אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן עז

סימן עד

סעיף א

ס"ק א

המורד על אשתו הרמב"ם ז"ל פסק דמורד ממלאכה היינו ממזונות אין מוסיפין על כתובתה כמו שהיא לא הוי מורדת ממלאכה ודעת הרא"ש דהיא לא הוי מורדת ממלאכה משום דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע אבל בעל ה"ל מורד ממזונות כיון שאינו יכול לומר צאי מעשי ידיך במזונותיך ע"ש וכתב הב"ח דהרא"ש ה"ל יחיד בדין זה נגד שאר הפוסקים והנה שטת הפוסקים היא דדוקא ממלאכת צמר יכולה להפקיע עצמה ע"י טענת איני ניזונת וא"ע אבל בשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה ומבשלת ואינך אינה יכולה להפקיע עצמה בשום ענין וכן דעת הרשב"א והר"ן וא"כ כיון דאיהי לא הוי' מורדת אפילו בשאר מלאכות שאינה יכולה להפקיע עצמה מהן בטענת א"נ וא"ע ה"ה דבעל לא הוי מורד ממזונות אף שאינו יכול להפקיע את עצמו שאין עיקר דין מורד ומורדת אלא בתשמיש:

ובספר שער המלך פי"ב מהל' נדרים הקשה על רבינו ירוחם שכתב בנתיב ס"ג ח"ה כדעת הר"ן והריטב"א דבשאר מלאכות אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הפך דעת רבו הרא"ש ז"ל ובנתיב כ"ז ק"ח פסק דלא הוי מורדת אלא מתשמיש אבל לא ממלאכה ובאומר איני זן ואיני מפרנס נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא"ש לא כתב כן אלא משום דס"ל דאפילו בשאר מלאכות אינה חייבת כשאומרת א"נ וא"ע אבל לדעת הסוברי' דחייבת ע"כ טעמא דרב הונא משים דלא הוי דין מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר אישות ומינה דבאומר איני זן אין לו דין מורד וע"ש שהניח בצ"ע:

אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב וז"ל מורדת מחמת מלאכה פי' שאומרת איני מכבסת ואיני מבשלת כו' אבל איני עושה בצמר אין זה מרד כלל שיכול הוא לזונה והיא יכולה לומר א"נ וא"ע ותמה אני היכי קי"ל דלא הוי מורדת מ"ש מיני' דידי' באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מורדת פחות מזה אמרו וי"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה לפי שיש סיפוק בידו לעשות וכדאמרי' עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ומפרקינין אין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר אי אכשר לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חיי' תלואים לה מנגד אבל כאן אפשר לכופה בשוטי' לעשות מלאכה ואם נתבטלה עד שיכופה לא הפסיד כל כך וגם אפשר לו למנוע ממנה תשמיש ומזונות עד שתחזור בה עכ"ל. ומשמע מדברי הרשב"א דבאומר איני זן דיינין ליה כדין מורד ממש ומוסיפין על כתובתה כמו במורד מתשמיש מדכתב מ"ש מיני' דידי' ובכמה מורדת פחותה מזה אמרו משמע דבמורד ממזונות כדין מורד מתשמיש דיינינן ליה ומשום דגבי דידה אע"ג דאינה יכולה להפקיע עצמה ממנו משאר מלאכות מ"מ ל"ל פסידא כולי האי ומורד דידיה חמירא טפי וכמ"ש הרשב"א וא"כ זכינו שהרא"ש ז"ל אינו יחיד בדין דמורד ממזונות כיון שמצאנו לו חבר טוב הוא הרשב"א ז"ל דס"ל ג"כ דאיהו אית ליה דין מורד גמו' ומעתה סרה גם תלונת הרב שער המלך מרי"ו שהרי דעתו שוה לדעת הרשב"א דאע"ג דהיא ג"כ אינה יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות מ"מ לא הוי מורדת דלית ליה פסידא כ"כ ובקל יכול לכופה כמ"ש הרשב"א ובדידי' הו"ל מורד ממש דידי' חמירא טפי וכנ"ל:

ס"ק ב

כופין אותו מיד להוציא, וכתבו תוס' [סג,ב, ד"ה אינו] דאין נותנין לו זמן כמו במדיר משום דמדיר חשיב טפי פת בסלו שמא ימצא פתח לנדרו, ועיין בר"ן [כו,ב, מדפי הרי"ף ד"ה אינו] שכתב טעם אחר בזה ועיין לעיל סי' ע"ד סק"ו:

ס"ק ג

מיד להוציא, כתב ב"ש ז"ל וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש כמ"ש תוס' והרא"ש כו', מיהו הרא"ש כתב בסוגי' זו דין ל"ה דאף במונע מתשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירושלמי דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה, אלא דשם דין ל"ב ובפ' המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס, וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כונתו דבירושלמי איתא דאין כופין אותו אף דלא קי"ל הכי אלא כש"ס דילן מ"מ נשמע דכשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו עכ"ל:

ביאור דבריו דהרא"ש לדינא ס"ל דכופין אותו ולא מייתי דין הירושלמי בדין ל"ה אלא לחלוק על הרמב"ם דס"ל באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא, לזה מייתי דברי הירושלמי דס"ל דבכל דוכתא אין כופין אלא לפסולות וא"כ לדידן נמי מיהא היכא דהיא מונעת עצמה כמו באומרת מאיס עלי הדין נותן דלא כפינן ליה לגרש:

ובתוס' ר"פ המדיר ד"ה יוציא ויתן כתובה כתבו ז"ל נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו כו' חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל (דף ס"ג) למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קשי' דלמא מתני' קתני שמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי' א"ש כו', ורבינו חננאל הביא ירושלמי דכל הנך יוציא דמתני' אין כופין ואיתא הכי התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כו' ופסק ר"ח משום דאין כופין אלא היכא דמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אמרינן ליה כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין, ולקמן גבי איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרס בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה, ובהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' לכנוס או לפטור היינו משום שמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש לחודיה או משום מזונות לא עכ"ל, והיינו משום דר"ח פסק כשמואל דעד שכופין להוציא יכפוהו לזון ומש"ה קאמר דאין כופין אלא כשמונע ממנה כל עניני אישות כההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' משום דמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות

[הגהה מחתן המחבר - אכן לפמ"ש הרה"מ פי"ב מאישות בשם הרשב"א דאם אין לב"ד כח לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס מודה ר"ח דכופין אותו להוציא וכ"כ ב"י בשמו לעיל סי' ע' ע"ש, מבואר מה דס"ל לשמואל דכופין לזון היינו משום דאפשר בהכי לכך אין כופין להוציא הלכך היכא דאי אפשר לכוף לזון מודה לרב דכופין להוציא, וא"כ הדרה קושי' לדוכתה הא קאמר דאין כופין אלא כשמונע ממנה כל עניני אישות וכנז', ועיין מהרש"א בחידושיו שכתב דמודה ר"ח היכא שמונע ממנה מחמת מרד דכופין אותו אמזונות לחוד וה"ה בתשמיש לחוד, אלא בשלא מחמת מרד פסק כירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות ולכך לא קשי להו לתוס' מהא דאיני זן דהתם מורד הוא, אבל מההיא דהחולץ קשי' להו ובהא מתרצו שמונע ממנה כל עניני אישות וע"ש):

ועיין בשטה מקובצת פ' המדיר [עז, א בשם הרמב"ן] שכתב לפרש דהא דקאמר שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לאו כופין ממש קאמר אלא הכי קאמר אותה כפיי' עצמה שעושין לו כדי שיוציא שכופין ליתן לה כתובה והוא כפוי בכך להוציא יכפוהו בה לזון ע"ש, (וכ"כ [הרא"ש] בפסקיו פ' הבא על יבמתו דין י"א לדעת הר"ח וע"ש), ולפ"ז תתעורר קושית התוס' דאם גם לרב אין כופין בשוטים א"כ מאי פריך למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב איני זן כו' יוציא ויתן כתובה דלמא מתני' מיירי כשעומד בנדויו מוסיפין על כתובתה ע"ש:

ונלענ"ד דבש"ס דידן אמרו טעמא דקנסינן למורדת טפי ממורד דאיהו בשלשה דינרין ואיהי בשבעה משום דצערא דידי' נפיש מדידה, איברא למ"ד מורדת ממלאכה לא שייך האי טעמא, והנה בירושלמי אמרו דמורד בשלש קנסי' ליה נגד שלש דברים שחייבתו תורה שארה כסותה ועונתה ואיהי בשבע נגד ז' מלאכות שהאשה חייבת לבעלה (ובתוס' ד"ה פוחתין לה כו' הביאו אותו ירושלמי ע"ש), וע"ש שהביאו כן בשם ר"י בר' חנינא וכתב בשטה מקובצת בטעמא דירושלמי דר' יוסי ב"ח ס"ל דקנס' דרבנן מעיקר' הוי מהאי טעמ' איידי דחיובא דידה נפיש מדידיה קנסו יותר במורדת לגמרי מבמורד לגמרי וכיון דתיקון רבנן לא פלוג בין מורדת בכולהו חיובי ואפילו במורד או מורדת באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה, הרא"ה ז"ל עכ"ל וע"ש, וא"כ עיקר תקנת חכמים שיוסיף שלש היתה כשמורד משלש' ואם מורד מכל שלש' הרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות ובזו ודאי כופין אותו להוציא כי הא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' כמ"ש בתוס', לפ"ז שפיר פריך הש"ס והאמר רב איני זן כו' יוציא ויתן כתובה וא"כ אי אפשר להתחלת התקנה שיוסיף שלש כשמורד על שלש דהא כופין אותו מיד להוציא כיון שמונע ממנה כל עניני אישות, משא"כ לשמואל ניחא דלדידיה שפיר משכחת לה מורד בכל שלש ואפ"ה אין כופין אותו להוציא מיד דהא כופין אותו לזון וא"כ יש לה מזונות ולא אשתייר לה אלא תשמיש ואתשמיש לחודיה לא כפינן לדעת ר"ח, ולא דמי לההיא דהחולץ שאי אפשר לכופו על מזונות שעדיין לא כנס ואיתנהו לכלהו עניני אישות אבל הכא כייפינן ליה לזונה ואין כאן אלא תשמיש ומשום תשמיש לחודיה לא כייפינן ליה להוציא, ומיהו כיון דמ"מ מורד הוא בשלשתן לכך תקנו מעיקרא שיוסיף לה שלש ובתר הכי אמרינן לא פלוג בתקנתן, אבל לרב דס"ל דאין כופין לזון א"כ לא משכחת במורד בתחלת התקנה שיוסיף שלש כי אם שלש אלה לא יעשה לה הרי מונע ממנה כל עניני אישות ודינו לכוף אותו בשוטי' שיוציא מיד, וא"כ כיון שלא היתה מעולם עיקר התקנה על מורד משלש מאין בא להם שיוסיף שלש ולומר לא פלוג, לזה משני ולאו לאמלוכי בי' בעי וא"כ שפיר משכחת עיקר תקנתא במורד משלש מוסיף כנגדן שלש ואם באחת מורד שוב לא פלוג רבנן בתקנתן:

ותתיישב בזה קושית התוס' שהקשו דלשמואל נמי תקשי למ"ד מורדת מתשמיש דהא במורד מתשמיש לכ"ע כופין אותו להוציא דעד מתי תתעגן ותיתב ע"ש ד"ה והאמר רב [סג, א] ולפמ"ש ניחא דלמ"ד מורדת מתשמיש טעמא דשלש ושבע משום צערא דידיה נפיש מדידה כדמסיק בש"ס דילן, וא"כ מצינו למימר דתחלת תקנתא היא במורד מתשמיש לחוד כיון דאינו מונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי' להוציא ומוסיפין לה על כתובתה כל זמן שאינו רוצה להוציאה, אבל למ"ד מורדת ממלאכה לא שייך האי טעמא דצערא דידיה נפיש ומוכח לומר שתקנו שלש נגד שלש וכשיטת הירושלמי ומשום לא פלוג כמ"ש הרא"ה ז"ל, א"כ ע"כ עיקר התקנה היתה במורד מכל שלשתן והרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות ובכה"ג ודאי דכייפינן ליה בשוטי' להכי פריך שפיר ודו"ק:

ועוד נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' במה שהקשו דאי נימא דאין כופין בשוטים א"כ מאי פריך והא אמר רב כו' דלמא מוסיפין כשלא רצה להוציא, דבירושלמי שם אהא דקאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות פריך ממתני' דקתני המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמי', וכתב הר"ן ס"פ המדיר [לו, א מדפי הרי"ף] וז"ל כלומר התם לא תנינן אלא שמוציא והיינו שכופין ליתן כתובה ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט, ומהא שמעינן דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפיי' בגט אלא בכתובה עכ"ל וע"ש, וכיון דבכתובה ודאי כופין א"כ שפיר פריך היאך מוסיפין על כתובתה כיון דדינא הוא דכופין אותו ליתן לה כל כתובתה וכשמסלק כל כתובתה תו אין בה דין דמוסיפין וכה"ג אמרי' נמי בדידה כשהיא מורדת שפוחתין כל כתובתה ונכסי מלוג, ויבואר לפנינו בשם הר"ן והריב"ש דהיכא דאפסדה לכתובתה בבת אחת דהוא עיקר אישות שביניהם תו לא פסדה מנכסי מלוג כלום, א"כ גם אנו נאמר דהיכא דצריך הוא למיהב לה כתובתה וכייפינן לי' בהכי שיתן לה כל כתובתה בבת אחת א"כ נעקר כל עיקר ענין אישות שביניהם ותו לית בה דינא דמוסיפין על כתובתה, לזה משני ולאו לאמלוכי בי' בעי וכל זמן שאינו נותן לה כתובתה עם הגט מוסיפין לה על כתובתה, ודו"ק:

ס"ק ד

דאם רוצה לגרש מיד וליתן כתובה אין מוסיפין, ובתשו' הרא"ש כלל מ"ב ובתשו' מהרי"ק שורש כ"ז מבואר דעכשיו בתר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ מחויב בשאר וכסות ע"ש, וכן נראה דאונס ומוציא ש"ר דאינו יכול לגרש בע"כ ואינו יכול למנוע ממנה אחת משלש אלה שאר כסות ועונה ולא אמרי' דהוא אנוס בגזירת התורה שלא יגרש בע"כ, וה"ה באונס דחרם דר"ג מ"ה לא נפטר משאר וכסות, אמנם יש לחלק דהתם גזירת הכתוב שיהיה שותה בעציצו אפילו חגרת או סומא וחייב בעונתה, אבל בתקנת ר"ג דאינו חייב בעונה וכמ"ש ב"ש דאפילו לדעת הרא"ש ומהרי"ק אינו חייב אלא בשאר כסות אבל לא בעונה ואין כופין אותו לתשמיש ע"ש, א"כ ה"ה לענין שאר כסות איכא למימר דאנוס הוא ופטור:

מיהו לפמ"ש ב"ש דאפי' לדעת הרא"ש ומהרי"ק אינו חייב אלא בשאר כסות אבל מתשמיש פטור, א"כ כיון דבש"ע פסקו ב"י ורמ"א דלא הוי מורד אלא מתשמיש אבל ממזונות לא הוי מורד וכן דעת הב"ח א"כ כשמורד מתשמיש ורוצה לגרשה אין לו דין מורד להוסיף על כתובתה כיון דאינו חייב בתשמיש כשרוצה לגרשה אפי' לדעת הרא"ש ומהרי"ק וכנ"ל אלא שאם אינה רוצה לקבל הגט נהי דאין מוסיפין על כתובתה מ"מ כופין אותו על המזון והכסות שיתן לה ודוק:

ס"ק ה

לגרש מיד. כתב ב"ש עיין ברי"ף ורא"ש ושאר פוסקים כתבו דכל הנך דכופין הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירשה יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים ולכאורה משמע מזה דגם אם הוא מורד יורש אותה וכן פסק מוהרא"מ שם ובש"ג כתב היכא שהוא מורד או מדיר אותה אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סימן צ' ע"ש עכ"ל:

ולענ"ד נראה דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בענין ירושת הבעל אי הוי דאורייתא או דרבנן דלהני רבוותא דס"ל דהוי דאורייתא ונפקא לן משארו וירש אותה וכיון דעדיין לא נתגרשה שארו קרינן בה והרי הוא יורשה בתורת קרוב ולהנך פוסקים דס"ל דהוי דרבנן א"כ אינו אלא משום עניני אישות וכל שהיא מורד או מדיר באופן שמבטל עניני אישות אפשר דלא תקינו ליה רבנן ואינו יורשה:

סעיף ב

ס"ק ו

שמבקשת גט בלא כתובה. בתשו' הר"ן סימן י"ג כתב ז"ל ודע עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה ע"פ המשפטים האלה דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אבל באומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובתי חוששין שמא עיני' נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת וכן פירש"י שם כו' ואם רוצה להתגרש וליטול כתובה תנו לה דין מורדת עכ"ל והן הן דברי רמ"א בהגה"ה):

ס"ק ז

אם ירצה הבעל לגרשה. דעת הרמב"ם דכופין אותו לגרשה והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ואיכא מאן דסבר דאי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינה כשבוי' להבעל למאוס לה ואיכא למירמי עלי' כו ותו תנן נמי ביבמות פ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכונה לכך מבקשין הימנו והא הכא דודאי מאיס עלה כי נדרה ממנו משום דלא בעי' לי' ואפ"ה אין כופין משמע מינה דכל היכא דבעי' לאפוקי נפשה מגברא אין כופין וכ"ת מבקשין לחלוץ וליתן כתובה הלא לדברי האומר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כתובה יש לה מכל מקום וכופין ומבקשין על החליצה עצמה שנינו עכ"ל ונראה ליישב לדעת הרמב"ם דס"ל דכופין לגרש דהיינו משום דמפסדת כתובתה לא חיישינין שמא עיני' נתנה באחר וכמ"ש תוס' סברא זו בסוגיין ד"ה אבל אם אמרה מאיס עלי וכיון דלדברי האומר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם הרי אית לה כתובה א"כ התם שפיר חיישינין שמא נתנה עיני' באחר אלא דהרשב"א שם אין דעתו לחלק בין הפסידה כתובתה או לא מש"ה השיגו מהא דמבקשין הימנו לחלוץ:

ובעיקר הקושי' שהקשו ר"ת והרשב"א באומרת מאיס עלי היאך כופין וניחוש שמא עיני' נתנה באחר ונראה לענ"ד לפמ"ש הר"ן שלהי נדרים בהא דתנן משנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה חזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר תביא ראי' לדברי' והקשה כיון דמדינא איהי מהימנא א"כ משום שמא עיני' נתנה באחר היכי משתרי' כיון דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ותיכף כיון דמשתעבדא לי' לא מצי לשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ומדינא מותרת היא אלא כיון דמזלזלא נפשה כולי האי ראו חכמים במשנה ראשונה להאמינה וחזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר ואוקמי' אדינא דלא מצי' שוי' אנפשי' חד"א ע"ש שמעינין מהא דכל שנאמנת מן הדין לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר אלא התם מדינה אינה נאמנת שהרי היא משועבדת לו רק משום דמזלזלא נפשה כולי האי היינו מאמינין לה לכך מהני חששא דשמא עיני' נתנה באחר לאוקמי אדינא מש"ה באומרת מאיס עלי דמדינא מהימנא בהכי דאינה כשבוית חרב להבעל למאוס לה והואיל וצווחת דמאיס עצי ראוי להיות נאמנת לאחזוקי נפשה בטענת דמאיס עלה והך חששא דשמא עיני' נתנה באחר לא מהני לאפוקי לה מדינא וכופין אותו להוציא:

ועיין בתוס' בסוגיין ד"ה אבל אמרה מאיס עלי שהקשו מנדרים דף צ"א מההוא נואף כו' וכתבו ז"ל נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דבאומרת טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דמסתמא ברצון הי' כו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי' אמרה מאיס עני ע"ש ולכאורה ה"ל לתוס' להקשות באומרת טמאה אני לך גופי' כיון דברצון מיירי דמפסדת כתובתה תהא נאמנת דלפמ"ש לעיל לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר היכא דמפסדה לכתובה וא"כ למה להו לאקשויי מכח מגו דמאיס עלי (וכן הקשה בס' שעה"מ פ"ט מה' אישות ה"צ ט"ו) אמנם לפמ"ש ניחא דבטמאה אני לך כיון דמדינא משתעבדא ליה ולא מהימנא אלא משום דמלזלא נפשה אכתי איכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר ואוקמי' אדינא דלא מהימנא דבקל נדחא הך טעמא דמזלזלא נפשה להכי מקשי דליהמנא במגו דאי בעי' אמרה מאיס עלי דהוי מהימנא מדינא ולא מהני טעמא דעיני' נתנה באחר להוציאה מדינה כיון דמפסדה כתובתה וכנ"ל מיהו י"ל דלא הוי מיגו דאינה טוענת ברצון מאיס עלי כמ"ש תוס' גבי יהודית דביתהו דר' חייא ע"ש ומש"ה לא חשיב מיגו דלא ניחא לה למטען הכי:

והנה ע"כ צריכין אנו לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דטוענת מאים עלי מדינא נאמנת אי לאו דחשו שמא עיני' נתנה באחר דהא גבי מאיס עלי לא שייך האי טעמא דמשנה ראשונה שהאמינה בטמא' אני לך משום דמזלזלה נפשה דהכא לא מזלזל' נפשה כ"א את בעלה א"כ עכצ"ל דמדינא נאמנת הלכך לא מהני תו חששא דשמא נתנה עיני' באחר לאורועי הימנותא דידה דדוקא גבי טמאה אני לך דמדינא אינה נאמנת לשוי' נפשה חד"א כיון דמשתעבדא לי' אלא משום דמזלזלא נפשה ראו חז"ל במשנה ראשונה להאמינה לבתר דחזו דאיכא מאן דנתנה עיני' באחר לא סמכו אהאי טעמא דלא מזלזלא נפשה ואוקמוה אדינא דלא מהימנא ובקל נדחה הך סברא משא"כ היכא דמדינא מהימנא לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר לאורועי הימנותא דידה דהוי מדינא:

(ועיין בשעה"מ פ"ט מה' אישות הל' ט"ו שהניח דברי רמב"ם בקושי' דבפ' כ"ד פסק בהדיא דאפי' אם אמרה שזינתה ברצון ומפסדה כתובתה אינה נאמנת דשמא עיני' נתנה באחר ובפ' י"ד פסק באומרת מאיס עלי דכופין אותו להוציא וזה אינו עולה לפי תירוצם של תוס' שמחלקין בין מפסדת כתובתה ובין נוטלות דחיישי' שמא עיני' כו' דבזינתה ברצון מפסדה כתובתה ואפ"ה חיישי' וע"ש ולפי מ"ש מארן ז"ל א"ש דהתם בזינתה ברצון אע"ג שאינה רוצה כתובתה מ"מ דינא היא דאינה נאמנת להפקיע ממנו משום דמשתעבדא לי' וכיון דכבר אמרו במשנה אחרונה דחוששין שמא עיני' כו' תו לא פליג ואוקמו' אדינה אפילו אם רוצה להפסיד כתובתה משא"כ באומרת מאיס עלי דמדינא מהימנא תו לא חיישינין לשמא עיני' ולא נחית הרמב"ם ז"ל לאפלוגי אי מפסדה כתובתה או לא וע"ש ולכאורה איכא למידק כיון דעיקר טעמא דאינה נאמנת באומרת טמאה אני לך לפי תירוץ האחרון של הר"ן היינו כיון דמשתעבדא לי' תו לא מצי שוי' אנפשה חד"א לאפקועי זכותי' א"כ השתא דפסק הרמב"ם דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא וא"כ הרי יכולה היא להפקיע עצמה מבעלה בטענת מ"ע ולפ"ז יש בידה למשוי' אנפשה חד"א באומרת טמאה אני לך ואין לומר דכונת הר"ן דכל כמה דלא אמרה הכי ולא מגרש לה משתעבדא לי' בדין אישות ולהכי לאו כל הימנה לאפקועי תשמישה ממנו בדיבורי' דא"כ ח' גם הבעל לא יהא נאמן למשוי אנפשי' חד"א כשאומר אשתו זינתה דכל כמה דלא מגרש לה משתעבד לעונתה אלא ע"כ כיון דבידו להפקיע ע"י גט מצי למשוי אנפשי' חד"א א"כ גבי דידה כיון דבידה לכופו להוציאה ע"י טענת מ"ע שוי' אנפשה חד"א ועל כרחנו אנו צריכין לדברי התוס' דלא מצי למיטען מ"ע אלא כשיש רגלים לדבר או לומר כדברי מר"ן ז"ל שאינה טוענת ברצון מ"ע וכמ"ש תוס' גבי דביתהו דר' חייא ע"ש)

ס"ק ח

ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה כתב בד"מ בשם תשו' הר"ן סימן כ"ב דמעות נדוני' לא מהני תפיסה דאינו מועיל רק בבלאות שהם שבח בית אבי' עכ"ל:

ובמ"ש הרמ"א ויש אומרים דאף נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה תמהו בזה הח"מ וב"ש דהרשב"א סובר בהדיא דנ"מ דידה לא הפסידה שכן כתבו המ"מ והב"י שכן העלה הרשב"א דיני' אלו וכן אח"ז במורדת ממש כתב ג"כ אף שבנכסי צ"ב לא מהני תפיסה אבל בנ"מ לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש ביד הבעל מוציאין אותו מידו וא"כ לא ידעתי מי הם הי"א שכתב הרב דגם נ"מ אינה נוטלת בלא תפיסה עכ"ל הח"מ וגם ב"ש כתב ז"ל כבר תמה על זה בח"מ דלא מצינו דיעה זו כמ"ש כל השיטות ולכ"ע הא דבעי תפיסה דוקא בנכסי צ"ב אבל נ"מ אינה צריכה תפיסה עכ"ל:

אמנם מצאתי להרשב"א בחידושיו לכתובות בסוגיין שהביא שם שיטת רבינו חננאל בעובדא דכלתי' דרב זביד דדוקא בבלאות של מלוג הוא שנסתפק להם בגמרא אבל נכסי צ"ב הפסידה לגמרי ע"ש אלא דהרשב"א אינו סובר כשיטה זו אולם במורדת לגמרי דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' ס"ל להרשב"א שם דאפי' נ"מ הפסידה ע"ש שכתב ז"ל ואני מוסיף שאפי' מרדה ובעודה קיימת במרדה שפוחתין לה ז' דינרין בשבת נפלה לה ירושה שפוחתין ממנה מכאן ולהבא ור' יוסי לא חדית בה אלא אפי' כלתה כתובתה מחשבין ופוחתין ואם תפול לה ירושה יגבה כל מה שפוחתין אבל משנפלה לה ירושה פוחתין ממנה אפי' לרבנן עכ"ל הנה מה שכתבו בשם הרשב"א דאפילו במורדת לגמרי לא הפסידה נ"מ שלה הרי בחידושיו כתב להיפך. (וכן כתב הר"ן בפי' ההלכות במשנה בסוגיין בשמו ומ"ש זהו דעת הרמב"ם הוא טעות הדפוס וצ"ל הרשב"א וכן מוכרח לכל מעיין שם והעיקר כדעת הפוסקים דבמאיס עלי לא הפסיד' כלום מנכסי מלוג ואפילו לא תפסה וכמ"ש הרשב"א שם מלתא בטעמא ז"ל ומיהו הכא דאמרה מאיס עלי לא הפסידה נ"מ דבשלמא במקום שמשהין ופוחתין כנגד מה שהיא מצערת אותו נותנין לו משלה דמי צערו ומחזי כשכר וכדאי' בגמ' אבל בזו שעוקרת לתנאי אישות לשעת' מה שהוא שלה לגמרי כגון נ"מ הקיימין אינה מפסדת כו' ומש"ה אסתפק להו בגמ' אפילו בנכסי צ"ב הקיימין דה"ל כזינתה שלא הפסידתן לפי שהיא עוקרת הנשואין ויוצאת לאלתר ומן הסוגי' שבירושלמי נמי משמע דאפילו באומרת בעינא לי' ומצערנא לי' ויוצאת בארבע שבתות של הכרזה אינה מפסדת נ"מ הקיימין ע"ש וכ"כ הר"ן וכ"כ הריב"ש סימן קס"ב:

מיהו נראה דגם מורדת לגמרי ויוצאות בארבע שבתות בעי' מיהא תפסה לנכסי צ"ב ואי לא תפסה לא מפקינין מיניה דלאו עדיפא מאומרת מאיס עלי דבעי' אשה תפיסה בנכסי צ"ב אע"ג דיוצאה לאלתר:

דהא היכא דמפסדה לכתובתה בבת אחת הוא דאסתפק להו בש"ס בנכסי צ"ב ודוק:

וזה נראה נמי בשטת הרמב"ם דמפרש הא דכלתו דר' זביד במורדת דבעינא לי' נסתפק בנכסי צ"ב והיינו לפי מאי דקי"ל כרבותינו דיוצאה בד' שבתות ומש"ה אסתפק בש"ס בנכסי צ"ב אבל לדינא דמתניתין דפוחתין כנגד מה שהיא מצערת אותו ודאי מפסדת נכסי צ"ב ולא מהני תפיסה דהא במתני' משמע דלא פליגי רבנן אלא בירושה שנפלו לה אח"כ אבל מה שיש לה כבר הפסידה לכ"ע ואפי' נ"מ קמשמע מדברי הירושלמי ואפילו לדברי הפוסקים שמפרשים פרא פורנין היינו נכסי צ"ב ולא נ"מ וכמ"ש בר"ן שם עכ"פ מוכח דנכסי צ"ב הפסידה בודאי אלא דהרמב"ם ז"ל פוסק כרבותינו דמפסדה לכתובתה בבת אחת לכך פסק במורדת דמהני תפיסה דידה לנכסי צ"ב משום דהיכא דעוקרת לאישות מספקא לן בש"ס לענין נכסי צ"ב וס"ל להרמב"ם דדוקא מורדת אבל אמרה מאיס עלי כיון דכופין אותו לגרש ודאי דלא הפסידה נכסי צ"ב אפילו לא תפסה ובשטה מקובצת במשנתנו דפוחתין שבעה דינרין כתב ז"ל ודעת גדולי המפרשים שמתחילין לקנוס ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן שבעה דינרין ואם לאו פוחתין מנדוניא ואח"כ מעיקר כתובה ותוספות דבתחלה מנדוניא בעי' דליקנסה טפי כי היכי דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מידי דכרבותינו קי"ל עכ"ל והיינו דלרבותינו הפסידה בארבע שבתות בבת אחת. ולפי מ"ש נראה דעת גדולי המפרשי' יפה במשנתנו שמתחילין לקונסה בתחלה מנכסי מלוג דאם יפחתו תחלה מעיקר כתובה א"כ כשתכלה לה כתובתה הרי נעקר תנאי אישות לשעתה ותו לית לן למיקנסה בדידה מש"ה קנסינין לה מתחלה בנכסי מלוג ועדיין כתובה קיימת ואח"כ פוחתין נכסי צ"ב ועדיין תנאי אישות שביניהם קיים ולבסוף הוא דפוחתין כתובה ותוספת ואפי' לר"י דס"ל אפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר כו' היינו נמי על זה הדרך ר"ל שפוחתין תחלה כל מה שיש לה ואח"כ פוחתין לשבוע ז' דינרין ועושין אותם לחוב עלי' עד שיפול לה ירושה ממקום אחר דאז חוזר וגובה אותה אבל אין מפסידין אותה בתחלה מעיקר הכתובה שאם היתה מפסדת כתובתה לא היינו יכולי' לפחות יותר כיון דנעקר תנאי אישות שביניהם וכמ"ש ודו"ק.

ס"ק ט

דאפי' נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה עיין ב"ש שהקשה על הרמ"א שהביא כאן דעת הפוסקים לענין תפיס' נכסי צ"ב ונ"מ ולא הביא דעת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א דמשהינין אגיטא י"ב חדש ובתוך י"ב חודש צריך ליתן לה הכתובה אם מגרשה והמחבר פוסק בפשיטות אם רוצה לגרש אין צריך ליתן כתובה עכ"ל. והנה לקמן גבי מורדת הביא רמ"א דתוך יב"ח יש לה כתובה כשמגרשה ויכולה לחזור בה ולענ"ד דבמאיס עלי בכיון לא הביא רמ"א דין זה והוא דבמאיס עלי אם נתנה אמתלא לדברי' לא משהינן לה אגיטא כלל וכמ"ש הרא"ש בסוגין דלפי שתולות עצמן בעכו"ם אין משהין את גיטין ע"ש וכאן אף ע"ג דמיירי באינה נותנת אמתלא ולא מהימנא למימר דמאיס עלי' ומש"ה אית לה דינא דגמרא ולא דינא דמתיבתא ובעי' תפיסה לנכסי צ"ב וכמ"ש הרמ"א דכל זה באינה נותנת אמתלא לדברי' וכמ"ש סעיף ג' מ"מ לענין כתובה אם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש אין לה כתובה שהרי הודאת בע"ד כמאה עדים ולדברי' שאומרת שמאיס עלי' הרי אין לה כתובה אפי' תוך י"ב חדש כשרוצה לגרשה כדינא דמתיבתא דלחובתה מקבלין דברי' שאומרת מאיס עלי וכל שמאים עלי' כבר תיקנו במתיבתא שלא להשהותה יב"ח רק להוציאה מיד בלא כתובה ולכך לא הביא מהרמ"א כאן דעת הרמב"ן והרשב"א דתוך יב"ח אית לה כתובה דהא יש כאן הודאתה שאומרת בעצמה מאיס עלי ולדברי' אין לה כתובה אפי' תוך יב"ח דשייך בי' דינא דמתיבתא שלא להשהותה אלא מחמת שלא נתנה אמתלא אין אנו מאמינ' לחובת הבעל לכופו שיוציאה אבל אם נתן לה מעצמו גט מקבלין דברי' לחובתה:

אמנם אם יש לה נכסי צ"ב ולא תפסה ואומרת מאיס עלי בלא אמתלא והוא מגרשה תוך י"ב חדש אית לה נכסי צ"ב ממ"נ דאי מהימנא לי' בטענת מאיס עלי א"כ אית לה נכסי צ"ב דידה כדינא דמתיבתא ואי לא מהימנא לי' בטענת מאיס עלי כיון שאין לה אמתלא ודינה כמורדת והי' לו להשהות גיטה י"ב חדש וכיון שגירשה תוך י"ב חדש יש לה נכסי צ"ב ואפי' כתובה הוי בעי למיתב לה וכמ"ש רמ"א לקמן במורדת אלא לענין כתובה מאמינה על מאיס עלי כדי להפסידה אבל נכסי צ"ב חוזר להחזיר לה ממ"נ:

והרמ"א שלא הביא דין זה הוא לפי שבש"ע לא כתב מנכסי צ"ב ולא מיירי אלא מכתובה לכך לא כתב עליו הרמ"א דבכתובה מפסדת אפי' כשמגרשה תוך יב"ח דלחובתה מקבלין דברי' דמאיס עלה וכבר פסקו במתיבתא שלא להשהות גיטה ולהפסידה כתובתה מיהו אי אית לה נכסי צ"ב הדין כמ"ש ודוק.

ס"ק י

וחייב בפדיונה וקבורתה. כתב ב"ש ז"ל אחר י"ב חדש פטור מקבור' משו' דקבור' תקנו חז"ל תחת צ"ב ולא תחת נ"מ וכאן ספק הוא אם זכתה נצ"ב די"ל דאין לה נצ"ב מש"ה פטור מקבורה מיהו נראה אם כבר זכתה בנצ"ב ע"י תפיסה אז אחר מותה הוא יורש אותה וחייב בקבורה ולא כמשמעות ב"ח עכ"ל. ולי נראה כיון דאם חזר הבעל ותפס לא מפקינין מיני' דבספיקא דדינא מהני תפיסה בתר תפיסה וכיון שהוא יורש ודאי בנכסי צ"ב וצריכין היורשין להחזיר לו הנכסים עכ"פ בתורת ירושה וכיון שבאו לידו בתורת ירושה ה"ל מוחזק תו לא מיחייב בקבורה דאימר כבר הפסידה נצ"ב והרי הם שלו מכבר ועיין כיוצא בזה בספרי קצה"ח סימן ס"ט סק"א וסימן ק"ד סקי"ב. אלא דבעיקר הדין לבי מהסס דאפי' אחר יב"ח דמפסידה לגמרי נצ"ב מ"מ נראה לענ"ד דחייב בקבורה אע"ג דלית לה נכסי צ"ב תקנו בכל הנשים שיהי' הוא חייב בקבורתה משום ירושה של אותה שיש לה נכסי צ"ב ואם מעולם לא הי' לה נצ"ב אפ"ה חייב בקבורתה וכן אם נתנה כל נצ"ב לבעלה באופן המועיל דאז אינו יורש נצ"ב כיון שכבר זכה בהן בתורת מתנה ואפ"ה איהו חייב בקבורתה משום דלא פלוג חכמים בתקנתן וכמו שתקנו פדיון לכל הנשים אף שאין לה נ"מ א"כ זו שמפסדת נצ"ב לגבי בעלה ה"ל כמאן דלית לה נצ"ב וכיון דלא פלוג חכמים ותקנו בכל הנשים גם לזו חייב בקבורה וצ"ע:

ס"ק יא

נותן לה צ"ב שלה וכתובה אבל לא מה שכתב לה וכתב ב"ש ז"ל אבל לא מ"ש לה עיין בטור סימן פ"ה לא משמע כן אלא דוקא כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות עכ"ל ובבאר היטב כתב וז"ל ולא ידעתי הא לפנינו כתוב וכל מה שכתב לה וכ"כ הב"י ע"ש עכ"ל ומדברי הב"י נראה כן שכתב ז"ל וכתב הרה"מ שהרבה מן המפרשים כו' ובתוך י"ב חדש אם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום ואם לאחר י"ב חדש הפסידה כל עיקר כתובה ותוס' וכל מה שנתן לה הבעל ונדונ' אלא שאם היה שם בלאו' הקיימין ותפסה אותן אין מוציאין מידה כך העלה הדינין האלו הרשב"א ז"ל וכן דעת מפרשי' ומשמע דתוך יב"ח לא הפסידה מה שנתן לה במתנה עכ"ל אמנם נראה דהרשב"א לשיטתו בחדושיו בסוגיין וז"ל וכתב עוד הר"י הלוי ז"ל דהיכא דיהיב לה מתנה בין קרקע ידוע בין ששעבד לה לתת מעות או מדעם אפי' כתב לה בתר נשואין מתנה גמורה לחוד ואצ"ל כתובה אי מרדה הפסידה הכל דאקנה לה אדעתא למיקם קמי' וכדאמרי' אלמנה שמין מה שעלי' והיינו לאחר נשואין ואפ"ה שמין וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב אבל מה דכתב לה מדילי' בין תוס' בין מתנה לא יהיב לה מידי כו' וקשי' לי הא דאמרי' לעיל תוספת כתובה ככתובה דמי' נ"מ למורדת והא אפילו מתנה לחודה ובתר נשואין אמרת מפסדת ואפילו באומרת מאיס עלי והא דדייקי לה מהאי דאמרי' אקני לה אדעתי' למיקם קמי' הני מילי בהנאת סתם בדבר שהוא חייב לעשות אבל זה שרצה ונתן לה מי הכריחו בכך היה לו לפרש ואנן מימר אמרי בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה עכ"ל הרי דס"ל להרשב"א דמתנה לא מפסדה אבל דעת רוב הפוסקים הראשונים דבמתנה אמרי' דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמי' והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור ומה שהקשה הרשב"א מהא דאמרי' לעיל תוספות כתובה ככתובה לענין מורדת כיון דאפילו מתנה מפסדה כבר הקשה הרמב"ן ז"ל ותירץ לה כמו שהובא בר"ן ריש פ' אעפ"י ע"ש. אלא דלפי מה דמשמע מדברי הרשב"א נראה דאפי' היכא דהפסידה כתובתה במורדת מ"מ לא הפסידה המתנה ואלו בדברי הרה"מ מפורש דאחר יב"ח מפסדה הכתובה וגם המתנה וצ"ע:

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וז"ל ומצאתי בחיבור א' שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוס' וכ"ש מתנה דאומדן דעת הוא דמפסדי אא"כ כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיג"ש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים עכ"ל הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך יב"ח דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב לה אלא אדעתא למיקם קמיה:

ס"ק יב

ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חלי' בירושלמי מבואר דוקא כשמרדה קודם נדתה וקודם חלי' אבל תוך ימי נדתה לא הוי מרד דהתורה המרידתו עליו ודעת הרשב"א והר"ן כשיטת הירושלמי ודעת מוהר"ם בתשו' דאפילו בימי חלי' הוי מורדת וכתב בח"מ ז"ל והמעיין שם יראה דמיירי דיכולה לטבול בחליה דאז ודאי הוי מורדת ומ"מ משמע דלא היה מפרש כמו הירושלמי שמרדה קודם נדתה וקודם חני' עכ"ל ע"ש:

ובשטה מקובצת בהא דפריך בסוגי' בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה ואפילו שאין עתה בת תשמיש מ"מ איכא צערא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו וכדאמרי' בסמוך אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה כו' ונדה דהוי מורדת מתשמיש דוקא כשמרדה בלא עת נדתה דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת כו' אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה האמינתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול עכ"ל ע"ש. ולכאורה קשה כיון דבמלאכה לא שייך האי טעמא דאינו דומה למי שיש לו פת כו' ומש"ה אפילו התחילה למרוד קודם חלי' אין ימי החולי עולין בחשבון ימי המרידה א"כ לדידיה אמאי פוחתין מכתובתה ז' דינרין לשבת והוא נגד ז' ימי השבת ושבת בכלל וכי שבת בת מלאכה היא ובסוגין מבואר דכל יומא באנפי' נפשי' חשבינן לי' דשמא יתפייס היום או מחר ע"ש בתוספות. ואין לומר דמורדת ממלאכה היינו מהנקה והצעת המטה דשייכי בשבת ג"כ דודאי מורדת ממלאכה משמע נמי מטחינה ובישול ואפי' ובהנך אמאי פוחתין שבעה הא לאו זמן מלאכה היא אלא משום דמ"ד מורדת ממלאכה נא ס"ל טעמא דשבעה דינרין נגד ז' ימים אלא נגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה ושלש דידי' נגד חיובי דידי' שארה כסותה ועונתה ובמרדכי כתב בשם ראבי' דאשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אע"פ שמתוך אונס החולי אינה יכולה לשוב לבעלה אפ"ה איבדה מזוניתי' וראי' מירושלמי דפ"ק דקידושין דפסק גבי עבד עברי ברח ואח"כ חלה משלים ומדמה התם למורדת ע"ש וכן הוא מבואר שם בירושלמי ברח וחלה אח"כ. נשמעוני' מן הדא כו' אפי' נדה ואפי' חולה אי בימי נדותה התורה המרידתו עליו אלא במרדה קודם כו' מ"ט א"צ אלו הוית גבן לא הויתא באשתי' ע"כ (וכן הוא בהג"ה אשר"י) וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס דילן אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא כיון דמיירי דמרדה קודם א"כ אפי' חלתה אח"כ הכל נחשב כמרד אע"ג דלא שייך במלאכה הך סברא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מ"מ אזלינין בתר תחלת המרד שהרי לשיטת הירושלמי גבי עבד שברח ואח"כ חלה אזלינין בתר תחלת המרד וא"כ ע"כ צ"ל דהירושלמי פליג אש"ס דילן:

ונראה מהירושלמי אפי' אם חוזרת בה תוך ימי חלי' ואמרה לשוב אליו אחר שתבריא מ"מ הכל נחשב לימי מרד דמדמה לי' לעבד שברח וחלה אח"כ דאפי' רוצה לחזור והחולי מעכבו צריך להשלים ומדמה לי' התם למורדת ש"מ דבמורדת נמי פוחתין לה אפילו תוך ימי חליה כשהתחילה למרוד קודם ואפילו אמרה לשוב אליו אחר כך מכל מקום פוחתין לה עד שתשוב לבריאותה ותחזור אליו וכן נראה מדברי הראב"י דאפי' רצתה לשוב אליו תוך ימי חלי' רק מתוך אונס חולי' אינה יכולה אפ"ה ה"ל מרד וכדאי' בירושלמי אך קשה דזה נגד ש"ס דילן דפריך חולה בת מלאכה היא וכמ"ש לעיל ואיך פסק ראב"י כירושלמי כיון שבש"ס דילן מבואר ההפך. (עיין במשנה למלך פ"ב מה' עבדי' שהקשה על הרמב"ם והסמ"ג שהשמיטו הירושלמי בדין עבד שברח ואח"כ חלה ע"ש ולפמ"ש מארן ז"ל ניחא דכיון דש"ס דילן פליג אירושלמי לא פסקו כירושלמי וכ"כ בס' קרבן עדה שם בקידושין ע"ש אמנם הרשב"א בסוגיין והר"ן בהלכות הביאו דברי הירושלמי דמחלק בין מרדה קודם נדתה למרדה אח"כ וקיימו דבריו אפילו אליבא דש"ס דילן דמפרש טעמא משום פת בסלו וכתבו דאם לא מרדה עד זמן נדתה אמרי' דרצתה לשחק בו ע"ש ולפי דבריהם צ"ע מאי ראי' מייתי הירושלמי להא דעבד שברח ואח"כ חלה דמשלם דהתם לא שייך טעמא דפת בסלו ונראה דס"ל להרשב"א והר"ן דתרתי בעינן שתהיה התחלת המרידה בזמן שיעבוד גמור וגם אח"כ יהיה לו איזה הפסד ומשום פת בסלו בלחוד אינה נעשית מורדת דבקל תוכל להתנצל וכמ"ש משחקת הייתי אבל היכא שהתחילה למרוד בשעת שיעבוד גמור אף שאח"כ הלך לו השיעבוד מ"מ בטענה קלה יכול הוא להפסידה מפני שכבר חל עלי' שם מורדת ולהכי מייתי בירושלמי ראי' ממורדת ואח"כ פירסה נדה דאע"ג דהשתא אינה יכולה למרוד מרד גמור שהרי התורה מרידתו עליו מ"מ מאחר שכבר נעשית מורדת ויצאה מתנאי אישות יכול להפסידה בטענה כל דהו ר"ל משום פת בסלו וה"ה בעבד שברח מפסידו בטענה דאילו הוית גבאי לא אבאשת וע"ש ועיין בירושלמי פ' המדיר שם דבעי לר"א בגמל וספן אמאי פוחתין לכל שבת ומייתי נמי ראיה מנדה והיינו ג"כ משום פת בסלו וכמ"ש בק"ע וע"כ כדברי הרשב"א והר"ן ע"ש אמנם כל זה בעומדת במרדה בימי נדותה אבל אם חוזרת בה אין פוחתין לה דמאי אית לה למיעבד השתא ואין לו לבעל אפילו טענה כל דהו של פת בסלו נגדה מיהו מזוני לית לה כל זמן שלא שבה לבעלה ואע"ג דאונס הוא מ"מ אונס רחמנא חייבי' לא אמרי' וכיון שמרדה קודם יצאה מתנאי אישות ופטור הבעל ממזונות עד שתשוב אליו ואף שמחמת אונס אינה יכולה לשוב אליו לא מחייבינן לי' כן נ"ל דעת ראב"י וזה שדקדק ראבי' בלשונו לומר איבדה מזונותיה ולא קאמר הפסידה כתובתה דאונס רחמנא פטרי' אלא ממזונות פטור הבעל דאונס רחמנא חייבי' לא אמרי' ועיקר ראייתו מעבד שברח דבשעת מרד פקע חיובייהו ובזה יש ליישב הרבה דקדוקים בירושלמי ובראב"י ואין כאן מקומו ודוק):

סעיף ג

ס"ק יג

אם תפסה אין מוציאין מידה. בסוגיין שם כלתי' דרב זביד אימרדה והוי תפסה חד שיראי כו' הא אמר רב כהנא מבעי' בעי לי' רבא ולא פשיט השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינין. ואיכא למידק לשיטת הפוסקי' דתפיסה מספק בספק' דדינא לא מהני והוא דעת התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש זולת דעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא אפי' אינו טוען ברי וא"כ להנך פוסקי' דלא מהני תפיסה מספק קשי' הך דהכא דמהני תפיסה מספק ועיין בקונטרס הספיקות כלל ב' ונראה ליישב לפמ"ש בשטה בסוגיין ז"ל איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותי' קיימין כו' והא דאמר רב כהנא מבעי' בעי לה רבא כו' ומאי האי דאמרי' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר משמע דאתינין למפסק דלא כחד מהנך אמוראי אלא דעבדינן הכרעה שלישית לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר כיון דבעי לה רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקיבלם עליו בנכסי צ"ב ואפילו מה דתפסה מפקינן מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורים דאדרבה נכסי צ"ב בחזקת אשה קיימי משום שבח בית אבי' שאם אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה הלכך אפי' מאי דתפיס בעל מפקינין מיני' ויהבינן לה ותלמודא פסק כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי היכי דקיימי נכסי ליקו ומאי דלא תפסה לא מפקינן מיניה ומה דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה וכן הלכתא עכ"ל וא"כ ניחא דמהני תפיסה דהא דלא מהני תפיס' מספק היינו משום דמוקי לה בחזקת מרא קמא והכא דמספקא לן בנכסי צ"ב בחזקת מי הן אם בחזקת הבעל או בחזקת האשה מהני תפיסה.

ס"ק יד

קרקעית של צאן ברזל היא נוטלת והוא מדברי הרא"ש דבקרקע ה"ל כאילו תפסה האשה ע"ש אמנם בריב"ש סימן שס"ב כתב וז"ל והלכך אם היו שם קרקעות של נכסי צ"ב דהיינו שהבעל קיבל עליו את השום ולא שייך בהו תפיסה מקרי הבעל מוחזק לעולם ואע"ג דפ' מי שמת מוכח דבחזקת שניהם הוי נכסי צ"ב דמה"ט מסקינן התם גבי מתניתין דנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת ראשון דאמרו נכסים בחזקתן ומפרש בר קפרא דנכסים בחזקתן דקאמר לענין נכסי צ"ב היינו בחזקת שניהם דאמרי' הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו היינו התם שמתו שניהם ויורשין של זה ושל זה באין לירש דכיון שמת הבעל בטלה חזקתו שהרי גם לאשה הי' בהם קצת חזקה שהרי יכולה היא אומר כל אני נוטלת משום שבח בית אביה ואם מכרן הבעל אינן מכורין אבל בחיי הבעל כיון שהוא קיבל עליו את השום ואם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אין נקרא מוחזק אלא הבעל עכ"ל מבואר דעת הריב"ש דבקרקעות היכא דליכא תפיסה ה"ל הבעל מוחזק ובשטה מקובצת כתב בשם הריטב"א דבקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין ע"ש הרי לפנינו שלש דעות בקרקעות של נכסי צ"ב לדעת הרא"ש האשה מוחזקת בהן ולדעת הריב"ש הבעל מוחזק ולדעת הריטב"א חולקין. והנראה לענ"ד בטעמי' דהרא"ש דבקרקע כולי' לאשה משום דלאשה ודאי חזקה שיכולה לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אבי' ואע"ג דהבעל קיבל עלי' את השום ואם פחתו פיחתו לו כו' כיון דעכשיו היא מורדת והפסידה כל תנאי כתובה בבת אחת ואין לה על הבעל עכשיו שום שיעבוד אלא מה שהוא עדיין בעין ביד הבעל אבל אם נשתף ביד הבעל אין לה על הבעל כלום נמצא שנסתלק הבעל מכל אחריות כיון שהיא מורדת נמחל לו כל אחריות משום הכי אין לבעל שום חזקה בהם אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו דהללו באין לירש והללו באין לירש דמתו שניהן ועכשיו ליכא חזקה לשום אחד מהן יותר ובחייהם הבעל והאשה שניהם מוחזקים בהן האשה משום דיכולה לומר כלי אני נוטולת משום שבח בית אבי' והבעל משום אחריות לכך יחלוקו משא"כ במורדת דלאשה הוא דאיכא חזקה משום שבח בית אבי' ולבעל ליכא חזקה כלל שכבר נסתלק מכל אחריות מעכשיו שהיא מורדת וע"ש בריב"ש סימן שס"ד שכתב ז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שטפי' נקטי' שאין הבעל צריך תפיסה עכ"ל (והביאו הב"י) ולפמ"ש שפיר דק הרמב"ם דהבעל צריך תפיסה ומשום דנכסים בחזקתה ולא בחזקת הבעל כיון שהוא נסתלק מחיוב אחריות כשנעשה מורדת ודו"ק (צ"ע קצת דהא בשעה שנעשה מורדת נסתפקנו אם הפסידה נצ"ב או לא וע"כ אנו צריכין להעמיד בחזקת קמא היינו בחזקת מי שהיו קודם שמרדה וקודם שמרדה היו בחזק' הבעל כמ"ש הריב"ש שאחריותן עליו ומה בכך שעתה אינו חייב באחריות הא על עכשיו אנו מסופקין שמא הפסידה לגמרי ודו"ק.) אלא דלפי מ"ש תו לא מצינו למימר כמ"ש בשטה מקובצת דספיק' הוא מי הוא המוחזק בנכסי צ"ב וכמ"ש בס"ק הקודם כיון דלפי מ"ש הבעל ודאי לא הוי מוחזק מחמת אחריות דכבר נסתלק מאחריות וע"כ הספק הוא אם מגיע לה נכסי צ"ב אם לאו וא"כ הדר' קושי' לדוכת' היכא מהני תפיסה מספק דכבר כתבנו שדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה בספק. וצריך לומר דמיירי שתפס הבעל קודם שנעשית מורדת דלא היו אז תפיסתו נגד חזקת מרא קמא דכיון שקודם שמרדה היו הנכסים בחזקת הבעל שהיה אחריותן עליו ולכך מהני התפיסה אף ע"ג שהיא מספק משא"כ אם היה הבעל תופס אחר שמרדה תו לא היה מהני תפיסתו שכבר היתה היא מוחזקת מאחר שנסתלק האחריות ממנו וכנ"ל וצ"ע,

ס"ק טו

וכל זה בנכסי צאן ברזל כתב בח"מ ז"ל תימא על הרב רמ"א שלא הזכיר כאן החלוקה השניה בדעת הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל כמו שהזכיר החלוקה הראשונה בדעת הרשב"א דלעיל סעיף ב' בהגהה בדאמרה מאסתיהו דמהני תפיסה בנכסי צאן ברזל עכ"ל. ודברי הרמ"א נכונים דהרשב"א דקאמר דמורדת דבעינא ליה לא מהני לה תפיסה היינו לדינא דמתני' דמשהין לה ופוחתין מכתובתה בכל שבוע לכך פשיטא ליה לרשב"א דפוחתין מנכסי צ"ב ולא מהני לה תפיסה כלל ולא נסתפק בש"ס אלא במאיס עלי שמפסדת כתובתה בבת אחת ועוקרת לתנאי אישות לשעתה ואינה מפסדת נכסי מלוג שלה ולהכי מספקא ליה לש"ס על נכסי צ"ב לכך מהני לה תפיסה וע"ש שכתב דה"ה במורדת דבעינא ליה אליבא דרבותינו אינה מפסדת בלאותיה הקיימין כיון דאין פוחתין בכל שבוע ע"ש א"כ לדידן דקי"ל כרבותינו דאין פוחתין בכל שבוע רק שמפסדת בבת אחת אחר ד' שבועות ואינה מפסדת נכסי מלוג אפילו בלא תפיסה כלל א"כ בנכסי צ"ב ה"ל הך ספיקא כמו במאיס עלי כיון דמפסדת כתובתה בבת אחת דא ודא אחת היא ולהכי לדידן מהני תפיסה בכל גווני לדעת הרשב"א כיון דפסקינן במורדת דבעינא ליה כרבותינו דאין פוחתין בכל שבוע אע"ג דמשהין את גיטה י"ב חודש מ"מ כתובתה היא נפסדת בבת אחת אחר י"ב חדש ועוקרת לתנאי' אישות לשעתה ולכך מנכסי מלוג לא מפסדא כלום אפילו בלא תפיסה ובנכסי צ"ב ה"ל ספיקא ודמי ליה לגמרי להא דמאיס עלי וז"ב.

ס"ק טז

אבל נכסי מלוג שלה ברשותה הם והיא נוטלתן וקשה דהא לעיל סעיף ב' גבי מאיס עלי כתב די"א דאפי' נכסי מלוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה וכאן גבי מורדת דבעינא ליה דחמירא טפי כתב בפשיטות דנוטלת בלא תפיסה וצ"ע ועיין מ"ש לעיל סק"ח.

ס"ק יז

ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה ומבואר דמדינא דמתיבתא נוטלת אפילו מעות נדוניא שהכניסה אף דלא שייך בהו שבח בית אביה אע"ג דמדינא דש"ס היכא דמהני תפיסה לא מהני אלא בכלים דשייך בהו שבח בית אביה אבל במעות דלא שייך בהו שבח בית אביה לא מהני תפיסה וכמ"ש בתשו' הר"ן סימן כ"ב זהו דוקא בדינא דש"ס דמדין ספיקא ומצד מוחזק אתינן עלה ולכך בעינן שיהיה שייך שבח בית אביה כי היכי דתהוי היא מוחזקת מאיזה צד משא"כ לדינא דמתיבתא תקנתא היא שתטול כל מה שהכניסה ואפי' מעות וכ"כ ח"מ וב"ש. והב"ח כתב דדינא דמתיבתא לא מיירי לענין מעות נדוניא ולא זכתה בהם אא"כ תפסה ע"ש ונראין דברי הח"מ וב"ש דהא לדינא דמתיבת' בנכסי צ"ב אם אינן ראויין למלאכתן הראשונה או שנגנבו ונאבדו צריך הבעל לשלם הכל וא"כ כיון דנגנבו או נאבדו לית בהו שבח בית אביה אלא חוב בעלמא על הבעל ולדינא דש"ס פשיטא דלא מהני בי' תפיסה אפ"ה בדינא דמתיבתא מחייבינן לשלומי כ"ש במעות נדוניא דחייב להחזיר כיון דלא אתינן עלה מטעם שבח בית אביה וז"ב:

ס"ק יח

אם הם בעין וראויין למלאכתן הראשונה כתוב בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סימן ח' ז"ל לשון הרי"ף ז"ל שכתב בדינא דמתיבתא דנכסי צ"ב אפי' בלו הרבה לא משלם בעל הפחת כל זמן שראויין להשתמש בהן מלאכתן הראשונה ואע"ג דדינא דגמרא אינו כן כמו שהוכיח הרי"ף ז"ל ביבמות פ' אלמנה דף ס"ו בשמעתין דמכנסת שום לבעלה דבנכסי צ"ב מיחייב בעל בכחש וביתרת דמים מ"מ כתב דבתר מנהגא אזלינין ולא נהגו כן אלא כל זמן שראויין למלאכתן לא משלם פחת דמיהן עכ"ל וע"ש.

ס"ק יט

ונכסי מלוג שלה אם הם בעין כתב בתשוב' הרא"ש שם סימן א' וז"ל ומה שהיא אומרת שהכסף והשבח היו בשעת נשואין עשרה זקוקי' אם הכסף נתן ביד חמי' קודם הנשואין שישא ויתן בו לצורך בנו וכלתו וחשבו יחד הקרן והשבח בשע' הנשואין וסך הכל יהיה סכום נדוניא אז קרוי נכסי צ"ב הקרן והריוח שהיו בשעת נשואין ואם פסקו סכום נדוניא בשעת פסיקתא ואותו הסכום הקדים אבי הכלה לתתו לפני הנשואין לא מקרי צ"ב אלא סכום הפסיקתא ואותו הסכום יחזיר לה ותתעגן ותשב עד שתתרצה להיות עמו עכ"ל.

ס"ק כ

או דבר הבא מכחו נוטלתן כתב בתשו' מהרי"ק סימן פ"א וז"ל וכן ריצב"א נסתפק בטוענת ישען על ביתו כו' דשמא אין לה תוספת נלענ"ד דלאו היינו בתוספת שליש הנהוגה בינינו דהאי תוספת הנזכר בתלמוד ופוסקי' היינו שמוסיף לה מדעתו וחבתו עמה כו' אבל בתוספת שליש הנהוגה בינינו פשיטא שאין לומר כן שהרי אינה באה מחמת חבה כלל וצאו מתנה דבעל היא אלא דין גמור הוא ע"פ התלמוד ומשנה שלימה היא פ' מציאת האשה דף ס"ו פסקה להכניס לו אלף זוז כו' פשיטא שאין זה כעין תוספת שנז' ריש פרק אע"פ אשר ממנה דיבר הריצב"א שהרי אינה לא משום חיבת ביאה ולא משו' חיבת חופה כמו שהוכחתי לעיל ויש לה כל דין נכסי צ"ב עכ"ל וכן העלה הב"ש בסימן קט"ו ס"ק כ"א ז"ל ותוספת שליש כו' הוי כנדוניא מהרי"ק שורש פ"א ובד"מ סימן זה הביא דברי מהרי"ק משמע אף כאן הדין כן אע"ג דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צריך לומר דבר הבא מנדוניא ה"ל כאלו הוא בעין מנדוניא ומזה נשמע אפי' כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספת שליש ולא כדריש' סימן קי"ח עכ"ל. ולא היה צריך מדברי ד"מ ממה שהביאו בסימן קט"ו שהרי במהרי"ק סימן הנ"ל כתב דין זה לענין זינתה ע"ש שכל הסימן ההוא מיירי בזינתה מיהו נראה דכאן במורדת ואומרת מאיס עלי אע"ג דמדינא דמתיבתא מחזירין לה הנדוניא אבל תוספת שליש אין לה דלא תקנו במתיבתא אלא להחזיר לה מה שהכניסה הקרן בלבד ולא השבח וגם גוף הקרן שמחזיר לה אינו אלא שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ואין להוסיף. אמנם בזינתה אע"ג דהיא גרמה מ"מ עכשיו אחר שזינתה אין בידה לתקן ותו לא הוי אח"כ המניעה ממנה אבל אומרת מאיס עלי בידה לשוב אליו כל שעה והוי השתא מניעה ממנה ואע"ג דתוספת שליש הוא בעד מה שהבעל משתכר במעות נדוניא מ"מ אדעתא דהכי דוקא התחייב הבעל שיהיה הנדוניא אצלו עד שעת מיתה או גירושין אבל שתמרוד עליו בלילה הראשונה ויתחייב ליתן לה שליש הוספה זו לא שמענו ובמיתה או בגירושין הוא דנתחייב לה תוספת שליש אפילו ביום הראשון לחופתו משום דאין המניעה ממנה אבל שתמרוד הוא ביום הראשון ודאי לא נתחייב בכך ומש"ה אפילו מורדת כמה שנים אחר הנשואין אין לה תוספת שליש דלא יהבו רבנן שיעורא לזה. ומדברי ב"ש שהביא הך דמהרי"ק בסימן קט"ו ובכמה מקומות דתוספת שליש דינה כנדוניא עצמה וכאן גבי מורדת לא הביא מזה כלום משמע ג"כ דגבי מורדת ואומרת מאיס עלי דמדינא דש"ס אין לה אפילו גוף הנדוניא אלא מתקנתא דמתיבתא הוא דאית לה שלא יצאו לתרבות רעה אין לה אלא גוף נדוניא ולא תוספת וזה נראה

ס"ק כא

אם אביה תפס מנדוני' ז"ל הגהת מרדכי וששאלתם אם הנדוני' עדיין ביד אביה והתפיסה לבתו אי חשיב כתופ' לבע"ח במקום שחב לאחרים לא דמי דהא אפילו בא ליד בעל יש לינתן לה כ"ש היכא דלא אתי לידי' ועוד פסק ר"ת בנדונית חתנים שלא גבה ומתה דאפילו נשאת אין מוציאין מן האב דאזלינן בתר אומדן דעת' דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ה"נ כיון דאמרה מאי' עלי ואינו מקובל לה להא דמיא עכ"ל מהר"ם. ומדברי הרמ"א משמע דאפילו אם כבר בא הנדוני' ליד הבעל מהני תפיסת האב ולא הוי כתופ' לבע"ח בתפיסה זו משום דיד אביה כידה דמי' ובח"מ השיגו דתפיסה לא מהני אלא דוק' אם הנדוני' מעולם לא בא ליד הבעל אבל אח"כ הוי לי' תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכיון שנשאת יד אביה כיד אחר ע"ש וכן הסכים הב"ש. ובהגהת מיימוני פי"ג מהל' אישות צ"ל מתשובת מורי רבינו זצ"ל וכ"ש אם אביה עדיין מוחזק בנדוניא שיכול ליתן לה ולא הוי כתופ' לבע"ח במקום שחב לאחרים ועוד לפי' ר"ת שפסק בנדונית חתנים שלא גבו דאזלינן בתר אומדן דעתא דאב כדלקמן פ' כ"א הוא הנדון עכ"ל ומשמע מזה דתפיסת האב לא הוי כתופ' לבע"ח במקום שחב לאחרים מיהו בכל זה לא נפקא לן מינה אלא בטוענת מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא לדברי' ר"ל שאינה נותנת אמתלא מבוררת דבמאיס עלי ואין לה אמתלא כלל לא מהני לה אפי' תפסה בעצמה וכן מדינא דש"ס לא מהני תפיסה אלא בכלים דשייך בהו שבח בית אביה. ובנותנת אמתלא מבוררת אפי' לא תפסה צריך הבעל להחזיר לה כל מה שהכניסה ולא נפקא לן מינה אלא באומרת מאיס עלי ואין לה אמתל' מבוררת דבזה מהני תפיסה שתפסה בעצמה אבל תפיסת האב לא מהני לדעת הח"מ והב"ש כנ"ל. ונראה דס"ל לרמ"א דלא שייך כאן חופם לבע"ח במקום שח"ל כיון דאפשר דהדין עמה ולא אמרו תופס לבע"ח במקו' שח"ל לא קנה אלא היכא דליכא ספיקא במלתא וכגון תופ' לבעל חוב דאי לאו תפיסה דהאי היו חולקין כמטלטלין להכי לא מצי תפי' לב"ח במקום שחב לאחרים אבל בזה דהוי ספיקא בגופה דמלת' ואם האמת כדבריו דמאיס עלה הרי מגיע לה הנדוני' בתקנת המתיבת' לכך אין מוצאין מיד האב מספק דשמא האמת אתה והדין עמה שמגיע לה הנדוניא ואינו חב לאחרים כלל ואכתי צ"ע וב"ש סימן ק"ח כתב וז"ל ונראה דאע"ג דשם בהגהת מיימוני כתב דין זה במורדת מאיס עלי מ"מ לפי הטעם שלא הבטיח האב ליתן הנדוני' אלא כשתהנה בתו לפ"ז אפ"ז אפי' מורדת דבעינ' ליה אין צריך ליתן הנדוני' כשתצא ממנו עכ"ל ע"ש ואינו מוכרח דאפשר כיון דמוהר"ם איירי במאיס עלי יש לומר דוק' במאיס עלה ואינו מקובל עליה הוי כאונ' אבל בעינ' ליה ומצערנ' ליה כיון דיכולה בתו להנות אם תרצה הקנה גם לחתנו וצ"ע. ובעיקר תשובת מהר"ם דהיכ' דעדיין לא יצא מתחת יד האב דמי' לנדונית חתני' לפסק ר"ת הנה לפמ"ש רמ"א בסימן קי"ח סעיף ט' בנהרגו או נשתמדו דלא שייך ביה דין נדונית חתני' ואפי' עדיין ביד האב חייב ליתן ע"ש והוא מפסקי מהרא"י סימן רס"ז ומשום דלא תקנו אלא במידי דשכיח ע"ש שהביא ראי' מתשו' הרא"ש בראובן שנהרגה אשתו בשעת הגזירה אע"פ שלא שהתה עמו שנה כו' ולא דמי לנדונית חתנים דהכא ליכא אומדנא דדעת שלא עלה על דעתו גזירות הללו הא קמן דבמיתה דלא שכיחא לא דיינינן הא אומדנ' וע"ש. וא"כ נראה דה"ה טענת מאיס עלי לא שכיח' וכן משמע מדברי התוס' דמאיס' עלי לא שכיחא ע"ש בד"ה אבל אמרה מאיס עלי שכתבו שכיון שאינו ברוב נשים לא תקנו כתובה מינה וכיון שאינו ברוב נשים נראה דמיקרי לא שכיח ולא שייך ביה דין נדונית חתנים וצ"ע. ומיהו בשנה ראשונה דהוי משום תקנה ולא משום אומדנ' ואפי' היכא דלא שכיח אין צריך האב ליתן וכמו שמבואר שם בפסקי מהרא"י וברמ"א שם א"כ במאי' עלי פשיט' דא"צ האב ליתן בשנה ראשונה ודו"ק.

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה