אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן עז · סעיף ב
ס"ק ו
שמבקשת גט בלא כתובה. בתשו' הר"ן סימן י"ג כתב ז"ל ודע עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה ע"פ המשפטים האלה דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אבל באומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובתי חוששין שמא עיני' נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת וכן פירש"י שם כו' ואם רוצה להתגרש וליטול כתובה תנו לה דין מורדת עכ"ל והן הן דברי רמ"א בהגה"ה):
ס"ק ז
אם ירצה הבעל לגרשה. דעת הרמב"ם דכופין אותו לגרשה והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ואיכא מאן דסבר דאי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינה כשבוי' להבעל למאוס לה ואיכא למירמי עלי' כו ותו תנן נמי ביבמות פ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכונה לכך מבקשין הימנו והא הכא דודאי מאיס עלה כי נדרה ממנו משום דלא בעי' לי' ואפ"ה אין כופין משמע מינה דכל היכא דבעי' לאפוקי נפשה מגברא אין כופין וכ"ת מבקשין לחלוץ וליתן כתובה הלא לדברי האומר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כתובה יש לה מכל מקום וכופין ומבקשין על החליצה עצמה שנינו עכ"ל ונראה ליישב לדעת הרמב"ם דס"ל דכופין לגרש דהיינו משום דמפסדת כתובתה לא חיישינין שמא עיני' נתנה באחר וכמ"ש תוס' סברא זו בסוגיין ד"ה אבל אם אמרה מאיס עלי וכיון דלדברי האומר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם הרי אית לה כתובה א"כ התם שפיר חיישינין שמא נתנה עיני' באחר אלא דהרשב"א שם אין דעתו לחלק בין הפסידה כתובתה או לא מש"ה השיגו מהא דמבקשין הימנו לחלוץ:
ובעיקר הקושי' שהקשו ר"ת והרשב"א באומרת מאיס עלי היאך כופין וניחוש שמא עיני' נתנה באחר ונראה לענ"ד לפמ"ש הר"ן שלהי נדרים בהא דתנן משנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה חזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר תביא ראי' לדברי' והקשה כיון דמדינא איהי מהימנא א"כ משום שמא עיני' נתנה באחר היכי משתרי' כיון דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ותיכף כיון דמשתעבדא לי' לא מצי לשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ומדינא מותרת היא אלא כיון דמזלזלא נפשה כולי האי ראו חכמים במשנה ראשונה להאמינה וחזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר ואוקמי' אדינא דלא מצי' שוי' אנפשי' חד"א ע"ש שמעינין מהא דכל שנאמנת מן הדין לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר אלא התם מדינה אינה נאמנת שהרי היא משועבדת לו רק משום דמזלזלא נפשה כולי האי היינו מאמינין לה לכך מהני חששא דשמא עיני' נתנה באחר לאוקמי אדינא מש"ה באומרת מאיס עלי דמדינא מהימנא בהכי דאינה כשבוית חרב להבעל למאוס לה והואיל וצווחת דמאיס עצי ראוי להיות נאמנת לאחזוקי נפשה בטענת דמאיס עלה והך חששא דשמא עיני' נתנה באחר לא מהני לאפוקי לה מדינא וכופין אותו להוציא:
ועיין בתוס' בסוגיין ד"ה אבל אמרה מאיס עלי שהקשו מנדרים דף צ"א מההוא נואף כו' וכתבו ז"ל נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דבאומרת טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דמסתמא ברצון הי' כו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי' אמרה מאיס עני ע"ש ולכאורה ה"ל לתוס' להקשות באומרת טמאה אני לך גופי' כיון דברצון מיירי דמפסדת כתובתה תהא נאמנת דלפמ"ש לעיל לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר היכא דמפסדה לכתובה וא"כ למה להו לאקשויי מכח מגו דמאיס עלי (וכן הקשה בס' שעה"מ פ"ט מה' אישות ה"צ ט"ו) אמנם לפמ"ש ניחא דבטמאה אני לך כיון דמדינא משתעבדא ליה ולא מהימנא אלא משום דמלזלא נפשה אכתי איכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר ואוקמי' אדינא דלא מהימנא דבקל נדחא הך טעמא דמזלזלא נפשה להכי מקשי דליהמנא במגו דאי בעי' אמרה מאיס עלי דהוי מהימנא מדינא ולא מהני טעמא דעיני' נתנה באחר להוציאה מדינה כיון דמפסדה כתובתה וכנ"ל מיהו י"ל דלא הוי מיגו דאינה טוענת ברצון מאיס עלי כמ"ש תוס' גבי יהודית דביתהו דר' חייא ע"ש ומש"ה לא חשיב מיגו דלא ניחא לה למטען הכי:
והנה ע"כ צריכין אנו לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דטוענת מאים עלי מדינא נאמנת אי לאו דחשו שמא עיני' נתנה באחר דהא גבי מאיס עלי לא שייך האי טעמא דמשנה ראשונה שהאמינה בטמא' אני לך משום דמזלזלה נפשה דהכא לא מזלזל' נפשה כ"א את בעלה א"כ עכצ"ל דמדינא נאמנת הלכך לא מהני תו חששא דשמא נתנה עיני' באחר לאורועי הימנותא דידה דדוקא גבי טמאה אני לך דמדינא אינה נאמנת לשוי' נפשה חד"א כיון דמשתעבדא לי' אלא משום דמזלזלא נפשה ראו חז"ל במשנה ראשונה להאמינה לבתר דחזו דאיכא מאן דנתנה עיני' באחר לא סמכו אהאי טעמא דלא מזלזלא נפשה ואוקמוה אדינא דלא מהימנא ובקל נדחה הך סברא משא"כ היכא דמדינא מהימנא לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר לאורועי הימנותא דידה דהוי מדינא:
(ועיין בשעה"מ פ"ט מה' אישות הל' ט"ו שהניח דברי רמב"ם בקושי' דבפ' כ"ד פסק בהדיא דאפי' אם אמרה שזינתה ברצון ומפסדה כתובתה אינה נאמנת דשמא עיני' נתנה באחר ובפ' י"ד פסק באומרת מאיס עלי דכופין אותו להוציא וזה אינו עולה לפי תירוצם של תוס' שמחלקין בין מפסדת כתובתה ובין נוטלות דחיישי' שמא עיני' כו' דבזינתה ברצון מפסדה כתובתה ואפ"ה חיישי' וע"ש ולפי מ"ש מארן ז"ל א"ש דהתם בזינתה ברצון אע"ג שאינה רוצה כתובתה מ"מ דינא היא דאינה נאמנת להפקיע ממנו משום דמשתעבדא לי' וכיון דכבר אמרו במשנה אחרונה דחוששין שמא עיני' כו' תו לא פליג ואוקמו' אדינה אפילו אם רוצה להפסיד כתובתה משא"כ באומרת מאיס עלי דמדינא מהימנא תו לא חיישינין לשמא עיני' ולא נחית הרמב"ם ז"ל לאפלוגי אי מפסדה כתובתה או לא וע"ש ולכאורה איכא למידק כיון דעיקר טעמא דאינה נאמנת באומרת טמאה אני לך לפי תירוץ האחרון של הר"ן היינו כיון דמשתעבדא לי' תו לא מצי שוי' אנפשה חד"א לאפקועי זכותי' א"כ השתא דפסק הרמב"ם דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא וא"כ הרי יכולה היא להפקיע עצמה מבעלה בטענת מ"ע ולפ"ז יש בידה למשוי' אנפשה חד"א באומרת טמאה אני לך ואין לומר דכונת הר"ן דכל כמה דלא אמרה הכי ולא מגרש לה משתעבדא לי' בדין אישות ולהכי לאו כל הימנה לאפקועי תשמישה ממנו בדיבורי' דא"כ ח' גם הבעל לא יהא נאמן למשוי אנפשי' חד"א כשאומר אשתו זינתה דכל כמה דלא מגרש לה משתעבד לעונתה אלא ע"כ כיון דבידו להפקיע ע"י גט מצי למשוי אנפשי' חד"א א"כ גבי דידה כיון דבידה לכופו להוציאה ע"י טענת מ"ע שוי' אנפשה חד"א ועל כרחנו אנו צריכין לדברי התוס' דלא מצי למיטען מ"ע אלא כשיש רגלים לדבר או לומר כדברי מר"ן ז"ל שאינה טוענת ברצון מ"ע וכמ"ש תוס' גבי דביתהו דר' חייא ע"ש)
ס"ק ח
ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה כתב בד"מ בשם תשו' הר"ן סימן כ"ב דמעות נדוני' לא מהני תפיסה דאינו מועיל רק בבלאות שהם שבח בית אבי' עכ"ל:
ובמ"ש הרמ"א ויש אומרים דאף נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה תמהו בזה הח"מ וב"ש דהרשב"א סובר בהדיא דנ"מ דידה לא הפסידה שכן כתבו המ"מ והב"י שכן העלה הרשב"א דיני' אלו וכן אח"ז במורדת ממש כתב ג"כ אף שבנכסי צ"ב לא מהני תפיסה אבל בנ"מ לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש ביד הבעל מוציאין אותו מידו וא"כ לא ידעתי מי הם הי"א שכתב הרב דגם נ"מ אינה נוטלת בלא תפיסה עכ"ל הח"מ וגם ב"ש כתב ז"ל כבר תמה על זה בח"מ דלא מצינו דיעה זו כמ"ש כל השיטות ולכ"ע הא דבעי תפיסה דוקא בנכסי צ"ב אבל נ"מ אינה צריכה תפיסה עכ"ל:
אמנם מצאתי להרשב"א בחידושיו לכתובות בסוגיין שהביא שם שיטת רבינו חננאל בעובדא דכלתי' דרב זביד דדוקא בבלאות של מלוג הוא שנסתפק להם בגמרא אבל נכסי צ"ב הפסידה לגמרי ע"ש אלא דהרשב"א אינו סובר כשיטה זו אולם במורדת לגמרי דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' ס"ל להרשב"א שם דאפי' נ"מ הפסידה ע"ש שכתב ז"ל ואני מוסיף שאפי' מרדה ובעודה קיימת במרדה שפוחתין לה ז' דינרין בשבת נפלה לה ירושה שפוחתין ממנה מכאן ולהבא ור' יוסי לא חדית בה אלא אפי' כלתה כתובתה מחשבין ופוחתין ואם תפול לה ירושה יגבה כל מה שפוחתין אבל משנפלה לה ירושה פוחתין ממנה אפי' לרבנן עכ"ל הנה מה שכתבו בשם הרשב"א דאפילו במורדת לגמרי לא הפסידה נ"מ שלה הרי בחידושיו כתב להיפך. (וכן כתב הר"ן בפי' ההלכות במשנה בסוגיין בשמו ומ"ש זהו דעת הרמב"ם הוא טעות הדפוס וצ"ל הרשב"א וכן מוכרח לכל מעיין שם והעיקר כדעת הפוסקים דבמאיס עלי לא הפסיד' כלום מנכסי מלוג ואפילו לא תפסה וכמ"ש הרשב"א שם מלתא בטעמא ז"ל ומיהו הכא דאמרה מאיס עלי לא הפסידה נ"מ דבשלמא במקום שמשהין ופוחתין כנגד מה שהיא מצערת אותו נותנין לו משלה דמי צערו ומחזי כשכר וכדאי' בגמ' אבל בזו שעוקרת לתנאי אישות לשעת' מה שהוא שלה לגמרי כגון נ"מ הקיימין אינה מפסדת כו' ומש"ה אסתפק להו בגמ' אפילו בנכסי צ"ב הקיימין דה"ל כזינתה שלא הפסידתן לפי שהיא עוקרת הנשואין ויוצאת לאלתר ומן הסוגי' שבירושלמי נמי משמע דאפילו באומרת בעינא לי' ומצערנא לי' ויוצאת בארבע שבתות של הכרזה אינה מפסדת נ"מ הקיימין ע"ש וכ"כ הר"ן וכ"כ הריב"ש סימן קס"ב:
מיהו נראה דגם מורדת לגמרי ויוצאות בארבע שבתות בעי' מיהא תפסה לנכסי צ"ב ואי לא תפסה לא מפקינין מיניה דלאו עדיפא מאומרת מאיס עלי דבעי' אשה תפיסה בנכסי צ"ב אע"ג דיוצאה לאלתר:
דהא היכא דמפסדה לכתובתה בבת אחת הוא דאסתפק להו בש"ס בנכסי צ"ב ודוק:
וזה נראה נמי בשטת הרמב"ם דמפרש הא דכלתו דר' זביד במורדת דבעינא לי' נסתפק בנכסי צ"ב והיינו לפי מאי דקי"ל כרבותינו דיוצאה בד' שבתות ומש"ה אסתפק בש"ס בנכסי צ"ב אבל לדינא דמתניתין דפוחתין כנגד מה שהיא מצערת אותו ודאי מפסדת נכסי צ"ב ולא מהני תפיסה דהא במתני' משמע דלא פליגי רבנן אלא בירושה שנפלו לה אח"כ אבל מה שיש לה כבר הפסידה לכ"ע ואפי' נ"מ קמשמע מדברי הירושלמי ואפילו לדברי הפוסקים שמפרשים פרא פורנין היינו נכסי צ"ב ולא נ"מ וכמ"ש בר"ן שם עכ"פ מוכח דנכסי צ"ב הפסידה בודאי אלא דהרמב"ם ז"ל פוסק כרבותינו דמפסדה לכתובתה בבת אחת לכך פסק במורדת דמהני תפיסה דידה לנכסי צ"ב משום דהיכא דעוקרת לאישות מספקא לן בש"ס לענין נכסי צ"ב וס"ל להרמב"ם דדוקא מורדת אבל אמרה מאיס עלי כיון דכופין אותו לגרש ודאי דלא הפסידה נכסי צ"ב אפילו לא תפסה ובשטה מקובצת במשנתנו דפוחתין שבעה דינרין כתב ז"ל ודעת גדולי המפרשים שמתחילין לקנוס ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן שבעה דינרין ואם לאו פוחתין מנדוניא ואח"כ מעיקר כתובה ותוספות דבתחלה מנדוניא בעי' דליקנסה טפי כי היכי דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מידי דכרבותינו קי"ל עכ"ל והיינו דלרבותינו הפסידה בארבע שבתות בבת אחת. ולפי מ"ש נראה דעת גדולי המפרשי' יפה במשנתנו שמתחילין לקונסה בתחלה מנכסי מלוג דאם יפחתו תחלה מעיקר כתובה א"כ כשתכלה לה כתובתה הרי נעקר תנאי אישות לשעתה ותו לית לן למיקנסה בדידה מש"ה קנסינין לה מתחלה בנכסי מלוג ועדיין כתובה קיימת ואח"כ פוחתין נכסי צ"ב ועדיין תנאי אישות שביניהם קיים ולבסוף הוא דפוחתין כתובה ותוספת ואפי' לר"י דס"ל אפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר כו' היינו נמי על זה הדרך ר"ל שפוחתין תחלה כל מה שיש לה ואח"כ פוחתין לשבוע ז' דינרין ועושין אותם לחוב עלי' עד שיפול לה ירושה ממקום אחר דאז חוזר וגובה אותה אבל אין מפסידין אותה בתחלה מעיקר הכתובה שאם היתה מפסדת כתובתה לא היינו יכולי' לפחות יותר כיון דנעקר תנאי אישות שביניהם וכמ"ש ודו"ק.
ס"ק ט
דאפי' נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה עיין ב"ש שהקשה על הרמ"א שהביא כאן דעת הפוסקים לענין תפיס' נכסי צ"ב ונ"מ ולא הביא דעת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א דמשהינין אגיטא י"ב חדש ובתוך י"ב חודש צריך ליתן לה הכתובה אם מגרשה והמחבר פוסק בפשיטות אם רוצה לגרש אין צריך ליתן כתובה עכ"ל. והנה לקמן גבי מורדת הביא רמ"א דתוך יב"ח יש לה כתובה כשמגרשה ויכולה לחזור בה ולענ"ד דבמאיס עלי בכיון לא הביא רמ"א דין זה והוא דבמאיס עלי אם נתנה אמתלא לדברי' לא משהינן לה אגיטא כלל וכמ"ש הרא"ש בסוגין דלפי שתולות עצמן בעכו"ם אין משהין את גיטין ע"ש וכאן אף ע"ג דמיירי באינה נותנת אמתלא ולא מהימנא למימר דמאיס עלי' ומש"ה אית לה דינא דגמרא ולא דינא דמתיבתא ובעי' תפיסה לנכסי צ"ב וכמ"ש הרמ"א דכל זה באינה נותנת אמתלא לדברי' וכמ"ש סעיף ג' מ"מ לענין כתובה אם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש אין לה כתובה שהרי הודאת בע"ד כמאה עדים ולדברי' שאומרת שמאיס עלי' הרי אין לה כתובה אפי' תוך י"ב חדש כשרוצה לגרשה כדינא דמתיבתא דלחובתה מקבלין דברי' שאומרת מאיס עלי וכל שמאים עלי' כבר תיקנו במתיבתא שלא להשהותה יב"ח רק להוציאה מיד בלא כתובה ולכך לא הביא מהרמ"א כאן דעת הרמב"ן והרשב"א דתוך יב"ח אית לה כתובה דהא יש כאן הודאתה שאומרת בעצמה מאיס עלי ולדברי' אין לה כתובה אפי' תוך יב"ח דשייך בי' דינא דמתיבתא שלא להשהותה אלא מחמת שלא נתנה אמתלא אין אנו מאמינ' לחובת הבעל לכופו שיוציאה אבל אם נתן לה מעצמו גט מקבלין דברי' לחובתה:
אמנם אם יש לה נכסי צ"ב ולא תפסה ואומרת מאיס עלי בלא אמתלא והוא מגרשה תוך י"ב חדש אית לה נכסי צ"ב ממ"נ דאי מהימנא לי' בטענת מאיס עלי א"כ אית לה נכסי צ"ב דידה כדינא דמתיבתא ואי לא מהימנא לי' בטענת מאיס עלי כיון שאין לה אמתלא ודינה כמורדת והי' לו להשהות גיטה י"ב חדש וכיון שגירשה תוך י"ב חדש יש לה נכסי צ"ב ואפי' כתובה הוי בעי למיתב לה וכמ"ש רמ"א לקמן במורדת אלא לענין כתובה מאמינה על מאיס עלי כדי להפסידה אבל נכסי צ"ב חוזר להחזיר לה ממ"נ:
והרמ"א שלא הביא דין זה הוא לפי שבש"ע לא כתב מנכסי צ"ב ולא מיירי אלא מכתובה לכך לא כתב עליו הרמ"א דבכתובה מפסדת אפי' כשמגרשה תוך יב"ח דלחובתה מקבלין דברי' דמאיס עלה וכבר פסקו במתיבתא שלא להשהות גיטה ולהפסידה כתובתה מיהו אי אית לה נכסי צ"ב הדין כמ"ש ודוק.
ס"ק י
וחייב בפדיונה וקבורתה. כתב ב"ש ז"ל אחר י"ב חדש פטור מקבור' משו' דקבור' תקנו חז"ל תחת צ"ב ולא תחת נ"מ וכאן ספק הוא אם זכתה נצ"ב די"ל דאין לה נצ"ב מש"ה פטור מקבורה מיהו נראה אם כבר זכתה בנצ"ב ע"י תפיסה אז אחר מותה הוא יורש אותה וחייב בקבורה ולא כמשמעות ב"ח עכ"ל. ולי נראה כיון דאם חזר הבעל ותפס לא מפקינין מיני' דבספיקא דדינא מהני תפיסה בתר תפיסה וכיון שהוא יורש ודאי בנכסי צ"ב וצריכין היורשין להחזיר לו הנכסים עכ"פ בתורת ירושה וכיון שבאו לידו בתורת ירושה ה"ל מוחזק תו לא מיחייב בקבורה דאימר כבר הפסידה נצ"ב והרי הם שלו מכבר ועיין כיוצא בזה בספרי קצה"ח סימן ס"ט סק"א וסימן ק"ד סקי"ב. אלא דבעיקר הדין לבי מהסס דאפי' אחר יב"ח דמפסידה לגמרי נצ"ב מ"מ נראה לענ"ד דחייב בקבורה אע"ג דלית לה נכסי צ"ב תקנו בכל הנשים שיהי' הוא חייב בקבורתה משום ירושה של אותה שיש לה נכסי צ"ב ואם מעולם לא הי' לה נצ"ב אפ"ה חייב בקבורתה וכן אם נתנה כל נצ"ב לבעלה באופן המועיל דאז אינו יורש נצ"ב כיון שכבר זכה בהן בתורת מתנה ואפ"ה איהו חייב בקבורתה משום דלא פלוג חכמים בתקנתן וכמו שתקנו פדיון לכל הנשים אף שאין לה נ"מ א"כ זו שמפסדת נצ"ב לגבי בעלה ה"ל כמאן דלית לה נצ"ב וכיון דלא פלוג חכמים ותקנו בכל הנשים גם לזו חייב בקבורה וצ"ע:
ס"ק יא
נותן לה צ"ב שלה וכתובה אבל לא מה שכתב לה וכתב ב"ש ז"ל אבל לא מ"ש לה עיין בטור סימן פ"ה לא משמע כן אלא דוקא כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות עכ"ל ובבאר היטב כתב וז"ל ולא ידעתי הא לפנינו כתוב וכל מה שכתב לה וכ"כ הב"י ע"ש עכ"ל ומדברי הב"י נראה כן שכתב ז"ל וכתב הרה"מ שהרבה מן המפרשים כו' ובתוך י"ב חדש אם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום ואם לאחר י"ב חדש הפסידה כל עיקר כתובה ותוס' וכל מה שנתן לה הבעל ונדונ' אלא שאם היה שם בלאו' הקיימין ותפסה אותן אין מוציאין מידה כך העלה הדינין האלו הרשב"א ז"ל וכן דעת מפרשי' ומשמע דתוך יב"ח לא הפסידה מה שנתן לה במתנה עכ"ל אמנם נראה דהרשב"א לשיטתו בחדושיו בסוגיין וז"ל וכתב עוד הר"י הלוי ז"ל דהיכא דיהיב לה מתנה בין קרקע ידוע בין ששעבד לה לתת מעות או מדעם אפי' כתב לה בתר נשואין מתנה גמורה לחוד ואצ"ל כתובה אי מרדה הפסידה הכל דאקנה לה אדעתא למיקם קמי' וכדאמרי' אלמנה שמין מה שעלי' והיינו לאחר נשואין ואפ"ה שמין וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב אבל מה דכתב לה מדילי' בין תוס' בין מתנה לא יהיב לה מידי כו' וקשי' לי הא דאמרי' לעיל תוספת כתובה ככתובה דמי' נ"מ למורדת והא אפילו מתנה לחודה ובתר נשואין אמרת מפסדת ואפילו באומרת מאיס עלי והא דדייקי לה מהאי דאמרי' אקני לה אדעתי' למיקם קמי' הני מילי בהנאת סתם בדבר שהוא חייב לעשות אבל זה שרצה ונתן לה מי הכריחו בכך היה לו לפרש ואנן מימר אמרי בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה עכ"ל הרי דס"ל להרשב"א דמתנה לא מפסדה אבל דעת רוב הפוסקים הראשונים דבמתנה אמרי' דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמי' והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור ומה שהקשה הרשב"א מהא דאמרי' לעיל תוספות כתובה ככתובה לענין מורדת כיון דאפילו מתנה מפסדה כבר הקשה הרמב"ן ז"ל ותירץ לה כמו שהובא בר"ן ריש פ' אעפ"י ע"ש. אלא דלפי מה דמשמע מדברי הרשב"א נראה דאפי' היכא דהפסידה כתובתה במורדת מ"מ לא הפסידה המתנה ואלו בדברי הרה"מ מפורש דאחר יב"ח מפסדה הכתובה וגם המתנה וצ"ע:
שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וז"ל ומצאתי בחיבור א' שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוס' וכ"ש מתנה דאומדן דעת הוא דמפסדי אא"כ כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיג"ש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים עכ"ל הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך יב"ח דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב לה אלא אדעתא למיקם קמיה:
ס"ק יב
ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חלי' בירושלמי מבואר דוקא כשמרדה קודם נדתה וקודם חלי' אבל תוך ימי נדתה לא הוי מרד דהתורה המרידתו עליו ודעת הרשב"א והר"ן כשיטת הירושלמי ודעת מוהר"ם בתשו' דאפילו בימי חלי' הוי מורדת וכתב בח"מ ז"ל והמעיין שם יראה דמיירי דיכולה לטבול בחליה דאז ודאי הוי מורדת ומ"מ משמע דלא היה מפרש כמו הירושלמי שמרדה קודם נדתה וקודם חני' עכ"ל ע"ש:
ובשטה מקובצת בהא דפריך בסוגי' בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה ואפילו שאין עתה בת תשמיש מ"מ איכא צערא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו וכדאמרי' בסמוך אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה כו' ונדה דהוי מורדת מתשמיש דוקא כשמרדה בלא עת נדתה דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת כו' אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה האמינתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול עכ"ל ע"ש. ולכאורה קשה כיון דבמלאכה לא שייך האי טעמא דאינו דומה למי שיש לו פת כו' ומש"ה אפילו התחילה למרוד קודם חלי' אין ימי החולי עולין בחשבון ימי המרידה א"כ לדידיה אמאי פוחתין מכתובתה ז' דינרין לשבת והוא נגד ז' ימי השבת ושבת בכלל וכי שבת בת מלאכה היא ובסוגין מבואר דכל יומא באנפי' נפשי' חשבינן לי' דשמא יתפייס היום או מחר ע"ש בתוספות. ואין לומר דמורדת ממלאכה היינו מהנקה והצעת המטה דשייכי בשבת ג"כ דודאי מורדת ממלאכה משמע נמי מטחינה ובישול ואפי' ובהנך אמאי פוחתין שבעה הא לאו זמן מלאכה היא אלא משום דמ"ד מורדת ממלאכה נא ס"ל טעמא דשבעה דינרין נגד ז' ימים אלא נגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה ושלש דידי' נגד חיובי דידי' שארה כסותה ועונתה ובמרדכי כתב בשם ראבי' דאשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אע"פ שמתוך אונס החולי אינה יכולה לשוב לבעלה אפ"ה איבדה מזוניתי' וראי' מירושלמי דפ"ק דקידושין דפסק גבי עבד עברי ברח ואח"כ חלה משלים ומדמה התם למורדת ע"ש וכן הוא מבואר שם בירושלמי ברח וחלה אח"כ. נשמעוני' מן הדא כו' אפי' נדה ואפי' חולה אי בימי נדותה התורה המרידתו עליו אלא במרדה קודם כו' מ"ט א"צ אלו הוית גבן לא הויתא באשתי' ע"כ (וכן הוא בהג"ה אשר"י) וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס דילן אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא כיון דמיירי דמרדה קודם א"כ אפי' חלתה אח"כ הכל נחשב כמרד אע"ג דלא שייך במלאכה הך סברא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מ"מ אזלינין בתר תחלת המרד שהרי לשיטת הירושלמי גבי עבד שברח ואח"כ חלה אזלינין בתר תחלת המרד וא"כ ע"כ צ"ל דהירושלמי פליג אש"ס דילן:
ונראה מהירושלמי אפי' אם חוזרת בה תוך ימי חלי' ואמרה לשוב אליו אחר שתבריא מ"מ הכל נחשב לימי מרד דמדמה לי' לעבד שברח וחלה אח"כ דאפי' רוצה לחזור והחולי מעכבו צריך להשלים ומדמה לי' התם למורדת ש"מ דבמורדת נמי פוחתין לה אפילו תוך ימי חליה כשהתחילה למרוד קודם ואפילו אמרה לשוב אליו אחר כך מכל מקום פוחתין לה עד שתשוב לבריאותה ותחזור אליו וכן נראה מדברי הראב"י דאפי' רצתה לשוב אליו תוך ימי חלי' רק מתוך אונס חולי' אינה יכולה אפ"ה ה"ל מרד וכדאי' בירושלמי אך קשה דזה נגד ש"ס דילן דפריך חולה בת מלאכה היא וכמ"ש לעיל ואיך פסק ראב"י כירושלמי כיון שבש"ס דילן מבואר ההפך. (עיין במשנה למלך פ"ב מה' עבדי' שהקשה על הרמב"ם והסמ"ג שהשמיטו הירושלמי בדין עבד שברח ואח"כ חלה ע"ש ולפמ"ש מארן ז"ל ניחא דכיון דש"ס דילן פליג אירושלמי לא פסקו כירושלמי וכ"כ בס' קרבן עדה שם בקידושין ע"ש אמנם הרשב"א בסוגיין והר"ן בהלכות הביאו דברי הירושלמי דמחלק בין מרדה קודם נדתה למרדה אח"כ וקיימו דבריו אפילו אליבא דש"ס דילן דמפרש טעמא משום פת בסלו וכתבו דאם לא מרדה עד זמן נדתה אמרי' דרצתה לשחק בו ע"ש ולפי דבריהם צ"ע מאי ראי' מייתי הירושלמי להא דעבד שברח ואח"כ חלה דמשלם דהתם לא שייך טעמא דפת בסלו ונראה דס"ל להרשב"א והר"ן דתרתי בעינן שתהיה התחלת המרידה בזמן שיעבוד גמור וגם אח"כ יהיה לו איזה הפסד ומשום פת בסלו בלחוד אינה נעשית מורדת דבקל תוכל להתנצל וכמ"ש משחקת הייתי אבל היכא שהתחילה למרוד בשעת שיעבוד גמור אף שאח"כ הלך לו השיעבוד מ"מ בטענה קלה יכול הוא להפסידה מפני שכבר חל עלי' שם מורדת ולהכי מייתי בירושלמי ראי' ממורדת ואח"כ פירסה נדה דאע"ג דהשתא אינה יכולה למרוד מרד גמור שהרי התורה מרידתו עליו מ"מ מאחר שכבר נעשית מורדת ויצאה מתנאי אישות יכול להפסידה בטענה כל דהו ר"ל משום פת בסלו וה"ה בעבד שברח מפסידו בטענה דאילו הוית גבאי לא אבאשת וע"ש ועיין בירושלמי פ' המדיר שם דבעי לר"א בגמל וספן אמאי פוחתין לכל שבת ומייתי נמי ראיה מנדה והיינו ג"כ משום פת בסלו וכמ"ש בק"ע וע"כ כדברי הרשב"א והר"ן ע"ש אמנם כל זה בעומדת במרדה בימי נדותה אבל אם חוזרת בה אין פוחתין לה דמאי אית לה למיעבד השתא ואין לו לבעל אפילו טענה כל דהו של פת בסלו נגדה מיהו מזוני לית לה כל זמן שלא שבה לבעלה ואע"ג דאונס הוא מ"מ אונס רחמנא חייבי' לא אמרי' וכיון שמרדה קודם יצאה מתנאי אישות ופטור הבעל ממזונות עד שתשוב אליו ואף שמחמת אונס אינה יכולה לשוב אליו לא מחייבינן לי' כן נ"ל דעת ראב"י וזה שדקדק ראבי' בלשונו לומר איבדה מזונותיה ולא קאמר הפסידה כתובתה דאונס רחמנא פטרי' אלא ממזונות פטור הבעל דאונס רחמנא חייבי' לא אמרי' ועיקר ראייתו מעבד שברח דבשעת מרד פקע חיובייהו ובזה יש ליישב הרבה דקדוקים בירושלמי ובראב"י ואין כאן מקומו ודוק):