דיכול למחול משום דלא מצי לאשתעבודי למי שאינו מבורר דבדאורייתא אין ברירה, והר"ן חילק לומר כיון שאין ברירה של א' פוסל את של חבירו ויכול הוא להשתעבד לכולם בחוב בזה אחר זה כגון שב"ח ימחהו אצל אחרים ואחרים לאחרים אבל זה שהוא משתעבד למי שראוי ליורשה מן הדין בשעת מיתתה זה אינו מבורר כי מי שהוא קרוב עכשיו שמא באותו שעה לא יהיה בעולם ותחזור ירושה לאחרים רחוקים ובהא בודאי ברירתו של האחד פוסלת האחר שאינו משתעבד אלא למי שיהיה קרוב באותו שעה ובכה"ג אין ברירה, כהא דתנן הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו', אלא ע"כ אין תנאי זה הקנאה של בעל אלא תנאו של אשה שהיא מתנה בשעה שמכנסת לו הנכסים על מנת זה כו' וע"ש:

והנה לפי דברי מהרי"ט אלו שטר חזרה לאחר שנשאת אינו כלום, חדא משום דמקנה לנולדים ואין מקנה לדבר שלבל"ע, ועוד דאין ברירה ולא מהני אלא תנאי בשעת נישואין דיכול אדם להתנות אפילו בדבר שלבל"ע ואם לא יקיים התנאי יהיו הנשואין בטלין, ואם כי נראין דברי מוהרי"ט וטענותיו בריאות וטובות, אמנם מה נעשה שהם נגד דברי הרמב"ן שכתב להדיא דאחר נשואין מהני כשמחייב עצמו להחזיר ליורשיה והובא בריב"ש סימן צ"ד וסימן ק"ב ע"ש ולפמ"ש מהרי"ט אינו כלום כיון דלא הוי תנאי בשעת נשואיולכן נראה דר' ירמי' דמוקי לה בנשאת לאו בקנין מוקי לה כיון דתני ר' חייא האומר אלא דטעמא הוא דמהני סילוק למכור ולפירות משום דהן הן הדברי' הנקנין באמירה וס"ל להירושלמי דאפי' אחר נשואין נקנין באמירה וכדאיתא שם בירושלמי ר"פ אע"פ ע"ש שמבואר הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרי' ויכולה היא אמרי כן מעיקא לי' ומשבק לה וע"ש, ומש"ה מוקי לה כשנשאת ובאמיר' בעלמא ואע"ג דנשואה ידו כידה נקנה היא באמירה ואפ"ה מירושה כיון דאינו נותן לה כלום אלא שמסלק עצמו מירושה וכיון דכבר זכה בה לירושה תו לא מהני סילוקו ובש"ס דילן מוקי לה בעודה ארוסה, ולא מצי לאוקמי בנשואה דידו כידה ובאמירה אינו נקנה לדידן אלא דוקא קודם קדושין (כ"ש) [כמו שאמרו] עמדו וקדשו עמדו ונשאו אבל לאחר נשואין לא נקנין באמירה ובקנין ליכא לאוקמי דהא תני ר' חייא האומר ודו"ק:ן וההקנאה מצד הבעל לא מהני מידי. ונראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ן דקאי אמאי דאתמר בירושלמי אין מיתת בלא בני' תיהדר לבני נשא כו' אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשים מה שיירש ממנה דהכא לא הקנה לנולדים כלומר ליורשים שלא באו עדיין לעול' דלאותו יורש שהוא עכשיו קרוב קודם לירושה והוא בחיי' בשעת החיוב לו הוא מתחייב והוא זוכה באותו חיוב מעכשיו ולאחר מיתתה ואם מת זה ונולד יורש אחר הנה זה הוא שבא מכח היורש הראשון שהוא מורישו של זה ושהיה בחיים בשעת החיוב דסדר נחלות משמשות ויורש בקבר להנחיל ליורשיו נמצא דלעולם זה שהי' קרוב קודם לירושה והי' חי בשעת החיוב הוא שזכה מעכשיו באותו החיוב שחייב עצמו הבעל והנולד אח"כ הוא יורש את מורישו שהוא הזוכה הראשון שהי' חי בשעת התחייבות הבעל. ובזה סרה גם קושי' שני' של מהרי"ט מהא דאין ברירה דהכא כבר הוברר היורש בשעה שנתחייב הבעל ואף אחר שמת זה ונולד אחר אותו השני בא מכח הראשון כאמור אלא דלפ"ז היינו דוקא לפי הגי' דירושלמי דקאי עלי' הרמב"ן דאמר לה אין מיתת בלא בנים תיהדר לבי נשא וא"כ היורש הקרוב קודם הוא מבורר עתה וכל מי שיבא אחריו על כרחך הוא בא מכח הראשון שהוא מורישו. אבל היכא דהתנה הבעל סתם להחזיר ליורשים משכחת לה שיהיו יוצאי חלצי' יורשין אותה וכגון שיש לבעל בני' מאשה אחרת ואיכא נפקותא בהכי ואותן הבני' אינן עכשיו בעולם ויולדו אח"כ ועתה יורשים המבוררים הם אבי' ואחי' ולכשתמות יירשו בני' והם אינם באים מכח אבי' רק מכחה דא"כ היתה הירושה חוזרת לאחי אמו וא"כ ה"ל שפיר הקנה לנולדים זהו הנראה לענ"ד בענין זה ודו"ק ועמ"ש בספרי קצה"ח סימן ר"ג סק"ג בשם תשו' מהרי"ט וצ"ע:

סעיף ח

ס"ק טו

התנה עמה אחר נשואין הרמב"ם ז"ל כתב בטעם דלא מהוי תנאי שאחר נשואין משום דכתיב לחוקת משפט והיינו דוקא אחר נשואין אבל עודה ארוסה יכול להסתלק משום דאז עדיין אינו יורש ולא שייכא גבי' לחוקת משפט וז"ל הרמב"ם פי"ב מאישות התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל שנאמר בה לחוקת משפט ובשאר דברים תנאו קיים כגון שהתנה עמה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה ע"מ שלא יאכל פירות נכסי' וכל כיוצא בזה תנאו קיים עכ"ל והראב"ד כתב וז"ל ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלבל"ע ואיך יאמר לאביו או לא' ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסייך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות עכ"ל ונראה דהרמב"ם נקט האי טעמא דחוקת משפט להשמיענו דאע"פ שקידשה על תנאי גמור או כנסה על תנאי גמור שלא יירשנה תנאו בטל דאי משום דשלבל"ע הא קי"ל דאדם מתנה על דשלבל"ע אלא דהכא תנאו בטל משום דכתי' לחוקת משפט ואפשר דאפילו קדשה על תנאי גמור שלא יירשנה תנאו בטל ואע"ג דבעודה ארוסה יכול להסתלק מירושה אפשר דדרך תנאי בשעת קידושין גרע טפי ולא מהני. אבל שטת הר"ן הוא דלא מהני סילוק מירושה אחר שנשאת משום דהוא ראוי לירש בכל שעה ומה"ט נמי אין הבעל יכול להסתלק מירושת אביו. ולפ"ז נראה לכאורה האידנא בתר תקנת שו"ם דשנה ראשונה אין הבעל יורש את אשתו עדיין יכול להסתלק בשנה ראשונה שהרי עדיין אינו ראוי לירש וה"ל כמסלק בעודה ארוסה אמנם אחר העיון נראה דגם בתר תקנת שו"ם הבעל יורש כדינו תיכף אחר שנשאת אך התקנה של חכמי שו"ם הי' שיחזיר הבעל חלק ירושתו וא"כ כיון דבאמת ה"ל יורש לא מצי מסלק נפשיה שלא יירש אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשי' וה"ה אם עדיין לא בא הנדוניא ליד הבעל דאינו יורש לדעת ר"ת מ"מ לא מהני סילוק לאחר שנשאת דה"ל כמו סילוק מנכסים שעדיין לא נפלו דלא מהני סילוק וכמבואר באשר"י ר"פ הכותב ועמ"ש לעיל סק"ו

ס"ק טז

סילק עצמו מנכסי אשתו ר"פ הכותב אמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' מאי הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה כו' ורב סבר תנאו קיים והא אתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה וכתבו תו' ד"ה וסבר רב ז"ל ואע"ג דבפ' הזהב מוקי רב נפשיה אפילו כר' יהודא דע"כ לא קאמר ר' יודא התם אלא דידעה ומחלה הכא מי ידע דמחיל הכא ליכא לשנויי הכי דה"נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחיי' עכ"ל. ויש לעיין לפמ"ש בס' קצה"ח סימן רכ"ז סק"ט גבי אונאה דלא ידע דמחיל היינו דוקא לענין אונאה שנתאנה לוקח יוכל לחזור לתבוע אונאתו אע"ג דמחיל ומשום דלא ידע דמחיל ולכן צריך המוכר להחזיר המקח או ליתן לו אונאתו אבל בשתות דקנה ומחזיר אונאה אין הלוקח יכול לתבוע האונאה ושיהי' המקח קיים דכיון דהי' תנאי יכול המוכר לחזור בו ממקחו כיון דלא מכר אלא על דעת שימחול לו האונאה וכשהלוקח חוזר ואומר דלא ידע דמחיל א"כ יחזור המקח כי לא התנה עמ"ש בתורה דהא התנאי הי' שימחול ואם אינו רוצה למחול חוזר המקח וע"ש וא"כ הכא בדרשב"ג דאמר כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל דמשמע דהיה דרך תנאי גמור בשעת קידושין או בשעת כניסה א"כ כיון שהכניסה הי' על תנאי שלא יירשנה היכי מצי ירית לה ואי משום דלא ידע דמחיל א"כ כיון דאין המחילה קיימת ולא נתקיים התנאי יהיה המעשה בטל דאנן ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים וטעמא דלא ידע דמחיל לא מהני אלא דיכול לחזור בו א"כ כיון שהמעשה היה על תנאי זה כי הדר בי' בתנאי' יבטל המעשה. ואפשר כיון דאין תנאי בחופה כדאי' פ' המדיר דף ע"ד דמקדש על תנאי וכנסה או בעל סתם אחולי אחיל לתנאי' וטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והאי טעמא שייך נמי באשה א"כ אע"ג שיירשנה בעלה מחלה לתנאו ודו"ק. ומיהו לפמ"ש הרשב"א דסוגיא דהכא ס"ל בפלוגתא דרב ושמואל באונאה דמיירי במפרש ורב כר' מאיר כי היכי דליקו שמואל כר' יהודא ולא תיהוי ברייתא תיובתי' ע"ש א"כ ניחא בלא"ה שפיר ודו"ק.

ס"ק יז

על תנאי הראשון הוא מחזירה תשו' הרשב"א סימן תתקס"ב ע"ש ונראה דדוקא בסילוק ועודה ארוסה שהין הנשואין ע"מ שלא יירשנה מש"ה אמרי' גם בכניסה שני' על דעת תנאי הראשון החזירה אבל אם היה הסילוק אחר הנשואין והיינו ע"י חיוב שהתחייב בעצמו להחזיר ליורשי' מה שיירש ממנה ע"י נשואי ראשונים בזה נראה דלא שייך על תנאי הראשון הוא מחזירה כיון דזה לא היה בשעת כניסה כי אם אח"כ מתנה הוא דיהיב להו ליורשי' (ועוד דלא שייך לומר על תנאי הראשון הוא מחזירה אלא בתנאים שבינו לבינה ולא מה שבינו לבין אנשים אחרים:) מיהו נראה דהא עדיפא היכא שהתחייב להחזיר מה שירש ממנה ומחוייב הוא להחזיר מכח התנאי הראשון ואין אנו צריכין לומר שהיו הנשואין על תנאי הראשון דדוקא גבי סילוק בעודה ארוסה דאינו אלא מסלק נפשיה שלא יירש אותה ושלא יזכה באותן נשואין בירושתה ועמ"ש לעיל סק"ו א"כ אי לאו דעל תנאי ראשון כנסה היה זוכה בכניסה זו בירושתה דלמאי דסליק נפשיה סליק והיינו בכניסה ראשון ולמאי דלא סליק לא סליק והיה זוכה בכניסה שניה ומש"ה הוצרכו לומר דכניסה שניה היתה ג"כ ע"ד תנאי הראשין שלא יזכה בירושה אבל במחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיירש מאשתו אין לנו נפקותא אם הוא זוכה בנשואין הראשונים או באחרונים דבמה שגירשה לא נתבטל חיובו הראשון להחזיר מה שיירש ממנה אלא שלא היה יורש כלום אבל אחר שכנסה ואיכא ירושה מחייב להחזיר ליורשיה מחמת החוב שנתחייב כבר להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה והרי הוא יורש אותה ודו"ק:

ס"ק יח

היא מחזירה בתשו' גאוני בתראי סימן ט"ז כתב ז"ל אלמן נשא אלמנה וקודם חופה סילקה לו מה שהבטיחה לו אך השאירה לנפשה סך קצוב שיהיה לה לבדה ולא יהיה לו חלק בו וקנה קנין על זה ואחר הנשואין בא אבי האלמנה לב"ד שיתן לה כתוב וחתום שאין לו חלק בזה ואותו האיש הוא עם הארץ אינו בקי בדיני' וטען ואמר אף שהקניתי בק"ס לא אתן לך כתוב וחתים מה דינו של דבר זה תשובה אלמן זה שסילק נפשו קודם הנשואין ודאי לא הוי סילוק דהא דהבעל יכול לסלק א"ע מנכסי אשתו היינו כמ"ש הר"ן פ' הכותב והרשב"א בתשובה סימן תתק"ס דהיינו דוקא אחר אירוסין דשייך בהו ופשוט הוא דאף קנין לא מהני כו' ולענין סילוק פירות מצד אחר נראה דהדין עם האשה דיש לדמות דבר זה להא דהאשה שנפלו דף ע"ט במאי דמסיק בשטר מברחת דעשאום כנכסים שאין ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון ופירש"י דסבר שהמתנה גמורה וה"נ כן הוא דהוא סובר שהסילוק טוב הוא ואפילו בעת בואו לפנינו וכבר פסקו התו' והרא"ש בשם ר"ת והטור הלכה כר' שמעון. ע"כ הדין עם האשה ומחויב ליתן לה כתוב וחתום כי סתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל וחתי' על תשו' זו הגאון בעל ט"ז. ולענ"ד הדבר תמוה כיון דבנכסים שאין ידועים אם נודעו לו זכה מיד בפירות משעה שנודע לו וא"כ איך יכופו שיתן כתוב וחתום בשביל שאינו יודע והיום או מחר יתודע לו ע"פ בקיאים בדיני' שאין סילוקו דקודם החופה כלום ויהיו נכסים ידועים ולהשיא עצה לאשה שתמכור או תתן הנכסים לאחר אסור גם בנכסים שאין ידועים ולא תמכור לכתחלה וכמבואר בגמ' ובטור וש"ע סימן צ' שלא יפסיד הירושה וכיון דאין לה למכור והיום או מחר יתודע לו ויהיו נכסים ידועים היאך יכופו לזה שיכתוב ויחתום לה שטר סילוק. ועוד אפילו בקנין אם מוחה מלכתוב אין כותבין בע"כ וכמבואר בח"מ סימן ל"ט סעיף ד' ע"ש ואפי' למ"ד התם דכופין אותו לכתוב היינו היכא דהוי קנין טוב המועיל אמרינין סתם קנין לכתיבה עומד אבל קנין דקודם אירוסין דאין בו ממש היכא נימ' בהא סתם קנין לכתיבה עומד וצ"ע ועיין סמ"ע סימן ל"ט סק"א. מיהו לפי מ"ש הרא"ה בפ' האשה שנפלו דף ע"ט גבי מברחת דאמרו בש"ס עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל ואליב' דר"ש. ז"ל עשאום כנכסים שאין ידועין דכי היכי דחזינין לר' שמעון דקסבר בנכסים שאין ידועין דלא תקון רבנן לבעל בהני פירות ואילו זבינהו הרי הן מכורין ה"ה נמי להני כיון דגלי דעתיה קודם שנשאת דלא בעי דזכי בהו בעל לא זכה בהן אפילו אחר שידע בהן עכ"ל ע"ש. (הג"ה וכ"כ בשטה מקובצת שם בשם הרשב"א וז"ל ע"כ נראה לי דהכ' אע"פ שלא קנינהו לוקח אפ"ה לא קנינהו בעל דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהם בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה בנכסים שאין ידועים לו ואע"ג דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן הבעל כמו שהוא זוכה בידועים דזו אשתו וזו אשתו אלא שהקילו בדבר דכל שלא ידע בהם לא תקינו ליה כו' ה"נ דכותיה הקילו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו שלא יזכה בהן בעל כלל כו' ע"ש) וא"כ ה"נ כיון דשיירה לנפשה שיהיו לה לבדה ולא יהיו לבעל חלק בהן א"כ גלי' דעתייהו דלא בעי' דזכי בהו בעל ומש"ה אפילו אחר שידע הבעל דאין בסילוק זה כלום מ"מ ה"ל כמברחת דאפילו אחר שנודע לבעל לא זכה בהן ועמ"ש בסימן צ'. אמנם בזה שכתב בתשו' גאוני בתראי שהוא מחויב ליתן כתוב וחתום דסתם קנין לכתיבה עומד לענ"ד נראה דאין כופין אותו בזה כיון דאין הקנין מועיל אין אומרים בו סתם קנין לכתיבה עומד אלא הב"ד נותנין לה כתוב וחתום שאין לבעל בהם פירות אבל יירש אותה כדין נכסים שאין ידועי' בסימן צ' ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה