אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ע
סעיף א
ס"ק א
אינה אוכלת עמו. ר"פ המדיר פריך והיכי מצי מדיר לה והא משעבדא לה ומשני באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך א"ה פרנס למה כו' אמר רב אשי במספק' לדברי' גדולי' ואינ' מספק' לדברי' קטני' כו' אי ברגיל' בהו הא רגילה ואי לא רגילה פרנס למה לא צריכא דרגיל' בי נשא וקא מיגלגל' בהדי' דאמרה לי' עד האידנא דלא אדרתן כו' השתא דאדרתן לא מצינא לאגלגולי בהדך וכתבו תוס' ד"ה והשתא דאדרתן כו' ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה הלכך משועבד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא הי' משועבד לה אי נמי בלא טעם מחילה הנדר חל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו דאע"ג דאינה יורד' עמו אין זה חשוב ירידה דמיירי שאין בני משפחתה העשירי' כמו בעלה רגילי בכך אלא אבי' מתוך עשרו הי' מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש לו להנהיגה כמו שהיתה רגילה בבית אבי' עכ"ל:
לפ"ז מבואר דאם כל בני משפחתה רגילין בכך ואיהי מגלגל בהדי' ואוכלת עמו תו אינה יכולה לחזור בה ולומר מתחלה גלגילנא בהדך והשתא אני רוצה כדיני דאיני יורדת כיון דכבר מחלה תו ליתא בחזרה אלא דוק' כשאינה אוכלת עמו אז יכולה היא שתאמר אדעתא דהכי לא מחילנא לך ובשטה מקובצת שם כתב ז"ל ואי קשי' אכתי כיון דרגילא בי נשי' קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת והא משועבד לה והדר' קושי' לדוכתא י"ל כיון דמיגלגלה בהדי' הנה מוחלת את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהם וכיון שבתור' מחילה היא קא מגלגל בהדי' ובשעה שנדר לשלום היתה עומד' וחייל נדר' אע"פ שעכשיו שהוא מורד בה יכולה לתבעו הנדר חל כבר וכיון שחל רגע אחד שוב אינו בטל הלכך אינו יכול ליתן לה אותן הדברים שהיתה רגילה בהם אלא ע"י פרנס ר"י מטראני ז"ל עכ"ל מזה נראה דאפי' אוכלת עמו יכולה לתבעו כיון דלא מחלה לו בפירוש אלא שלא היתה תובעתו ומיגלגלא בהדי' והנד' חל כיון דבשלום היתה עמו ולא היתה עומדת לתביעה אבל אם תרצה לתבעו יכולה לתבעו אפי' כשעדיין אוכלת עמו. ומשמע לדברי השטה דאין לחלק בין כל בני משפחתה רגילין בכך או שאבי' בלבד נוהג כן. ועמ"ש בסימן ע"ד סק"א. (וע"ש בהגהה אות א'):
סעיף ה
ס"ק ב
מי שהלך למדה"י ובאתה אשתו לתבוע מזונו' בפ' ב' דייני גזרות דף ק"ז אתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין כו' כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין כי פליגי בלא שמעו בו שמת רב אמר פוסקין דהא משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר אימר צררי אתפסה ורב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותי' כו' ופי' רש"י בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי נחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבו' כתובתה ותשמע שלא עיכבה משלהם כלום כו' והקשו בתוס' דהשת' משמע דפליגי בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול וזה אינו דבסמוך פריך עד כאן ל"פ אלא לשבועה אבל למזוני יהבינן לה אלמא אפי' בשבועה אין לה ע"ש:
ואפשר ליישב לפי מ"ש תוס' ת' המפקיד דף ל"ד בהא דאמרו מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוצי' הלה את הפקדון ע"ש שפי' בשם ר' חננאל דהוי כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר עומד להתברר אח"כ שהמלוה יוציא הפקדון ועיין ש"ך ח"מ סימן ע"ב ס"ק ס"ג וסימן פ"ז ס"ק ע"ט. וכיון דלשיט' רש"י בסוגיין אם בא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן בשבועה ומחזרת לו מה שפסקו הב"ד א"כ ה"ל שבועה לבטלה אם תשבע היא תחלה ומש"ה סבר שמואל דאין פוסקין לה כלל כיון דצריכה שבועה ואנן לא יהבינן לה שבועה דלמא אתי בעל ואכחשה ומהימן להוצי' מידה וה"ל שבועה לבטלה ולכך לא יפסקו כלל. משא"כ בשמעו בו שמת לחנן תשבע בסוף תשבע בסוף ולבני כה"ג תשבע גם בתחלה דאנן לא חיישינן שמא יבא הבעל כיון ששמעו בו שמת, ואע"ג דרש"י מפרש התם בהמפקיד שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לשבועה ע"ש אפשר דמודה לפי' ר"ח דשבועה לבטלה לא יהבינן אלא דנקט הך טעמא טפי דיפסלנו לשבועה ועמ"ש בס' קצוה"ח סי' ע"ב ס"ק ט"ז:
[הגהה מחתן המחבר - ועוד נראה דדוקא התם נד רש"י משיטת ר"ח דלשיטתו ופירושו התם לא ישתנה הדין אח"כ אלא שתהי' השבועה בחנם אחר שיתברר אח"כ ע"י הפקדון בעצמו כדבריו ע"ש בתוס' דמבואר דלא חיישינן שמשקר בשבועה דתקנתא לרמאי לא עבדינן, אלא כיון שעומד להתברר גנאי להשביע בחנם אף באמת, בהא פליג רש"י וס"ל דלא חיישי' להא אלא חיישינן שמא ישקר בשבועתו וישתנה הדין אח"כ, וא"כ ה"ה הכא חיישינן שמא תשקר וישבע בעל כנגדה וישתנה הדין. ואפשר עוד דלר"ח לא שייך הכא האי טעמא כיון דלשקרא חיישי' לדידי' כמבואר שם בתוס' וא"כ בודאי לא ישבע הבעל כנגדה, ודוקא לדעת רש"י שייך הכא הך סברא ומר"ן ז"ל הסמיך דבריו על שיטת ר"ח כיון שמצינו לו בפירוש סברא זו. ועיין בשטה מקובצת ד"ה אמר שמואל מידה כו' שפי' מעצמו טעם רש"י שהרי אם יכחישנה בעלה יהא נאמן להוציא מידה ע"ש, וזכינו שכוון רבנו לדעתו ז"ל אלא שעשה לו סמוכין. ע"כ):
ושיטת הריטב"א והר"ן בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ דפוסקין דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וע"ש, (וכ"כ בש"מ בשם הרמב"ן ע"ש), ואיכא למידק לפמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' אישות (הט"ז) דבהלך למדה"י מוכרת לעצמה בלא ב"ד (וכ"כ בש"ע כאן), ובתוס' פ' אלמנה ניזונת (צו, ב) ד"ה נכסי בחזקת אלמנה כתבו דלכך אמרי' נכסי בחזקת אלמנה למזונות משום שיכולה למכור בלא ב"ד ע"ש, א"כ גם בהלך למדה"י נמי הנכסים בחזקתה ואמאי אין פוסקין:
ונראה לפמ"ש הרב המגיד בטעמא דהרמב"ם שם דבהלך למדה"י מוכרת שלא בב"ד משום דלא שמעו בו שמת לרב הוי כמו שמעו בו שמת לשמואל וכי היכ' דשמעו בו שמת מוכרת שלא בב"ד אליבא דכ"ע ה"ה בלא שמעו בו שמת אליבא דרב ע"ש, וא"כ דוקא לרב דס"ל פוסקין מהאי טעמא גופיה דס"ל דגם בא"א הנכסים בחזקתה ולכך מוכרת לעצמה ואנן פסקי' כרב ומש"ה פסק הרמב"ם לדידן דס"ל כרב דגם מוכרת לעצמה, משא"כ לשמואל ס"ל לחלק בין אלמנה לא"א ולכך לדידי' בשמעו בו שמת פוסקין ומוכרת לעצמה דנכסי בחזקתה אבל בא"א אינה מוכרת אלא בב"ד ולא הוי מוחזקת בנכסי ולכך בהלך למדה"י אין פוסקין כלל:
ס"ק ג
ואין מחשבין עמה על מעשי ידי'. כ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' אישות [הט"ז], וכתב הר"ן [כתובות סב, ב מדפי הרי"ף] לדעת הרמב"ם אם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממע"י הפסיד ע"ש וכ"כ הרמב"ן:
וראיתי בס' כתובה להגאון מהר"פ [כתובות קז, ב בגמ' לוותה] ז"ל שהתפלא בזה מהא דקי"ל שבת אף שלא במקום נזק כגון דאהדקי' באנדרוני', וא"כ ה"נ אם לא עשתה אמאי יפסיד הבעל הא מי שחבל בא"א משלם שבת לבעלה ע"ש, ונראה דקושי' מעיקרא ליתא לפמ"ש בש"ע ח"מ סי' ת"כ סעי' י"א וז"ל הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן אלא שבת בלבד, אבל אם הי' כבר בחדר וסגר עליו מלצאת הוי גרמא בנזקין ופטור בדיני אדם ע"ש והוא מדברי הטור בשם הרא"ש, וא"כ הכא דלא עשתה מלאכה לא שייך דין שבת כיון דלא עבדה מעשה ולא דמי לחובל בא"א דעשה החובל מעשה וכן אהדקי' באנדרוני' דהוי מעשה חייב לשלם שבת, אבל היא שלא עשתה מלאכה הו"ל כאילו היתה כבר בחדר וסגרה הדלת כיון דטמנה ידה בצלחת לא הוי מעשה ולית בה דין שבת ודו"ק כי זה ברור:
ובעיקר דברי הרמב"ם תמה עליו הר"ן (שם) וכן הרא"ש [פי"ג סי' ה'] חולק סובר דב"ד מחשבין עמה על מעשי ידי' ע"ש, ולענ"ד נראה טעמא דהרמב"ם לפמ"ש תוס' פ' נערה (מז, א) ד"ה משום איבה דלא הוי פירושו איבה דמזונות שלא ישנא אותה ולא יזון אותה, דהא על כרחי' מתזנא, אלא אפי' היכא דע"כ מיתזנא שלא יטריחוהו כל שעה לב"ד במזונות, כדמוכח לקמן פ' אלמנה ניזונת (צה, ב) דאלמנה מע"י ליתומים אע"ג דבע"כ מיתזנא ומע"י אינן של בעל אלא משום איבה כדאמר פ' אע"פ מזוני עיקר ומעשי ידי' משום איבה כו' ע"ש, וכיון דאיבה דמזונות לא הוי משום דלא זיין לה דהא בע"כ מיתזנא אלא שלא יטריחוהו כל שעה לב"ד וא"כ לא תיקנו מעשי ידי' לבעל אלא היכא דזיין לה מנפשי' ולא אטרחה לב"ד אבל היכא דאטרחה לב"ד תו ליכא למיחש לאיבה ולית ליה לבעל מעשי ידיה ומש"ה פסק הרמב"ם כשב"ד פוסקין אין מחשבין על מע"י וזה נכון, והא דכתב הרמב"ם פי"ח מאישות [הכ"ב] דאם היו היורשים קטנים מחשבין על מע"י כתב הרה"מ משום דב"ד אביהן של יתומים ע"ש, וא"כ הו"ל כלא אטרחוה לב"ד דיד ב"ד כיד הקטנים והו"ל כאילו מתזנא בעצמה מהיורשים:
וז"ל הרמב"ם פי"ח מהל' אישות [הכ"ב] אלמנה שפסקו לה ב"ד מזונות אין מחשבין על מעשי ידי' כו' ואני אומר שאם היו היורשין קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקים מעשי ידי' כדרך שפוסקים מזונות עכ"ל, וכתב עלה הרב המגיד ז"ל ומ"ש רבינו שאם היורשים קטנים שב"ד מחשבין עמה סברא נכונה היא וראוי' אליו שב"ד אביהן של קטנים עכ"ל:
ואחר העיון מצאתי ת"ל ראי' ברורה לדברי הרמב"ם והוא מהא דאמרו בערכין פ' שום היתומים [כב, א], אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכל' בהן ור' יוחנן אמר לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני, ור"א מ"ט לא אמר לכתובת אשה דהא תקינו להו רבנן מעשי ידי' ואידך זמנין דלא ספקה ע"ש. ואי אמרת דאין מחשבין על מע"י ואם לא עשתה אין ליורשין עלי' כלום א"כ ודאי איכא פסיד' דמזונות דהיא לא תעשה והב"ד יפסקו לה מזונות, אלא ע"כ דבקטני' ב"ד מחשבין עמה על מע"י וזכינו שדברי הרמב"ם ז"ל מפורשים בש"ס:
ובזה ניחא מאי דהוי קשיא לן בדברי רב אסי דלא ס"ל משום מזוני דהא תקינו להו מע"י, מהא דאמרי' בכתובות [צז, א] מתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני ע"ש, וכתב הריטב"א בשם רש"י משום מזוני דקאמר היינו שמוכרת לכתובתה כדי שתפסיד מזוני וע"ש שכתב כן בשם רש"י שלפנינו, ואם שברש"י שלפנינו כתב משום מזוני שמוכרת למזונות שמא תתענה ברעב הנה בש"מ כתב שם דמ"ש ברש"י שלפנינו שלא תתענה כך פירש"י במהדורא קמאי אבל במהדורא בתרא פירש"י כמ"ש הריטב"א דמוכרת לכתוב' כדי שתפסיד מזוני, גם בר"ן הביא פירוש זה דמוכרת לכתובה כדי שתפסיד מזוני, ולפ"ז תקשי לן לר"א דלא חייש למזוני משום דתקינו לי' מע"י א"כ אמאי ניחא לי' לש"ס בנשואין טפי מבאירוסין כיון דטעמא דמזוני לא קיימא, ולר' שמעון קשה גם למסקנא כיון דמן האירוסין אינה מוכרת שלא בב"ד ולא ס"ל טעמייהו דרבנן משום חינא או שאין אדם רוצה שתתבזה כו' א"כ גם בנשואין לא תמכור אלא בב"ד דנגד המזונות יש להם מע"י, ולפמ"ש ניחא דהא דכתובות ע"כ מיירי ביורשים גדולים דבקטני' אין נזקקי' לכתובת אשה לרב אסי ובגדולי' פוסקי' מזונות ואין מחשבים על מע"י לכך מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזוני משא"כ התם בקטני' שפיר ס"ל לרב אסי דאין נזקקין שהרי מחשבין על מע"י דיד ב"ד כידן דמי וכנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא:
ס"ק ד
מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים, כתב הרה"מ ז"ל (פי"ב אישות הט"ז) דעת רבינו שמזונות אלו שוים למזונות האלמנה וכשם שהאלמנה מוכרת למזונות שלא בב"ד ואפי' בלא טענת חינא כדאיתא פ' אלמנה ניזונת (דף צ"ח) כך זו מוכרת שלא בב"ד כו' ולא ראיתי מי שחולק בזה עכ"ל שם, והנה מ"ש דאלמנה מוכרת למזונות אפי' בלא טענת חינא היינו משום דתנן התם אלמנה מוכרת שלא בב"ד בין מן האירוסין בין מן הנשואין ר' שמעון אומר מן הנשואין אבל לא מן האירוסין ואמר עלה בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ"ט ומסיק משום חינא ופירש"י משום מזוני דאי אפשר לה להתענות עד שיזדקקו לה ב"ד ע"ש, וכיון דאפי' לר' שמעון דלית לי' טעמא דחינא וס"ל דאין מוכרת אלא מן הנשואין ומשום מזוני, מבואר דלמזונות מוכרת אפילו בלא טעמא דחינא וזהו לשיטת רש"י ז"ל:
אמנם לפ"מ דמפרשי הריטב"א והר"ן מן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד משום מזוני פי' כדי שירויחו היתומים מזונות שלא יצטרכו ליתן אחר שתגבה כתובתה וע"ש, וא"כ לא איירי כלל במוכרת למזונות אלא במתני' דבתר הכי תנן ומוכרת למזונות שלא בב"ד, והתם איכא למימר משום חינא א"נ שלא תתבזה אשתו בב"ד:
וכן נראה מדברי תלמידי ר"י הובא בש"מ (צח, א) שם בהא דתנן ומוכרת למזונות שלא בב"ד וז"ל והא קמ"ל דלא תימא דוקא לכתובה מוכרת שלא בב"ד מפני שהוא תועלת היתומים כדי שיפטרו ממזונות אלא אפילו למזונות מוכרת שהטעם אינו אלא מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכיון דלכתובה דלמשקל ולמיפק הוא אינו רוצה שתתבזה כ"ש כשמוכרת למזונות עכ"ל, מבואר לשיטתם דגם למזונות טעמא בעי או משום חינא או שלא תתבזה אשתו בב"ד, ותלמידי ר"י נקטי טעמא דשלא תתבזה עיקר, ובגמרא [צז, ב] פליגי אמוראי בהא חד אמר משום חינא וחד אמר משום שלא תתבזה כו', ותר"י נקטי טעמא דשלא תתבזה עיקר וכן דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל. אבל הרשב"א פסק הטעם משום חינא ועיין ב"ש סימן ק"ג סק"א. ומדברי הרה"מ הנ"ל משמע דאי אמרי' טעמא משום חינא א"כ בהלך בעלה למדה"י אינה מוכרת אלא בב"ד מיהו נראה כיון דהרמב"ם והרא"ש ס"ל טעמא דשלא תתבזה עיקר ה"ה בהלך למד"הי שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולכך שפיר פסק הרמב"ם דמוכרת שלא בב"ד אמנם נראה דאפי' לטעמא דחינא לפי שטת רש"י ז"ל שפירש כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ולא ימנעו הנשים מלהנשא להם כשלא יצטרכו לטרוח לב"ד ע"ש ה"ה בהלך בעלה למדה"י שייך האי טעמא אבל לשטת רבינו חננאל דמפרש טעמא דחינא כדי שתמצא האשה חן בעיני האנשים כשתגבה כתובתה במהרה שלא בטורח ב"ד ויקפצו עליה בעלי' הובא בשטה מקובצת שם דף צ"ח ד"ה אלמנה מן האירוסין ע"ש ובזה נראה דלא שייך בהלך למדה"י לגבי מזונות שהרי בעלה קיים ודו"ק:
ס"ק ה
ער שיבא בעלה ויטעון והוא פי' הרמב"ם בהא דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה היינו כשיבא בעלה ויטעון והא דאמרי בני כה"ג תשבע בתחלה ובסוף ולכאור' קשה כיון דנשבעת בתחלה למה לה לישבע גם בסוף כיון שכבר נשבעה שלא הספיק לה מזונות ונראה לפי מה דאי' בירושלמי טעמא דשמואל דאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדה"י היינו משום דשמא שלח לה ממדה"י צרכי' ע"ש. א"כ אף שנשבעה תחלה שלא התפיס לה צררי עדיין צריכה לישבע בסוף כשיבא ויטעון ששלח לה ממדה"י מזונות אחר השבועה ואין אומרי' תשבע בתחלה גם על העתיד משו' דאין ב"ד נותנין שבועה על להבא אלא לשעבר ועיין כנה"ג ח"מ סימן נ"ג דעת גדולי האחרונים שאין נותנין שבועה להבא ועיין בש"ע ח"מ סימן פ"ז סעיף ל"ד בנותן ת"כ שלא יטעון שקר שלא נפטר משבועתו משו' דשבועה לעבר חמירא מדלהבא ועיין מ"ש שם בקצה"ח ס"ק כ"ט:
סעיף ו
ס"ק ו
פוסקין לאשתו תכשיט עמ"ש סימן ע"א ס"ק ה':
סעיף ז
ס"ק ז
מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו עמ"ש בקצה"ח סימן פ"ו סק"ד.
סעיף ח
ס"ק ח
הלך בעלה ולותה ואכלה כ' הרה"מ פמ"ב מה"ל אישות בשם הרשב"א הא דאמרי' הניח מעותי' על קרן צבי מסתברא לי דוקא בפורע שמפרש מחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא דאינו חייב לשלם שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל כשמפרנס סתם חוזר וגובה ממנו שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה ע"ש ועיין בריב"ש סימן תפ"א שכתב שמצא תשו' הרשב"א במפרנס סתם אף שהי' חייב מעות לאשה שלא תקבל בחשבון חובה מה שהוציא על מזונותי' ומשום דהאשה אינה חייבת לו כלום ע"ש ובמשנה למלך כתב עלה וז"ל וכפי זה קשי' לי בדברי הרשב"א דלמה במפרנס ופירש בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קרן הצבי ומה בין המפרנס סתם שגובה מן הבעל הא בשניהם אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא"כ בין בסתם בין במפרש ה"ל פרוע חובו של חבירו וצ"ע אחכ"ז ראיתי בתשו' הרשב"א המיוחסת סימן ד' וכנראה היא התשובה שרמז עלי' הריב"ש וכתב ז"ל מיהו במפרנס סתם לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הבעל חייב לשלם דומה ליורד לשדה חבירו שלא ברשו' ונטעה כו' ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין סתם למפרש כיון שאין עלי' שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז"ל דק כחוט השערה כו'. עוד כתב הרמב"ן שם ז"ל ומ"מ לענין תשלומי האשה פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום כו' ודבר גדול דיבר הרב כאן דאפי' שיש בידו נכסי האשה ופרנסה סתם אין מנכין לה משלה כלום דלאו אדעתא שתשלם היא פרנסה דהא פירות שביד הזקן ה"ל לתפוס בהם בעד מזונות והוא פלא עכ"ל:
ונראה לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לנדרי' דף מ"ז וז"ל וכשעמד אחד ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה אלא כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שחוזר ומשתלם מן הבעלים והלכך גם זה כשפרנס בתורת הלואה פרנס והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו בתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה והלכך לכ"ע לא אבד את מעותיו ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבד' לו בפירוש אינו יכול לחזור עליה אלא על הבעל כאילו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה והיינו ברייתא דהאומר לאשתו קונם שאיני נהנית לי דשמעתין ע"ש:
מבואר כונת הרשב"א דכל שפרנסה בסתם אע"ג דלשם הלואה ולא לשם מתנה נתן לה מ"מ כיון שלא הלותה בפירוש ולא נשתעבדה בפירוש אינו יכול לתבוע האשה וכאלו לותה בתנאי שיהי' הבעל חייב לו וכיצד הבעל הוא מתחייב בקבלתה לכך אמר כאילו לותה היא וא"כ כיון שלקחה בתורת הלואה הרי היא חייבת והבעל מתחייב מכח שעבודא דר"נ והתנאי הי' שלא יהי' נפרע ממנה רק מבעל לכך הבעל חייב לשלם שהרי היא חייבת והבעל משתעבד מדר"נ והיינו דדייק הרשב"א וכתב בתנאי שלא יגבה ממנה ולא כתב שלא תהא היא חייבת דא"כ גם הבעל לא הי' מתחייב אלא אדרבה היא מתחייבת ג"כ וכיון שחל עלי' חיוב חל על הבעל שעבודא דר"נ אלא שהי' תנאי בענין הגביי' שלא יגבה רק מהבעל משא"כ כשהלותה בפירוש אין כאן תנאי וצריכה היא לשלם היכא דאית לה נכסי למאן דס"ל באית לי' נכסי לית בי' משום שעבודא דר"נ כמבוא' בח"מ סימן פ"ו ע"ש אבל כשמפרנס סתם כיון דה"ל תנאי שלא יגבה ממנה רק מהבעל א"כ אפי' אית לה נכסי גובה מהבעל משעבודא דר"נ כיון דלא מצי גבי מינה ה"ל כמאן דלית לה נכסי ודומה כמי שאין לו נכסים כאן ויש לו במדה"י כיון דלא מצי גבי מינייהו גובה משעדר"נ ומ"מ אף דלא מצי גבי מינה כיון דמ"מ היא חייבת רק התנאי מעכב שלא יגבה מנכסים שייך בי' שעדר"נ ושפיר גובה מהבעל וזה ברור בדעת הרשב"א ומש"ה אפי' יש בידו מנכסי האשה אינו מנכה לה כיון דפרנס סתם ה"ל כתנאי שלא יגבה מהאשה רק מבעלה ודו"ק היטב:
ובזה נתיישב מה שהק' הר"ן על הרשב"א והוא דאע"ג דמפרנ' סתם אין דעתו על מתנה מ"מ מסתמ' אדעתא דבעל יהיב וה"ל פורע חובו של חבירו ע"ש, והשת' ניחא דאע"ג דאדעת' דבעל יהבי' מ"מ דרך הלואה נתן היינו שהאשה מתחייבת בשעבוד הגוף ונכסי הבעל משתעבד מדר"נ והתנאי הי' שלא יגבה מנכסי' כלל וכאילו עשאה אפותיקי לשעבוד' דבעל. ודו"ק:
אמנם לענ"ד נראה כדעת הרא"ה הובא בר"ן במתני' דמי שהלך למדה"י ועמד א' כו' דס"ל דאשה שלותה ואכלה אפי' יש לה לשלם אין המלוה יכול לגבות ממנה כלום שאין אחריותו עלי' כלל כי היכא דאמרי' ארמלתא דזבין אחריות איתמי ה"ה באשה שלותה עשאוה חז"ל כשליח הבעל והחוב הוא על הבעל אלא אם אין לו לבעל גובה מן האשה ובר"ן כתב עלה כיון דאם אין לו לבעל צריכה לשלם תו אינו דומה לאלמנה שמוכרת ואחריו' איתמי ואפי' אין ליתומים אינו גובה מן האלמנה ע"ש (ואמנם דעת הרא"ה ז"ל לחלק דהתם אין הלוקח מלוה כלל אלא שהיא מקבלת אחריות מצד המכירה והקרקע היא של היתומי' מש"ה נגרר האחריו' על היתומים ע"י מכירה זו כיון שיש לה רשות למכור ואין על האלמנה כלום אבל הכא היא בעצמה היא הלוה דאל"כ יהי' פורע חובו של חבירו שלא מדעתו אלא שעשאוה חז"ל כשליח לאחריות לגבות מן הבעל מ"מ גם היא יש לה דין לוה וכל שאין לבעל צריכה לשלם משא"כ באלמנה אין לה דין לוה אלא דין מוכר והאחריו' נמשך בפ"ע למי שהקרקע שלו כן נלענ"ד לדעת הרא"ה ז"ל). ובנדרים פ' השותפין דף מ"ז. בעי רמי ב"ח קונם פירו' כו' מהו בחליפין כו' ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעי' ממנו מ"ט בע"ח באין ונפרעין ממנו לאו משו' דחליפין לאו כגידילון דמי אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד וכתב שם הר"ן מ"ט בע"ח באין ונפרעין כו' קס"ד כיון דבשעה שהיא לוה משתעבדי נכסי הבעל והרי היא כמחלפת נכסי הבעל בנכסים אחרים כו' ונראה דלהכי פשיט מהא בריית' ולא פשיט ממתני' דאומר לבנו קונם שאני נהנה לך כו' לוה ובע"ח באין ונפרעין משום דאיהו לאו כמחליף דהא מצי קני נכסי אבל אשה שאין לה קנין בלא בעלה סליק אדעתי דהוי כמחלפת נכסי הבעל ממש עכ"ל ע"ש:
ואכתי קשי' דמי לא משכחת לה גם באשה שיבואו לה נכסים דרך ירושה דמצי בע"ח להפרע מהן ע"י מכירה בטובת הנאה או שיבואו לה דרך מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן והרשב"א שם בחידושיו כתב ליישב הסוגי' כשיטתו שם ע"ש ולפמ"ש בשם הרא"ה דאפי' יש לה נכסים לאשה אינה חייבת לשלם שהבעל נשתעבד בחוב האשה א"כ ה"ל כמחלפת ממש משא"כ במדיר לבנו שאם יש לבנו נכסים אחרי' מחויב לשלם לא הוי כמחליף ממש:
ובאשר"י פ' ב' דייני גזירות בהא דאמרו הממאנת אין לה מזונות בלותה ואכלה כתב וז"ל וכתב הרמ"ה ממה שחייב הבעל לשלם מה שלותה, אשתו קטנה שמעינין דקטן שלוה בקטנותו משיגדיל חייב לשלם דאי ס"ד דקטן שלוה פטור אמאי משלם דכל היכא דאיהי פטורה בעל נמי לא מיחייב עכ"ל משמע דס"ל דלותה ואכלה דגובה מהבעל אינו אלא משעבודא דר"נ וכדעת הרשב"א או כדעת הר"ן ומש"ה כל שהיא פטורה לא מיחייב הבעל מדר"נ:
אמנם לפמ"ש לדעת הרא"ה ז"ל דהבעל משתעבד בחוב האשה כמו באר מלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי א"כ לומר דהיא פטורה ואעפ"כ הבעל חייב לשלם דהא איהו שליח דידי' הוי ואע"ג דאין שליחות לקטן היינו היכא דעשאו שליח אבל אשתו שלוחו ממילא היא בכח ב"ד שתוכל לשעבד נכסי הבעל לחיוב מזונות וכיון שנתנו לה ב"ד כח ללות למזונות ה"ל כאילו שיעבדו הב"ד נכסי הבעל למזונותיו לבע"ח ועוד לפמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דקטן וקטנה נעשי' שלוחי' לטובתן ע"ש וא"כ ה"נ ה"ל קטנה שליחא דבעל לטובתה ונשתעבד הבעל בהלואה שלה ודו"ק.
ס"ק ט
מיחו אם מחלה. עיין ח"מ שהקשה דהא קי"ל בשעבודא דר"נ לא מהני מחילה כו' ואין לחלק בין חוב דעלמא למזונות האשה שהיא מדרבנן כו' ועוד איך כתב בפשיטות מחילה מהני הי' לו לחלק ולומר אע"ג דבעלמא מחילה לא מהני הכא שאני אלא ודאי כמו שפרשתי דברי המרדכי עיקר עכ"ל וע"ש:
ועיין בהגה"ת אשר"י פ' שור שנגח ד"וה דשעבודא דר"נ שייך נמי בנפקד ומסור דמפקינין מנפקד של המוסר ויהבינין לנמסר ורבינו שמחה חולק במוסר וע"ש. וביש"ש כתב טעמא דרבינו שמחה משום דמוסר חייב מדיני דגרמי מדרבנן וע"ש. מבואר מדבריו דבחוב דרבנן לא שייך שיעבודא דר"נ והמרדכי שאינו מחלק בכך אפשר דס"ל כדעת א"ז דבחוב דרבנן נמי שייך שעבודא דר"נ:
(ולענ"ד יש לחלק דהגא"ש מיירי שהחוב הראשון הוא מדרבנן לכך ס"ל לרבינו שמחה דלא אמרי' בחוב דרבנן שיגבה מבע"ח של המוסר מדר"נ דלא מחמרינן בדרבנן כולי האי ויש קצת סמך לדבריו מהא דאמרי' פ' האשה שנפלה דף פ"ב לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי כר"מ אי כר"נ וע"ש בתו' ד"ה לא אשכחן שכתבו דהא דינתנו לכושל שבהן לית בי' משום דר"נ אלא משום גוביינא וע"ש בשטה מקובצת מ"ש בשם תוס' דבכורו' דאפי' דר"נ לחודיה לא מוכח מהא דינתנו לכושל שבהן וע"ש וזה כדעת ר"ש דכתובה דרבנן משא"כ בנ"ד שהחוב הראשון הוא דאוריית' שהיא לותה מעות והחוב השני שיש לה אצל הבעל הוא דרבנן בהא מודה ר"ש דשייך בי' שעדר"נ ודוק) ובנדרים פ' השותפין דף מ"ז האומר לאשתו קונם את נהנית לי לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו משמע משום שעבוד דר"נ אע"ג דמזונות דרבנן ואפשר לומר דהתם כיון שיש לה אצל הבעל גובה ממנו הבע"ח בתורת גוביינא כיון דשיעבודא דידה לא פקע אלא שנאסר עלי' מחמ' הנדר וכמו במדיר את בתו בחייו ובמותו דלוה ובע"ח באין ונפרעין אבל אם מחלה לבעלה תו לא מצי גבי אלא משום שעבוד דר"נ א"כ מצינו למימר דבחוב דרבנן לא שייך שעבוד דר"נ וכדעת רבינו שמחה:
איברא לפמ"ש בדעת הרא"ה דס"ל בלותה נשתעבד הבעל כמו בארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמ"ש בסק"ח א"כ אפי' לשיטת הפוסקים סימן פ"ו דהיכא דאית לי' נכסי לא הוי שעדר"נ הכא כיון שהבעל נשתעבד לבדו לא מהני מחילה דידה ולכן לדינא נלענ"ד כדברי הח"מ דלא מהני מחילה
ס"ק י
אין הבעל חייב לשלם וה"ז איבד מעותיו. כתב ב"ש ז"ל ועיין תוס' גיטין דף ס"ו והבאתי בסימן קמ"א ולכאור' דין זה תלי' בשני תירוצי' של תוס' לתי' א' שם אשר הר"ן מסכים נעש' שלוחו וחייב לשלם אלא לענין מדיר לא הוי שלוחו וכתב בעה"ת שער ס"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופירנס אותה אבד מעותיו ומשום דהוא אינו שלוחו כדאי' פ' המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שלוחו הוא כן אם אמר לחנוני הרגיל אצלו פ' נדר הנאה ממני וא"י מה אעשה לו ונתן לו החנוני א"צ לשלם לו וביו"ד סימן רכ"א וסימן רל"ה אשתמיט להאחרונים דברי בעה"ת עכ"ל:
ומ"ש ב"ש ולכאורה דין זה תלוי כו' היינו הך דינא דבעה"ת שהביא אח"כ וטעות נפל בדפוס כי בתחלה הביא דברי הבעה"ת ואח"כ כתב עלה דלכאורה דין זה תלי' בשני תירוצי' של תו' כו' ובסימן קמ"א ס"ק כ"ז כתב וז"ל כל השומע קולי אז מיחד למי ששומע קולו הוא נעשה שלוחו. ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב כתבו תוס' כמ"ש דף ס"ו בתירוץ א' דלא מהני וכ"כ המרדכי והר"ן בשם הרמב"ן ובחד תירוצא כתבו תוס' דמהני אע"ג דאם מודר הנאה מחבירו מותר לומר כל הרוצה לתרום ולא חשיב שלוחו לענין הנאה שאני ולא חשיב כמהנה כיון דלא ציוה לו לעשות וכן הסכים הר"ן כו' ועל חילוק של תוס' הנ"ל קשה דהא ר"פ המדיר הקשה מהא דכל השומע קולי יכתוב גט דנעשה שלוחו ולמה במדיר יכול לומר כל הזן אינו מפסיד ולפי חילוק הנ"ל לא ק"מ דהא אע"פ שנעשה שלוחו לא הוי הנאה כיון שלא אמרו לו שיהי' שלוחו ונ"מ בין ב' התירוצ' עמ"ש בסימן ע' בשם בעה"ת עכ"ל. והנה מ"ש להקשות מהא דר"פ המדיר אינו קושי' כלל דהתם בתורם משל חבירו אינו מהנה משלו כלום אלא במה דעביד שליחותו הוא גופי' מקרי הנאה לזה כתבו תוס' דבאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אע"ג דהוי שלוחו ותרומתו תרומה מ"מ הנאה לא מקרי מה דעביד שליחותי' כיון שלא ציוה לו בפירוש אבל התם ר"פ המדיר דמפרנס את אשתו שמודרת ממנו הנאה ואי עביד שליחותו ה"ל כאילו פירנס המדיר בעצמו את אשתו שהרי שלוחו של אדם כמותו וזה ודאי איסור גמור הוא ושפיר מקשי בש"ס וז"ב. ומ"ש ב"ש ונ"מ בין ב' התירוצ' עמ"ש בסימן ע' בשם בעה"ת הנה לפי מ"ש אינו ענין כלל לדברי תוס' דהיכא דהוא נותן למודר הנאה של המשלח. א"כ כל מקום שנעשה שלוחו אע"ג דמאי דעביד שליחותו לא מקרי הנאה כיון שלא ציוה לו בפי' והיינו שאין להמשלח הנאה מן השליח בעשיית השליחות כיון שלא אמר לו בפירוש. והתם אין השליח מודר הנאה מן המשלח ולא אכפת לו כלל בהנאה דידהו אבל האשה היא המודרת הנאה מהבעל א"כ ודאי דאסורה ליהנות מבעלה ע"י שלוחו ומש"ה אי אפשר לה להתפרנס אלא בענין שלא יהי' שלוחו כלל אבל בהא דתורם דשליח הוא מודר הנאה מהמדיר והוא תורם משל חבירו ואינו מהנהו אלא במה שנעש' שליחותו בזה שפיר אמרי' אע"ג דעביד לי' שליחותו לא מקרי הנאה כיון שלא ציוה לו בפירוש:
ועתה נפרש כונת הב"ש במ"ש דתלי' בשני תירוצי' שבתוס' גיטין דף ס"ו והיינו דלתי' הראשון דאע"ג דהוי שליח אפ"ה מותר במדיר הנאה א"כ מצינו למימר באומר כל הזן אינו מפסיד נמי הוי שלוחו וחייב לשלם ואפ"ה מותר במדיר הנאה אבל לפי תי' השני של תו' לא הוי שליחות אלא השומע קולי משום דיחודי מיחד למי ששומע קולו ובאומר כל הרוצה לתרום לא הוי שלוחו אסור גם במדיר הנאה א"כ לפי"ז גם באומר כל הזן אינו מפסיד לא הוי שלוחו כלל דאל"כ גם במדיר הי' אסור לומר כן וכיון דלא הוי שלוחו ממילא פטור מלשלם וכבר נחלקו בזה בפרישה ובט"ז ודעת הפריש' באומר כל הזן אינו מפסיד דחייב לשלם ואפ"ה מותר במדיר הנאה ודעת הט"ז דפטור ולפי מ"ש אינו ענין כלל לדברי התוס' פ' התקבל ומשום דאם הי' כל הזן אינו מפסיד בכלל שליחות ודאי הי' אסור במדיר הנא' כיון דנהנה המודר מן המדיר ע"י שלוחו שהוא כמותו אלא ודאי כל הזן אינו מפסיד אינו שלוחו כלל ובדעת הפרישה והט"ז כבר כתבנו מזה בסקצ"הח סימן קכ"ט ס"ק א' ע"ש (ועיין בלבוש וט"ז ביו"ד שם השיגו בטוב טעם על הפרישה דכל היכא דחייב לשלם ע"כ הוי שלוחי' והכריחו כן מן הש"ס וכל דבריהם חזקים וברורים וכן דעת כל הראשונים שכן כתב ב"ש בשם בעה"ת וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרי' דף מ"ג דאי הוי מדיר מיחייב לשלם משום שהוציא ממון על פיו הוי שלוחי' ואסור ליתן וכ"כ בש"מ כתובו' בשם הריטב"א שם פ' המדיר וז"ל ושמעינן מהכא דהנכנ' ערב לחבירו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום כו' וכ"כ הראב"ד ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל וכ"כ עוד שם בשם הרא"ה וז"ל וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאלו ממנה אותו בפירוש ויהא חייב לשל' לו והתנן מי שהי' מושלך כו' ומפרקינן דלא דמיין דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין הרא"ה ז"ל עכ"ל מבואר מדברי כל הראשונים דעיקר היתר דכל הזן אינו אלא משום דלא נתחייב מן הדין גם ראייתו של הט"ז מן הש"ס מכרחת דמוכח התם דכל הזן פשיטא לי' לש"ס דמותר יותר מן האומר לחנוני פ' מדר הימנו הנאה וא"י מה אעשה לו ע"ש והתם פשיטא דא"צ לשלם לו מן הדין וכ"ע מודו בהא וא"כ מוכח דגם באומר כל הזן א"צ לשלם מן הדין ולכן נלע"ד עיקר כדעת הט"ז דהאומר כל הזן אינו מפסיד פטור מלשלם מדינא וכמ"ש כל הראשוני' אמנם בהא צדקו דברי הפרישה גבי מדיר את אשתו מליהנות לו ואמר כל הזן כו' דצריך לשלם אבל לא מטעמי' לומר שנתחייב מחמת דיבורו שהוציא זה ממון על פיו דא"כ הי' אסור לומר כן וכמ"ש בשם הראשונים אלא דהכא חייב לשלם מכח שעבודא דר"נ כיון שהבעל משועבד לה והיא חייבת לזה ולא מבעי' לדעת הרשב"א דס"ל דאפי' בפרנס סתם לאו משום פרעון אלא לשם הלוואה נותן לה וכמבואר בב"י לעיל פשיטא דיכול הפרנס לתבעו אלא אפי' לדעת החולקים דס"ל דפרנס סתם אבד מעותיו מודו הכא כיון שאמר כל הזן אינו מפסיד וזה עמד ופרנסה ודאי אדעתא שלא להפסיד מעותיו פרנסה וכמו שאמר הבעל בעצמו ובודאי לשם הלואה נתן לה וחוזר וגובה ממנו מדר"נ וכן לדעת הרא"ה שהביא מר"ן לעיל פשיטא דלא גרע האי מפרנס שגילה הבעל דעתו שאינו רוצה בהפסדו משאר מלוה שחוזר וגובה ממנו כדאמרי' בנדרי' לוה בע"ח באין ונפרעין ע"ש אמנם זה שייך דוקא במדיר את אשתו שחייב לה מזונות בלא"ה ואם תלוה מעצמה חייב לשלם ולא אמרו יעמד פרנס אלא להקל עלי' שמא לא תמצא מי שילוה לה וע"ש בסוגי' דפ' המדיר אבל במדיר הנאה מחבירו שאינו חייב לו כלום נראה ברור שגם עתה אינו חייב לשלם מן הדין לזה שפירנסו שאם אתה אומר שנתחייב מכח דיבורו שאומר כל הזן אשתכח דשליחותי' קא עביד ואסור נמצא לפ"ז בסימן רכ"א הדין עם הט"ז ובסימן רל"ה הדין כדעת הפרישה והש"ך אבל לא מטעמייהו וכמ"ש וז"ב:
ועיין בש"ס ר"פ המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותי' קא עביד ומשני רב הונא באומר כל הזן כו' ואיכא למידק מאי פריך בפשיטות הא קיי"ל דאין שליח לד"ע ולא הוה שלוחי' כלל ואין לומר דקי"ל כרבינא פ"ק דב"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא הוי שליח והכא השליח לא אסר הנאתו עלי' ולא הוי ב"ח חדא דזה מקרי בר חיובא כיון ששייך לאותו איסור ולא דמי לכהן דאמר לישראל צא וקדש לי גרושה וכן איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאינהו לא שייכא בהאי איסורא כלל אבל הכא השליח שייך באיסור נדרי' אם הי' הוא המדיר:
ועוד דאכתי ק' היאך פריך בפשיטות כולי האי ועיין בש"מ שם שכתב דהמקשה מקשה בכח ע"ש דלמא אתי' כרב סמא דס"ל התם דכל היכא דא"ב עביד וא"ב לא עביד אין שליח לד"ע ויותר תמי' מתני' דנדרי' דף מ"ג המדיר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כו' היו מהלכין בדרך נותן לאחר במתנה כו' וא"כ תקשי לרב סמא למה לי' כולי האי לימא לי' לחברי' דליתיב להאי ולא הוי שלוחי' דאין שלד"ע והנה הא פשיטא דאסור למדיר ליתן משלו לחבירו שיתן למודר דהא ממונא דידי' יהיב לי' ומהנהו ממש ואפי' לא יהא אותו אחר שליח אלא עושה מעשה קוף או אצטבא פשיטא דאסור אבל בכה"ג דידן שיאמר לו שיתן משלו והוא ישלם דאמרי' דאסור משום שליחות קשי' דהא אין שלד"ע:
וראיתי להגאון בט"ז יו"ד סימן ק"ס ס"ק י"א שעמד בזה והקשה כן על הא דמודר הנאה מחבירו וע"ש שהעלה דהא דאין שלד"ע היינו לענין עונש אבל איסורא מיהו איכא ומכח ראי' זו השיג שם על רמ"א שפסק כתשו' רש"י דמותר להלוות ברבית ע"י שליח וע"ש שהעלה לאיסור מהאי טעמא ולכאורה דבריו נכונים וכן מבואר להדי' בש"ס קידושין דף מ"ג דבדיני שמים חייב המשלח אפי' למ"ד אין שלד"ע ע"ש אמנם כל זה איננו שוה לי חדא דפשט לשון הש"ס משמע דשליחות גמורה הוא וחייב משום בל יחל ממש ועוד דפריך הכא מהא דכל השומע קולי יכתוב גט משמע דבעי למימר שיהי' שליח גמור:
ועוד נלע"ד דהא דמודר הנאה וכן בהא דרבית אי אמרי' אין שלד"ע אפי' בידי שמים לא יחייב ולא דמי כלל להא דקידושין דהתם בין שיהי' שלוחו או לא יהי' העבירה נעשית על ידו שנהרג הנפש או שנתבשל בשבת ע"י ישראל וכדומה בהא שפיר אמרי' דחייב בידי שמים כיון שעל פיו נשחטו קדשי' בחוץ או נהרג הנפש משא"כ הכא אי אמרי' אין שלד"ע לא יהי' שום איסור בדבר שהרי השליח לא אסר הנאתו על זה ואין כאן שום צד איסור ואדרבה הא חזינן דמהדרינין אהתירא שיוכל ליתן לו ולא יהנהו מידו לידו וכן בריבית כיון שאין זה שלוחו והוא לא הי' הלוה ונותן למלוה של איש אחר משל עצמו אין כאן צד איסור כלל ואפי' בידי שמים לא מיחייבי והחילוק זה נכון לענ"ד. אמנם לדעת החלושה והקלושה נראה דבודאי כל שאמר המדיר לשלוחו צא ותן לי למודר ואני אפרע לך עובר בבל יחל ולאו משום שליחות לחוד דהא אין שליח לד"ע אלא משום שהוציא זה ממון על פיו נתחייב מדין ערב לשלם לו הדמים שהוציא וכיון שנתחייב ע"י מעשה השליח בממון זה שנותן להמודר ה"ל כאלו הוא בעצמו עשה כן ועדיף משליחות לחוד דאנן לא ילפינן דאין שלד"ע אלא דומי' דשחוטי חוץ שאין השליח מוציא ממון על פיו ולא שייך בי' דין ערב משא"כ כשמוציא ממון על פיו דנכנס בדין ערב אז אפי' בדבר עבירה ה"ל שלוחו וכאלו עושה בעצמו:
וראיה לדברינו מהאי דכתבו תוס' ד"ה ופרנס וז"ל ול"ד להא דמסקינין ר"פ בתרא דע"ז ד' ס"ג אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו חן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יי"נ דהתם לא קאמר דליתב לי' איסורא כו' ע"ש מוכח דאי אמר לי' דליתב להו אסורא הי' חושש משום יי"נ והא התם מיירי בחנוני ופועלים נכרים ואין שליחות לנכרי אלא ע"כ לאו מטעם שליחות אתינן עלה אלא מדין ערב כדמסיק התם בש"ס דמדין ערב נגעו בה ע"ש א"כ ה"ה הכא כיון שאומר לזה פרנסה ואני אפרע לך וכמ"ש תוס' א"כ נתחייב לשלם מדין ערב א"כ ע"כ שלוחו הוא וכאילו הוא בעצמו נותן לה וכן בנודר הנאה מחבירו לא התירו אלא שיאמר לו א"י מה אעשה לו אבל לא שיאמר תן ואני אפרע לך דאז הי' חייב מדין ערב וה"ל כאלו עושה בעצמו אמנם בהלואה דריבית ע"י שליח אין השליח מוציא ממון בשעת הלואה ע"פ דבורו של הלוה שפיר אמרי' אין שלד"ע אך מ"ש בט"ז דמ"מ בשעת פרעון ה"ל רבית מאוחרת נראין דבריו נכוני' אם הלוה אומר לו תן ואני אפרע לך כיון שהוציא ממון על פיו וכ"ש אם נותן לו ממון דידי' ואומר לו שימסור להמלוה דודאי הוי רבית מאוחרת וכמ"ש לעיל וצ"ע כעת ומזה ג"כ ראי' לדברי הט"ז סימן רכ"א דבאומר כל הזן כו' א"צ לשלם מדינא דלא כפרישה דעיקר איסור בשליחותו הוא משום דחייב לשלם דאל"כ אין שלד"ע וא"כ ע"כ דבאומר כל הזן א"צ לשלם מדינא ומש"ה מותר)
ס"ק יא
ואם אבי' עמד ופרנס בתו עם חתנו. בח"מ הביא מקור הדין מתה"ד וז"ל ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונת שלו לא יתחייב לשלם מזונת אשתו ואפשר יש לסלק לסברת ר"ח ור"ת דמוקמי הא דפורע חובו דוקא במזונת אשתו כדאי' בהרא"ש פ' ב' דייני גזירות ע"ש עכ"ל התה"ד וע"ש בח"מ שמפרש דברי תה"ד במ"ש ואפשר לחלק דר"ל דפשיטא לדעת שאר הפוסקי' דס"ל דבכל פורע חוב איירי ה"ה הכא דפטור ממזונות אשתו אבל לדעת ר"ת דס"ל דבשאר חובות חייב לשלם רק במזונ' אשתו פטור שאם לא הי' מפרנסה היתה מצמצמת עצמה סברא זו שייכא דוק' היכא שמפרנס אותה לבדה אבל כשמפרנ' שניהם יחד והבעל לא אמר שתתפרנ' ממעשי ידי' ודאי רצונו הי' שתהי' כמוהו וכיון שמשלם בעד מזונותיו צריך לשלם גם בעד מזונותי' ולפי פי' זה ק' על מהר"פ כהן שפסק בח"מ בסימן קכ"ח כדעת ר"ת וממילא לפי פי' זה בתה"ד חייב לשלם גם עבור מזונות אשתו ובס"ס רמ"ו העתיק רמ"א ג"כ דין זה של תה"ד דאינו חייב לשלם מזונו' אשתו ולא הגי' עליו מוהר"פ כ"ץ כלום עכ"ל הח"מ וע"ש:
אמנם לענ"ד נראין דברי הסמ"ע והוא דאע"ג דנימא דהיכא דמפרנס בתו עם חתנו דומה לשאר חוב ובשאר חוב דעת ר"ת דחייב לשלם מ"מ הכא לכ"ע פטור דבטור יו"ד סימן רכ"א הביא בשם ר"ת גבי מודר הנאה מחבירו וז"ל ויכול לזון אשתו ובניו כו' ופי' ר"ת דוקא כשזן אותם לפניו והוא במדינה דכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע כו' ע"ש והיינו משום דר"ת מפרש למתני' דזן את אשתו אפי' לרבנן דפליגי אחנן וכמבואר שם בטור וב"י ע"ש וכיון דאפי' לרבנן דס"ל דמזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לפרוע ואפ"ה מודו כשזן אותם לפניו דפטור א"כ ה"ה לדידן דקי"ל כחנן במזונת אשתו אע"ג דבשאר חוב חייב לפרוע לדעת ר"ת והיכא דזן בתו וחתנו הוי כמו שאר חוב לסברת התה"ד מ"מ פטור כיון שזן אותה לפניו ולא אמר לו כלום דהא לרבנן כל מזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לשלם ואפ"ה ס"ל לר"ת דכשזן אותה לפניו ואינו אומר לו כלום ודאי דרך מתנה נתן ופטור אפי' לרבנן וא"כ ה"ה הכא דנהי דהוי כמו שאר חוב לחנן מ"מ לא גרע לחנן מלרבנן כיון שזן אותה לפניו ואין לחלק ולומר דהכא כיון שמפרנס גם חתנו ואיהו חייב לשלם חייב במזונות אשתו דהא חזינן דלפוסקים בשאר חוב פטור גם בזן בתו עם חתנו פטור כמ"ש תה"ד בעצמו אלא לדעת ר"ת הוא דכתב תה"ד שיש לחלק לפי שמפרנסה עם חתנו כיון שאין הבעל אומר לה שתתפרנס ממע"י אז הוא אפשר דומה לשאר חוב וכיון דלרבנן דס"ל דכל מזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לשלם ולא אמרי' שהיתה יכולה לצמצם מע"י ואפ"ה מודו רבנן כשזן אותה לפניו אמרי' דרך מתנה נתן לה אע"ג דמזונות אשתו דומה לשאר חוב כ"ש לדידן דקי"ל כחנן דמזונות אשתו גרוע משאר חוב ואף אם נאמר כשזן בתו עם חתנו עדיף ודמי לשאר חוב מ"מ לא עדיף מלרבנן וא"כ לדינא נראין דברי הסמ"ע עיקר דאפי' במפרנס בתו עם חתנו פטור ממזונות' ואף שכתב בתה"ד שאפשר לחלק הנה לפמ"ש בטור סימן רכ"א בשם ר"ת מוכח דאין לחלק ופטור גם לדעת ר"ת ודו"ק ועיין בקצה"ח סימן רמ"ו סק"ה וסק"ו:
ס"ק יב
רק מזונות שלו כתב ב"ש והא דצריך לשלם מזונות שלו אע"ג דזן אותו בסתם כו' ועיין בח"מ סימן שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור מלשלם ובסימן רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם סותר לדין מ"ש בסימן שס"ג דפטור מלשלם וכ"כ הב"ח שם דהוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מיד המוחזק עכ"ל ועמ"ש בספרי קצה"ח בסימן רמ"ו סק"ה וסימן שס"ג בק"ח:
סעיף ט
ס"ק יג
הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך ושתקה בח"מ כתב דאם מחתה ואמרה איני רוצה ובאין מספיקין מע"י למזונותי' רשאה למחות עכ"ל ולכאורה משמע דשתקה מהני משום דמחלה למזונות ובאמת יש לדקדק בזה דזה הסעיף הוא לשון הרמב"ם ז"ל ודעת הרמב"ם דבדבר שאין לו קצבה לא מהני מחילה כמ"ש הטור בח"מ סימן רל"ב בשמו גבי אונאה כשם שאינו מחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה כך לא מצי מחיל דבר שאין לו קצבה וע"ש וא"כ שתיקה זו מאי מהני ונראה דכיון דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת וא"ע ואינה יכולה לחזור בה לדעת הרמ"ה הובא בר"ן פ' אע"פ וכרמ"א לעיל סימן ס"ט בהגהה א"כ ה"נ כששתקה ה"ל כאומרת איני ניזונת וא"ע ונתרצית בכך שתוצא מע"י במזונותי' וא"כ לאו משום מחילה אתינן עלה אלא משום אי אפשי בתקנת חכמים דיכולה אשה שתאמר אינו ניזונות וא"ע וכל ששתקה ונתרצית בכך שוב אינה יכולה לחזור:
סעיף י
ס"ק יד
ובא הבעל ואמר הנחתי לך מזונות בסוגיא שם ואם בא הבעל ואמר פסקתי לך מזונות נאמן פירש"י הבעל בשבועה ומחזרת מה שפסקו לה הב"ד ובתוס' כתבו דנאמן היינו להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכים עלי' שתשבע ע"ש:
ובחידושי פני יושוע תמה על זה דמאי סברא היא זו דאם הם סוברים שהיא אומרת אמת מהיכי תיתי יחושו שהבעל ישבע לשקר ואם יראים שהבעל אומר אמת א"כ עכשיו יש להם לחוש יותר שאם יבא הבעל לא תרצה האשה לישבע לשקר עכ"ל ע"ש ואינו קושי' לענ"ד כיון דהיא נאמנת בשבועה א"כ גם אם לא תרצה לישבע אין המלוה מפסיד וגובה מבעל משום שיעבודא דר"נ דבשעבדר"נ אע"ג דאין הלוה הראשון רוצה לישבע ללוה שני גובה המלוה הראשון משום שעדר"נ וכמו שהעלה בש"ך ח"מ סימן מ"ז סק"ד דדוקא במוכר שט"ח כשאין המלוה רוצה לישבע מפסיד הלוקח דכל שאינו רוצה לישבע הוי כמודה דפרוע ונאמן במגו דאי בעי מחול אבל בשעדר"נ דליתי' במחילה א"כ אפי' מודה לא מהני א"כ כ"ש כשאינו רוצה לישבע ע"ש וה"נ כיון דדינא דאשה שיש לה מזונות בשבועה ה"ל כמו שטר וכשאינו רוצה לישבע יגבה המלוה מן הבעל בלא שבועה משא"כ לדעת רש"י דנאמן הבעל בשבועה ודאי יראים מלהפסיד עפ"י שבועת הבעל ומ"ש התו' אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראי' שסומכין שתשבע לאו דוקא שתשבע אלא כיון דנאמנת בשבועה אפי' תאמר בפי' כדברי הבעל אין חוששין לדברי' ודו"ק:
ובטור כתב ז"ל ורש"י פי' שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מידה מה שפסקו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה והרמב"ם חלק בדבר וכתב אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה בנק"ח ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונשאר החוב עלי' כו' וא"א הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען ברי לי אין מוציאין מידו וכן נראה דעת רב אלפס בתשו' ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדה"י ושיגר לה בעלה מזונות כו' ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ויפטר עכ"ל ולפענ"ד מדברי האלפסי אינו מוכיח אלא שחולק על שיטת התוס' דלשיטתם אפי' בלותה נאמנת בשבועה ומדברי רב אלפס מוכח דהבעל נאמן בשבועת היסת לפטור אבל לשיטת הרמב"ם אין מזה סתירה דהא גם לדעת הרמב"ם בלותה נאמן הוא בהיסת ונפטר ולכן לא יכולתי לעמוד על דברי הטור במ"ש וא"א הסכים לדעת רש"י כו' וכן יראה דעת רב אלפס. ולפנינו לא מוכח מדברי רב אלפס אלא לאפוקי מדעת התוס' ושפיר מצי סבר כדעת הרמב"ם דמודה בלותה שנאמן בהיסת:
והנה ז"ל הרא"ש פ' שני דייני גזירות ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פירש"י נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד ובשבועה כו' ולא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שילוה לה הלכך נראה לפרש דנאמן להצריכה שבועה וקאי אחנן כו' ולא נהירא האי פירושא דמלתא דפשיטא היא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שתהא צריכה שבועה ומאי קמ"ל ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממנו ממון וכי משום תקנתא דידה שתמצא שילוה לה נוצי' ממון מחזקתו הלכך נראה כפירש"י וכן פי' רב אלפס ז"ל נאמן ובשבועה עכ"ל ולענ"ד נראה דהרא"ש לא השיג אלא על פי' תוס' דפירשו לישנא דנאמן להצריכה שבועה וקאי אחנן והשיג דלישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד כיון דהוא מוחזק דהיינו בלותה ובא מלוה לגבות למה נוציא ממנו משום תקנתא דידה לזה כתב הלכך נראה כפירש"י והיינו דנאמן קאי על הבעל ולא קאי אחנן לחוד אלא גם לבני כה"ג ומשום שהוא מוחזק ולזה כתב וכן פי' רב אלפס נאמן ובשבועה והיינו כשהוא מוחזק וכגון בלותה שבא מלוה לגבות אז הבעל נאמן אבל אם מכרה או הב"ד הגבו' בזה אין הבעל נאמן להוציא מידה כיון שאין לנו שום הוכחה מדברי רב אלפס שיהי' הבעל נאמן להוציא מידה וכמ"ש וכן נראה מדברי הרה"מ דהרי"ף סובר כהרמב"ם ע"ש פ"ב מאישות וז"ל וכתב רבינו שהיא נשבעת בנק"ח כשמכרה קרקע ונראה שהוא מפרש למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל ויטעון דבר כנגדה כמו שנתבאר למעלה והברייתא שאמרה ואם אמר הבעל פסקתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה ולא מכרו לה ולא מכרה היא אלא שלותה וה"ל כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה וכנזכר בהלכות ופי' שבועות היסת כדין כופר הכל עכ"ל. הרי דמפרש דברי רב אלפס נאמן בשבועה היינו בלותה וא"כ אין כאן מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם ולכן נראה דגם הרא"ש לא אמר אלא בלותה דהוא מוחזק ומשום תקנתא דידה לא מפקינין ממונא אלא דבפסקי הרא"ש כתב הטור בפי' דמחזרת מה שמכרו לה ע"ש וקשה לי טובא כיון דלא מוכח מדברי הרי"ף אלא בלותה כמו שמפרש הרמב"ם וביותר תמי' מ"ש הטור וכן יראה דעת רב אלפס בתשו' כו' והא בתשו' מיירי בלותה ובהא גם הרמב"ם מודה ומאין לנו לומר שהרי"ף חולק על הרמב"ם ויותר מסתבר להשוותן כמ"ש הרה"מ וצ"ע:
ס"ק טו
והיא אומרת לא הנחת אלא לוותי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועות היסת שהניח לה ונפטר והוא לשון הרמב"ם פי"ב מה' אשות. וקשה טובא בהא דאמרו בסוגיא שם ת"ש כיצד אמרו הממאנת אין לה מזונות כו' אלא כגון שהלך בעלה למדה"י ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינון לה ע"ש ולדברי הרמב"ם גם לרב נאמן הבעל לומר הנחתי לה מזונות בלותה ואכלה א"כ ממ"נ אם אין הבעל מודה גם לרב תקשה ואם הבעל מודה שלא הניח לה מזונות לשמואל נמי יהבינן לה:
והנראה לענ"ד בזה לפמ"ש לעיל בישוב קושית הרמ"ה לדעת הסוברים דקטן שלוה פטור מלשלם כשיגדיל א"כ אמאי חייב הבעל בקטנה כיון דאיהי לא מחייבא ליכא שעדר"נ וכתבנו משום דאשה שליחא דבעלה היא וכמו ארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה במשנתינו מי שהלך למהד"י ועמד א' ופרנס כו' וז"ל וכתב הרא"ה דעיקר חיובו של המלוה הבעל הוא שכך תיקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללות עליו דומי' דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בב"ד ויהא אחריות על היתומים אף באשת איש תיקנו שתוכל ללות על הבעל ע"ש וכבר כתבנו מזה באריכות לעיל סק"ח ועיין מ"ש לעיל סק"ב בשם הר"ן והריטב"א בהא דמודה שמואל בשמעו בו שמת משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וקשי' לן בגוה כיון דעיקר טעמא דנכסי בחזקת אלמנה הוא משום דמוכרת שלא בב"ד וכיון דפסק הרמב"ם דגם בחיי בעלה מוכרת שלא בב"ד א"כ גם בחיי בעלה נכסי בחזקתה קיימי וניחא לן דהיינו דוקא למאי דקיי"ל כרב דפוסקין מזונת לא"א כמו בשמעו בו שמת ומה"ט הוא דאמרי' דהיא מוחזקת בנכסים ולכך מוכרת שלא בב"ד אבל שמואל דס"ל אין פוסקין מזונות אלא בשמעו בו שמת ע"כ ס"ל דבחיי הבעל אין הנכסים בחזקתה ועיין לעיל וא"כ לשמואל אינה יכולה למכור שלא בב"ד בחיי בעלה דהא בהא תלי' אם יכול למכור שלא בב"ד היו הנכסים בחזקתה למזונות וכמ"ש סק"ב ע"ש וא"כ לרב דס"ל פוסקין מזונות לא"א משום דנכסי בחזקתה למזונות אפי' בחיי הבעל וס"ל נמי דיכולה למכור שלא בב"ד וה"ה דיכולה לשעבד נכסי בעלה בעצמה שלא בב"ד ובתר הכין כי אחי בעל וטעין הנחתי לה מזונות ישבע ויפטר אבל לשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות משום צררי וס"ל דוקא שמעו בו שמת פוסקין דהוה נכסים בחזקת' ויכולה למכור שלא בב"ד אבל בחיי בעל' אין לה רשות למכור שלא בב"ד וממילא לא הויא מוחזקת בנכסי וכל שאינה יכולה למכור שלא בב"ד ה"ה דאין כח בידה לשעבד נכסי בעלה שלא בב"ד וא"כ ע"כ הך דממאנת לשמואל מיירי בלותה עפ"י ב"ד וכיון דס"ל לשמואל אין פוסקים א"כ שפיר פריך האיך פסקו לה הב"ד בהך דממאנת כיון דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א. אבל לרב שפיר משכחת לה שבעצמה בלא ב"ד לותה ואכלה כיון דלדידי' יכולה למכור בלא רשות ב"ד ה"ה דיכולה לשעבד נכסי בעל בלא רשות ב"ד אפי' בחיי בעלה ולכך כשלא מיאנה צריך לשלם כשמודה שלא הניח לה מזונות אבל לשמואל קשי' אפי' כשמודה שלא הניח לה במאי משתעבד דשעדר"נ לא שייך בקטנה וכמ"ש דאיהו לא מיחייבא וכדעת רבינו יונה שם ברא"ש ואין לומר דנעשית שלוחו דזה לא שייך אלא כשלוה ברשות ב"ד עשאו' חז"ל כשליח הבעל אבל בלא רשות ב"ד אין לה כח לשעבד נכסי הבעל כמ"ש לשמואל דס"ל נכסים לאו בחזקתה בחיי הבעל א"כ אפי' מודה שלא הניח לה לא מחייב בקטנה ומשני לשמואל דקטנה לאו בת צררי ולא ספקה ולכך יש רשות לב"ד לפסוק לה מזונות וע"פ ב"ד לותה ויש לה כח לשעבד נכסי הבעל ולכך משלם כשמודה שלא הניח לה כשלא מיאנה ודוק:
ובמרדכי פ' שני דייני גזירות כתב ז"ל וכתב בס' המצות נוהגין להצריך שתלוה בפני ב"ד אבל במיימוני פי"ב מה' אישות לא משמע הכי עכ"ל ונראה טעם של ס' המצות דס"ל כדעת הר"ן דס"ל דבחיי הבעל אינה יכולה למכור שלא בב"ד ע"ש:
וס"ל נמי כשיטת הרא"ה שהבעל נשתעבד בהלואה שלה שעשאוה חז"ל כשליח הבעל וכל שאינה יכולה למכור בלא ב"ד כך אינה יכולה לשעבד נכסי הבעל בלא רשות ב"ד ולכך הצריך שתהא ההלואה בב"ד והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דמוכרח שלא בב"ד אפילו בחיי בעלה ולכך יכולה לשעבד נכסים ג"כ בלא ב"ד ודוק:
ס"ק טז
טען ואמר הי' לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה. בח"מ כתב ז"ל זה הוא דעת הרא"ש כו' אבל המ"מ כתב שנראה מדברי הרמב"ם שאפילו בלותה בלא ב"ד אין מחשבין על מעשי ידיה אלא פורע הקפות כו' ומהתימא על הרב מהרמ"א שכאן העתיק דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו והנך רואה שאין דבריו מוסכמים עכ"ל ועי"ש ועיין ב"ש סקט"ז והנראה לענ"ד דיפה כיון מהרמ"א. וזה דגם לדעת הרמב"ם הא דאין מחשבין על מע"י ואם לא מצא הבעל הפסיד היינו דוקא במכרה מנכסיו או שמכרו הב"ד או שלותה ואכלה אבל אם מכרה מנכסי מלוג שלה ותובעת מה שהוציאה למזונותי' גם לדעת הרמב"ם מחשבין על מעשי ידי' וכמבואר בר"ן בסוגי' וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר נראה שאפי' לותה ואכלה אין הבעל מחשב על מע"י אלא אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד ולפי' זה הך ברייתא דמי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר לה צאי מע"י במזונותיך רשאי ואי קדמו ב"ד ופסקו לה מה שפסקו פסקו לאו בלותה עסקינן אלא באשה שתובעת מזונות שהוציאה מנכסים שמכרה ואמר איני משלם כלים אלא מה שעשית יהא למזונותיך רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אין לה עליו כלום עכ"ל וע"ש ועיין בחי' הרשב"א הרי דלא הפסיד הבעל מעשה ידי' שלא עשתה כל שהיא תובעות ממנו והטעם הוא משום דכשמכרה מנכסי הבעל כבר זכה הלוקח בנכסים ומאי אכפת לי' אם היא לא עשתה מע"י וכן אם לותה ס"ל להרמב"ם דהפסיד הבעל ומשום דכבר זכה המלוה בשעבוד נכסים של הבעל שנשתעבד ע"י אשתו דהוי' כשלוחו וכמ"ש בסק"ח וט"ו אמנם הרמ"א ס"ל דאין כח ביד האשה לשעבד נכסי הבעל אלא ס"ל טעמא דלותה גובה מן הבעל משום שעבודא דר"נ וכדעת רש"י והר"ן ומה"ט פסק סעיף ח' שאם מחלה לבעלה אינו גובה ממנה ע"ש וכיון דאין בידה לשעבד נכסי בעלה למלוה אלא דמלוה גבי משעדר"נ ומשום דהאשה חייבת לו והבעל חייב לאשה משום מזונות א"כ כיון דכשמוכרת נ"מ שלה אינה יכולה לגבות מן הבעל שמחשבין לה מע"י ה"ה בלותה כשבאה האשה מצד חוב שלה מחשב עמה על מע"י אבל הרמב"ם דס"ל שהאשה משעבדת נכסי הבעל כמו ארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמו שביארנו לעיל א"כ כבר זכה המלוה בשיעבוד נכסי הבעל ותו לא מחשב מע"י ואם לא עשתה הפסיד דהוי כמוכרת מנכסיו ואתי שפיר דברי' הרמ"א דלעיל בסעיף ה' מיירי במכרו למזונותי' מש"ה הפסיד מע"י כיון דכבר זכה לוקח בנכסי ולכך סתם כדעת הרמב"ם אבל כאן דאיירי בלותה והרמ"א ס"ל דלותה אינו אלא משעדר"נ והאשה באה לתבוע מבעלה במה שלותה דה"ל כמכרה מנכסי עצמה בזה מודה הרמב"ם דמחשבין על מע"י וכמ"ש והרמב"ם דס"ל דגם בלותה אין מחשבין על מע"י משום דס"ל גבי לותה לאו משום שעדר"נ אתינון עלה אלא משום דהוי' כשלוחו וכשיטת הרא"ה שכתבנו לעיל סק"ח וכבר זכה המלוה בשעבוד נכסי הבעל ואין לו דבר עם האשה והוי כמוכרת מנכסיו דאין מחשבין על מע"י ואם לא עשתה הפסיד הבעל וזה נכון ודוק היטב. (ולענ"ד נראה בטעם הדבר לפמ"ש מאר"ן ז"ל לעיל סק"ג ליישב קושית ס' כתובה במה שלא נתחייבה שבת לבעלה כמו חובו בא"א וזה לפי שלא עשתה מעשה בידים וכמו שפסקו טוש"ע ח"מ סימן ת"ך סעיף א' שאם הי' בחדר וסגר עליו הדלת פטור מדיני אדם ע"ש ומבואר דמ"מ חייבת לצאת י"ש דה"ל גרמא בנזקין לזה מבואר דלדעת הרמב"ם דלותה נעשית שלוחו א"כ אין לו משלם כלום וחייב לשלם למלוה כמ"ש מאר"ן משא"כ מכרה נ"מ שלה אמרי' מסתמא רוצה לצי"ש לכך אינה יכולה שוב לתבוע ממנו לפ"ז לדעת מהרמ"א דלותה הוי שעבודא דר"נ וה"ל כאילו הלותה היא לבעלה אמרי' שדעתה הי' לצי"ש שהרי היא לותה לעצמה ולא נתחייב הבעל כלל ודוק:)