אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן עז › סעיף א

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן עז · סעיף א

סימן עז

ס"ק א

המורד על אשתו הרמב"ם ז"ל פסק דמורד ממלאכה היינו ממזונות אין מוסיפין על כתובתה כמו שהיא לא הוי מורדת ממלאכה ודעת הרא"ש דהיא לא הוי מורדת ממלאכה משום דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע אבל בעל ה"ל מורד ממזונות כיון שאינו יכול לומר צאי מעשי ידיך במזונותיך ע"ש וכתב הב"ח דהרא"ש ה"ל יחיד בדין זה נגד שאר הפוסקים והנה שטת הפוסקים היא דדוקא ממלאכת צמר יכולה להפקיע עצמה ע"י טענת איני ניזונת וא"ע אבל בשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה ומבשלת ואינך אינה יכולה להפקיע עצמה בשום ענין וכן דעת הרשב"א והר"ן וא"כ כיון דאיהי לא הוי' מורדת אפילו בשאר מלאכות שאינה יכולה להפקיע עצמה מהן בטענת א"נ וא"ע ה"ה דבעל לא הוי מורד ממזונות אף שאינו יכול להפקיע את עצמו שאין עיקר דין מורד ומורדת אלא בתשמיש:

ובספר שער המלך פי"ב מהל' נדרים הקשה על רבינו ירוחם שכתב בנתיב ס"ג ח"ה כדעת הר"ן והריטב"א דבשאר מלאכות אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הפך דעת רבו הרא"ש ז"ל ובנתיב כ"ז ק"ח פסק דלא הוי מורדת אלא מתשמיש אבל לא ממלאכה ובאומר איני זן ואיני מפרנס נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא"ש לא כתב כן אלא משום דס"ל דאפילו בשאר מלאכות אינה חייבת כשאומרת א"נ וא"ע אבל לדעת הסוברי' דחייבת ע"כ טעמא דרב הונא משים דלא הוי דין מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר אישות ומינה דבאומר איני זן אין לו דין מורד וע"ש שהניח בצ"ע:

אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב וז"ל מורדת מחמת מלאכה פי' שאומרת איני מכבסת ואיני מבשלת כו' אבל איני עושה בצמר אין זה מרד כלל שיכול הוא לזונה והיא יכולה לומר א"נ וא"ע ותמה אני היכי קי"ל דלא הוי מורדת מ"ש מיני' דידי' באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מורדת פחות מזה אמרו וי"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה לפי שיש סיפוק בידו לעשות וכדאמרי' עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ומפרקינין אין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר אי אכשר לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חיי' תלואים לה מנגד אבל כאן אפשר לכופה בשוטי' לעשות מלאכה ואם נתבטלה עד שיכופה לא הפסיד כל כך וגם אפשר לו למנוע ממנה תשמיש ומזונות עד שתחזור בה עכ"ל. ומשמע מדברי הרשב"א דבאומר איני זן דיינין ליה כדין מורד ממש ומוסיפין על כתובתה כמו במורד מתשמיש מדכתב מ"ש מיני' דידי' ובכמה מורדת פחותה מזה אמרו משמע דבמורד ממזונות כדין מורד מתשמיש דיינינן ליה ומשום דגבי דידה אע"ג דאינה יכולה להפקיע עצמה ממנו משאר מלאכות מ"מ ל"ל פסידא כולי האי ומורד דידיה חמירא טפי וכמ"ש הרשב"א וא"כ זכינו שהרא"ש ז"ל אינו יחיד בדין דמורד ממזונות כיון שמצאנו לו חבר טוב הוא הרשב"א ז"ל דס"ל ג"כ דאיהו אית ליה דין מורד גמו' ומעתה סרה גם תלונת הרב שער המלך מרי"ו שהרי דעתו שוה לדעת הרשב"א דאע"ג דהיא ג"כ אינה יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות מ"מ לא הוי מורדת דלית ליה פסידא כ"כ ובקל יכול לכופה כמ"ש הרשב"א ובדידי' הו"ל מורד ממש דידי' חמירא טפי וכנ"ל:

ס"ק ב

כופין אותו מיד להוציא, וכתבו תוס' [סג,ב, ד"ה אינו] דאין נותנין לו זמן כמו במדיר משום דמדיר חשיב טפי פת בסלו שמא ימצא פתח לנדרו, ועיין בר"ן [כו,ב, מדפי הרי"ף ד"ה אינו] שכתב טעם אחר בזה ועיין לעיל סי' ע"ד סק"ו:

ס"ק ג

מיד להוציא, כתב ב"ש ז"ל וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש כמ"ש תוס' והרא"ש כו', מיהו הרא"ש כתב בסוגי' זו דין ל"ה דאף במונע מתשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירושלמי דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה, אלא דשם דין ל"ב ובפ' המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס, וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כונתו דבירושלמי איתא דאין כופין אותו אף דלא קי"ל הכי אלא כש"ס דילן מ"מ נשמע דכשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו עכ"ל:

ביאור דבריו דהרא"ש לדינא ס"ל דכופין אותו ולא מייתי דין הירושלמי בדין ל"ה אלא לחלוק על הרמב"ם דס"ל באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא, לזה מייתי דברי הירושלמי דס"ל דבכל דוכתא אין כופין אלא לפסולות וא"כ לדידן נמי מיהא היכא דהיא מונעת עצמה כמו באומרת מאיס עלי הדין נותן דלא כפינן ליה לגרש:

ובתוס' ר"פ המדיר ד"ה יוציא ויתן כתובה כתבו ז"ל נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו כו' חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל (דף ס"ג) למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קשי' דלמא מתני' קתני שמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי' א"ש כו', ורבינו חננאל הביא ירושלמי דכל הנך יוציא דמתני' אין כופין ואיתא הכי התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כו' ופסק ר"ח משום דאין כופין אלא היכא דמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אמרינן ליה כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין, ולקמן גבי איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרס בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה, ובהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' לכנוס או לפטור היינו משום שמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש לחודיה או משום מזונות לא עכ"ל, והיינו משום דר"ח פסק כשמואל דעד שכופין להוציא יכפוהו לזון ומש"ה קאמר דאין כופין אלא כשמונע ממנה כל עניני אישות כההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' משום דמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות

[הגהה מחתן המחבר - אכן לפמ"ש הרה"מ פי"ב מאישות בשם הרשב"א דאם אין לב"ד כח לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס מודה ר"ח דכופין אותו להוציא וכ"כ ב"י בשמו לעיל סי' ע' ע"ש, מבואר מה דס"ל לשמואל דכופין לזון היינו משום דאפשר בהכי לכך אין כופין להוציא הלכך היכא דאי אפשר לכוף לזון מודה לרב דכופין להוציא, וא"כ הדרה קושי' לדוכתה הא קאמר דאין כופין אלא כשמונע ממנה כל עניני אישות וכנז', ועיין מהרש"א בחידושיו שכתב דמודה ר"ח היכא שמונע ממנה מחמת מרד דכופין אותו אמזונות לחוד וה"ה בתשמיש לחוד, אלא בשלא מחמת מרד פסק כירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות ולכך לא קשי להו לתוס' מהא דאיני זן דהתם מורד הוא, אבל מההיא דהחולץ קשי' להו ובהא מתרצו שמונע ממנה כל עניני אישות וע"ש):

ועיין בשטה מקובצת פ' המדיר [עז, א בשם הרמב"ן] שכתב לפרש דהא דקאמר שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לאו כופין ממש קאמר אלא הכי קאמר אותה כפיי' עצמה שעושין לו כדי שיוציא שכופין ליתן לה כתובה והוא כפוי בכך להוציא יכפוהו בה לזון ע"ש, (וכ"כ [הרא"ש] בפסקיו פ' הבא על יבמתו דין י"א לדעת הר"ח וע"ש), ולפ"ז תתעורר קושית התוס' דאם גם לרב אין כופין בשוטים א"כ מאי פריך למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב איני זן כו' יוציא ויתן כתובה דלמא מתני' מיירי כשעומד בנדויו מוסיפין על כתובתה ע"ש:

ונלענ"ד דבש"ס דידן אמרו טעמא דקנסינן למורדת טפי ממורד דאיהו בשלשה דינרין ואיהי בשבעה משום דצערא דידי' נפיש מדידה, איברא למ"ד מורדת ממלאכה לא שייך האי טעמא, והנה בירושלמי אמרו דמורד בשלש קנסי' ליה נגד שלש דברים שחייבתו תורה שארה כסותה ועונתה ואיהי בשבע נגד ז' מלאכות שהאשה חייבת לבעלה (ובתוס' ד"ה פוחתין לה כו' הביאו אותו ירושלמי ע"ש), וע"ש שהביאו כן בשם ר"י בר' חנינא וכתב בשטה מקובצת בטעמא דירושלמי דר' יוסי ב"ח ס"ל דקנס' דרבנן מעיקר' הוי מהאי טעמ' איידי דחיובא דידה נפיש מדידיה קנסו יותר במורדת לגמרי מבמורד לגמרי וכיון דתיקון רבנן לא פלוג בין מורדת בכולהו חיובי ואפילו במורד או מורדת באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה, הרא"ה ז"ל עכ"ל וע"ש, וא"כ עיקר תקנת חכמים שיוסיף שלש היתה כשמורד משלש' ואם מורד מכל שלש' הרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות ובזו ודאי כופין אותו להוציא כי הא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' כמ"ש בתוס', לפ"ז שפיר פריך הש"ס והאמר רב איני זן כו' יוציא ויתן כתובה וא"כ אי אפשר להתחלת התקנה שיוסיף שלש כשמורד על שלש דהא כופין אותו מיד להוציא כיון שמונע ממנה כל עניני אישות, משא"כ לשמואל ניחא דלדידיה שפיר משכחת לה מורד בכל שלש ואפ"ה אין כופין אותו להוציא מיד דהא כופין אותו לזון וא"כ יש לה מזונות ולא אשתייר לה אלא תשמיש ואתשמיש לחודיה לא כפינן לדעת ר"ח, ולא דמי לההיא דהחולץ שאי אפשר לכופו על מזונות שעדיין לא כנס ואיתנהו לכלהו עניני אישות אבל הכא כייפינן ליה לזונה ואין כאן אלא תשמיש ומשום תשמיש לחודיה לא כייפינן ליה להוציא, ומיהו כיון דמ"מ מורד הוא בשלשתן לכך תקנו מעיקרא שיוסיף לה שלש ובתר הכי אמרינן לא פלוג בתקנתן, אבל לרב דס"ל דאין כופין לזון א"כ לא משכחת במורד בתחלת התקנה שיוסיף שלש כי אם שלש אלה לא יעשה לה הרי מונע ממנה כל עניני אישות ודינו לכוף אותו בשוטי' שיוציא מיד, וא"כ כיון שלא היתה מעולם עיקר התקנה על מורד משלש מאין בא להם שיוסיף שלש ולומר לא פלוג, לזה משני ולאו לאמלוכי בי' בעי וא"כ שפיר משכחת עיקר תקנתא במורד משלש מוסיף כנגדן שלש ואם באחת מורד שוב לא פלוג רבנן בתקנתן:

ותתיישב בזה קושית התוס' שהקשו דלשמואל נמי תקשי למ"ד מורדת מתשמיש דהא במורד מתשמיש לכ"ע כופין אותו להוציא דעד מתי תתעגן ותיתב ע"ש ד"ה והאמר רב [סג, א] ולפמ"ש ניחא דלמ"ד מורדת מתשמיש טעמא דשלש ושבע משום צערא דידיה נפיש מדידה כדמסיק בש"ס דילן, וא"כ מצינו למימר דתחלת תקנתא היא במורד מתשמיש לחוד כיון דאינו מונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי' להוציא ומוסיפין לה על כתובתה כל זמן שאינו רוצה להוציאה, אבל למ"ד מורדת ממלאכה לא שייך האי טעמא דצערא דידיה נפיש ומוכח לומר שתקנו שלש נגד שלש וכשיטת הירושלמי ומשום לא פלוג כמ"ש הרא"ה ז"ל, א"כ ע"כ עיקר התקנה היתה במורד מכל שלשתן והרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות ובכה"ג ודאי דכייפינן ליה בשוטי' להכי פריך שפיר ודו"ק:

ועוד נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' במה שהקשו דאי נימא דאין כופין בשוטים א"כ מאי פריך והא אמר רב כו' דלמא מוסיפין כשלא רצה להוציא, דבירושלמי שם אהא דקאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות פריך ממתני' דקתני המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמי', וכתב הר"ן ס"פ המדיר [לו, א מדפי הרי"ף] וז"ל כלומר התם לא תנינן אלא שמוציא והיינו שכופין ליתן כתובה ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט, ומהא שמעינן דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפיי' בגט אלא בכתובה עכ"ל וע"ש, וכיון דבכתובה ודאי כופין א"כ שפיר פריך היאך מוסיפין על כתובתה כיון דדינא הוא דכופין אותו ליתן לה כל כתובתה וכשמסלק כל כתובתה תו אין בה דין דמוסיפין וכה"ג אמרי' נמי בדידה כשהיא מורדת שפוחתין כל כתובתה ונכסי מלוג, ויבואר לפנינו בשם הר"ן והריב"ש דהיכא דאפסדה לכתובתה בבת אחת דהוא עיקר אישות שביניהם תו לא פסדה מנכסי מלוג כלום, א"כ גם אנו נאמר דהיכא דצריך הוא למיהב לה כתובתה וכייפינן לי' בהכי שיתן לה כל כתובתה בבת אחת א"כ נעקר כל עיקר ענין אישות שביניהם ותו לית בה דינא דמוסיפין על כתובתה, לזה משני ולאו לאמלוכי בי' בעי וכל זמן שאינו נותן לה כתובתה עם הגט מוסיפין לה על כתובתה, ודו"ק:

ס"ק ד

דאם רוצה לגרש מיד וליתן כתובה אין מוסיפין, ובתשו' הרא"ש כלל מ"ב ובתשו' מהרי"ק שורש כ"ז מבואר דעכשיו בתר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ מחויב בשאר וכסות ע"ש, וכן נראה דאונס ומוציא ש"ר דאינו יכול לגרש בע"כ ואינו יכול למנוע ממנה אחת משלש אלה שאר כסות ועונה ולא אמרי' דהוא אנוס בגזירת התורה שלא יגרש בע"כ, וה"ה באונס דחרם דר"ג מ"ה לא נפטר משאר וכסות, אמנם יש לחלק דהתם גזירת הכתוב שיהיה שותה בעציצו אפילו חגרת או סומא וחייב בעונתה, אבל בתקנת ר"ג דאינו חייב בעונה וכמ"ש ב"ש דאפילו לדעת הרא"ש ומהרי"ק אינו חייב אלא בשאר כסות אבל לא בעונה ואין כופין אותו לתשמיש ע"ש, א"כ ה"ה לענין שאר כסות איכא למימר דאנוס הוא ופטור:

מיהו לפמ"ש ב"ש דאפי' לדעת הרא"ש ומהרי"ק אינו חייב אלא בשאר כסות אבל מתשמיש פטור, א"כ כיון דבש"ע פסקו ב"י ורמ"א דלא הוי מורד אלא מתשמיש אבל ממזונות לא הוי מורד וכן דעת הב"ח א"כ כשמורד מתשמיש ורוצה לגרשה אין לו דין מורד להוסיף על כתובתה כיון דאינו חייב בתשמיש כשרוצה לגרשה אפי' לדעת הרא"ש ומהרי"ק וכנ"ל אלא שאם אינה רוצה לקבל הגט נהי דאין מוסיפין על כתובתה מ"מ כופין אותו על המזון והכסות שיתן לה ודוק:

ס"ק ה

לגרש מיד. כתב ב"ש עיין ברי"ף ורא"ש ושאר פוסקים כתבו דכל הנך דכופין הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירשה יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים ולכאורה משמע מזה דגם אם הוא מורד יורש אותה וכן פסק מוהרא"מ שם ובש"ג כתב היכא שהוא מורד או מדיר אותה אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סימן צ' ע"ש עכ"ל:

ולענ"ד נראה דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בענין ירושת הבעל אי הוי דאורייתא או דרבנן דלהני רבוותא דס"ל דהוי דאורייתא ונפקא לן משארו וירש אותה וכיון דעדיין לא נתגרשה שארו קרינן בה והרי הוא יורשה בתורת קרוב ולהנך פוסקים דס"ל דהוי דרבנן א"כ אינו אלא משום עניני אישות וכל שהיא מורד או מדיר באופן שמבטל עניני אישות אפשר דלא תקינו ליה רבנן ואינו יורשה:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה