אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן צא
סעיף א
ס"ק א
אשה שהכניסה שט"ח לבעלה בפרק הכותב דף פ"ה ומודה שמואל באשה המכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה ובתוס' שם ז"ל תימא לר"י דס"פ שנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאש' מודה יחזיר לבעל ופריך וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח כו' והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסה לבעלה שאינה יכולה למחול עכ"ל. ולכאורה יש לומר דהך ברייתא לית לה תקנת אושא וכדאי' פ' החובל דף פ"ה דאיפלגי תנאי בתקנת אושא ע"ש בהא דתני חדא לא לאיש ולא לאשה כו' אלא דאכתי תקשי דנהי דלית לי תקנת אושא היינו שיהי' לוקח ראשון לגוף אבל פירי מיהא אכיל בעל וא"כ לא מצית מחיל להפסיד פירי לבעל דמעות ה"ל כאילו איתא פירי בארעא וכמ"ש הרמ"א סימן פ"ה סעיף ד' וה"נ מוציאין מבע"ח לקנות קרקע לפירות אמנם לפ"מ דמבואר פ' האשה שנפלו דף ע"ח לדינא דמתני' בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת דמוכרת ונותנת וקיים וע"ש ומתני' איירי בחיי' ולפירות ע"ש בתו' ד"ה לא כר' יהודא א"כ תו ליכא למיחש שמא הכניס' לבעל דהא ה"ל נכסים שנפלו לה קודם שנשאת וכיון דמוכרת וקיים ה"ה דמוחלת וקיים:
(ולפמ"ש מרן לקמן סק"ו והעלה כדעת מהרי"ק דבנכסי צ"ב בעל לוקח הוי אפי' בלא תקנת אושא ואפי' לדעת בעל נתיבות משפט ומהר"ם פדוא"ה דס"ל גם בנכסי צ"ב שייך תקנת אוש' היינו לאחר מיתה אבל בחיי' פשיט' דהוי לוקח א"כ אכתי קשה קושית התו' ניחו' שמא הכניסה לו הכתוב' בנדוני' וכן משמע לשון הכניסה וכמ"ש האחרונים דפשיט' דאיירי בנכסי צ"ב אלא דהרמב"ן הוסיף דאף בנ"מ שייך האי דינא אבל עיקר הדין מיירי בנצ"ב):
סעיף ב
ס"ק ב
בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח לפיכך מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפ'. בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ה ובתו' ס"פ יש נוחלין ד"ה אינהו דאפסדי אנפשייהו כתבו ז"ל וא"ת ומ"ש מהא דאמר לעיל נכסי לך ואחריך לפ' ועמד' ונשאת בעל לוקח לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום אלמא אע"ג דאיכא פסידא לאחריך בעל לוקח הוי וי"ל דמתנה שאני דאין כל כך פסידא אם לא יקבל במתנה עכ"ל. ובר"ן כתב וז"ל והקשה הרשב"א ז"ל ובמקום פסידא דאחריך למה לא עשאוהו כיורש כמו במקום פסידא דאלמנה וי"ל דכיון דאשה לאנסובי קאי והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח ואפ"ה לא פירש אחריך לקני בעל לא לקני ש"מ דאחריך שלא במקום בעל קאמר כו' והיינו בשנתן לה כשהיא פנוי' ונשאת אבל הכא מיירי בנשואה וה"ק אחריך לקני בעל לא לקני שאם לא נתכוין לכך מאי קאמר לה ואחריך כיון שהוא יודע שיש לה בעל מש"ה אמרי' הבעל מוצי' מיד הלקוחות כו' עכ"ל וע"ש ועיין לעיל סימן פ"ד ס"ק א' ומ"ש שם:
סעיף ג
ס"ק ג
גבו לאשה קרקע מבעל חובה עמ"ש בקצות החשן סימן ק"ג סק"ח וסימן קל"ב סק"א:
ס"ק ד
אין מחזירין לו השומא כתב ב"ש ז"ל משום דדינו כלוקח אבל אם הי' דינו כיורש היו מחזירין לו בין בחיי' בין במותה דקי"ל דמחזירין לבן הלוה ומשום דדינו כלוקח אין מחזירין לו אפי' בחיי' דהוי כאילו מכרה לו והא דלא אמרי' דינו כיורש משום פסידא דידי' כתבו התוס' פ' המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אע"ג דכתבו ס"פ י"נ דלא הוי פסידא כל כך כמ"ש בסמוך היינו להוציא מבעל אבל להוציא מן המלו' חיישינן לפסידא וכ"כ הב"ח עכ"ל ובאמת החילוק פשוט דהא דלא מהדרינן לי' משום ועשית הישר והטוב זה לא מקרי פסידא כיון דמדינא לא הדרא שומא אבל מה שמתחייב להחזיר ודאי חשיב פסידא כיון דמדינא אין צריך להחזיר נמצא עתה השוו מדותיהם דלא מהדרינין לי' לבעל משום דחששו לפסיד' דמלוה ועשאוהו כלוקח ולא מהדר בעל דאז חששו לפסיד' דידי' והוי ג"כ לוקח ועיין בקצה"ח סימן ק"ג סק"ח וסק"ט:
סעיף ד
ס"ק ה
הי' עלי' מלוה ע"פ ואח"כ נשאת ס"פ י"נ דף קל"ט שלח לי' אבו' בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות או דלמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין כו' א"ל ר' פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודא בן אחותו של ר' יוסי בר"ח על ידי הי' מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו א"א בשלמא יורש הוי מש"ה אלמנתו נזונת מנכסיו אלא א"א לוקח הוי אמאי אלמנתו ניזונת מנכסיו אמר אביי אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן והא תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו א"ל רבא והשתא דשלח מי ידעינין והאמר ר"י בר"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוצי' מיד הלקוחות אלא א"ר אשי בעל שוי' רבנן כיורש ושוי' כלוקח והיכ' דטבא לי' עבדי לי' גבי יובל שוי' רבנן כיורש משום פסיד' דידי' גבי דריב"ח שוי' רבנן כלוקח משום פסידא דידי' גבי דרבין משום פסיד' דאלמנה שוי' רבנן כיורש והא גבי דר"י בר"ח דאיכא פסיד' דלקוחות ושוי' רבנן כליקח התם אינהו דאפסדו אנפשייהו כיון דאיכ' בעל לא איבעי' להו למיזבן מאחת' דיתבא תותי בעלה ע"ש וכתב הרשב"ם ולענין שאילת' דשאילנא פי' ר"ח ורואה אני את דבריו לותה ואכלה ועמדה וניסת מסתבר' דכיורש הוי משום פסיד' דמלוה כסוגי' דשמעת' דכל היכ' דאיכא פסיד' כגון פסידא מבעל דאלמנה דליכ' למימר איהי דאפסימן אנפשי' שוי' רבנן כיורש ע"כ משמע דס"ל דודאי ייר' הוי ומלו' ע"פ גוב' אבל הרי"ף כת' וז"ל ולא אפשיט' בעיין הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיני' דבעל ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי' לי' למזפי בלא שטרא עכ"ל. וכתב נימוקי יוסף ז"ל אמר המחבר לפי מ"ש הרי"ף דאינו גובה נוכל ללמוד דכל נזקים והפסדות וחובות ומקח שנעשה בין קודם נשואין בין תחת הבעל אינה גובה מנכסי מלוג ואפי' מן הגוף וכ"ש מן הפירות שהרי זכה בהן הבעל משעת נשואין תחת פרקונה ובזה לא הוצרך לתקנת אושא ותקנה זו לא הוצרכו אלא לענין הגוף אבל פירות בלא"ה אינה יכולה למכור ומיהו אתי' שפיר גם לפירות היכ' דכתב לה הבעל דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עכ"ל ולא הבינותי לשון הנמ"י במ"ש ומיהו אתי שפיר גם לפירות היכא דכתב לה דין ודברים כו' דאם אין לבעל פירות ודאי יכולה למכור בחיי' ולפירות וע"כ אינו אלא לענין הגוף וא"כ היכי אתי שפיר גם לפירות אי מיירי בענין שאין לבעל פירות וצ"ע. ולפי מ"ש הרי"ף דבעיין לא אפשיטא וכן דעת הרא"ם והטור א"כ מספיק' אינו גובה מן הבעל ולזה העלו האחרונים דאם תפס מצוה מבעל לא מפקינין מיני' וכמ"ש בש"ך סימן קי"ב וכ"כ ב"ש וז"ל ונראה כל זה איירי אי תפס נ"מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני תפיסה כי הפירות שייכים לבעל תחת פרקונה עכ"ל. ולכאורה נראה כיון דבעיין לא איפשט' ולפמ"ש רשב"ם ותוס' האיבעי' היא בעל לוקח או יורש בין בחיי' בין לאחר מיתה ע"ש וא"כ בחיי' נמי לא אפשיט' והוי יורש בחיי אשה לפירות ואמאי לא מהני תפיסה גם לפירות ואין להקשות לפי' רשב"ם ותו' דבעינן בין בחיי' בין לאח"מ הא בחיי' לפירות תקנה קדומה היא במתני' ר"פ האשה שנפלו דנכסים שנפלו לה משנשאת לא תמכור ואם מכרה ונתנה מכרה בטל משום דודאי בעל זוכה בגוף הנכסים לפירות תיכף משנשאת וכמ"ש תו' פ' נערה דף מ"ז ד"ה זמנין דלא מלו בהא דאין אשה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות משום דשאני פירות דזוכה בגוף הקרקע לפירות אבל מעשי ידי' אינם בעין ולא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל וכיון דזכה משנשאת בגוף הנכסים לפירות תו אינה יכולה למכור ומכרה בטל אלא דאיבעיין הוא בהאי זכותא דזיכו לו חכמים לבעל בשדה בחיי' לפירות אם דין יורש יהבו לי' היינו כדין יורש דגבי מיני' מלוה ע"פ או דין לוקח אית לי' ולא גבי מיני' מלוה ע"פ וכן לאחר מיתה איבעי' לן אע"ג דבעל יורש את אשתו אפשר דאלמו' רבנן לירושה דידי' דלהוי לי' דין לוקח ובחיי' איפכא מיבעי' לן אע"ג דלא שייך דין ירושה בחיי' אפשר דעשאו לבעל דין ירושה ושיגבה ממנו מלוה ע"פ אבל זכותא דבעל בנכסים לפירות ודאי הוא תיכף משנשאת דמיד זוכה בנכסים לפירות ומש"ה מכרה בטל כיון דכבר זכה בנכסים לפירות ונהי נמי דדין יורש יש לו מ"מ דידי' הוא ואין האשה יכולה למכור שלו אבל מ"מ מידי ספיקא אכתי לא נפקא מה הוא באותן הפירות אם דין יורש יש לו ומלוה ע"פ גובה ממנו או דין לוקח ואינו גובה וא"כ אמאי לא מהני תפיסה לפירות כיון דבחיי' נמי איבעי' לן ולא איפשטא. והנראה לענ"ד בזה הוא דודאי בעיין בין בחיי' ולפירות בין לאחר מיתה לגוף והנה לאח"מ מסברא אינו אלא יורש מ"מ מספקא לן דלמא דטבא לי' עבדו לי' ואלמו' לזכותיה לשוי' לוקח וה"ה בחיי' מסבר' לוקח הוא דאית לי' פירי תחת פרקונה וזוכה בנכסים לפירות ומספקא לן אפשר דאיכא איזה צד לעשותו כיורש ומסקינין בסוגיא דטבא לי' עבדו לי' מלבד היכא דאיכא פסידא לאחריני ולגבי לקוחות אע"ג דאית להו פסידא לא חיישינן להו משום דאינהו דאפסדו אנפשייהו ושוינהו כלוקח וליובל דטבא לי' עבדו לי' להיות כיורש והנה בתוס' פ' המפקיד כתבו טעם דלא מהדרינן לי' שומא משום דעשאו' כלוקח והקשו דהא דטבא לי' עבדו לי' ונשוי' כיורש למיהדר לי' שומא ותירצו משום פסידא דמלוה ובש"ך בח"מ סימן קי"ג השיג על דבריהם ודעתו דדוקא להעלות כחו לעשותו לוקח הוא דאמרי' היכא דאיכא פסידא לאחריני לא שוי' לוקח אבל הניחוהו על דין תורה להיות יורש אמנם לומר במקום פסידא דאחריני שיהי' לוקח ולא יורש לעקור ד"ת שהרי הבעל יורש את אשתו ד"ת זה לא יתכן כלל וראי' לזה דגבי יובל אמרי' משום פסידא דידי' הוי יורש ואינו מחזיר ירושת אשתו ביובל ואמאי והא איכא פסידא דבני משפחתה אלא ודאי משום פסידא דבני משפחתה לא עקרו דבר תורה דהוי יורש. אלה הם דברי הש"ך ז"ל ע"ש:
ובספרי קצה"ח סימן ק"ג סק"ז כתבתי דדברי התוס' נכונים היטב דודאי ביד החכמים קו המדה הן בחסר והן ביתיר ובידם להעדיף ולגרוע והיכא דאי' פסידא לבעל וליכא פסידא לאחריני העדיפו על המדה אע"ג דאינו אלא יורש מן התורה או מדרבנן מ"מ כיון דלדידי' אית פסידא וללקוחות ליכא דאינהו דאפסדו אנפשייהו עשאוהו כלוקח וגבי יובל אמרו בש"ס משום פסידא דידיה הוי כיורש היינו אע"ג דאי' נמי פסידא דבני משפחתה כיון דאית נמי פסידא לבעל הניחוהו על דינו שיהי' כיורש הא אי לאו פסידא דידיה הוי אמרי' דהוי לוקח להחזיר ירושתו ביובל משום פסידא דבני משפחה והיינו עוקרים דינו דהוי יורש והיינו עושים אותו לוקח משום פסידא דאחריני אלא כיון דגם לדידי' אי' פסידא הניחוהו על דינו כללו של דבר משום פסידא דחד עקרוהו לדיניה הכי דליכא פסידא לאידך ומש"ה בדר"י בר"ח דהוי פסידא לבעל ולא ללקוחות דאינהו אפסדו אנפשייהו עשאוהו כלוקח ועקרו לדינא דיורש וה"ה לענין שומא דאיכא פסידא למלוה שהרי מדינא אין חייב להחזיר אלא משום ועשית הישר ולבעל ליכא פסידא מהאי טעמא גופיה וכמ"ש לעיל סק"ד מש"ה עקרו' לדינא דיורש ושוי' כלוקח כיון דלחד איכא פסידא ולא לאידך והיכא דאיכא פסידא לשני הצדדין אוקמו' אדיני' ומש"ה גבי יובל אע"ג דאי' פסידה לבני משפחה אפ"ה משום פסיד' דידיה הניחוהו על דינו להיות יורש באמת וע"ש בקצה"ח:
לפ"ז הא דאיבעי' לן לאחר מיתה הכי איבעי' לן אי חשבינין פסידא למלוה אע"ג דאי' נמי פסידא לבעל מ"מ כיון דלתרווייהו אי' פסיד' הניחוהו על דינו להיות יורש וגבי מני' מלוה ע"פ או דלמא לא חשבינין פסידא למלוה דאיהו דאפסיד אנפשיה דאוזפה בלא שטרא כמו דלא חשבינין פסידא דלקוחות בדר"י בר"ח מהאי טעמא גופיה וליכא אלא פסיד' דבעל ומש"ה העדיפו עליו ועשאוהו כלוקח ולא גבי מלוה ע"פ ודאיבעי' לן בחיי' היינו אף דמדינ' לוקח הוא שזכה בפירות תחת פרקונה ולא גרע ממקבל מתנה מ"מ אפשר לגריעות' עשאוהו כיורש שיהי' לו רק דין יורש כך עלה בדעת בעל האיבעי' ולבתר דמסיק דהיכא דאיכא פסידא לחד העדיפו על דינו וביובל דאיכא פסיד' לתרווייהו הניחו על דינו נמצא דלאחר מיתה הספק במקומו עומד אי חשיב פסיד' למלוה נמצא דלתרווייהו אי' פסידא וקם דינו כיורש או לא חשיב פסיד' למלוה דאיהו דאפסיד אנפשיה ולבעל ודאי איכא פסידא ולכך העדיפו עליו לשוי' לוקח ומש"ה מספיק' לא מפקינין מיניה דבעל ואי תפיס מלוה לא מפקינין מיני' מיהו בחיי' ולפירות דלא אסתפק לן אלא שמא לגריעות' דבעל הורידוהו להיות כיורש אפשיט' לן מהא דיובל דנהי דגם למלוה אית לי' פסידא מ"מ לבעל ודאי איכא פסידא והיכא דתרווייהו אית להו פסידא אוקמוהו אדיני וכי היכי דהתם ביובל אוקמוה אדיני' שהוא יורש ה"נ הכא אוקמו' אדינ' שהוא לוקח שזכה בפירות תחת פרקונה ולכך לא מהני תפיסה דמלוה מחיים בפירות דאע"ג דנאמר דאיכא פסידא למלוה הא לבעל נמי אית לי' וקם אדינ' דהוא לוקח מדינא ואין מלוה ע"פ גובה ממנו ודוק היטב כי נכון הוא ולפי הא דאמרו באלמנה שויה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה אינו אלא לאחר מיתה דאוקמוהו אדיי' אבל בחיי' לפירות אין לאלמנה כלום אע"ג דאית לה פסידא הא גם לדידיה איכא פסידא וכיון דבחיי' לוקח הוי מדינא והיכא דאית פסידא לתרווייהו הניחו על דינו ולא הוסיפו ולא גרעו והוי לוקח ומוכח מזה כשיטת התוס' ס"פ יש נוחלין ד"ה והיורש את אשתו דהא דקאמר נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו היינו שתוכל למכור הגוף מחיים ופירי לאחר מיתה והא דקאמר מתה הבת א"ר יהודה כו' ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו אע"ג דכבר אשמעינן דבעל יורש הוי לאח"מ שהרי מוכרת הגוף מחיים ופירות לאח"מ משום דהוי ס"ד דלעולם לאחר מיתה בעל לוקח הוי והא דמוכרת בחיי' גוף מהיום ופירי לאח"מ היינו משום שמוכרת קודם שנעשה הבעל לוקח וקדים זכיית הלוקחים ממנה ולא זכה בעל כלל בשעת מיתה משא"כ המזונות שלאחר מיתת הבת דכבר זכה בהן הבעל ה"א דהוי לוקח לאח"מ ולא תהא האלמנה ניזונת לאח"מ קמ"ל דאף לאח"מ דין יורש עליו ואלמנתו ניזונת מנכסיו אבל פירי דמחיים הניחוהו על דינו דהוי לוקח שזכה בהן תחת פרקונה ואין לאלמנה בהם כלום:
נמצא הא דמהני תפיסה למלוה ע"פ בנכסי מלוג היינו לאחר מיתה לגוף ופירי ומחיים למכור הגוף מהיום ולאחר מיתה אבל בפירי דמחיים לא מהני תפיסה דודאי לוקח הוא כיון דלדידי' נמי איכא פסידא וכמ"ש ודוק:
ס"ק ו
דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות כבר כתבנו בס"ק הקודם דהוא בעיין דלא אפשיטא ומשום דבזה נמי אפשר איהו דאפסיד אנפשי' דלא איבעי' לי' לאוזפי לאתתא דקיימא לאנסובי לגברא בלא שטרא וכמ"ש הרי"ף ס"פ י"נ ובתשו' מהרי"ק סימן י"ח העלה דבנכסי צ"ב ודאי בעל לוקח הוי וראייתו מהא דאי' פ' החובל דף פ"ט דאם אמרו בנכסי מלוג אמרו בנכסי צ"ב אלמ' דבנכסי צ"ב פשיטא דהוי לוקח ע"ש וכ"כ בש"ך ח"מ סימן קי"ב ע"ש וכן נראה מדברי הסמ"ע ס"ס קי"ג שהקשה דברי רמ"א אהדדי דבסימן ק"ג כתב ומתה האשה משמע דבחיי' אינו לוקח ובסימן קי"ב כ' דבעל לוקח הוי ולא מחלק בין בחיי' לאחר מיתה ולזה כ' דבסימן קי"ב מיירי בנכסי צ"ב ע"ש וב"ש כתב ז"ל אע"ג דדין זה נובע מדברי בעה"ת ושם מיירי בנכסי מלוג היינו משום דהבע"ת ס"ל דאפשיטא האיבעי' דדינו כלוקח כמ"ש ואסיקנא דינו כלוקח אפי' בנ"מ אז לא פלוג בין מלוה למלוה ולעולם דינו כלוקח ולכך כתב דינו בנכסי מלוג אבל לדידן דלא אפשיטא האיבעי' וחיישינין לפסידא דמלוה לא שייך דינא דהת' אלא בנכסי צ"ב לכך כתב שם הדין של בעה"ת בנכסי צ"ב ועיין בש"ך שם עכ"ל הב"ש:
והיינו משום דלפי מ"ש הרי"ף דלא איבעי' לי' לאוזפי לאתתא דקיימא לאנסובא לגברא בלא אלא פלגא כמו בכור במלות עצמו משום דלאו מדין ירושה אתי בעל אלא משום דנדוניא לא ניתנה לגבות אלא לכשתנשא לאחר ע"ש ומש"ה שפיר אמר אביי אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב כלומר בנכסי צ"ב כ"ע מודו דאינה יכולה למכור לגמרי דאם מתה הבעל זוכה כיון דלא קרינן בי' לכשתנשאי לאחר ודוקא בנ"מ הוא דצריך לתקנת אושא אבל בנכסי צ"ב ה"ל תנאי כתובה ככתובה ובעינין לכשתנשאי לאחר ולכך לא מצי' מזבין לגמרי וזה נכון וברור:
ס"ק ז
קהל שעשו ביניהם תקנות וקנסות כתב בח"מ ז"ל דין זה הועתק מתה"ד סימן רע"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן כמו שהבעל מחוייב להביא קרבן אשתו כך מחויב ליתן הקנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר כו' והיה אפשר לפרש כונת הרב דאם האשה עברה על התקנה קודם שנשאת ואח"כ נשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העוברת על התקנה קלא אית לי' וה"ל כמלוה בשטר והוא דבר הלמד מענינו רק שצריך לעיין מאין הוציא הרב דין זה לדמות חיוב קנס לחיוב מם וסבלונות דבסמוך עכ"ל:
ולכאורה דאין צריך לזה טעמא דקלא אית ליה דתיפוק ליה דגובה מבעל כמו מזונת האלמנה דמשום פסיד' דיד' עשאוהו כיורש ה"נ משום פסידא דקהל עשאוהו כיורש דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מן הבעל הוא כמ"ש הרי"ף דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי' ליה לאוזפי לאתתא דקיימ' לאנסובי בלא שטרא והכא בקהל לא שייך האי טעמ' א"כ ראוי להיות יורש משום פסידא דקהל:
ואפשר כיון דאינו אלא קנם וכבר מבואר בטור וש"ע ח"מ סימן שפ"ה גבי מטמא ומדמע ומנסך דלא קנסו בנו אחריו וא"כ אפי' תימא דבעל יורש הוי אין גובין ממנו קנס:
אלא דלפ"ז נראה דאפי' נימא מטעמא דכל העובר על התקנ' קלא אית לי' מאי מהני הקול כיון דלא נתחייבו הנכסים ודוקא עמד בדין מהני במטמא ומדמע ומנסך ומטעמא שכתב המרדכי פ' החובל ז"ל וכן שמעתי שפסק ריב"א במסור הני מילי מסור שמסר ולא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המוסר אבל אם קם המוסר בדין ונתחייב נתחייבי הנכסים ותו לא ירתי לה הנכסים ושלו' ר' מאיר ב"ר ברוך עכ"ל וא"כ דוק' עמד בדין דנתחייבו הנכסים אבל כל שלא עמד בדין לא נתחייבו הנכסים ואינו אלא קנס ולא קנסו בנו אחריו וכ"ש לוקח ועוד דלפי מ"ש בש"ך ח"מ סימן ק"ח סק"ה דכשחייבוהו יותר על מה שהפסיד לא קנסו בנו אחריו אפי' העמידו בדין ע"ש וכ"כ בש"ך שם סימן שפ"ה סק"ג וקנס הקהל הוא יותר על מה שהזיק או נתחייב שהרי אינו אלא קנס במה שעבר על תקנתם וא"כ פשיט' דלא מהני מה דאית לי' קלא:
ועיין לעיל סק"ה הבאתי דברי הנמוקי יוסף שכתב ז"ל אמר המחבר לפי מ"ש הרי"ף דאינו גובה נוכל ללמוד דכל נזקים והפסדות וחובות ומקח שנעשה בין קודם נשואין בין תחת בעלה אינו גובה מנכסי מלוג עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאפי' נזקים והפסדות שנעשו קודם נשואין אינו גובה מהבעל. אמנם הדבר תמוה דהא טעמ' דהרי"ף אינו אלא משום דמלוה אפסיד אנפשיה דאוזיף לאתת' דקיימי לאנסובי בלא שטרא וזה לא שייך בנזקין והפסדות שנעשו קודם נשואין וכתוס' ד"ה התם אינהו דאפסדו אנפשייהו ז"ל עוד מקשי' דאמרינן בהחובל דף צ' כי אתי רב פפא ורב הונא ברי' דרב יושוע מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה כו' ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תיזבן נכסי מלוג ותיתב ליה משמע הא איתא לתקנת אושא לא ליתיב ולא מידי ואמאי הא לא תקנו רבנן והוי לוקח אלא היכ' דליכ' פסיד' לאחריני אבל הכא הא איכ' פסיד' דנחבלים וי"ל דהוי מצי למיפרך ולטעמיך אלא דבלא"ה פריך שפיר ולרשב"א נראה דלא קשה מידי דהא כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחו' לטובתו היא דליכ' פסיד' לאחריני לא פלוג ותקנו דבכל מקום שהאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכ' פסיד' דאחריני כיון דלא שכיח' מלת' שיהיה פסיד' דאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוצי' עכ"ל מבואר דלתירוץ ראשון שבתוס' אפילו חבלה דבתר נשואין נמי אינו אלא יורש ומשום פסיד' דנחבלים וא"כ מכ"ש קודם נשואין ואפי' למ"ש הרשב"א דלא פלוג נמי אינו אלא בתר נשואין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' י"נ דאיכא למימר לפסיד' דרבנן חשו רבנן ותקנו הכי ולפסיד' דכל מאן דאתי בתר בעל לא חששו עכ"ל ומשמע דקודם נשואין ודאי חשו לפסיד' דאחריני דאלת"ה אלמנה הניזונת דאמרו משום פסיד' דאלמנה בעל יורש הוי תקשי אמאי אע"כ דוקא מאן דאתי בתר בעל הוא דלא חשו לפסיד' דידי' וא"כ לגבי נזקין והפסידות דקודם נשואין בעל יורש הוי ועוד היכי כתב הנמוקי יוסף לפי מ"ש הרי"ף דאינו גובה נוכל ללמוד דכל נזקין והפסידות כו' שנעשו בין קודם הנשואין כו' והא ברי"ף מבואר הטעם משום דמלוה אפסיד אנפשיה והיאך נלמוד חזה להיכ' דלא אפסיד אנפשיה ואדרב' דמי' טפי לאלמוה דמשום פסיד' דאלמנה שויה יורש וכבר הרגיש בכל זה בס' בית מאיר ע"ש והנראה לענ"ד בזה דס"ל להנמוקי יוסף דכשם שאמרו בנזקין שאחר הנשואין דאע"ג דאית ליה פסיד' לנחבל אפ"ה לא פלוג רבנן בתקנתן משום דהואיל ועשאוהו לוקח במקום לקוחות דעל הרוב אינהו דאפסדו אנפשייהו תו לא פלוג רבנן בתקנתן כמו כן אמרינן בנזקין שקודם הנשואין כיון דעשאוהו לוקח נגד מלוה ע"פ שקודם הנשואין ומשום דאיהו דאפסיד אנפשי' דאוזיף לאתתא דקיימ' לאינסובי ועיין ברא"ש פ' י"נ תו לא פלוג ולעולם לוקח הוי שלא לגבות מבעל שום מלוה ע"פ אפילו מלוה ע"פ דלא אפסיד אנפשיה ומשום לא פלוג ומיהו היינו דווקא במלוה ע"פ שחייבת האשה ומשום דכל דקיימ' לאנסובי ה"ל כאילו נשאת ולא פלוג בתקנתן הואיל דבהלואה דאיתת' דקיימ' לאנסובי איהו דאפסיד אנפשיה לא פלוג והוי לוקח אפילו בחוב של האשה דקיימ' לאנסובי של חקין והפסדות דלא אפסדו אנפשייהו כמו לאחר נשואין דלא פלוג וכמ"ש אבל בחוב שמגיע מאבי האשה ומת והוריש לבת והלכה ונשאת לבעל בזה ודאי היכא דמלוה לא אפסיד אנפשיה בעל יורש הוי משום פסיד' דאחריני ולא אמרינן בזה לא פלוג כיון דאין החוב על האשה רק החוב הוא מאבי האשה וזהו טעמא דאלמנה ניזונת מבעל משום פסיד' דאלמנה כיון דמזונות מגיע החוב מאבי הבת ונשאת הבת לבעל בזה ודאי חששו לפסיד' דאלמנה ולא אמרינן בזה לא פלוג דלא אמרו לא פלוג אלא בחוב שמגיע מן האשה דקיימ' לאנסובי דה"ל כנשאת ולא פלוג בתקנתן אבל זה החוב שמגיע לאלמנה אינו מן הבת אלא מאביה בזה ה"ל בעל יורש משום פסיד' דאלמנה. וכל זה למדנו מדברי הרי"ף ס"פ י"נ ז"ל שלח לי' כו' ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל יורש הוי או לוקח הוי כו' א"ל תניתו' נשאו גדולות ישאו קטנות ותאני ר' חייא נשאו גדולו' לבעל ישאו קטנות מבעל אלמ' בעל יורש הוי ודחינין דלמ' שאני פרנסה דאית ליה קלא וכמלוה בשטר דמי' אבל בעל לוקח הוי ולא אפשיט' בעיין הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיני' דבעל ואיהו אפסיד אנפשיה דלא איבעי' ליה לאוזופי בלא שטר' שלח רבי באגרתי' כו' אמר ר"י בן אחותו של ריב"ח ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו דשוי' רבנן הכא כיורש משום פסיד' דאלמנתו ע"ש וכיון דבעיין אינו אלא משום דאיהו אפסיד אנפשיה שהלוה בלא שטר לאתת' דקיימ' לאנסובי וא"כ למה צריך הרי"ף להבי' הך שקל' וטרי' דבש"ס מהא דר' חיי' דישאו קטנות מבעל להוכיח דבעל יורש ולדחו' משום פרנסה דאית ליה קלא ותיפוק ליה אפי' מלוה ע"פ נמי גובה היכא דלא אפסיד אנפשיה והתם קטנות לא אפסדו אנפשייהו ולא גרע מנזקין והפסדות ובשלמ' בש"ס אכתי לא אסיק אדעתי' טעמ' דפסיד' דאלמנה לכך שפיר הוי מייתי ראיה מדר' חיי' וצריך לדחות דאית ליה קלא אבל הרי"ף דאיירי לפי המסקנ' דעיקר טעמ' דבעל לוקח היינו משום דהמלוה אפסיד אנפשי' א"כ שפיר אתי הא דישאו קטנות מבעל משום פסיד' דקטנות וכמו באלמנה ולמה הוצרך הרי"ף לטעמ' דפרנסה קלא אית לה אלא ע"כ כמ"ש דהרי"ף סבר דכל מלוה ע"פ שחייבת האשה דקיימ' לאנסובי לא פלוג והוי כנשאת ואתי בתר בעל דלא פלוג ואפילו בנזקין ודחבלות וכמ"ש הרמב"ן ותוס' ס"פ י"נ ה"ה קודם נשואין ה"ל כנשאת ולעולם אין מלוה ע"פ גובה מן הבעל ובאלמנה שאני שאין זה חוב של האשה אלא חוב של אבי האשה דלא שייך ביה לא פלוג אבל פרנסת הבת קי"ל דבע"ח דאחין הוא דהוי' כדאמרינן פרק מציאת האשה דף ס"ט ע"ש וכן הוא בטוש"ע אה"ע סימן קי"ג ומש"ה אי לאו משום דפרנסה קלא אית לה וה"ל כמלוה בשטר הוי אמרינן בעל לוקח הוא אע"ג דקטנות לא אפסדי אנפשייהו כיון דחוב של האשה הוא דקיימ' לאנסובי תו לא פלוג. לפ"ז שפיר קאמר נימוקי יוסף לפי מ"ש הרי"ף נוכל ללמוד דכל נזקין והפסדות וחובות ומקח שנעשה בין קודם נשואין כו' אינו גובה מנכסי מלוג וכמ"ש ודוק אלמנה הוא דגובה מבעל משום דאינו חוב על האשה אלא על אביה וכל זה נכון וברור ודו"ק שוב ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן רצ"ה ז"ל מכל מקום אם היתה לו מלוה ע"פ על אותן נכסים שנפלו לה אחר שנשא' כגון שהמוריש לוה בחייו ומת ונפלו הנכסים ביד זאת היורשת הנשואה בזה נ"ל ברור שמלוה ע"פ גובה כדין מלוה ע"פ הנגבית מן היורשין המפורש בפ' שום היתומים וליכ' למימר בהני נכסי דבעל הוי לוקח ראשון לפי שקודם שנפלו בירושה לאשתו היו משועבדים לבע"ח ולא קנה אותן הבעל כלל דכיון דמכח ירושה קאתו ליכ' למימר דלוקח הוי בנכסי מוריש אשתו כך נ"ל וכן דנתי הלכה למעשה עכ"ל. מיהו בעיקר מה דמשני בש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא קשי' לי דהא אמרו פרק מציאת האשה דאין פרנסה אלא במקו' בן אבל בבנות כולן חולקות בשוה והכא כולן בנות הן ויורשת בשוה ובנמוקי יוסף ס"פ י"נ כתב דאיירי שאין הנכסים בעין עכשיו דאילו היו הנכסים בעין והגזילה קיימת כל היכ' דאית' הדר' לדברי הכל עכ"ל וא"כ אינו אלא גזילה שאינה קיימת וצ"ע ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן כ"ט שם נראה דמפרש הא דר' חייא דאמרינן פרנסה קלא אית ליה מיירי במקום בן ור"ח לא קאי אמתניתין וע"ש ואכתי אינו נוח לי דפרנס' הוא חוב על הבן ולא על שאר הבנות כדאמרינן שהיא בעלת חוב דאחין ואם מכר הבן מוציאין לפרנסה מן הלקוחות דכמלוה בשטר דמי' אבל אין זה חוב על הבנות. ואפשר לפרש נשאו גדולות לבעל היינו שהבן נתן כל הנכסים גם חלק הקטנות לגדולות מש"ה ישאו קטנות מבעל אלא דא"כ היכי הוי ס"ד למפשט דבעל יורש הוו ולכך ישאו קטנות מבעל הא גדולות גופייהו לקוחות או מקבלי מתנה הן והיאך טרפי קטנות כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דפרנסה קלא אית ליה אלא דהוי כשאר מלוה ע"פ והיאך גבי מיורשי לקוחות או מקבלי מתנה ועוד בנמוקי יוסף כתב דמיירי שאין הנכסים בעין שאילו היו בעין לא היו יכולין להכניס חלק הקטנות דהוי גזילה בעין ע"ש מבואר דנשאו גדולות היינו שלא במקום בן דחולקות בשוה וקאי ר"ח אמתני' ואם כן קשה מה ענין פרנסה לבן בין הבנות. ולכן נראה דמעיקר' כי בעי למיפשט מדר' חיי' דאמר נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא בעל יורש הוי מפרש לה דר"ח קאי אמתני' דהניח בנות חולקות בשוה דאם היה בן ה"ל חוב על הבן וכי נתן בן לגדולות ה"ל גדולות לקוחות או מקבלי מתנה וא"כ אפילו תימ' בעל יורש הוי לא מצי גבי מיניה שהרי הוא בא מכח לקוחות והשת' אסיק אדעתיה דהוי כשאר מלוה ע"פ אלא ע"כ לפי הס"ד הוי סבר דר"ח קאי על המשנ' שלא היה בן רק בנות וחולקו' בשוה וכי נשאו גדולות לבעל והכניסו חלק הקטנות והבעל יורש מוציאין הקטנות מבעל משא"כ אי הוי אמרינן בעל לוקח לא היו מוציאין אלא דאם היה הגזילה בעין היו מוציאין לדברי הכל אפילו אי לוקח הוי דלא קני לה לכך כתב בנמוקי יוסף דמיירי שאין הגזילה קיימת ואינו אלא חוב שיש לקטנות על הגדולות וכיון דבעל יורש הוי מוציאין ממנו. ודחינן לה דלמ' שאני פרנסה דאית לה קלא ר"ל דלמ' מיירי במקום בן דאית' לדין פרנסה ולא קאי ר"ח אמתני' וחוב דבן הוא וכשהניח לגדולות נעשו גדולות עצמן לקוחות וכשנשאו גדולות והכניסו לבעל יש לומר ג"כ דבעל לוקח הוא אלא כיון דדין פרנסה איכא הכא ופרנסה קלא אית לה וגובה ממשעבדי ולכך מציאין גם מבעל זה הנלענ"ד ודו"ק. וא"כ לפי מה דס"ד מעיקר' למיפשט מדר' חייא דבעל יורש הוי א"כ הוי סבור דר"ח קאי אמתני' ומיירי שלא הניח בן אלא בנות וה"ל חוב שיש לקטנות על הגדולות ומיירי נמי שאין הגזיל' קיימת ואין זה אלא חקין והפסדות שיש לקטנות על הגדולות ומוכח דלמאי דבעי למפשט בעל יורש הוי דאי ס"ד לוקח הוי ולא גבי' מיניה מלוה ע"פ אפילו בנזקין והפסדות נמי לא גבי' מיניה ומשום דלא פלוג ומזה הוכיח בנמ"י מדברי הרי"ף דבנזקין והפסדות נמי לא גבי מיני' דבעל לפי שהעלה הרי"ף דלגבי מלוה ע"פ בעל לוקח הוי ואע"ג דדחי לה בש"ס דמיירי בפרנסה דאית לה קלא והיינו דמיירי במקום בן דה"ל בעלת חוב דבן ולא דגדולות וגדולות גופייהו לקוחות או מקבלי מתנה נינהו אלא משום דפרנסה גובה ממשעבדי לכך מוציאין מן הבעל מ"מ מוכח דאי לא דפרנסה קלא אית לה והי' חוב של הגדולות לא היו מוציאין מן הבעל דמלוה ע"פ לא גבי' מבעל ואפילו בנזקין והפסדות וכמ"ש. ודו"ק:
(וכ"ת אכתי ק' למה לי טעמא דפרנסה קלא אית לה תיפוק לי' כיון דמוקמינן השתא במקום בן דה"ל קטנות בע"ח דבן ולא שייך בהו לא פלוג וכמ"ש מארן לעיל משום דלאו ב"ח דאשה הוא וכמ"ש הרשב"ץ לכך מוציאין מבעל משום פסידא דקטנות וכו' די"ל דהא דנקט פרנסה קלא אית לה היינו משום דגדולות גופייהו הוו לקוחות ובלא בעל לא היו קטנות מוציאות מגדולות עצמן אי לאו דפרנסה קלא אית לי' וטריף ממשעבדי ודו"ק). ועוד נלענ"ד דס"ל להנמוקי יוסף דבכל דוכתי אמרי' בעל לוקח הוי ואפילו במקום פסידא דאחריני ומשום לא פלוג והא דאלמנה נזונת משום פסידא דאלמנה היינו רק באלמנה למזונותיה דאלים תקנתא דידה כדמוכח בש"ס פ' נערה דף מ"ט א"ר אלעא אר"ש ב"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם מתקיף ר' זירא ואי תימא ר' שמואל בר' נחמני גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעי' דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת כו' נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעי' מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה ע"ש ואי נימא דכל היכא דאיכא פסידו לאחריני ואינהו לא אפסדו אנפשייהו דינא הכי דבעל יורש הוי ולא לוקח א"כ מאי זה ענין לכותב כל נכסיו לבניו דהוי מתנה גמורה מעכשיו אלא דתקנת אושא הוי דלגבי מזונות דידי' ודאשתו תתבטל המתנה אלא ע"כ מוכח מזה כיון דעשאו לבעל לוקח נגד לקוחות משום דעל הרוב אינהו דאפסדו אנפשייהו תו לא פלוג וכל הנשאת לבעל כאלו מוכרת לו כל נכסיה הוא ובכל מקום לוקח גמור אלא גבי מזונות דאלמנה ביטלו חז"ל לזכותי' דבעל ועשאוהו כיורש וכן משמע שם בתו' ד"ה אלמנתו ניזונת מנכסיו ז"ל אע"ג דלא דמי כו' מ"מ מייתי הכא הואיל ואלמו' רבנן לשיעבודה דידה שאף מן הבעל שאינו כיורש אלא כלוקח גובה אע"ג דלא היתה גובה מלוקח אחר ה"נ אית לן לתקוני בכותב לבניו שיהא הוא ואשתו ניזונין מהן עכ"ל ומשמע דוקא באלמנה הוא דתקינו הכי ומשום חומרא דמזונות דידה ואלמו' לשיעבודה אבל בשאר חוב לא אע"ג דלא אפסיד אנפשיה וע"ש בשטה מקובצת שכתב דמשום אומדנא דבעל הוא דאלמו' למזונות דודאי אין דעת הבעל שתתבזה אשתו אלא שתהא ניזונת משל בעל ואע"ג דמלוקח אחר לא גבי' ומש"ה בכותב נכסיו לבנו נמי איכא הך אומדנא דמזונות ע"ש וא"כ אינו אלא באלמנה שלא תתבזה ואפילו למה דדחי דהתם ליכא מאן דטרח מ"מ על כל פנים הטעם הוא באלמנה משום אומדנא או אלמו' משום מזונותיה משא"כ בשאר חוב אפילו במקום דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה. אלא דבדעת הרי"ף אי אפשר לפרש כן דא"כ אמאי הוצרך לומר דמלוה אפסיד אנפשיה דאוזיף לאתת' דקיימ' לאנסובי כיון שאין אנו מחלקין בין אפסיד אנפשיה או לא אלא באלמנה הוא ואלמו' משום אומדנ' הלכך מחוורתא כדשנינן אליבא דהרי"ף דשאני לן בין חוב האשה דלא פלוג ובין חוב דאב וכמ"ש. אמנם יתכנו דברינו ליישב בהם שיטת הבעה"ת הביאו ב"ש לעיל וכתב דלדידיה לעולם בעל לוקח ואין חילוק בין איכ' פסיד' או לא וקשי' לן בגווה אלמנה אמאי ניזונת מנכסי הבעל וכמ"ש לעיל סק"ו אבל לפמ"ש ניח' דס"ל לבעה"ת דהא דאלמנה ניזונת מבעל הוא משום אומדנ' דבעל כמ"ש בש"מ או משום אלמו' לשיעבוד מזונות כמ"ש תוס' משא"כ בשאר חובות לא פלוג ולא גבי מבעל ויתיישב בזה עוד מאי דקשי' לי' לב"ש סימן צ"ג אמאי לא הבי' בש"ע דאין האלמנה ניזונת מנכסי צ"ב דודאי לוקח הוי אליבא דכ"ע כמ"ש מהרי"ק סימן י"ח וע"ש ולדידן נמי קשי' לן אמאי לא הבי' בש"ע שם דאינה ניזונת מפירות נ"מ בחיי' דלפי מ"ש בס"ק ה' בפירות בחיי' ודאי לוקח הוי ע"ש ולפי מ"ש מזונות דאלמנה שאני או משום חומרא דמזונותיה או משום אומדנא א"כ אפילו בפירות בחיי' או בנכסי צ"ב דודאי לוקח הוי לפמ"ש מהרי"ק סימן י"ח אפ"ה אלמנה ניזונת מהן כמו בכותב נכסיו לבנו דודאי לוקח הוא ואפ"ה ניזונת ודוק:
ס"ק ח
אבל נזקין ומקח ודברים אחרים אין חייב לשלם ובח"מ סימן שפ"ח סעיף ז' כתב הרמ"א ז"ל ואשה שמסרה משמתינין לה ואם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו משלמת ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות בחייה ואם מתה חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק ואין הבעל לענין זה אלא כיורש שחייב לשלם עכ"ל וזה נראה סותר לדבריו שבכאן דבנזקין נמי פטור מלשלם גם הש"ך בח"מ שם הקשה על הרמ"א במ"ש דהבעל אוכל פירות בחיי' ואם מתה הבעל חייב לשלם לנמסר ובסימן תכ"ד סעיף ט' כתב הרמ"א גבי עבד ואשה שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן וכתב עלה הרמ"א ז"ל יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מוכרת אותן לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל וע"ש ובטובת הנאה כתב הטור שאם תתאלמן או תתגרש יקחם הלוקח ואם תמות היא יפסיד ודברי הרמ"א הם מדברי הטור והוא סותר למ"ש בסימן שפ"ח דאם מתה חייב לשלם לנמס' ואין הבעל לענין זה אלא כיורש ע"ש בש"ך שתרצו לפ"מ שהקשו בתוס' ס"פ י"נ דהא אפי' לאחר תקנת אושא היכא דאיכא פסידא לאחריני הוי בעל יורש א"כ תזבין נ"מ שלה ותיתב לי' לנחבל ותירצו בשם רשב"א דכיון דתקנו בעל לוקח הוא לא פלוג אפילו היכא דאיכא פסידא לאחריני כיון דלא שכיח שיהי' פסיד' לאחריני וכ"כ הרמב"ן ז"ל א"נ משום דחבלו' מלת' דלא שכיח' הוא לא פלוג רבנן בתקנתן לבעל עכ"ל י"ל דמסורות דשכיח דהא דיני דחבלות לא דיינינן בזה"ז משום דלא שכיחי ודיני מסורות דיינינין כמו שנתבאר בח"מ בסימן א' כו' ושאר נזקין דכתב היינו דומי' דמסורות דשכיחי ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דמ"ש הרמ"א אבל נזקין היינו נזקין דלא שכיחי:
אך קשה דהא במלתא דלא שכיחא לא דיינינין השתא בזמן הזה ולא מהני ביה אלא תפיסה וכמבואר בח"מ סימן א' וא"כ קשה אמאי כתב רמ"א כאן דבנזקין אין הבעל חייב לשלם דאפילו אם היה הבעל יורש הא אין דנין דיני נזקין דלא שכיחי בזה"ז ואי משום דאי תפיס מהני השתא נמי מהני תפיסה דהא אפילו בהלואה דאיכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה מהני תפיסה דבעיין לא איפשט וכמ"ש ב"ש והאי דינא דנזקין דכתב הרמ"א הוא מדברי הנימוקי יוסף הנ"ל שכתב בין קודם נשואין ובין אחר נשואין אינו גובה וכיון דאפילו בלותה קודם נשואין מהני תפיסה כיון דבעיין לא אפשיטא כ"ש בנזקין דמהני תפיסה וא"כ ליכא נפקות' בהאי דינא דנזקין:
ואפשר לומר לפמ"ש בטור וש"ע ח"מ סימן א' מתקנת שתי ישיבות דאע"ג דלא דיינין השתא מלתא דלא שכיחא מכל מקום מנדין אותו עד שישלם וע"ש וא"כ נ"מ אף בנזקין דלא שכיחי במה דאין הבעל חייב לשלם דלא מנדינין לי' אלא דהרמ"א כתב להדי' נזקין ומקח ודברים אחרים דכל הני שכיחי וכייל להו בהדי הדדי ואפ"ה כתב דאין הבעל חייב לשלם:
ולכן נראה מוכרח דמ"ש הרמ"א כאן דאין חייב לשלם היינו בחיי אשתו דאינו חייב לשלם מפירות דבעל אכיל פירות כל ימי חיי' וכמ"ש גם בח"מ סימן שפ"ח ע"ש ומזה ראי' למ"ש בסק"ה דבפירות ודאי בעל לוקח הוא ואע"ג דאיכא פסידא לאחריני אבל לאחר מיתה אין ה"נ דבעל חייב לשלם ואף דמלשון הנ"י שם משמע דבין מגוף בין מפירות אינו גובה ע"ש ע"כ נ"ל דהרמ"א לא מיירי אלא מפירות ולא מגוף לאח"מ כי היכי דלא תקשי דבריו אהדדי דבסימן שפ"ח בח"מ כתב דאחר מיתה מחויב הבעל לשלם והתם מיירי בניזקין שאחר נשואין ומכ"ש נזקין דקודם נשואין דחייב הבעל לשלם לאחר מותה:
אמנם ליישב דברי הרמ"א בח"מ סימן תכ"ד שכתב דאם יש לה נ"מ או נכסי צ"ב דמוכרין בטובת הנאה ואמאי אין מוכרין לגמרי כמ"ש הרמ"א בסימן שפ"ח כיון שאם מתה חייב הבעל לשלם וכמו שהק' בש"ך שם נראה לענ"ד דהא דכתבו תוס' ס"פ י"נ וז"ל ונראה לרשב"א דלא ק"מ להא כיון דתקינו רבנן דהבעל מוציא מיד הלקוחות לטובתו היכא דליכ' פסיד' לאחריני לא פלוג ותקנו שבכל מקום שהאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכ' פסיד' דאחריני כיון דלא שכיחא מלת' שיה' פסידא לאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוציא עכ"ל. והיינו דלענין מיד הלקוחות הוא דלא פלוג דבכל מקום מוציא הבעל מיד הלוקח ואפילו הנחבל בעצמו הוא לוקח דאית לי' פסיד' ולא אפסיד אנפשיה כיון דאית לי' שם לוקח לא פלוג רבנן והמכר בטל אבל כשלא מכרה לנחבל ומתה ובא לגבות חבלתו שפיר אמרי' דבעל יורש הוי וגבה חבלתו מבעל דהיכ' דאיכא פסיד' לאחריני ה"ל יורש ומש"ה בסימן שפ"ח כתב דאם מתה גובה הנמסר או הניזק דהתם לא מכרה ושפיר אמרי' היכ' דאיכא פסיד' לאחריני ולא אפסיד אנפשיה בעל יורש הוי אבל בסימן תכ"ד גבי עבד ואשה שחבלו באחרים דפגיעתן רעה דלית להו לשלומי השתא שפיר כתב הרמ"א דאם יש להם נ"מ מוכרין בטובת הנאה היינו שאם ימות הבעל בחיי' יטול הלוקח ואותן דמי המקח יקח הנחבל בחבלתו ולא כתב שימכרו לגמרי משום דכשמוכרין הנכסים הבעל מוצי' מיד הלוקח משום תקנת אוש' ואפילו איכ' פסידא לאחריני ולא אפסיד אנפשיה משום דלא פלוג רבנן בתקנתן וכל שם לוקח הבעל מוצי' ממנו משא"כ אם לא מכרה ומתה ובא לגבות חבלתו גובה מן הבעל דהיכ' דאיכא פסיד' לאחריני וליכ' עלי' שם לוקח אמרינן דבעל יורש הוי ובהכי איירי רמ"א בסימן שפ"ח משא"כ כשמוכרין הנכסים כיון דהוי לוקח תו לא פלוג וזה נכון ועיין בשטה מקובצת פ' נערה דף נ"ג גבי מוכרת כתובתה לאחרים מ"ש שם בשם פי' ישן על ההלכות:
(ע"ש בש"מ שכתב דמוכרת כתובתה לאחרים בנין דכרין משום דזוזי אנסוה פי' מש"ה מכרה בטל דאי לאו דזוז' אנסוה הוי אבוהון אמר אין לכם כתובת בנין דכרין שאין אני בא בתורת ירושה לכתובת אמכם אלא מתקנת אושא אני זוכה להיות לוקח ראשון וטורף מן הלקוחות שקנו ממנה הכתובה אבל מכירתה הוי מכירה וכבר אבדה כל זכותה ע"ש היטב ועיין לעיל בדברי מארן סק"ו דבכתובה ונצ"ב לא צריכ' לתקנת אוש' דלא ניתנו לגבות אלא כשתנש' לאחר ע"ש. מ"מ התם לענין כתובת ב"ד ניתנה לגבות לאחר מותו אע"פ שמתה הי' קודם שכן הו' תנאי ב"ד לכך הוצרך הש"מ לבא מטעם לוקח ראשון דהשת' דתקנו באוש' גבי נ"מ פשיטא דלא גרע כתובה ונצ"ב וע"ש עוד בשטה דמוכח לפ"ז דבנותנת כתובתה לאחרים דליכ' אונס' דזוזי אין להם כתובת בנ"ד דאמרי' אבוהון מכח לוקח ראשון קאתי ולא מדין יורש ולפ"ז לא היה חייב בקבורתה כיון שאין יורשה ואפשר דלגבי דידה יורש הוי דהוי כאילו אית לה פסידא ודו"ק וצ"ע):
והא דאלמנה ניזונת מבעל ע"י מכירה וכמ"ש תו' ס"פ י"נ ד"ה והיורש את אשתו ע"ש כבר כתבנו בסק"ו וזיי"ן דאלמנה שאני דאפי' בנצ"ב דה"ל לוקח אפ"ה אלמנה ניזונת מהן ומשום דאלמו' לשיעבודה או משום אומדנא ע"ש ודו"ק:
ס"ק ט
רק מטלטלין אפילו מלוה בשטר אינו גובה מבעלה כתב בדרכי משה ז"ל שם בתשו' הרא"ש כל מה שימצא מנכסים קרקע ומטלטלין ושטרות יתנו לבע"ח כו' ואפשר בכתבה לו אגב ולכן ניטל אף המטלטלין או אפשר לומר דלאחר מיתה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אף מטלטלין נוטל עכ"ל וכתב ב"ש עלה ז"ל ולכאורה תמי' דהא לענין מלוה ע"פ כתבתי בסמוך דאחר מיתתה דינו כלוקח וכן לענין שומא הדרא ומנ"ל לומר דלענין מטלטלין דינו כיורש אחר מיתתה וצל"ע עכ"ל. ונראה דס"ל להד"מ דבמטלטלין לא אמרי' אינהו דאפסדו אנפשייהו דדוקא במלוה ע"פ אמרינן הכי דלא ה"ל לאוזפי לאתתא דקיימא לאנסובי בלא שטרא אבל כשכותב שטר ולא כתב בו אגב בזה לא שייך לומר איהו דאפסיד אנפשיה וכמ"ש בש"ך סימן קי"ב דבלא שטר איכ' נמי חשש פרעון משא"כ בשטר ע"ש ועוד נראה דס"ל דכיון דגם עכשיו כשכותבין אגב קרקע אין גובין מן המטלטין שמכר א"כ לא מהני לי' אגב מש"ה לא מקרי אינהו דאפסדו אנפשייהו ואע"ג דלפי מ"ש רשד"ם הובא סמ"ע סימן ס' דלגבי בעל לא אמרי' תקנת השוק וגובין מהבעל באגב אע"ג דאין גובין עכשיו מלקוחות באגב אפשר דס"ל להד"מ דאי נימא בעל לוקח לא פלוג ואין גובין מן הבעל משום תקנת השוק כמו משאר לקוחות ולכך כתב דאין חילוק בין אגב או לא אלא דלעולם גובין מבעל ומשום דלא אפסיד אנפשיה במה שלא כתב אגב דאי דינו כלוקח לא מהני לי' אגב ואי דינו כיורש לא בעי אגב ולכך אמרי' דדינו כיורש ולענין מלוה ע"פ אחר מיתתה דינו כלוקח משום דהי' לו להלוות בשטר וכיון דאין גובה מן הקרקע דאיהו אפסיד אנפשיה דבשטר גובה קרקע אף מלקוחות וכיון דאפסיד אנפשיה בקרקע ועשאוהו כלוקח גם ממטלטין אינו גובה ומ"ש ב"ש וכן לענין שומא הדרא. התם לא שייך פסידא דאחריני וכמ"ש תו' דבזה ליכ' פסידא מאי דלא מהדרינין לי' כיון דאינו אלא משום ועשית הישר והטוב וגם הא דלא מהדרינן לי' לבעל היינו משום פסידא דמלוה וכמ"ש לעיל סק"ג ומיהו מ"ש ד"מ דוקא לאחר מיתה היינו משום דבחיי' לפירות ודאי לוקח הוי אפילו איכא פסיד' לאחריני וכמ"ש בסק"ה ע"ש: