אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן ע › סעיף ה

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן ע · סעיף ה

סעיף א

ס"ק ב

מי שהלך למדה"י ובאתה אשתו לתבוע מזונו' בפ' ב' דייני גזרות דף ק"ז אתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין כו' כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין כי פליגי בלא שמעו בו שמת רב אמר פוסקין דהא משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר אימר צררי אתפסה ורב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותי' כו' ופי' רש"י בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי נחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבו' כתובתה ותשמע שלא עיכבה משלהם כלום כו' והקשו בתוס' דהשת' משמע דפליגי בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול וזה אינו דבסמוך פריך עד כאן ל"פ אלא לשבועה אבל למזוני יהבינן לה אלמא אפי' בשבועה אין לה ע"ש:

ואפשר ליישב לפי מ"ש תוס' ת' המפקיד דף ל"ד בהא דאמרו מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוצי' הלה את הפקדון ע"ש שפי' בשם ר' חננאל דהוי כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר עומד להתברר אח"כ שהמלוה יוציא הפקדון ועיין ש"ך ח"מ סימן ע"ב ס"ק ס"ג וסימן פ"ז ס"ק ע"ט. וכיון דלשיט' רש"י בסוגיין אם בא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן בשבועה ומחזרת לו מה שפסקו הב"ד א"כ ה"ל שבועה לבטלה אם תשבע היא תחלה ומש"ה סבר שמואל דאין פוסקין לה כלל כיון דצריכה שבועה ואנן לא יהבינן לה שבועה דלמא אתי בעל ואכחשה ומהימן להוצי' מידה וה"ל שבועה לבטלה ולכך לא יפסקו כלל. משא"כ בשמעו בו שמת לחנן תשבע בסוף תשבע בסוף ולבני כה"ג תשבע גם בתחלה דאנן לא חיישינן שמא יבא הבעל כיון ששמעו בו שמת, ואע"ג דרש"י מפרש התם בהמפקיד שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לשבועה ע"ש אפשר דמודה לפי' ר"ח דשבועה לבטלה לא יהבינן אלא דנקט הך טעמא טפי דיפסלנו לשבועה ועמ"ש בס' קצוה"ח סי' ע"ב ס"ק ט"ז:

[הגהה מחתן המחבר - ועוד נראה דדוקא התם נד רש"י משיטת ר"ח דלשיטתו ופירושו התם לא ישתנה הדין אח"כ אלא שתהי' השבועה בחנם אחר שיתברר אח"כ ע"י הפקדון בעצמו כדבריו ע"ש בתוס' דמבואר דלא חיישינן שמשקר בשבועה דתקנתא לרמאי לא עבדינן, אלא כיון שעומד להתברר גנאי להשביע בחנם אף באמת, בהא פליג רש"י וס"ל דלא חיישי' להא אלא חיישינן שמא ישקר בשבועתו וישתנה הדין אח"כ, וא"כ ה"ה הכא חיישינן שמא תשקר וישבע בעל כנגדה וישתנה הדין. ואפשר עוד דלר"ח לא שייך הכא האי טעמא כיון דלשקרא חיישי' לדידי' כמבואר שם בתוס' וא"כ בודאי לא ישבע הבעל כנגדה, ודוקא לדעת רש"י שייך הכא הך סברא ומר"ן ז"ל הסמיך דבריו על שיטת ר"ח כיון שמצינו לו בפירוש סברא זו. ועיין בשטה מקובצת ד"ה אמר שמואל מידה כו' שפי' מעצמו טעם רש"י שהרי אם יכחישנה בעלה יהא נאמן להוציא מידה ע"ש, וזכינו שכוון רבנו לדעתו ז"ל אלא שעשה לו סמוכין. ע"כ):

ושיטת הריטב"א והר"ן בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ דפוסקין דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וע"ש, (וכ"כ בש"מ בשם הרמב"ן ע"ש), ואיכא למידק לפמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' אישות (הט"ז) דבהלך למדה"י מוכרת לעצמה בלא ב"ד (וכ"כ בש"ע כאן), ובתוס' פ' אלמנה ניזונת (צו, ב) ד"ה נכסי בחזקת אלמנה כתבו דלכך אמרי' נכסי בחזקת אלמנה למזונות משום שיכולה למכור בלא ב"ד ע"ש, א"כ גם בהלך למדה"י נמי הנכסים בחזקתה ואמאי אין פוסקין:

ונראה לפמ"ש הרב המגיד בטעמא דהרמב"ם שם דבהלך למדה"י מוכרת שלא בב"ד משום דלא שמעו בו שמת לרב הוי כמו שמעו בו שמת לשמואל וכי היכ' דשמעו בו שמת מוכרת שלא בב"ד אליבא דכ"ע ה"ה בלא שמעו בו שמת אליבא דרב ע"ש, וא"כ דוקא לרב דס"ל פוסקין מהאי טעמא גופיה דס"ל דגם בא"א הנכסים בחזקתה ולכך מוכרת לעצמה ואנן פסקי' כרב ומש"ה פסק הרמב"ם לדידן דס"ל כרב דגם מוכרת לעצמה, משא"כ לשמואל ס"ל לחלק בין אלמנה לא"א ולכך לדידי' בשמעו בו שמת פוסקין ומוכרת לעצמה דנכסי בחזקתה אבל בא"א אינה מוכרת אלא בב"ד ולא הוי מוחזקת בנכסי ולכך בהלך למדה"י אין פוסקין כלל:

ס"ק ג

ואין מחשבין עמה על מעשי ידי'. כ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' אישות [הט"ז], וכתב הר"ן [כתובות סב, ב מדפי הרי"ף] לדעת הרמב"ם אם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממע"י הפסיד ע"ש וכ"כ הרמב"ן:

וראיתי בס' כתובה להגאון מהר"פ [כתובות קז, ב בגמ' לוותה] ז"ל שהתפלא בזה מהא דקי"ל שבת אף שלא במקום נזק כגון דאהדקי' באנדרוני', וא"כ ה"נ אם לא עשתה אמאי יפסיד הבעל הא מי שחבל בא"א משלם שבת לבעלה ע"ש, ונראה דקושי' מעיקרא ליתא לפמ"ש בש"ע ח"מ סי' ת"כ סעי' י"א וז"ל הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן אלא שבת בלבד, אבל אם הי' כבר בחדר וסגר עליו מלצאת הוי גרמא בנזקין ופטור בדיני אדם ע"ש והוא מדברי הטור בשם הרא"ש, וא"כ הכא דלא עשתה מלאכה לא שייך דין שבת כיון דלא עבדה מעשה ולא דמי לחובל בא"א דעשה החובל מעשה וכן אהדקי' באנדרוני' דהוי מעשה חייב לשלם שבת, אבל היא שלא עשתה מלאכה הו"ל כאילו היתה כבר בחדר וסגרה הדלת כיון דטמנה ידה בצלחת לא הוי מעשה ולית בה דין שבת ודו"ק כי זה ברור:

ובעיקר דברי הרמב"ם תמה עליו הר"ן (שם) וכן הרא"ש [פי"ג סי' ה'] חולק סובר דב"ד מחשבין עמה על מעשי ידי' ע"ש, ולענ"ד נראה טעמא דהרמב"ם לפמ"ש תוס' פ' נערה (מז, א) ד"ה משום איבה דלא הוי פירושו איבה דמזונות שלא ישנא אותה ולא יזון אותה, דהא על כרחי' מתזנא, אלא אפי' היכא דע"כ מיתזנא שלא יטריחוהו כל שעה לב"ד במזונות, כדמוכח לקמן פ' אלמנה ניזונת (צה, ב) דאלמנה מע"י ליתומים אע"ג דבע"כ מיתזנא ומע"י אינן של בעל אלא משום איבה כדאמר פ' אע"פ מזוני עיקר ומעשי ידי' משום איבה כו' ע"ש, וכיון דאיבה דמזונות לא הוי משום דלא זיין לה דהא בע"כ מיתזנא אלא שלא יטריחוהו כל שעה לב"ד וא"כ לא תיקנו מעשי ידי' לבעל אלא היכא דזיין לה מנפשי' ולא אטרחה לב"ד אבל היכא דאטרחה לב"ד תו ליכא למיחש לאיבה ולית ליה לבעל מעשי ידיה ומש"ה פסק הרמב"ם כשב"ד פוסקין אין מחשבין על מע"י וזה נכון, והא דכתב הרמב"ם פי"ח מאישות [הכ"ב] דאם היו היורשים קטנים מחשבין על מע"י כתב הרה"מ משום דב"ד אביהן של יתומים ע"ש, וא"כ הו"ל כלא אטרחוה לב"ד דיד ב"ד כיד הקטנים והו"ל כאילו מתזנא בעצמה מהיורשים:

וז"ל הרמב"ם פי"ח מהל' אישות [הכ"ב] אלמנה שפסקו לה ב"ד מזונות אין מחשבין על מעשי ידי' כו' ואני אומר שאם היו היורשין קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקים מעשי ידי' כדרך שפוסקים מזונות עכ"ל, וכתב עלה הרב המגיד ז"ל ומ"ש רבינו שאם היורשים קטנים שב"ד מחשבין עמה סברא נכונה היא וראוי' אליו שב"ד אביהן של קטנים עכ"ל:

ואחר העיון מצאתי ת"ל ראי' ברורה לדברי הרמב"ם והוא מהא דאמרו בערכין פ' שום היתומים [כב, א], אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכל' בהן ור' יוחנן אמר לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני, ור"א מ"ט לא אמר לכתובת אשה דהא תקינו להו רבנן מעשי ידי' ואידך זמנין דלא ספקה ע"ש. ואי אמרת דאין מחשבין על מע"י ואם לא עשתה אין ליורשין עלי' כלום א"כ ודאי איכא פסיד' דמזונות דהיא לא תעשה והב"ד יפסקו לה מזונות, אלא ע"כ דבקטני' ב"ד מחשבין עמה על מע"י וזכינו שדברי הרמב"ם ז"ל מפורשים בש"ס:

ובזה ניחא מאי דהוי קשיא לן בדברי רב אסי דלא ס"ל משום מזוני דהא תקינו להו מע"י, מהא דאמרי' בכתובות [צז, א] מתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני ע"ש, וכתב הריטב"א בשם רש"י משום מזוני דקאמר היינו שמוכרת לכתובתה כדי שתפסיד מזוני וע"ש שכתב כן בשם רש"י שלפנינו, ואם שברש"י שלפנינו כתב משום מזוני שמוכרת למזונות שמא תתענה ברעב הנה בש"מ כתב שם דמ"ש ברש"י שלפנינו שלא תתענה כך פירש"י במהדורא קמאי אבל במהדורא בתרא פירש"י כמ"ש הריטב"א דמוכרת לכתוב' כדי שתפסיד מזוני, גם בר"ן הביא פירוש זה דמוכרת לכתובה כדי שתפסיד מזוני, ולפ"ז תקשי לן לר"א דלא חייש למזוני משום דתקינו לי' מע"י א"כ אמאי ניחא לי' לש"ס בנשואין טפי מבאירוסין כיון דטעמא דמזוני לא קיימא, ולר' שמעון קשה גם למסקנא כיון דמן האירוסין אינה מוכרת שלא בב"ד ולא ס"ל טעמייהו דרבנן משום חינא או שאין אדם רוצה שתתבזה כו' א"כ גם בנשואין לא תמכור אלא בב"ד דנגד המזונות יש להם מע"י, ולפמ"ש ניחא דהא דכתובות ע"כ מיירי ביורשים גדולים דבקטני' אין נזקקי' לכתובת אשה לרב אסי ובגדולי' פוסקי' מזונות ואין מחשבים על מע"י לכך מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזוני משא"כ התם בקטני' שפיר ס"ל לרב אסי דאין נזקקין שהרי מחשבין על מע"י דיד ב"ד כידן דמי וכנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא:

ס"ק ד

מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים, כתב הרה"מ ז"ל (פי"ב אישות הט"ז) דעת רבינו שמזונות אלו שוים למזונות האלמנה וכשם שהאלמנה מוכרת למזונות שלא בב"ד ואפי' בלא טענת חינא כדאיתא פ' אלמנה ניזונת (דף צ"ח) כך זו מוכרת שלא בב"ד כו' ולא ראיתי מי שחולק בזה עכ"ל שם, והנה מ"ש דאלמנה מוכרת למזונות אפי' בלא טענת חינא היינו משום דתנן התם אלמנה מוכרת שלא בב"ד בין מן האירוסין בין מן הנשואין ר' שמעון אומר מן הנשואין אבל לא מן האירוסין ואמר עלה בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ"ט ומסיק משום חינא ופירש"י משום מזוני דאי אפשר לה להתענות עד שיזדקקו לה ב"ד ע"ש, וכיון דאפי' לר' שמעון דלית לי' טעמא דחינא וס"ל דאין מוכרת אלא מן הנשואין ומשום מזוני, מבואר דלמזונות מוכרת אפילו בלא טעמא דחינא וזהו לשיטת רש"י ז"ל:

אמנם לפ"מ דמפרשי הריטב"א והר"ן מן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד משום מזוני פי' כדי שירויחו היתומים מזונות שלא יצטרכו ליתן אחר שתגבה כתובתה וע"ש, וא"כ לא איירי כלל במוכרת למזונות אלא במתני' דבתר הכי תנן ומוכרת למזונות שלא בב"ד, והתם איכא למימר משום חינא א"נ שלא תתבזה אשתו בב"ד:

וכן נראה מדברי תלמידי ר"י הובא בש"מ (צח, א) שם בהא דתנן ומוכרת למזונות שלא בב"ד וז"ל והא קמ"ל דלא תימא דוקא לכתובה מוכרת שלא בב"ד מפני שהוא תועלת היתומים כדי שיפטרו ממזונות אלא אפילו למזונות מוכרת שהטעם אינו אלא מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכיון דלכתובה דלמשקל ולמיפק הוא אינו רוצה שתתבזה כ"ש כשמוכרת למזונות עכ"ל, מבואר לשיטתם דגם למזונות טעמא בעי או משום חינא או שלא תתבזה אשתו בב"ד, ותלמידי ר"י נקטי טעמא דשלא תתבזה עיקר, ובגמרא [צז, ב] פליגי אמוראי בהא חד אמר משום חינא וחד אמר משום שלא תתבזה כו', ותר"י נקטי טעמא דשלא תתבזה עיקר וכן דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל. אבל הרשב"א פסק הטעם משום חינא ועיין ב"ש סימן ק"ג סק"א. ומדברי הרה"מ הנ"ל משמע דאי אמרי' טעמא משום חינא א"כ בהלך בעלה למדה"י אינה מוכרת אלא בב"ד מיהו נראה כיון דהרמב"ם והרא"ש ס"ל טעמא דשלא תתבזה עיקר ה"ה בהלך למד"הי שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולכך שפיר פסק הרמב"ם דמוכרת שלא בב"ד אמנם נראה דאפי' לטעמא דחינא לפי שטת רש"י ז"ל שפירש כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ולא ימנעו הנשים מלהנשא להם כשלא יצטרכו לטרוח לב"ד ע"ש ה"ה בהלך בעלה למדה"י שייך האי טעמא אבל לשטת רבינו חננאל דמפרש טעמא דחינא כדי שתמצא האשה חן בעיני האנשים כשתגבה כתובתה במהרה שלא בטורח ב"ד ויקפצו עליה בעלי' הובא בשטה מקובצת שם דף צ"ח ד"ה אלמנה מן האירוסין ע"ש ובזה נראה דלא שייך בהלך למדה"י לגבי מזונות שהרי בעלה קיים ודו"ק:

ס"ק ה

ער שיבא בעלה ויטעון והוא פי' הרמב"ם בהא דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה היינו כשיבא בעלה ויטעון והא דאמרי בני כה"ג תשבע בתחלה ובסוף ולכאור' קשה כיון דנשבעת בתחלה למה לה לישבע גם בסוף כיון שכבר נשבעה שלא הספיק לה מזונות ונראה לפי מה דאי' בירושלמי טעמא דשמואל דאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדה"י היינו משום דשמא שלח לה ממדה"י צרכי' ע"ש. א"כ אף שנשבעה תחלה שלא התפיס לה צררי עדיין צריכה לישבע בסוף כשיבא ויטעון ששלח לה ממדה"י מזונות אחר השבועה ואין אומרי' תשבע בתחלה גם על העתיד משו' דאין ב"ד נותנין שבועה על להבא אלא לשעבר ועיין כנה"ג ח"מ סימן נ"ג דעת גדולי האחרונים שאין נותנין שבועה להבא ועיין בש"ע ח"מ סימן פ"ז סעיף ל"ד בנותן ת"כ שלא יטעון שקר שלא נפטר משבועתו משו' דשבועה לעבר חמירא מדלהבא ועיין מ"ש שם בקצה"ח ס"ק כ"ט:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה