אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן קלב
א) דינה כלותה ונשאת. הקצה"ח הביא דברי הרשב"ם גבי הא דדייק הש"ס מדתנן היורש את אשתו אינו חוזר ביובל ש"מ כיורש שוי' רבנן וקשה לי' להרשב"ם דמנ"ל דמחיים הוי ג"כ יורש וכ' דאי מחיים הוי לוקח אפי' לאחר מיתה לא פקע שם לוקח מיני' והקשו התוס' דהא לא הוי לוקח רק לפירות ולמה לא יירש הגוף אחר מיתתה ותי' הקצה"ח כיון דהוא ביד הבעל לפירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ הוי ראוי לאשה ואין הבעל יורש בראוי ואף דגבי בכור אמרינן במלוה שעמו פלגו והיינו דמזכה לאביו כדי שלא יהא ראוי כאן דאין להאשה פירות אין לה מה שתוריש אותו וראי' לזה דאל"כ למה אמרו בהשולח דבן שהי' בידו שדה לקות מאביו והקדיש השדה צריך קרא דהוי שדה אחוזה נימא ג"כ שמקנהו לאביו כדי שיורש אותו אלא ע"כ כיון דקנין פירות כקנין הגוף לא שייך גמר ומקנה והביא הקצה"ח עוד ראי' דלמ"ר כקנין הגוף דמי הוי ראוי דהש"ס דייק מהא דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת לאביו ביובל ודייק ש"מ קנין פירות לאו כקנין הגוף דאי כקנין הגוף דמי הוי ראוי ע"כ תוכן דברי הקצה"ח והנה מ"ש דשדה שהבעל אוכל פירות הוי ראוי תה"ל כי כונתי לדעתו הרמה וכבר נדפס זה בתי' לאה"ע סי' צ' וכתבתי דהוא מוכרע ממקומו דאל"כ מה כ' הרשב"ם דלא פקע שם לוקח ממנה מ"מ ביובל למי תחזור והרי הבעל יורש ראשון וע"כ דאין הבעל יורש משום דהוי ראוי ורק מה שהקשה דנימא דמקנה אותה להאשה כדי שירשנה כמו בכור במלוה שעמו ותי' דאין יכול להקנות לאשה משום דהוא אוכל הפירות לא יובל להקנות להאשה לא אבין דכי בכור במלוה שעמו אין אוכל הפירות וראייתו ממת אביו ואח"כ הקדישה דלמה לא נימא ג"כ דהקנהו לאביו אין לו מובן כלל דלמה הי' לו שם להקנותו לאביו וכי בלא זה אין יורש אותהושם בבכור שאני דמקנה כדי שלא יהא ראוי ויטול פ"ש וא"כ הדרא קושייתו לדוכתי' דילמא הוי לוקח ומ"מ מקנהו לאשה כדי שירשנה ולמה יהי' ראוי וכבר כתבתי שם בחי' לתרץ זה דבכור דנכסיו משועבדים למלוה והיינו לאביו בזה כ' שם הרשב"ם דמקנה השעבוד לאביו בעין יפה כאלו הוא שלו והוי מוחזק אבל אשה אין לה שעבוד על בעלה ואדרבה היא וכל אשר לה משועבדת לבעלה איך ובמה מקנה לה ואף די"ל דיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו שיאכל הפירות ויכול להחזיר לידה כבר כ' הש"ך בסי' ק"ג דזה שמתרץ משום פסידא הוי יורש היינו שאומר אי אפשי אבל המקשן לא עלה על דעתו שיוכל לומר אי אפשי וגם בלא"ה י"ל דאין שייך כה"ג שמקנה לה אבל מ"מ אין קושיא גם על התוס' דהקשו דיורש הבעל הגוף די"ל דהתוס' ס"ל כהרשב"א הובא בב"ש שם דכ' דמלוה שביד הבעל לא הוי ראוי ושאני בכור דכתיב בכל אשר ימצא לו ובעינן שיהי' תחת יד אביו אבל בעל עוד עדיף בישנו תחת ידו וגם בל"ז י"ל דקנין פירות שהם ביד הבעל לא מיגרע דנאמר דגם הקרקע הוי ראוי וכסברת הרשב"א גבי מלוה ודו"ק. גם מה שדחה הקצה"ח דברי הש"ך שכ' דאף הגוף קונה מחיים והקשה דמ"מ הרי אין לו רק קנין פירות וראי' מקונה שדה בזמן היובל אין לו רק קנין פירות קשה בעיני להבין דודאי אי נימא דלא הוי ראוי הרי הבעל יורש ואין זה דומה ללוקח דעתידה שתצא ממנו רק אף לפי הס"ד דמקשה דיחזיר ביובל מ"מ י"ל דכ"ז שהוא תחתיו י"ל דתקנו לבעל קנין הגוף ויש לעיין בזה אך פשוט דלולי דהוי ראוי הבעל יורש ויש לו קנין הגוף:
ב) שנים שערבו וכו' יפרע מאיזה מהם שירצה כל האחרונים תמהו בזה דהה"מ כ' דזה נלמד מהא דאמרינן בש"ס אחין שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם משמע דהב"ח יכול ליטול מאחד הכל וה"ה בשני ערבים ותמהו דהרי הש"ע פוסק בסי' ק"ז דאחין שחלקו אין ב"ח גובה מא' וה"נ בערבים למה יטול מאחד הכל והנתה"מ כ' וז"ל דהא דמשמע בש"ס דגובה מאחד היינו משום דהסוגיא אזיל אליבא דמאן דאית לי' ברירה, אבל כיון דקיי"ל אחין לקוחות הן מטעם אין ברירה לכן אין ב"ח יכול לגבות מא' דהא לרש"י דס"ל דאין ברירה היינו דכל חטה הוי מחצה שלו ומחצה ש"ת וא"כ אין נוטל רק חצי דהא חצי הוא בני חורין וחצי משועבדים וכן לשיטת התוס' דיש ספק אולי הגיע לו ש"ח לכן חצי גובה ממ"נ אם הגיע לו שלו הוי ב"ח ואם הגיע לו של חבירו שניהם משועבדים הם אבל הכל אין יכול לגבות דשמא הגיע לכ"א שלו חצי משל חבירו חצי ומחצה משועבדים הם ולא הבנתי כלל דבריו דלשיטת רש"י דמעורב הכל וא"כ אם יירש כפל מהחוב למה לא יגבה ממנו הכל ואך בעצמו הרגיש בזה ואכן זה תימה דכ' דבפ' בית כור אזיל אליבא דמאן דאית לי' ברירה במחכ"ת לא עיין במקומו דהא שם בנטל חלקו של אחד מהם פליגו שם רו"ש אם לקוחות הן מטעם אין ברירה או יורשין הן ואיזה טעות נזדקרה לפניו ולתרץ קושיא הנ"ל הארכתי במה"ק וכעת אקצר דע"כ בש"ס דאמר לקוחות הן ע"כ דלאו מחמת ספק רק אי אמרינן אין ברירה ודאי דלקוחות הן דאי מחמת ספק לא אמר שמואל ויתר דהוי לוקח שלא באחריות א"כ עכ"פ יחזיר לו רביע כמו לרב אסי וכתבתי במה"ק דהוא משום דמעולם לא נשתתף ורק מתפיסת הבית נטל חלקו לכן לוקח הוא ואין להאריך וגם ר"א דאמר נוטל רביע בקרקע משום דמספקא לי' אי יש ברירה הי' יכול לומר דודאי אין ברירה לכן הוי ספק ונוטל רביע וע"כ דאי אין ברירה ודאי לוקח הוי ולכן בש"ס ניחא דנוטל חלקו של אחד ממ"נ דאי יורשין הן הוי בני חורין ואי לקוחות הן הוי משועבדים אבל לדידן דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והיינו דברירה הוי ספק וא"כ אינו נוטל רק חצי מכ"א דיכול לומר שמא אתה נוטל מה שלקחתי אבל חצי גובה ממ"נ וא"י לומר שמא משועבדים הן דא"כ גם של השני משועבדים אבל בערב דשניהם שוין יכול ליטול חלקו של אחד מהן ודוק כי קצרתי:
ג) ויש חולקין ואומרים וכו' גובה מזה מחצה ומזה מחצה המ"מ כ' דזה סברת התוס' דכתבו הא דאמרינן בש"ס דנטל חלקו של אחד היינו דאיירי באפותיקו שעשה לו אביו אבל בלא"ה אין יכול ליטול חלקו של אחד אף באחין שחלקו וה"ה בערבין וכבר כתבתי בחידושי לש"ס דדברי התוס' צ"ע וכבר הקשה כן המהרש"א דהא התוס' כתבו דלכן אמר שמואל ויתר משום דע"ד כן חלקו שאם יטול ב"ת חלק של אחד לא יגבה מחבירו חלקו כיון דשניהם בספק וא"כ בשדה שהי' אפותיקו אין שניהם בספק ולמה ויתר והמהרש"א כתב דמ"מ שניהם בספק דאין יודעין איזו שדה עשה אביהן אפותיקו ובאמת הוא דוחק דהא מצינו כיוצא בזה דמקח התלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא דאם הי' ידע שיארע בזה איזה אונס לא הי' לוקח דשניהם הם בספק ועל כן לקח ומ"מ במים שנתגלה שהי' מקודם נתבטל המקח ולא אמרינן דשניהם היו עומדין בספק ואכן נראה כיון דמ"מ חזינן דלהתוס' לא ניחא להו שיוכל לגבות מאח אחד וקושיית התוס' מה דאמר התם ונטל חלקו של אחד יש ליישב בפשיטות דהי' שדה זו במקום המלוה דאין מחויב לטרוח ליטול שלא במקומו לכן בערבים ודאי דנוטל רק מחצה מזה ומחצה מזה:
אבני חושן על חו"מ השמטות לחו"מ חלק ראשון סימן יח
בחי' סוף סי' י"ח כתבתי שמהירושלמי נראה כמ"ש הש"ך דמ"ש חותמין בשנים ע"כ ר"ל גומרין דמשמע פשוט דאם אחד סילק עצמו אחר שגמרו הדין ביניהם יכולין השנים לגמור ובנתה"מ כ' ראי' להיפך מדאמרו גבי לילה דנין ביום וגומרין בלילה ולמה לא אמרו נמי דנין בשלשה וגומרין בשנים משמע דאין יכולין לגמור עיי"ש ופשוט ראין זה ראי' דהתם תחילת הדין היינו רק שמיעת טענות ואולי אף עטיפת הדיינים סגי ביום וכל המו"מ בלילה וא"כ אם הוי אמר גומרין בשנים הוי אמינא כמו התם גם הא אנן אמרינן דאם כבר גמרו ביניהם הוי גמר ומהנראה דהגם מהא דאמרינן בסנהדרין ל"ד אחד מתלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו חי ועומד יהי' קצת ראי' להש"ך והב"ח אך לא עיינתי בטוב:
אבני חושן על חו"מ סימן כו:
המקבל עליו בקנין לדון לפני עכו"ם אינו כלום. עיין מ"ש בחי' ס"ק ב' וראיתי בשו"ת מהרש"ם מהגאון מבערזאן הנדפס שנת עת"ר בסאטמור סי' ס"ה כ' דאם הלוה אמר למלוה להעריך וועכסיל שלו בערכאות חייב לשלם להמלוה כל ההוצאות שעלו בערכאות ולא כ' שם שום טעם ובעניי פשוט דאין חייב ול"מ באם הלך לפניהם באיסור פשוט דלא הי' לו לשמוע וגם יוכל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ואך הוא כתב זה ע"פ מ"ש מקודם בשם הרב הגאון הק' מבוטשאטש שוועקסיל שאין בו טענות יכול להעריך בדיניהם ואף כי זה תימה בעיני גם חפשתי בס' כסף הקדשים ולא מצאתי רק כ' שאם ידוע שלא ישמע הלוה אולי אין איסור ואך אף אם נאמר דמותר מ"מ מאיזה טעם יתחייב בהוצאות והרי אף בסירוב לא הוי רק מטעם גרמי ולולי רשות ב"ד אין גובה הוצאות א"כ בהלך שלא ברשות יתחייב ויותר נראה דאף אם הלוה אמר אשלם ההוצאות לא נתחייב ויכול לומר להשטות אמרתי וגם איזה ענין יחייבו ובאומר קרע כסותי צריך לומר והפטר וכאן הרי דמי לאומר קרע כסותך בודאי בשעת הלואה יכול להתנות אבל באמירהודאי לא יתחייב ואף גרמא לא הוי והרי כל הוצאות עשה בשביל עצמו להיות בטוח במעותיו ורק על הערב אמרו דהלוה חייב לפצותו בלוה מן העכו"ם דירד לזה אבל למלוה א"צ לפצות וזה פשוט לכל ישר הולך: אגב אכתוב כאן מה שנשמט לי מלעיל סי' ג' ראיתי שם בגליון הש"ע דברי הרב הגאון רע"א והעתיקו בפ"ת שם ס"ק ב' הביא דהרש"ך כ' בתובע ונתבע שאחד אומר שרוצה להתדיין בד"ת ואחד אומר שרוצה להתדיין בדיני סוחרים שכן הוא המנהג במקום שנעשה העסק הדין עם השני דמנהג מבטל הלכה ע"כ ואני כתבתי הרבה פעמים דהגאון רע"א ציין הרבה פעמים כדי לחלוק ולברר בעת הפנאי דהרי פשוט דאף מנהג שאינו נגד ד"ת כתבו התוס' ריש ב"ב ובשוכר את הפועלים דאם הוא מנהג גרוע אין הולכין אחריו כ"ש זה דאין לך מנהג גרוע לבטל ד"ת והרי קודם שניתנה תורה נצטוו ב"נ על הדינים והיינו כסברת ב"א שלא יגזול אחד מחבירו ולזה ניתנה תורה לבטל המנהגים וידוע כי פסקי בעלי בתים ופסקי ד"ת הם שני הפכיים ואיך נוכל לייסד מנהג לבטל ד"ת ועיין בש"ך סי' קנ"ז הביא דברי התוס' הנ"ל וציין להרש"ך סי' מ"ז ואולי חולק שם על התוס' וידוע כי הש"ך רוב חלק שני הוא רק שציין לברר כאשר כ' בס' כסף הקדשים אבל מה שהוא נגד ד"ח לא יחלוק אדם לומר לילך אחר מנהג גרוע זה עיין באלש"ך פ' משפטים האריך בכמה טובות שעשה עמנו הקב"ה במה שהגיד חקיו ומשפטיו לישראל וחוץ מדבריו כמה אלפים ורבבות טעמים וסודות אשר יש בזה עיין שבו"י כ' בשם קדמון גבי שאילה בבעלים דאמרו חז"ל אם בשעת שאלה האכיל בעה"ב להשואל דפטור ואמר לולי דברי חז"ל היינו אומרים משלם רעה תחת טובה וע"כ עלינו לומר דכשחקק הקב"ה התורה צפה עד סוף כל הדורות דאותן שישאלו בבעלים צריכין לפטור וזה תיקון נפש המשאיל שחייב לו באיזה גלגול ואין לנו עסק בנסתרות א"כ איך נעשה מנהג לבטל ד"ת ולדון לפני סוחרים אם לא התנה בתחילה ועיין תשו' מהר"ם אלש"ך סי' נ"ו הובא ג"כ בש"ך שם דהרבה פוסקים כתבו דלא חיישינן למנהג גרוע ולפענ"ד זה גרע מהך דסי' שס"ט בסוף הסי' בהג"ה בשם הרשב"א דבנושא, אשה במקום שנהגו לדון בדיני עכו"ם שאין הבעל יורשה לא יוכלו קרובי האשה לומר שנשאה ע"ד המנהג ושם הרי הוי קצת כעין תנאי ידוע שלא יירש אותה ומ"מ לא אזלינן אחריו כ"ש כאן שעדיין בשעת העשיית העסק לא נודע מה יהי' ביניהם דלא חל המנהג ועיין בש"ך סי' ע"ג שהאריך דלא אזלינן בתר מנהגי העכו"ם לעקור ד"ת ולדון בפני סוחרים הוא ודאי דמי למנהג עכו"ם ובודאי דברי הרש"ך הם נגד הסברא ואף כי אין הס' רש"ך לפני ואולי מתרץ זה אין האחריות עלינו כ"ז שלא נדע טעמו ונראה דאף לדברי הרש"ך אין האחד יוכל לומר לא נלך רק לפני סוחרים דאולי יש לחבירו טענות נגד המנהג וא"כ ע"כ צריך לבא לפני דיינים רק עיקר דאחד יכול למחות ולומר לא אחדיין רק בד"ת ועיין עוד בפ"ת סי' י"א הביא בשם ברכי יוסף דאין ראי' למנהג ממה שנתרצה הנתבע דאה"נ אם הנתבע ימאן שומעין לו וכן בכל מנהג יש לראות ממי יצא המנהג ואך כאן כתבתי דבלא"ה מנהג גרוע הוא דאין הולכין אתריו:
אבני חושן על חו"מ סימן כח:
סעיף ג'. ישראל יודע עדות לעכו"ם נגד ישראל ואין עד אלא הוא אסור להעיד וכו' אבל אין חייב לשלם. בחי' ס"ק ג' הקשיתי דאיך נאמן ע"ע לומר אמת העדתי שיפטור מלשלם דהרי לפני ערכאות אינו בגדר עד לומר דהתורה נתנה לו נאמנות ואין עליו שם עד רק שם מסור ואיסור עביד דהא משמתין אותו ואיך יאמר אמת העדתי ובש"מ בשם הרמ"ה כ' דצ"ע וכתבתי די"ל דכיון דמסור אינו רק דיני דגרמי באין ידוע אם הזיקו אין יכולין לחייבו. עכשיו מצאתי בשאילות יעב"ץ ח"ב סי' נ"ג הקשה כן ודוחה דברי הרמ"א וכ' דאף דלא אמרו בגמרא רק משמתין אותו מ"מ חייב ג"כ לשלם ובעיני נראה דודאי משמע בגמרא כהרמ"א דאמר שם דאם הבי דואר אין פוסקים רק שבועה יכול להעיד ובעי, אדם חשוב מי מותר דמפיק ממון אפיו א"ד אדם חשוב לא יכול לאשתמוטי עיי"ש ואם נאמר דאנן אמרינן דמסור הוא ואין נאמן מה מועיל מה דהוא אינו יכול לאשתמיט וע"כ דאין משמתין אותו רק משום דהי' יכול להשמיט עצמו שלא להעיד גם תימה לי דהשאילות יעב"ץ מחזיק שם גירסת הש"ס דעכו"ם לא תבע לי' ואזיל ומסהיד (דגירסת הש"ע ע"כ הי' דתבע לי' כמ"ש הש"ע והעכו"ם, תובעו שיעיד) לכן כ' שם מקודם דאם העכו"ם תובעו ואין יכול להשמט יכול להעיד אבל ביכול להשמט כ' אח"כ דאף לשלם חייב עיי"ש ואם אנחנו אין מאמינין לו דאמת העיד מאי לנו נ"מ אם יכול להשמט או לא א"כ ודאי משמע דנאמן לומר אמת העדתי:
גם לכתחילה אם יכול להעיד נראה דאין נ"מ בין שתי הגירסות ורק העיקר תלוי אם יכול להשמט אסור להעיד אבל באינו יכול להשמט נראה דמותר להעיד וא"כ בזה"ז ודאי דמוכרח להעיד יכול להעיד ובפרט דהם משביעין את העד ודאי יכול להעיד ולא כמו שקצת אומרין דלא יעיד לומר האמת והרי הרא"ש פסק דאדם חשוב יכול להעיד כיון דלא איפשטא ואף דהש"ך מביא בשם היש"ש דחולק על הרא"ש עיי"ש ביש"ש הקשה למה פסק הרא"ש דמותר דהוי ספק דרבנן הא להזיק חבירו הוא איסור דאורייתא ע"כ נראה דהיש"ש סובר דכל הפקעת הלואה מותר לכן סובר דהוי מזיק אכן אנן קיי"ל כמ"ש הקצה"ח דאם העכו"ם תובעו אסור להפקיע הלואתו וכן כ' שם בשאילות יעב"ץ דודאי ישראל הכופר איסורא עביד וגם לשון הש"ס דבעי אדם חשוב מהו ר"ל דאולי אף אדם חשוב יכול להשמט אבל באם אין יכול להשמט ודאי מותר להעיד גם הבר"י סי' י"ח כ' דמכאן נלמד דאין להדיין לומר איני יודע כדי לסלק עצמו מן הדין אף דלדעתו שני הדיינים טועין אין לו להתחכם נגד התורה דהא חזינן דבש"ס כאן אמרינן דאם הבי דואר אין מחייבין רק שבועה יכול להעיד כיון דבדינינו ג"כ בעי שבועה וקשה אדרבה אם ישבע הרי ישבע לשקר כיון דהוא יודע דחייב וא"כ עדיף להוציא גזילה מידו ויציל אותו משבועת שקר וע"כ דאין לו להחחכם נגד התורה ע"כ וכ"ז ניחא ביכול להשמט עצמו ומ"מ יכול להעיד במקום דנותנין שבועה אבל באינו יכול להשמט האיך יעיד שקר כדי שחבירו יגזול לכן נראה ודאי דיכול להעיד ובפרט דודאי יהי' חילול השם כיון דהעכו"ם יודע שהישראל יודע העדות כן נלפענ"ד פשוט:
והנה במה שצידד הנתה"מ אם יכול להשביעו באם טוען שהעיד שקר כ' הנתה"מ דאין יכול להשביעו כמו דאין יכול להשביע עדים ואפי' ע"א ששילם על ידו ולא הבנתי דבריו דמה ענין עדים בב"ד להמעיד בערכאות דאין שם עדות עליו כמ"ש בחי' דיכול אף להיות חוזר ומגיד וצ"ע ומהנראה דיכול להשביעו:
אבני חושן על חו"מ סימן לג:
בסעיף י"כ. אם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו כשנתרתק. בתי' ס"ק ג' כתבתי דאף עדים שנשבעו כבר בערכאות מ"מ נאמנים להעיד בפני ב"ד ולא אמרינן עביד לאתזוקי דבורי' וכעת נראה ראי' לזה מדברי התוס' והר"ן המובא בש"ך סי' קכ"א ס"ק נ"א (כעת ציינתיו שם) דהקשו דאף אחר דתיקון רבנן היסת למה לא יהיו, נאמנים אתר שנשבעו והוצרכו לתרץ דעד הצריך שבועה אינו עד ולכאורה לפי מ"ש העיטור איך יהיו נאמנים כיון דעבידו לאחזוקי דבורייהו ובפרט דכבר נשבעו וע"כ דאף אחר שנשבעו נאמנים ואך על קושייתם לכאורה קשה לי דמה הקשו דאחר השבועה אינם נוגעין והרי גם אח"כ ע"כ מוכרחים לומר דפרעו למלוה דאי לא"ה יאמר הלוה אהדרינהו וכי אם נשבעו יכולין לומר להיפך והוא קושיא גדולה לפענ"ד אם לא שנאמר דהרי הם כבר פטורים וא"כ הברירה בידם שלא יעידו כלל לכן לא הוי נוגעים ולפ"ז י"ל ג"כ היכי דנשבעו בערכאות אין על הב"ד לכופם להעיד דע"כ, מוכרחים לומר כמו שנשבעו דלא יפסלו א"כ אין להטיל חרם שיעידו אך אפשר דנוגע דפסול הוא משום חשש משקר ואם אין יודעין לא חל החרם וא"כ אין זה כפי' ואך לא נהירא דמ"מ אם לא יעידו אז נתגלה דנשבעו בשקר או דעוברין על החרם וצ"ע בזה ועכ"פ בלא כפי' יכולין להעיד ודו"ק:
בסעיף י"ד שכ"מ שצוה. עיין פ"ת ס"ק ו' אודות שטר צואה שקיבל עליו פסולים ובעניי כבר כתבתי בחי' בסי' מ"ה ושאר מקומות דלא שייך קיבל קרוב א"פ רק להעיד בב"ד אבל שטר שיהי' ע"י קבלתו לא מהני ואין זה שטר כלל:
אבני חושן על חו"מ סימן לה:
, אחר י"ג שנים. כבר כתבתי במ"א אודות מה שהביא הפ"ת כאן מחלוקת הפוסקים אי אזלינן בתר חזקה דרבא דאם רואין אח"כ שערות אמרינן ביום שנעשה י"ג שנים היו בו וכתבתי דלולי שאיני כדאי אמרתי דלא נשגיח בזה כלל דע"כ נשתנה הטבע (ואולי הוא רק כאן במקומינו) ואין אפי' אחד מאלף שיביא שערות תיכף וכתבתי ג"כ דהי' מעשה שהרב הק' הר' צבי מרימאנאוו ז"ל בכתה לפניו יבמה שצריכה להמתין ליבם קטן והבטיח לה שתיכף בי"ג שנים יביא שערות וכן הי' והי' זה למופת ואני הכרתי את החלוץ מי הי' הרי כי הטבע אינו:
אבני חושן על חו"מ סימן לז:
השוכר אם לקח השכירות. בחי' ס"ק ז' בסופו כתבתי דמ"ש הבעה"ת כיון דיכולין לומר פרעתי השכירות ר"ל אף דיהי' צריכין לשבע ואוסיף קצת להסביר דבריו דהיינו דאם אומרין דהשכירות מגיע להמחזיק שכבר דר ג' שנים ואם הוא בשקר איך יגזלו את המערער וליתן להשוכר בעדות שקר משום זה נוח להם אם יגזלו יותר יגזלו עבורם ויאמרו פרענו אף דיהי' צריכין לשבע. והנה ראיתי בפ"ת ס"ק ז' במ"ש הש"ע סעיף י"א דאם ראובן שיש לו שטר על שמעון ומוכרו ללוי אין שמעון נאמן להעיד שמוכרו ללוי משום דהוי נוגע דלוי נוח לו וכ' הנו"ב דזה רק משום דנגד ראובן יהי' לוה רשע אם לא ישלם כיון דלוה ממנו אבל נגד לוי הקונה השט"ח לא יהי' לוה רשע כיון דממנו לא לוה ומתרץ בזה דברי הש"ך בסי' קכ"ג דכ' דלא הוי נוגע משום דזה נוח לו והנה ודאי כונת הבעה"ת לא הי' לזה וכבר הבאתי דבריו שכ' דבשוכרים לא שייך לומר זה נוח לי כיון דאין שטר למשכיר ויוכל יותר לטעון פרעתי מלהעיד שקר אבל כאן דיש עליו שטר ואין יכול לומר פרעתי הוי נוגע משום זה נוח לי ולמה לא מתרץ דבשוכרים בין כך וב"כ יהי' לוה רשע אבל כאן בשטר לא יהי' לוה רשע נגד הקונה ומשמע ודאי דאף משום זה נוח לי לבד מיקרי נוגע ואולי קצת יש ליישב דברי הש"ך והנו"ב דכונתם דהש"ע פוסק כהבעה"ת ולא מטעמי' דהבעה"ת עצמו מביא דברי החולקין וסברתם לכאורה נכונים דלא שייך דיעיד שקר לחייב לאחר וכמ"ש הרמב"ן רק המחבר פסק כן משום דלהשני לא יהי' לוה רשע ומ"מ צ"ע:
אבני חושן על חו"מ סימן לט:
בסעיף א'. אחריות ט"ס. בחי' ס"ק ב' כתבתי דמ"ש השע"מ דבחיוב שהתחייב עצמו בחנם לא אמרינן אחריות ט"ס אף דנכתב סתם חיוב כתבתי דלא משמע כן בפוסקים רק כי כל חיוב הוי כתוב והנה האריך עוד ע"פ שיטתו והביא ראיות לדבריו וא"כ יהי' גם ראי' לדבריו הנ"ל לכן באתי על דבריו והיינו דהוסיף עוד ע"פ שיטתו דאף בהתנה אחריות כ"ז שלא נכתב אינו גובה דהרי אינו יכול לחייב עצמו אלא בשטר כמבואר סי' מ' וא"כ אף דנתחייב בשטר מ"מ על האחריות צריך ג"כ שטר וכ"ז דלא נכתב אינו גובה והביא דברי הבעה"ת בשם הרמב"ן הובא בב"י בסי' ס' וז"ל שהנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקיבל על עצמו אחריות להעמידם בידו חייב להעמידם בידו ואם לאו גובה מדין אחריות ואין לומר מתנה אין כאן אחריות אין כאן שיכול אדם להתחייב עצמו באחריות שאינו חייב כמו חייב אני לך מנה בשטר וזה אחריות כל המתנות ע"כ לשון הרמב"ן הרי שבדבר שאינו חייב אין מתחייב באחריות רק כמו חייב אני לך וא"כ צריך שטר ע"כ ובמחכת"ה נתחלף לו אחריות לקוחות באחריות של נכסיו דהרי שם אינו מדבר כלל מגביית לקוחות שהרי כ' גובה מדין אחריות גם מה זה שסיים וזה אחריות כל המתנות גם מה תירץ למה שאמר למה לא נאמר מתנה אין כאן אחריות אין כאן ואכן דברי הרמב"ן סובבים על מה שחידש דאף דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול להתחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם אכן החיוב הוא שמקבל שעבוד על עצמו ועל נכסיו ואף שמה שנותן הוא דבר מסוים ולא בא לעולם מ"מ הרי קיבל שעבוד על מה שבא לעולם וע"ז אמר דלא נאמר מחנה אין כאן ולא קנה המקבל א"כ עבור מה חל אחריות ע"ז אמר דהם שני דברים דהרי יכול לשעבד נכסיו כמו חייב אני לך מנה וזה הוי בא לעולם ורק אם יעמוד לו הדבר המסוים יסלק אחריות נכסיו וזה שכ' דזה אחריות כל המתנות כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ג בשם המהרי"ט דכל חיוב מתנה הוי רק קנין אתן ואינו חל רק ע"י שמשעבד עצמו בחיוב הגוף וכאן דהוי לא בא לעולם צריך שעבוד נכסים וזה ברור:
עוד הביא בשע"מ שם דברי הרא"ש פ' נערה ומסיק השע"מ דלמ"ד שעבודא דאורייתא אף בחיוב חדש נתחייב אחריות לגבות מלקוחות ומ"ש בתחילה דאינו גובה הוא להסוברים שעבודא לא"ד וע"ז הביא דברי הרא"ש שכ' בשם הרר"י לפרש דברי הגאונים והרמב"ם שאמרו דכותב כתובה לארוסה אינה גובית ממשעבדי ותמה למה וכ' דהרר"י דחק לתרץ דאיירי בלא אחריות ובכתובת נשואין אחריות ט"ס כמו שתיקן שמעון בן שטח שיהי' כל נכסיו אחראין ולא באירוסין והרא"ש חולק ואף ארוסה גובית ממשעבדי והסביר השע"מ דהרא"ש ס"ל שעבודא דאורייתא לכן אחריות ט"ס ורבינו יונה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא לכן לא אמרינן אחריות ט"ס במתנה ע"ש שהאריך ותימה למה כ' הרא"ש שהוא דוחק ולא כ' העיקר שהרר"י סובר דשעבודא ל"ד ואנן קיי"ל שעבודא דאורייתא גם מ"ש השע"מ דבפ' אע"פ לא הביא דברי ר"י משום דהרמב"ם סובר שעבודא דאורייתא עיין ברא"ש ותראה דכ' דטעמו של הרמב"ם דסובר דכמו תוספת אף דכ' לא נתחייב דלא כ' רק ע"מ לכונסה ה"נ מנה ומאתים לא כתב שיהי' דינו כשטר לגבות מלקוחות והרא"ש חולק דרק בתוספת אמרו כן ולא במנה ומאתים וגם המעיין בדברי הרר"י יראה דטעמו דסובר דרבנן לא תיקנו כלל אחריות בכתובה לגבות מלקוחות רק יכול לייחד לה שדה או מטלטלין ולא שעבוד נכסי ממילא אינה גובית מלקוחות ורק כשתיקן שב"ש שיהי' כל נכסיו אחראין ממולא אף מלקוחות גובית ומן הארוסין לא נשתעבד ולא הי' כונת הבעל שיהי' זה כמו חיוב הכתובה אחר התקנה לכן אין בו אחריות עיי"ש ולפ"ז גם מדברי הרר"י מוכח כמ"ש דכל חיוב אף אחריות יש בו כיון דנכסיו משועבדין ודו"ק: לסעיף ד'. ויש חולקין. הש"ך ס"ק י"ד כ' דהודאה אחר הודאה מצטרף בקנין לעשות שטר עיין מ"ש בתי' דנראה דאין לחוש שמא אחד משקר ומ"מ נראה דאם לא אמר לכל עד שיצטרף עם השני קנין לא עדיף משטר והוי כשני שטרות דאין מצטרפין: לסעיף י'. וי"ח ואומרים דבכל ענין נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד. הפ"ת הביא דברי הח"צ באחד שעשאו לו פס"ד על חבירו שיש לו רשות לברור אחד מן החדרים ונפל אחד והנתבע טוען שכבר בירר לו זה שנפל וכ' דאינו נאמן נגד הפס"ד והפ"ח לא הביא דברי הקצה"ח לקמן סי' ע"ט דחולק על טעמו והפ"ח הביא עוד דברי הח"צ שכ' עוד וז"ל מאן לימא לן דבדיבור בעלמא קנה החדר דילמא לא קנה עד שיחזיק בו באחד מדרכי הקנאות וכ"ז שלא החזיק יכול לחזור ולברור מדר השני ע"כ. והנה ודאי דלזה א"צ קנין כיון דזוכה בו ע"י פס"ד רק ר"ל דמי יאמר שלשון יברר הוא באמירה בעלמא הא יש לפרש כונת, הפס"ד דיקנה בחזקה גמורה או בקנין אחר ואכן לדינא צ"ע ודאי דהרי בודאי הולכין אמר לשון בני אדם ואם לשון ב"א שיברור היינו שיאמר בזה אני רוצה נתקיים תיכף כשאמר וצ"ל כונת הח"צ דמסופק בזה האיך משמע לשון ב"א ומ"מ צ"ע דהרי ודאי אם הפשרנים היו יודעין שרצונו בחדר זה מסתמא היו אומרים שיגיע לו זה רק מפני שלא ידעו נתנו לו הברירה וא"כ לכאורה דבריו הם כגמר דין עכ"פ נראה דאם לא אמרו לשון יברור רק איזה שירצה תיכף כשאמר רוצה אני בזה נתקיים חלקו. ואולי בנידון של הח"צ לא הי' קונה בדיבור אף שהי' פס"ד כמו דמשמע קצת לשונו דכ' מאן לימא לן דקנה וצ"ע: לסעיף י"א. וי"א שהסופרים בזה"ז חוששין לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם. הפ"ח ס"ק ט' הביא דבגליון ש"ע של הגאון רע"א כ' דהרא"ש כ' דאם הלוה מודה שאמר להם כתבו אם העדים כבר מחו נאמן לומר שפרע במיגו דאי בעי אמר שלא אמר להם כתבו ולא ידעתי למה הוצרך לומר שמחו העדים והרי נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף אף שהעדים חיים כ"ז שלא נתקיים ולא אמרינן דחושש שמא יבאו העדים ואך עיקר דבריו לא זכיתי להבין דהרי הש"ע לא אמר דחוששין רק לטריפת לקוחות אבל הלוה עצמו אינו נאמן ואף כי חשבתי דאולי אזיל לשיטת הפוסקים דשטר שאין גובה בו מלקוחות אינו חושש להניח בידו ולכן כ' ג"כ אם מתו העדים דאז ודאי לא יגבו מלקוחות ואכן מ"מ משמע מהש"ע וכל האחרונים דרק לחוס על לקוחות חששו אבל מלוה עצמו ודאי אמרינן דהעדים ידעו וגובה ממנו וכבר כתבתי כמה פעמים דהגאון רע"א לא ציין הרבה פעמים לפסוק כן לדינא רק ציין לעיין בזה בעת הפנאי או לחלוק עליו:
לסעיף י"ג. או שכ' בשטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים מעכשיו. התומים ס"ק כ"ג הביא דברי הרא"ש שתמה על הרי"ף שפי' אקנייתא שטר שכ' בו קנין מה חילוק יש בין יש בו קנין כיון דכ' בשטר פלוני לוה נשתעבדו נכסיו ותמה התומים דהרי זה הוא קושיית הש"ס ניחוש שמא כתב ללות ולא לוה ולא נשתעבדו נכסים ובעניי לא אבין קושייתו דפשט לשון הרא"ש דמה חילוק וכו' דכמו דלא נשתעבדו בלא קנין ולא מהני מה שנכתב בשטר פלוני לוה ה"נ לא יועיל הקנין והיינו דהרי"ף הרי לא פירש כרש"י דתיכף נשתעבד אף אם לא ילוה רק דמהני הקנין אם ילוה אח"כ יקנה למפרע וכבר תמהו ג"כ על הרי"ף דבש"ס משמע דאף בלא מטא לידו כלל נשתעבד ואך הרא"ש לא דיבר מזה רק למה נצטרך קנין ואביי סובר עדיו בחתומיו זכין לו אבל הקנין למה יועיל ואמת כי לתרץ דברי הרי"ף נאמר דודאי הלוה אין דעתו להשתעבד רק בעת שילוהו או ימסור השט"ח לכן פריך הש"ס שמא כתב ללות וכו' ומתרץ בקיבל קנין וסתם קנין מעכשיו הוא דעל אח"כ הרי הדר סודר למרי' וע"כ נשתעבד מיד והרא"ש לא ניחא לי' בזה ודו"ק: אבני חושן על חו"מ סימן מ:
המחייב עצמו. הש"ך ס"ק א' כ' דבמודה בחזקת שחייב ונודע שטעה היינו בנתברר בעדים או שהודה לו המלוה שאינו חייב לו ה"ז הודאה בטעות ופטור וכ' התומים דמ"ש הש"ך שהודה המלוה אינו מספיק לפוטרו דמ"מ חייב מפני חיוב חדש רק דהודה ג"כ שטעה. והנה הש"ך עצמו בירר זה דכ' הודה בחזקת שחייב לשון בחזקת משמע דידוע שאינו לחיוב חדש לכן בהמלוה מודה דאינו חייב ע"כ טעה ואכן נראה דהש"ך והתומים איירי בהמלוה יודע דרחוק לומר דנתן לו במתנה ולא הודיע לכן בטוען המלוה ברי שהי' חיוב חדש חייב אבל אם המלוה אינו יודע היטב אשר כתב בס' מקצוע בחורה ע"ז נאמן הלוה דהרי כ' הבעה"ח מובא בש"ע סי' רל"ב אם נתן לחבירו מעות ואשכח טפיינא דהוי מתנה מ"מ אם הנותן תובע צריך להחזיר לו וה"נ מסר שטר לא עדיף מנתן מעות ואם המלוה אינו יודע נאמן הלוה לומר שבטעות הי' וכ' דמ"מ צריך ליתן אמתלא למה טעה ע"כ:
שכתב לו בשטר. בחי' כתבתי דאם נתן לו שטר פלוני חייב לפלוני הוי ג"כ הודאה ומודה רש"י דקונה כעת מצאתי כן בס' מקצוע בחורה וא"כ לא פליגו רש"י ושאר הפוסקים רק בכותב אני מחייב עצמו לשאר הפוסקים קונה ולרש"י אינו קונה בלא קנין והנה מהש"ע כאן משמע דפוסק לא כרש"י ואכן בסי' ס' גבי הקנה דבר שעדיין אינו ברשותו דכ' דוקא בקנין משמע דפוסק כרש"י דבעי קנין וכבר הקשה הש"ך שם וכ' דאולי כיון דהוי דבר שלא בא לעולם בעי קנין וכ' רק אולי היינו משום דאין סברא לחלק דהתם ג"כ עיקר חיוב הוא חיוב האחריות ושעבוד הגוף דבא לעולם וכן מלשון הבעה"ת בשם הרמב"ן שהבאתי בסי' הקודם משמע דאין גריעותא מה דלא בא לעולם לכן לדינא צ"ע ועיין בסמוך:
ועיין פ"ח ס"ק ג' בשם השבו"י בשטר שכ' שזה חייב לזה וטען הנתבע שהוא מחמת ערבות שלא בשעת מתן מעות וכ' דלכאורה נראה דחייב כמבואר כאן דאלימי מילתא דשטרא ואך ביטל דעתו שהרמ"א בתשובה והתו"י כתבו דבחוב מחמת ערבות אחר מתן מעות לא מהני שטר. והנה לכאורה הוא פשוט דהרי כן מבואר לקמן סי' קכ"ט סעיף ה' דבמקום דבעי קנין שטר לא מהני ונראה כונת השבו"י דשם י"ל דנכתב בשטר דהוא משום ערבות ודאי לא מהני אבל שטר הנכתב סתם הרי חייב עצמו ולא גרע משום דהוא ערב ומ"מ ביטל דעתו ומ"מ אולי י"ל טעמם דגרע כמ"ש הש"ך בס"ק א' דבנותן שטר בחזקת שחייב ונמצא שאינו חייב דפטור ואף כי שם איירי דטעה מ"מ י"ל דזה ג"כ כטעות נחשב ובא לפני כמה פעמים בחילוף כתב הנהוג שנתן לערבות אחר מתן מעות והנה כתב זה אולי גרע דאינו לשון הודאה כלל דלשונו הוא דלזמן זה אני חייב לפרוע ולפמ"ש לרש"י בלא"ה בעי קנין ולאחר מתן מעות אולי עוד גרע מדבר שלא בא לעולם דכל ערב הוי אסמכתא ובעי קנין:
אבני
חושן על חו"מ סימן מב:
לסעיף ה'. הולכין אחר התחתון. השע"מ הביא תשו' הרדב"ז בראובן שנתן מעות לשמעון לקנות סחורה והי' ביניהם תנאים ועשו ג' שטרות אחד נתנו ליד ראובן והשני ביד שמעון והשלישי ליד שליש ונמצאו השטרות מחולפים בתנאים כי הסופר טעה ופסק דהולכין אחר שנים ואחד נתבטל כמבואר בש"ס גבי ס"ח והשע"מ האריך מאוד דהרי יש לחוש שמא חזר והי' לנו לילך אחר שטר הנכתב באחרון עיי"ש. ובעניי דברי הרדב"ז נכונים ופשוטים דלא שייך כאן חזרה דהרי כן הי' התנאי ביניהם שיכתבו ג' שטרות והיינו משום שהי' בהשטר דברים שיש בהם זכות לראובן ודברים לזכות שמעון לכן הי' צריך שיהי' שטר לכ"א בידו שאם יהי' ביד אחד חשו שמא אם יבאו לטענות אם יהי' לו חוב יטמין השטר וליותר תוקף שמא יאבד אחד שטרו נתנו אחד ליד שליש ללמוד ממנו וא"כ אין כאן אחרון ואם הי' חזרה היו כותבין שלשה שטרות כפי החזרה וא"כ ודאי הסופר טעה והולכין אחר שנים וזה ברור בלי פקפוק:
לסעיף ח'. וכ"ש דאמרינן בשובר יד בעל השטר (היינו השובר) על העליונה. בחי' כתבתי דהיינו שובר של פרעון אבל בשובר שכ' שמחל לו דנרים אין בכלל רק שני דנרים. והנה בש"ך ס"ק כ"ו כ' דאם נתן לו שטר חיוב אין הולכין רק אחר פחות שבלשונות כיון דאין המקבל טוען ברי לא מהני תפיסה משמע אם טוען ברי מהני תפיסה צ"ל דאיירי בנתחייב לו מקודם אבל אם כל החיוב הוא מחמת השטר אפי' ברי לא מהני דהרי לא קנה רק מה שהשטר מחייבו. שוב מצאתי בס' מקצוע בתורה שתמה על הש"ך אך לכאורה קשה מהך דהשואל דאושלן מרא למרפק פרדסי דרפיק כל פרדסי דאית לי' וכתבו התוס' כיון דמוחזק אכן בתוס' ב"ב דחו זה וכן מצאתי שם בש"מ ב"ב (ד' ס"א) בשם כל הקדמונים דגרסינן שם פרדסאי ר"ל פרדסי שלי ולשון זה משמע כל הפרדסים שיש לו (ולי נראה דגם פרדסי בפחת תחת הסמ"ך ר"ל פרדסי שלי) אבל למרפק פרדסים אה"נ דלא משמע רק תרי ומספק אין יכול להחזיק מרא של חבירו:
ועיין בפ"ת ס"ק ח' הביא דברי השבו"י בנידון אם שנתנה לבנה מתנה בשטר וכתבה לו דנתנה לו עבור חלק בכורה ואח"כ אומרת שטעתה והיתה סבורה שבכור יש לו חלק בכורה בנכסי אם ופסק דאף דנתבטל השטר מ"מ הדין עמה דשטר ושוברו עמו כיון דמבואר בו שהוא עבור חלק בכורה וזה פשוט ואך תימה בעיני מה שפסק דהאם תקבל בחרם למה תקבל בח' דאף נתכונה למתנה לא קנה ואולי הי' גם שם עוד קנין חוץ מהשטר גם קשה דקיי"ל דאין בן מטיל חרם על אב ואם:
לסעיף י'. הרבה מהמפרשים. עיין פ"ח בשם הגאון כנסת יחזקאל ביעקב שנתן לבנו ראובן חצי בית במתנה מוחלטת ואם ירצה ליתן ליורשי יעקב סך כך יהי' גם חצי השני שלו והי' לו עוד שני בנים חוץ מראובן הנ"ל וטענו הם דיורשי היינו רק הם לבדם חוץ מראובן ומגיע רק להם הסך וראובן טוען כי מגיע גם לו שליש והנה אם אין ראובן מסלק להם פשוט דהחצי הבית שייך לכולם וגם לראובן שליש שלו וכ' דבש"ס אמרינן דדייקינן לישני יתירי והב"י סי' ס"א כ' דהרשב"א כ' דאין כת בידינו לדייק לישני יתירי ומ"מ בכמה תשו' וכן ברשב"א עצמו מצינו שדרש לישני יתירי א"כ הוי ספק ואזלינן בתר המוחזק וה"נ יש בשטר לישני יתירי דלא הי' צריך לומר רק ליתן וידוע דהיינו ליורשיו דאלא למי יתן ומשמע מלישני יתירי דכ' ליורשי דלא יתן רק לשמעון ולוי ורק נחזה מי הוא המוחזק והרי הבית בחזקת היורשים ואכן אם הוא דר בהבית אחר מיתת אביהם ג' שנים הרי הוא מוחזק ונוטל עמהם שליש ע"כ וכל דבריו לא זכיתי להבין מ"ש דיתן הי' ניטל שליש אבל ליורשי הוי לישני יתירי ובעניי לא אבין חוץ די"ל דאין דרך ב"א לכתוב שיתן ולא יפרש למי יתן וגם הא מבואר שם דכתוב בשטר דראובן צריך שיאמר רצונו קודם מיתת אביו ע"ז כתוב בשטר שהמעות לא יתן לאביו רק ליורשיו ואך לכאורה הי' אפשר לומר בהיפך דלשון יתן משמע רק לשמעון ולוי והוא לא יקבל חלק מסך הזה דאם גם הוא יקח א"כ לא יתן כל כך ואך צוה למשל ליתן מנה אם יטול הוא חלק לא הי' נותן רק שני שלישי מנה וא"כ מלת ליורשי לטפויי אתא שגם הוא יקח כיון דירושה הוא ואך הרי כ' דהוי ספק א"כ אין נ"מ אם יתור הלשון משמע כך או כך ובעיקר דבריו דכ' דר שלש שנים הוא מוחזק הוא תימה בעיני וכי מצינו תפיסה בקרקע וגם משום מיגו לאו תפוס הוא ועיין תוס' ב"ק (ד' קי"ב ע"ב) ד"ה אבל דאף בחזקת ג' שנים הוי בחזקת יורשים ומה דנאמן במשכנתא במיגו כ' הש"ך משום דהוא בגוף הקרקע ובשכירות יש מחלוקת אי מהני מיגו גם בל"ז לא אבין דע"כ איירי דראובן אמר שרצונו בבית עוד בחיי אביו ויחן הסך כפי התנאי וא"כ אין להם שום שייכות בקרקע רק מעות הוא חייב כדאמרינן ספק אילן קדים קוצץ ואין נותן דמים ה"נ אין הספק בקרקע והוא מוחזק אמת אם הי' אומר אתר מיתת אביו אם הי' מתנה כך י"ל דיכולין הם לומר דאין מחויבים ליתן לו הבית כ"ז שאינו נותן הכל ונקראו מוחזקים אבל כאן הרי עדיין בחיי אביהן נסתלקו מן הבית ואך לי צ"ע כמו שכתבתי דלשון יתן משמע דיתן להם ואין לו חלק בזה ואכן דבריו צע"ג לפענ"ד:
אבני חושן על חו"מ סימן מג:
לסעיף כ"ג. בשל ראובן כתוב בחמשה בניסן ובשל שמעון כתוב ניסן סתם נותנין אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון הי' בסוף ניסן. בפ"ת הביא דברי הגאון רע"א כ' דהרא"ה כ' דה"ה אם בשטר של המלוה הי' כתוב ה' ניסן ושל הלוקח ניסן סתמא טורף מהלוקח והקשה רע"א דמנין לו דשאני כאן ששניהן באין לטרוף ואין מוחזקין זה עדיף אבל שם דהלוקח מוחזק מנ"ל והניח בצ"ע והביא עוד דברי הר"ן וה"ה ויתבאר לקמן ואך נדבר מזה דנראה דדברי הרא"ה מוכרחים בסברא דאל"כ כל לוקח יפקיע שעבודו מב"ת המוקדם כגון דיקנה בסוף אלול שנת פ"ת ויכתוב שנת פ"ח סתם ושוב לא יגבה עוד הב"ח שלוה מקודם תחילת תשרי וגם יכתוב שטר בלי זמן כלל דמה לי אין בו זמן או יש בו זמן משנה זו וגם לפי דברי הש"מ שהבאתי בחי' שכ' בדין הש"ע בשני מלוים הקשה למה לא יחלוקו ראובן ושמעון כיון דספק הוא ותי' דיש בו רעותא וי"ל דבכונה כ' ניסן סתמא כדי שיטול חלק וזה שייך גם בלוקח נגד הב"ח וכמ"ש (ורק הר"ן כ' טעם אחר דלא חל חיובו רק משעה דמוכח מתוכו) והנה בחי' רע"א הביא דהר"ן וה"ה כתבו דב"ח שבא לגבות מלקוחות ויש שני לקוחות בא' כתוב שקנה בה' בניסן ובשני כתוב בנימן סתמא דגובה מזה שכ' בו סתם ואין יכול לדחותו לבן ה' ניסן משום דזה רק תקנה דאין גובין ממשועבדים במקום שיש ב"ח לכן עליו לברר שהוא מוקדם משמע ג"כ משום דשעבודו עליו אבל כאן דשמא הלוקח קנה קודם ודנין על עיקר השעבוד מנ"ל ע"כ ואני לא אבין דהרי אף הלוקח שכתוב בו ה' ניסן שעבודו עליו אף דקנה קודם דרק משום תקנה אין גובין א"כ למה גרע הך דניסן סתם ומה לי ב"ת ולוקח דשניהם יש לדון על עיקר השעבוד או שני לקוחות דשניהם תקנה וע"כ דג"כ משום רעותא הוא ואף דכתבתי בחי' דהר"ן סובר דאין זה רעותא כ"כ מ"מ קצת רעותא הוי וגם בחי' בארתי דע"כ הש"ע לא. סבר כטעם הר"ן שכ' דאין שעבודו רק משעה דמוכת מתוכו דא"כ איך דוחים אותו הלקוחות של אייר וגם יש לעיין אי בלקוחות ג"כ לא נאמר דלא חל שטרו עד סוף ניסן ואם קנה בלא שטר ובלא זמן ודאי גובין ממנו וכמ"ש דא"כ יתן המוכר להלוקח שטר בלא זמן ובלא"ה לדינא פשוט דאין לדחות דברי הרא"ה:
אבני חושן על חו"מ סימן מד:
לסעיף ה'. ואם יש בשטר מחקים וכו' ואם הי' בזמן הוי כשטר שאין בו זמן. ר"ל ולעיל סי' מ"ג, סעיף א' מבואר דשטר שאין בו זמן גובין בו מב"ח ולכאורה צ"ע דילמא במקום המחק הי' כתוב בו חובתו דבעהש"ט ומחקו וכתב שם זמן ולא הי' זמן בתחילה וא"כ אף מבני חורין למה יגבה והי' נראה דבפ"ח הביא בשם השבו"י, דתמה דהא הב"י הביא בשם הרשב"א דפסול ולכן הי' נראה דהרשב"א פוסל היינו היכי דיש לחוש שהי' כחוב שם חובתו היינו דנמחק כל נוסח של הזמן והמחבר כאן איירי דמוכח דהי' שם הזמן כמו דחזינן דכתובה מתחיל ברביעי בשבח עד לבריאת עולם יש הרבה תיבות ונמחק באמצע והרי מנוסחו ידעינן דמן הזמן נמחק ולק"מ. והנה השבו"י מתרץ שם איזה חרוצים ועיקר מה שנראה לו דבתוספחא תני מחק ותלוי בגופו פסול שלא בגופו כשר ובגופו היינו התורף וסובר הרשב"א דזמן נמי תורף הוא עיין סי' ס"ה בסמ"ע ס"ק נ"א ס"ל כן והמחבר סובר דזמן הוי טופס לכן כשר. והנה המעיין רואה כמה רב הדוחק ואם הי' דעת הב"י לחלוק על הרשב"א הי' כותבו בב"י ואיך העתיק שם דברי הרשב"א וכאן פוסק להיפך גם מדברי הש"ך ס"ק י"ד משמע דדברי התוספתא אינו כגזה"כ ותיקון חכמים ובפרט שלא הובא בש"ס ומ"ש דהב"י סובר דזמן לאו תורף הוא פליאה בעיני אם יהי' מחלוקת בזה ולא שייך דיפלגו בזה רק בגט עיין בפר"ח באה"ע סי' קכ"ה אבל שטרי ממון מבואר דאין בו זמן כשר וגם מבואר דזמן הוי תורף וכל מה דחשבו היינו דהוי תורף לעצמו ואם חסר מקום הלוה פשוט דאין זה שטר כלל ובודאי כן פירש הב"י דברי הרשב"א דאם יש מחק בזמן פסול היינו דהוי כאין בו זמן ופסול בגופו לענין הזמן כמ"ש כאן וזה ברור לפענ"ד ולק"מ ומ"מ מ"ש לעיל ג"כ לא נדחה דאיירי דאין חשש שמחק חובתו דניכר מן הנכתב בצדו מה הי' כתוב בו ולא נמחק רק מהזמן ודו"ק:
אבני חושן על חו"מ סימן מה:
לסעיף ג. והשטר בגופו של עכו"ם וכו' ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב במה שכתוב בו. הרמ"א כפל דין זה והעתיקו לקמן ס"ס ס"ת ותימה בעיני דשם סיים הרמ"א דמסתמא קראו לפניו ולא אבין דכאן מבואר דאף ביש עדים שלא קראו ומ"מ נתחייב וכן הוא בדברי הרמב"ן ואולי יהי' איזה נ"מ בקראו לכן הוסיף דאף זה ודאי דקראו אכן לא אדע איזה נ"מ. ועיין באה"ע ס"ס ס"ו כה"ג דאין נאמן לומר שלא ידע מה שהי' כתוב בהתנאים דמסתמא קראו לפניו:
לסעיף ז'. הא דהרחיק שני שיטין פסול היינו לגבות ממשעבדי או אם הלוה טוען פרעתי אבל אינו יכול לטעון להד"ם לקמן משמע דאף בשטר שיש בו קנין אם לא מלאוהו יכול לטעון פרעתי ועיין שע"מ חמה דאם אינו יכול לטעון להד"ם ע"כ דחושבין שטר זה להעדאת עדים רק דאין לו דין שטר א"כ ביש בו קנין לגבי ממשעבדי ע"י הקנין לכן דחה דברי הש"ע וכ' דאף להד"ם יכול לטעון עיי"ש וזה ודאי רחוק לחלוק על הש"ע ונראה קצת ליישב ע"פ המבואר בסי' ל"ט דאף אם עדים אחרים ראו הקנין אין יכולין לגבות ממשעבדי ונאמן לטעון פרעתי כ"ז שאין עדי הקנין לפנינו דשמא פרעו והודיע לעידי הקנין וה"נ דאין לו דין שטר לא מיחשב כאלו העדים העידו לפנינו רק כיון דמפי כתבם לא הוי דהא הי' יכול למלאות אף דאנחנו ידעינן שהי' בו קנין לא הוי כאלו הם לפנינו ואמת כי הסברא דחוקה רק מ"מ כתבתי קצת טעם להציל מקושיא הנ"ל:
אבני חושן על חו"מ סימן מו:
לסעיף ז' ויכולין להעיד עדות זו מפי כתבם. הש"ך השיג ע"ז כיון דלא קיי"ל כר"ת אין לחלק בין נשתתק או לא והתומים פי' דכונת הריב"ש כיון דקיום שטרות דרבנן יכולין לסמוך על ר"ת והב"מ באה"ע השיג עליו דאין זה שום סברא גם השיג שם על הב"ש ואך כ' פירוש אחר בדברי הריב"ש שכ' כיון דקיי"ל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד לכן ג"כ מקיימין מחוך כתבם והבין הש"ך כמו דמקילין לענין זה ה"נ לזה (וזה ודאי דוחק שתלה בזה) אכן ר"ל דכל דנכתב שלא מדעת המתחייב הוי מפ"כ אבל כאן דלא בעינן דעתו אם השני עדים כתבו יש לו דין שטר ולא הוי מפ"כ ע"כ והוא עצה עמוקה בלשון הריב"ש אכן ודאי דא"כ לא קיי"ל כן דודאי הפוסקים סברי דכל דבר שאין בו חיוב אין לו דין שטר ובפרט לשיטת הרמב"ם דכל שטר הוא רק תיקון חכמים לא שייך בשטר כזה ודו"ק:
שם. מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא. התומים הביא דברי העיטור התמוהים דבתחילת דיני קיום חושב כל הקיומים ואיך כותבין וחושב עד ודיין מצטרפין וכותבין בא לפנינו עד השטר והא הדיין וכו' ואח"כ כ' מימרא דשמואל דעד ודיין מצטרפין והלכתא אין מצטרפין עיי"ש בתומים דחק למצוא אופן והנה יש ליישב דמבואר בדברי הנ"י על המסכתא כ' דעד ודיין אין מצטרפין דשמא העידו לפניו שקר (נראה כונתו בשלמא אם יקיימו שני דייני קיום הא בלא"ה ד"ת א"צ קיום רק חכמים אמרו לקיים לכן בהכי סגי אבל דיין אחד הא לא ידע ממנה שבשטר ולאו עד (הוא) ואח"כ כ' דאם הקיום הוא דהדיינים עצמן הכירו חתימת העדים שפיר עד ודיין מצטרפין וא"כ נוכל לפרש כן דברי העיטור ואכן י"ל דתחילה חושב כל עניני קיום אף דלאו הלכתא רק לשמואל ופסק דאין מצטרכין עיי"ש ודו"ק כי כן נראה אף דישבתי דבריו:
אבני חושן על חו"מ סימן מז:
דסעיף א'. מלוה שאמר וכו' וכתוב בו נאמנות. הש"ך חולק דסתמא דש"ס דבחב לאחרים אינו נאמן והפ"ת הביא דברי השבו"י עיי"ש שכ' דמה שכ' הש"ך סתמא קתני היינו משום דאיירי באמנה דעל טענת אמנה א"צ המלוה לשבע והוי כיש בו נאמנות וה"ה דנשמע דאם טוען נתפרעתי איירי ג"כ באופן דא"צ לשבע והיינו ביש בו נאמנות עיי"ש בשבו"י וכבר כתבתי דבמחכ"ת של אלו הגאונים טעות פלט קולמוסם ונתחלף להם טענות מלוה בטענת לוה דהבע"ח אף נגד טענת אמנה מצריך דיש בו נאמנות כדי שיוכל לגבות אף אם יטעון הלוה פרעתי לכן שטרא מעליא הוא ואין המלוה נאמן במיגו דהי' אומר דנפרע ולא הי' גובה אם הי' טוען הלוה השבע לי שלא פרעתי לכן נאמן לטעון אמנה ושפיר כ' הש"ך דהש"ס והרמב"ם וכל הקדמונים סתמא אמרו אף באין בו נאמנות ועיין בחי' שבארתי באריכות: שם אינו נאמן. הש"ך ס"ק ט' כ' הא דכ' הרא"ש דאין ב"ח גובה מעיסקא היינו מפלגא פקדון גם כ' דמעות פקדון דמותרים דיכול להשתמש בהם הוי כמלוה ובעניי נראה דגם מפלגא מלוה אינו גובה דהרי אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וגם במעות פקדון כ"ז שלא נשתמש בהם לאו שלו כמ"ש הח"צ בהגהות הטו"ז סי' ע"ג וכן הסכימו כל האחרונים דאם המפקיד בא ליטול המעות אין יכול ליתן לו מעות אחרים ולא זכה בהם הנפקד ורציתי קצת להרחיב הדיבור ואך מצאתי בש"ע הקטנים הנדפס עם באה"ט נדפס שם הגהה מהגאון בעל אבן העוזר האריך להשיג שם על הש"ך ודבריו ברורים אך מה שהוסיף שם ואמר דאף אם כבר השתמש עם המעות כל מה שקנה עבורם אין הב"ח יכול לגבות מהם וכ' דאל"כ איך יתקנו תכמים מילתא דאתיא לידי פסידא וגם פשוט לי' דאף החליפין ודאי לא נעשו מטלטלין אצל בניו דאיך יתקנו מילתא דאתי לידי פסידא דילמא ימות ויהי' היורשין פטורין אין זה ראי' כלל דא"כ אף לעסוק בהם איך רשאי דילמא יפסיד ולא יהי' לו מה לשלם וגם אין זה רק אומדן דעת המפקיד ובאבידה הא עדיפא דישמור אותם ולדבריו דאותן החליפין הם כמו הדמים למה בגזלן מבואר בש"ס פ' הנוזל ומאכיל דאם הגזילה אינה קיימת ולא הניח אחריות נכסים אין היורשים חייבים לשלם והיינו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו ואף דהתליפין ישנם ובהפקיד מסתמא בצרורין וחתומים והשתמש שלא ברשות נעשו מטלטלין אצל בניו ובהשתמש ברשות לא נעשו מטלטלין אצל בניו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וביען כי הדברים היו אצלי פשוטים לא רציתי לעיין ולהרחיב הדברים אכן בזמן הרבה אח"כ ראיתי שהתומים חולק בסי' ע"ג על הש"ך ובנתה"מ במשה"כ הביאו אכן מ"ש הנתה"מ ואפי' השתמש זה לא מדברי התומים הוא רק הוא מדברי האהע"ז גם מצאתי בס' מ"פ מהרב הגאון מטארנא שהשיג על האהעו"ז כמ"ש והאריך הרבה:
אבני חושן על חו"מ סימן מח:
שנמחל שעבודו. כל האחרונים הסכימו דאף מבני חורין אינו גובה אכן קשה קושיית הריב"ש דמה פריך הש"ס תיפוק לי' דהוי לי' מוקדם הא מוקדם גובה מב"ח והריב"ש דייק מזה דאף מוקדם אינו גובה מב"ת ואכן אנן קיי"ל דמוקדם גובה קשה וראיתי כי כל התירוצים דחוקים עיין תומים וס' מקצוע בתורה ולי יותר נראה דנכון ליישב דפריך רק על הלשון דר' יוחנן דאמר אינו חוזר ולוה בו משמע לכתחילה והרי בלא"ה הא מוקדם הוא גם נקט האיסור גבי לוה דאסור ללות בו משמע אף דדעתו ודאי לפרוע וגם משמע אף דהמלוה אינו יודע כלל שהוא אותו שטר שכבר לוה בו והלוה לא יהי' נאמן כלל מ"מ אסור משום דיבא לגבות מלקוחות שלא כדין ע"ז פריך ותיפוק דהוי מוקדם:
הפ"ת הביא דהעבה"ג כ' דיש לו כמה הוכחות דאף בכת"י שייך נמחל שעבודו ואך כל האחרונים כתבו דלא שייך בכת"י וכבר בא לפני שאלה בכתב בלא זמן ומכר באותו שטר בשנה השני' ובחמץ שצריך להקנות המקומות צריך שטר דוקא ודאי באיסור יש לחוש קודם הפסח לכתוב שטר אחר ולא נפניתי לעיין בדיעבד תוך הפסח:
אבני חושן על חו"מ סימן מט:
לסעיף ז'. אם כתבו העדים אמר לנו יוב"ש שליט"א וכו' אבל אם כתב אני יוב"ש שליט"א חיישינן שמא הערים. כבר הארכתי בזה בחי' ס"ק ח' דמה שכתבו דעת הרשב"א הוא עיקר אם כ' בלשון הלוה ר"ל דלא כתבו העדים לכן לא דקדקו וכתבתי שם להקשות עיי"ש וחוץ מזה עוד קשה לי הא ע"כ שני העדים לא אחזו בקולמוס ואם אחד כתב הרי השני לא דקדק ובפרט אם סופר אחר כתב וא"כ מאי נקטו החילוק באם הוא לשון העדים וגם מ"ש התומים דבגט כיון דהוא לשון הבעל לכן כשר בשינה וחוץ מ"ש דלא יתורץ בזה קשה הא אינו תלוי בלשון רק מי כתב כיון דהאיבעיא שם בכתובות איירי דהלוה כתב וצ"ע:
לסעיף ח'. ואם יש בידו שובר מאחד וכו' שיאמר לכ"א אתה כתבת לי זה השובר ומיהו אם יכתבו הרשאה יגבה שהרי מודה שלא פרע רק לאחד. צ"ע דמיד שאמר לראשון אתה כתבת לי השובר ע"כ מחויב להשני וע"כ ס"ל דאיירי בטוען הלוה שמא או דאיירי דפרע ע"י שלית ומסר לו הממון שישלם לזה או לזה ואינו לפנינו והוא אינו יודע למי פרע. ולולי שיראתי מהפוסקים שלא חילקו הייתי אומר דוקא כה"ג איירי שלא פשע אבל באינו יודע חייב לשלם לכ"א כמו שהקשה הנתה"מ ס"ק ט"ז וצ"ע וגם בזה קשה מה להמלוים בזה ומ"ש מחנוני ופועלים:
שם עד שיכתבו הרשאה. האחרונים הביאו דברי תי' הגרשוני דבמקום דאיכא רמאי אין נזקקין להם והתומים תמה ע"ז והקצה"ח ס"ק ח' מתרץ דבריו ובעניי לא אב כלל דכי גרע זה ממנה שלישי דיהא מונח או לר' יוסי דהכל יהא מונח כי היכי דלודי אבל אם הודה ודאי מחזירין וא"כ כשכותב הרשאה ומצוה ליתן לזה למה לא נחזיר ושם דכתבו התוס' דלא מזדקינן להו דשם אין אנו יודעין שהוא שלהם ושמא שניהם משקרין והשלישי הוא מוחזק בו לכן אין מוציאיו אבל כאן מחזירין ודאי ע"י הרשאה ופשוט:
דסעיף י'. יוב"ש שקנה מיוב"ש השני אין המלוה וכו לטרוף. התומים הקשה על הרמב"ם דפסק במת האב תוך שלשים וחלקו הנכסים כבר נתחייבו הנכסים ותייבין ליתן לכהן והביא דהה"מ והכ"מ כתבו דהוא משום דקיי"ל כלישנא קמא דבכורות דכל השקלא וטריא הוא רק אליבא דר"מ אבל למאי דקי"ל כר"י לעולם נתחייבו הנכסים רק הקשה דקושיית רבא דהקשה הא נכסוהו דבר אינש אינון ערבין להיכן אזל וכמו דאינו יכול לגבות ממנו אינו בדין לגבות משדה שותפות או שקנה מחבירו ונראה ליישבו קצח דרך פלפול ע"פ מה שכתבתי כבר בחי' סי' א' לפרש דברי מהר"י באסן להקושיא למה בספק ממון אמרינן הממע"ה ומ"ש מספק איסור וכ' דא"כ יהי' ספק גזל ביד השני ופרשתי שלא תקשה מה שהקשה התומים הא אף בטוען ברי אין מחזיר וכתבתי ע"פ דברי הרמב"ם דספק מותר מן התורה ולכן אינו מחויב להחזיר ולא אמרו חכמים להחזיר כיון דפטור א"כ יהי' גזל ביד חבירו וכתבתי דלפ"ז בספק מצוה דכתבו האחרונים בראיות ברורות דמן התורה לחומרא עיין חו"ד סי' ק"י ודאי צריך להחזיר וא"כ כאן דאחד ודאי בכור ומגיע לכהן ה' סלעים וכ"א יש לו ספק חיוב שמא הוא הבכור הי' חייב משום ספק ורק מ"מ אם יגבה הכהן ממי שאינו בכור יהי' בידו ספק גזל אין יכול לגבות מספק ואכן אם יגבה מהנכסים אף דהם רק ערבים אין כאן גזל בידו של כהן כיון דהוא אף מספק חייב שפיר גובה ולא פריך רבא רק לר"מ דמחלק בין חלקו או לא ע"כ דס"ל דאין עליו חיוב לכן מדמה לה לשני יוב"ש דהוי כשאר תוב אבל לר"י דנתחייבו הנכסים שפיר גובה ואין זה גזל בידו ודו"ק: ובמה שעמד התומים בדברי הש"ס דאמר נכסוהו דאינש ערבין מה שייך ערבות והרי זה עיקר שעבוד שמחויב לשלם מהם וכ"ש למ"ד למפרע הוא גובה נראה קצת אולי כונת הש"ס כיון דכל זמן שהיו הנכסים בידו לא הי' יכול לגבות ממנו איך יגבה מהם אחר שמכרן והרי יאמר אתינא מגברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' וגם אי שתקת ואי לא אהדר שטרא למרי'. שוב ראיתי שגם התומים עצמו חקר למה לא יוכל לומר אי שתקת ואכן עיקר מה שגובין מלקוחות הוא מטעם למה לקחת שעבודי אבל באין יכול לגבות מהלוה אין הנכסים משועבדים וכן בקנו שדה בשותפות יאמר כל אחד אתה יודע שאיני חייב ואיך תגזול ממני והוא מחויב לחלוק:
במ"ש הרמ"א סעיף ז' באין השטר יוצא מתחת ידו אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם אין יכולין להוציא מידו תמה השע"מ דהנ"י לא כ' זה רק לפי פרושו בתוספתא אבל אנחנו מפורשים. את התוספתא במתנה אבל באומר הש"מ שחייב חולקין כמבואר בסי' רנ"ג סעיף כ"ט ועיקר דבריו דהיכי דיודע דחייב לאחד אין יכול לדחותם והשיג ג"כ על הש"ך סי' רנ"ג ס"ק ל"ט שכ' דיכול לדחות כ"א והביא הש"ך ראי' משובר דיש ללוה מיוב"ש דיכול לדחות שניהם וכ' השע"מ דשאני בשובר דטוען הלוה לכל אחד שפרעו עיי"ש ותימה דאגב רהיטא אישתמט לי' דברי הש"ע המחבר והטור דכתבו בהדיא דמודה דלא פרע רק לאחר ומה שתמה מלקמן סי' ע"ו סעיף ב' אמת דזה קושיא גדולה וכבר כתבתי דכן תמה הנתה"מ: השע"מ הביאו הפ"ת כ' דבהוציא שטר על יוב"ש וכ"א אומר כי הוא אינו חייב מועיל תפיסה כספק בשטר בסי' מ"ב ולא הביא שום ראי' ויש לעיין בזה כיון דהכא לאו משום מוחזק פטור רק דידעינן דאחד פטור בודאי ולא דמי לשם:
אבני חושן על חו"מ סימן נ:
אבל אם אין בו עדים מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מאחר נפל. מ"ש השע"מ דלהרמב"ן דלא מהני מיגו נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ה"נ לא מהני מיגו עיי"ש וכבר כתבתי בסי' מ"ז דלא אמר הרמב"ן רק בשטר מקוים וה"ה שטר שאין יכול לטעון פרעתי אבל שטר שיכול לטעון עליו חזקת ממון עדיף כמ"ש הש"ך ועיין מ"ש ר"ם מ"ו:
שם מאחר נפל. בתי' כתבתי דלרבותא כתב מאחר כ"ש ממני נפל וכתבתי דאולי א"צ לומר ממי נפל דכן משמע מלשין הפוסקים אכן טעמו לא אדע למה לא יוכל המלוה לטעון ברור ממי נפל דאולי הוא יודה דלא לוה ויתברר שקרו ואולי אין ה"נ דצריך לומר של מי הוא ואך יכול לומר על אחד שהלך למדה"י וכדומה וצ"ע:
אבני חושן על חו"מ סימן נא:
לסעיף ב' הוציא עליו שטר בע"א וכו' וי"א שגם אם טוען פרעתי נאמן. הפ"ת הביא דברי עה"ג שכ' דלדיעה זו אף בנכתב בו נאמנות נאמן הלוה לומר פרעתי כיון דיש לו מיגו דלהד"ם להכחיש העד ועיין שע"מ הביא דברי עה"ג והשיג עליו דביש בו נאמנות הכל מודים דהוי מחויב שבועה ואי"ל משלם והביא כמה ראיות לזה ותימה על הפ"ת שלא הביאו כדרכו: אבני חושן על חו"מ סימן נג:
שמא פרע לו אותו של ק'. כ' הב"ח דאם ידעינן שלא פרט כותבין לו ובס' מקצוע בתורה תמה דאף אם ידעינן שלא פרט דילמא יפרע לו אח"כ והמלוה יאמר שאין שטרו בידו ויכתוב לו שובר על השטר של המנה ואח"כ יגבה בשל החמשים וגם בדברי הרמ"א דכ' אפי' ידעינן האריך שם והנה אישתמט לי' דברי הטו"ז דכ' כן דאפי' ידעינן דלא פרע אין כותבין מחשש שמא יפרע אח"כ ואך בידיעת הלוה ומשמע מהטו"ז דיכולין לכתוב לו ומודיעין ללוה אח"כ וא"כ נראה דגם כונת הב"ח הוא דמודיעין ללוה: אבני חושן על חו"מ סימן נה:
והוא שלא יהי' אנוס. הש"ך כ' היינו אונס שכיח ולא שכיח או לא שכיח כלל ובחי' כתבתי דהיינו באופן דלא עשה מלוה עמו דבר רק הלוה קנס עצמו אבל בעשה המלוה איזה ענין ובעבור זה נתחייב הלוה כיון דאונס דפטור הוא אומדנא דע"ד כן לא נתחייב והוי דבר התלוי בדעת שניהם דלא הי' אמרינן אומדנא רק משום דהוי אומדנא גדולה אשר ידעינן דעל אונס כזה לא הי' מתרצה אם הי' עולה על דעתם להתנות לכן פטור דע"כ השני מוכרת להתרצות וא"כ באונס דלא שכיח כלל הרי מבואר ברמ"א באה"ע סי' קי"ח דנתחייב מטעם דהי' מתרצה אפי' אם היו מתנין שיתן הנדן אף אם תשתמד בתו כיון דחושב דזה ודאי לא יהי' שוב הוי כתלוי בדעת שניהם ולא אמרינן אומדנא וה"נ אונס דלא שכיח כלל ואח"כ נדבר בזה לדברי השע"מ לכן כפלתי פה. והנה צ"ע בעיני במ"ש הש"ך דבאונס דשכיח הוי לי' להחנות א"כ בלא התנה ט"כ נתחייב אף אם יארע אונס כ"ש דירד להתחייב באונס דלא שכיח כיון דבשעה שנתחייב הי' רחוק שיקרא אונס כזה וא"כ קשה למה בלא שכיח יתבטל התנאי ואך מדברי השע"מ נראה דלא איירי בדבר אחד והיינו דעשו ביניהם אין שייך בו השני אונסים רק אונס אחד בזה אמרינן דאם הוא דבר שיש בו שייכות אונס דלא שכיח בזה כ' דנתבטל התנאי גם נתהווה האונס ואם הוא דבר השייך בו אונס שכיח בזה כ' הש"ך דהי' לו להתנות אבל בדבר שמשכחת בו אונס זה ואונס זה והי' לו לירא מהאונס דשכיח ולא התנה שפיר נוכל לומר דאם אירע בו אונס דלא שכיח ג"כ לא נתבטל התנאי לפי מ"ש דכיון דלא התנה כלל נתחייב בכל אונס כיון דנתרצה אף לאונס דשכיח ומריש פ"ק דכתובות אין ראי' להיפך ממה שכתבתי וממה דמבואר פ' מי שאחזו במאן דזבין ארעא לחברי' וקיבל עליו כל אונס ואפוקי בי' נהרא דהוי אונס דלא שכיח כלל אמרינן דלא קיבל על עצמו וכן בתשו' מהר"ם אלש"ך בקיבל המוכר עליו אונס שוללים וצידד דשוללים של ספן לא קיבל דלא שכיח לולי דהוא בכלל שוללים דהתם הלוקח רצה שיקבל עליו המוכר ובלא שכיח כלל הי' הלוקח מתרצה כמ"ש לעיל דהוא דבר התלוי בדעת שניהם ואין זה ענין לסימן זה דהכל תלוי בדעת הלוה כמ"ש בתי':
והנה ראיתי בשע"מ לא חילק בין דבר התלוי בדעת שניהם או לא רק כ' דעיקר הוא אם הוא בכלל התנאי וכ' דבהך דריש כתובות דנתן גט ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ופסקי' מברא דהוי גט כיון דלא אתני וקיי"ל אף בדבר דשכיח ולא שכיח לא הוי אונס הוא משום דכיון דאסיק אדעתי' אונס שכיח ונתרצה שלא יתבטל לכן אף שכיח ולא שכיח אסיק אדעתי' אבל לא שכיח כלל לא אסיק אדעתי' ולא קיבל והביא ראי' מכתובות פ"ז בפטר אשתו משבועה דאמרינן כיון דאסיק אדעתה פטור פוגמת אסיק נמי אדעתה פטור שבועת של אפטרופסית ואמרה לי' דלא משבעת לי וכ' הרא"ש אבל בנעשית אפטרופוס לאחר מיתת בעלה דלא שכיח זה אסיק אדעתה הרי חזינן דבאסיק אדעת מילתא דשכיח אסיק אדעת מילתא דשכיח ולא שכיח והך דפ' מי שאחזו הנ"ל דאפוקי בה נהרא לא שכיח כלל לא אסיק אדעתו ובעניי הוא דמיון רחוק לומר כמו דהתם אסקה אדעתה והתנית עמו ה"נ בגט בלא התנה אסיק אדעתי' גם שכיח ולא שכיח גם התם מטעם אין אונס בגיטין הוא והוא בעצמו הקשה על סברתו מדברי הרא"ש פ' אלו טריפות גבי מחט שנמצא בעובי ביה"כ דהוי מקח טעות כ' אבל טריפות מחמת סירכא דשכיח ולא התנה סבר הלוקח וקיבל והרי גם מחט ומכה הוי שכיח ולא שכיח עיי"ש ואכן לפי מ"ש יהי' הדין באופן אתר דבהך דגט כיון דאונס שכיח לא התנה אף אונס אחר קיבל עליו ושם תלוי הכל בדעתו אבל בטריפות דהוא תלוי בדעת שניהם וסירכא קיבל עליו כמו אם תמות הבהמה שכתבו התוס' כתובות (ד' מ"ז) דהמוכר לא יתרצה לקבל עליו אבל במחט הלוקח לא יתרצה והמוכר מוכרח לקבל עליו ובלא שכיח כלל אדרבה דמי להך דאה"ע סי' קי"ח דבנהרגה ונשתמדה לא אמרינן אדעתא דהכי לא נתן הנדוניא וה"נ פסידא דלוקח כיון דנגמר המקח בלא תנאי ומ"מ כיון דהדברים לא נזכרו בשום מקום יש עדיין לעיין בזה לדינא ועיין באה"ע סי' נ' ובפ"ת ובמ"ש שם ובסי' קי"ח וקנ"ו:
שם ואם קנו מידו בב"ד תשוב קנה. עיין טו"ז לקמן סי' ע"ג דאם החוב הנשאר הוא מנה וקנס עצמו ג"כ במנה אם לא ישלם לזמן פלוני ושילם מחצה הקנס הוא ג"כ לפי ערך שנשאר חייב ומשלם מחצה קנס כמו באוביר ולא אעביד אשלם אלפא באוביר תילתא אמרו נהרדעי משלם תילתא וראיתי כי השע"מ חידש דאם קיבל על עצמו להעמיד לחבירו שני חפצים אחד במנה ואחד בעשרה זוז וקנס עצמו שאם לא יעמיד ישלם קנס מנה באופן המועיל והעמיד לו החפץ של מנה ולא החפץ של עשרה זוז מ"מ משלם מחצה והביא ראי' משבועות פ"ו מאן דאוזיף אלפא זוזי ואנת לי' קתא ונסכא ואמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו ופסק הטור כמ"ד אבד הקתא אבד חצי החוב ע"כ. והנה שם טעמא דנהרדעי לא ידעינן במשכון רק כן אמדוהו חכמים דהמקבל משכון שאינו שוה וקיבל ע"פ להפסיד החוב דעתו שיהי' זה לחצי וזה לחצי וגם שם יש פלוגתא בגמר' ובודאי אין לדמות שאר ענינים לזה והרי הקונה שני דברים במנה לא אמרינן דזה קנה בחצי מנה וזה בחצי מנה ומסתמא בקנס ג"כ מקבל לפי השיווי:
שם שליש שהחזיר שטר למלוה וכו' פטור. עיין קצה"ח וכל דבריו נכונים כי גם בש"מ מבואר כן בפ' הכונס גבי השוכר עדי שקר דפטור מד"א כ' טעם אחד שלא על ידו גבה רק ע"י העדים לכן הוי גרמא ובפ"ת הביא דהחת"ס השיג על כל הדין וכבר כ' הפ"ת דדחייתו לאו דיחוי ואכן מ"מ בהדין שהביא החת"ס שמסר החוב לאחר הדין כדבריו ולא עדיף מהדין של סי' קע"ו בפטר חובו וה"נ במסר ליד אתר ודאי חייב:
אבני חושן על חו"מ סימן נו:
לסעיף א"י השליש נאמן ואפי' הכחישו כבר כתבתי בחי' במ"ש הש"ך ס"ק ה' במי שמסר כלי לאחד ואמר פלוני שלמני ליתן לך אינו צריך להחזיר וכתבתי דפשוט כהסכמת אחרונים דאם השליח הי' נאמן לומר לקות או להד"ם נאמן בודאי לומר דנתן לו כלי זה לימנו לפלוני ועיין פ"ת ס"ק ב' בשם תשו' בית אפרים במי שאמר שראובן נתן לו כלי זה ליתנו לשמעון והוא מחויב ליתנו לשמעון וראובן מכחיש צריך השליש לשבע נגד ראובן ואף דהשליש צועק ממ"נ דאם איני נאמן אחזירנו לראובן כיון דעדיין הוא ת"י ואם אני נאמן למה אשבע אין משגיחין בזה ודבריו פשוטים דהרי נאמנות שלו אינו מטעם עד רק מטעם מוחזק וא"כ ודאי מחויב ליתנו לשמעון ומה שצריך לשבע הוא משום דראובן תובעו מסרת חפץ שלי וגזלת אותי או שגרמת בדיבורך שציוו אותך הב"ד ליתנו לפלוני ואך ראיתי בפ"ת לעיל סי' ל"ת הביא בשם תשו' שבו"י פסק בעד שהעיד וחייב את חבירו לשלם ואח"כ אומר שקר העדתי אם עדיין לא שילם הנתבע פטור העד שהרי עדיין לא הוציאו ממון ע"י עדותו והוא מוזר בו ומה דאינו נאמן להיות מוזר ומגיד לא הוי רק גרמא כיון דלא הפסידו רק בדיבור ועדיין לא נתן ושאני היכי דכבר הוציאו ממון קודם שחזר אבל בחזר קודם אתי דיבור ומבטל דיבור ומה שהב"ד מצוין לזה שיתן אינו מחויב העד לשלם ע"כ ולפ"ז א"כ ה"ה בנידן דידן כיון דלא מסר עדיין המפץ לשמעון והוא צוח שיצוו להחזירו לראובן א"כ לא הוי רק גרמא במה שאמר קודם דשל שמעון הוא והרי אף יכול לחזור מדיבורו ויאמר שקר אמרתי דשייך לשמעון ופטור נגד ראובן וכי משום דאומר דאמת אמרתי יצטרך לשבע ופשוט דלפי דברי השבו"י אין עליו שבועה:
והי' אפשר לחלק ולומר דשאני כאן כיון דראובן מסר המפץ לידו הוי כמאבדו בידים אם אינו מחזירו אך פשוט דז"א דהא כ"ז שהוא בידו לא הוי כנאבד כיון דמרוצה להחזירו לראובן ורק תרצה לחייבו על מה שמוסרו אח"כ לשמעון פשוט דז"א דהא כיון דנותנו ע"פ ב"ד הוי כנאנס החפץ ושומר פטור באונסין וא"כ כל חיובו ע"י דבורו שהוא של שמעון והוא ממש כדינו של השבו"י ודברי הב"א הוא פשוט בפי כל הפוסקים שצריך השליש לשבע. ועיינתי בשבו"י וראיתי שלא הביא שום ראי' לדבריו רק מדקדוק לשון הש"ע סי' ל"ת דייק דדוקא אם כבר הוציאו ומדעתו מחלק לומר דדיבור לא הוי רק גרמא ולא גרמי ובעניי דבריו תמוהים דמבואר בסי' כ"ה בדיין דנתחייב ע"י באם מה שעשה עשה וכן בסי' מ"ו באומרים אנוסים מחמת ממון חייבין לשלם אף שחוזרים קודם שהוציא וכן פשוט הוא שם בדברי הש"ך סי' ל"ח דבאומר שקר העדתי אף שעדיין לא שילם חייב גם עיקר הדברים שמחלק בין קודם שהוציא לחוזר אחר שהוציאו אין מובן כלל דאם קודם הוי גרמא משום דאין כאן מעשה ה"נ אתר ששילם ואם אח"כ חייב ע"כ לאו גרמא הוא א"כ אף קודם ששילם כיון דמוכרח הוא לשלם ואדרבה מצינו הרבה פעמים דמעיקרא חייב לקבל על עצמו אף דפטור אח"כ כמו בסי' נ"ה בשליש שהחזיר שטר למלוה דפטור וקודם שהוציא מחייבין אותו לסלק ההיזק וכן במכר לעכו"ם אמיצרא דישראל ולכן ודאי פשוט כמ"ש הש"ך דלעולם חייבין מדיני דגרמי אף בעדיין לא הוציא באם מוכרח לשלם ודברי השבו"י צ"ע:
וא"כ פשוט כאן בדינו של הב"א דהשליש מחזיר לשמעון והוא צריך לשבע נגד ראובן ודמי להך דסי' נ"ח דהתופס יוכל לומר להשומר מה לי בזה שאתה אומר שתפסתי לאמר מיתה אם היית אומר כדברי מפטור והתופס פטור והוא חייב לשלם. ולענין אם שמעון צריך ג"כ לשבע פשוט דאם טוען ברי צריך לשבע ובפרט אם השליש אמר שראובן צוהו ליתנו לו מפני שהוא שלו דצריך לשבע שהוא שלו אכן באם שמעון אינו יודע רק מפי השליש שזיכה בשבילו עיין תומים ונתה"מ דג"כ צריך ליתנו לשמעון אז אין שמעון צריך לשבע וכל הדברים פשוטים בזה:
לסעיף ג'. יש להם תרעומת. עיין פ"ת ס"ק ג' בשם תשו' שב יעקב בעובדא בראובן ששלח בנו לעיר אחרת ולוה הבן שם משמעון איזה סך והודיע לאביו ואף כי אביו כעם עליו אמר שיפרע לכן לא השגיח הבן לידע מזה ואמר שמת ראובן בא שמעון ותבע לבן ראובן מה שחייב לו ואומר ששלח את לוי עם השטר שיגבה מראובן ונתן לראובן השטר ולא גבה ממנו (היינו כי כן אמר לו השליח) ובן ראובן טוען כי מסתמא פרע אביו וגם שמע מאביו שפרע ובודאי כן הוא כיון דאין השטר בידו ופסק שם דאם השליח אומר שקיבל פשוט דבן ראובן פטור אך אם אינו לפנינו אף דיש חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ למעשה צ"ע אם לסמוך על חזקה זו שלא מסר השטר ער שפרע אכן אם השליח לפנינו ואומר שלא קיבל כדברי המלוה אף דעושה עצמו רשע שעשה שלא כדין מ"מ בטל הנאמנות שהאמינו בתחילה כמו בסי' ע"א שהאמין למלוה ונעשה כפרן דבטל הנאמנות והוי כלא האמינו להיות שליש ובטל מזקת שליח עושה שליחותו וחייב בן ראובן לשלם כיון שטוען רק שמא פרע לך אבי כן מוכן דבריו ובעניי אף שאיני כדאי להכריע דברי הגאון שב יעקב מ"מ נראה פשוט דבן ראובן ודאי פטור דדמי ממש להך דסי' ע"ה בטוען הלוה איני יודע אם פרעתי והמלוה ג"כ אינו יודע דפטור ואף דמבואר בסי' פ"ב וסי' נ"ט דנגד שטר בטוענים איני יודע חייב כאן הרי אין שטר בידו וכמבואר בסי' מ' דבנאבד השטר הוי כמלוה ע"פ וכיון דהשליח הוי נוגע אין יכול לגבות בשמא ויותר נראה דכאן אף לצאת י"ש פטור משום חזקה שליח עשה שליחותו ואף דלא אמרינן חזקה זו רק לחומרא אדרבה כאן דהוא להוציא שפיר אמרינן גם חזקה זו ובזכרוני שראיתי בס' בית מאיר דאף דאין זה חזקה גמורה מ"מ חזקה מסתמא לא שינה שליחותו הוי חזקה מעליא ואף כי שכחתי מקומו מ"מ בחפשי ראיתי כי השב יעקב נתכוין לזה במה שהביא תשו' רבינו בצלאל סי' כ"ט כי כן מצאתי בס' קה"י חלק מדות חכמים אות ח' כי כן כ' רבינו בצלאל סי' כ"ט (ופלא לי כי שם השיג על תשו' מהרשד"ם שפסק חזקה שע"ש אף לקולא בשליח שמכר שפחה על ז' שנים דלא חיישינן שעבר ע"ד משלחו ולפי דברי ר"ב שפיר סמך על חזקה שלא שינה) ואף כי השב יעקב כונתו בזה שכ' צ"ע אם לסמוך על חזקה זו היינו אם לסמוך על סברת ר"ב מ"מ כאן דבלא"ה פטור משום דטוענים שניהם שמא שפיר יש לסמוך לפוטרו מכל וכל ובפרט לפי מה שאכתוב עוד בסמוך בזה ומ"ש דאיתרע מזקת נאמנות השליש לא אבין למה צריך כאן נאמנות השליש בלא"ה ודאי כיון דמסר לו השטר שיגבה בו יכול הלוה לשלם לו ואם נתן לו השטר ודאי שילם כ"ש דשליש שהחזיר השטר ללוה הרי חייב לשלם בודאי לא החזיר השטר באם לא שילם ועיין ג"כ בחי' סי' נ"ח דלא שייך לומר שעשה שלא כדין במקום דחייב לשלם ומידק דייק שלא יתחייב ועיין ש"ך ס"ק י' דשליש שהניח לקיים השטר אינו נאמן שכבר נפרע דלמה הניח לקיים כ"ש החזיר את השטר איך יהי' נאמן שלא פרע ומ"ש דהחזיק כפרן ובטל הנאמנות לא אבין כלל דכי שליח שמחזיר השטר ללוה ואומר שפרע משום נאמנות שליח הוא והרי הלוה עצמו נאמן כיון שלקח השטר ולולי שאיני כדאי הי' נראה יותר דאף בטוען המלוה ברי כגון שטוען שאביו הודה שלא פרע אינו נאמן כיון דיש רגלים לדבר שאין השטר בידו והרי מבואר באחרונים דאף בא"י אם פרעתיך במקום דיש לספק פטור וגם במ"ש דאיתרע הנאמנות כיון דעושה עצמו רשע לא אבין דאימת איתרע ואדרבה כיון דאיתרע אין נאמן לומר שלא נפרע. סוף דבר דברי השב יעקב צ"ע ואין מובנים ודו"ק:
לסעיף ו'. בהגה השליש לא רצה לקבל השלישית ונשאר ביד השליח אין להשליח דין שליש. בחי' ס"ק י' החזקתי דברי הש"ך דכ' דאם יש להשליח מיגו יכול ליתן לשכנגדו ובחנם השיג עליו הנתה"מ וכעתדאתי להוסיף דנראה דאם הנתה"מ הי' מצייר לעצמו איזה אופן הי' מסכים להש"ך ואביא איזה דוגמא ששלח את השליח ליתן להשליש השטר בתנאי שאם לא ישלם הלוה עד שלשים יחזיר השטר למלוה והשליח יודע כי הלוה שילם אף כי לא נעשה שליש הרי מוכרח להחזירו ללוה ובזה ודאי לא יחלוק הנחה"מ דאף דאינו שליש מ"מ הא כל מי שבא לידו שטר פרוע מחויב לקורעו ואך אף אם נצייר עוד אופן אחר שהלוה שילם מחצה וקודם ששילם לא רצה לשלם רק שהמלוה ישלש השטר ועשה המלוה שליח שימסור השטר להשליח והלוה שהי' סבור שודאי השליש יקבל השטר שילם המחצה וכ"ז הי' בפני השליח וא"כ אם השליש לא רצה לקבל וכי יאמר הנחה"מ דיחזיר השטר ליד המלוה והרי הוא יודע דע"י שמסר לו המלוה את השטר לכן שילם הלוה מחצה ובענין כזה ודאי מוטל על השליח לעכב השטר ולבא לב"ד לספר הענין דאל"כ הרי מפסיד להלוה מה ששילם ורק אם השליח אינו נאמן כגון דיש עדים שמלוה שלחו ליתן לשליש ואין יודעין משום ענין ואין להשליש מיגו אז מוכרח להחזירו אבל ביש לו מיגו ודאי יודה הנתה"מ ודו"ק:
אבני חושן על חו"מ סימן נח:
לסעיף א'. בחי' ס"ק כתבתי דדברי הנתה"מ ס"ק ג' צ"ע רק דאם יש עדים דהמשלח מסר להשליח ליתנו על חוב שבשטר צריך לחזור ולא מהני תפיסתו לומר שהשליח מסרס על חוב אחר וכן כ' הדרישה והב"ח ונראה עוד דשייך ג"כ חזקה שליח עושה שליחותו ואף דאין חזקה זו מועיל להוציא כבר כתבתי בסי' הקודם בשם הב"מ ור"ב בתשו' סי' כ"ט דחזקה שלא שינה שליחותו הוי חזקה מעליא ורק השב יעקב מסופק אם לסמוך ע"ז ואולי אין ספק מוציא מידי ודאי ובפרט ששם כתבתי דאפשר דזה כונת מהרשד"ם ואך כאן נראה דאף בשינה השליח ואמר כי נותן על חוב אחר אין לו להפסיד בשביל שאמר שקר בעלמא וגם הרי כ' הרא"ש דיש חזקה שאין אדם מניח חוב בשטר ופרע על מלוה ע"פ ולמה נימא דאח"כ אמר לשליח אופן אחר: שם אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו והיינו שאומר לו אם תאמר כדברי תפטר. ופשוט דצריך התופס לשבע להשליח שנתן לו בשליחותו כיון דהשליח מפסיד וא"כ טענתו עם השליח:
שם בחי' ס"ק ב' כתבתי במ"ש הקצה"ח ונחה"מ דאם התופס טוען שאותו הדבר עצמו הוא שלו יכול לתפוס ואין לו בזה במה שיגיע היזק להשליח וכתבתי דמ"מ אין סברא לומר כן כיון דקיי"ל דיש תקנת השוק מקונה מגנב שאינו מפורסם דאף דידעינן דאינו שלו מ"מ חייב לשלם להלוקח. והנה נזכרתי כי הש"ך סי' שנ"ו כ' דבהגיע החפץ ליד בעלים לא עשו תקנת השוק ואך עיינתי שם וראיתי בנתה"מ שם פירש דברי הש"ך דוקא בלא הי' ביד הלוקח רק קנאו בקנין אתר אבל בכבר בא ליד הלוקח לא מהני מה שהבעלים תפסוהו ואף כי הי' נראה בתחילה דלשון הש"ך דוחק לפרש כן הרי בש"ך לקמן סי' ס' ס"ק ו' משמע כהנתה"מ וא"כ ודאי גם כאן שייך תקנת השוק דמה לי מכרו ללוקח או הפקידו כיון דהשומר צריך לשלם:
לסעיף ב'. בטל השטר. ובנתן נאמנות להמלוה כבי תרי והלוה הוציא כת"י סתם שנתן לו כ' הסמ"ע דלא נתבטל השטר והש"ך חולק והפ"ת ס"ק ג' כ' דבתשו' עה"ג הסכים להסמ"ע וכן בפ"ת סי' ע"א הביא דבתשו' ב"א הביא דהרי"ף בתשו' מבואר כהסמ"ע ויש קצח להסביר דבריו ע"פ דברי התומים דהקשה למה בנאמנות כבי תרי יכול לטעון סטראי והרי מיגו לא מהני נגד עדים פסולים וכ' דאי צריכין למיגו דלמה התנה נאמנות נגד עדים וכי חשד המלוה דעדים ישקרו ואך כונתו הי' דיהא נאמן לטעון סיטראי ולפ"ז שפיר י"ל דכת"י נמי לא מהני לסתור הנאמנות כיון דע"ז התנה שיהא נאמן לטעון סיטראי:
אבני חושן על חו"מ סימן ס:
לסעיף ג'. ואם חלה הניזון אין חייב ברפואתו רק דמי מזונות כמו שהי' ברי. הנתה"מ ס"ק ח' הביא דברי השבו"י דפסק בנתחייב לזון בתו או כלתו וילדה חייב ליתן לה מאכלים הראוין ליולדת ועיין בשבו"י שם דלאו דוקא בתו וה"ה לאחרת וכדומה ועיין פ"ת דהגאון רע"א חולק ע"ז דלשון הרמ"א דכ' אינו חייב במזונות רק כברי משמע דאף מאכלים קלים אינו מחויב רק אם התנה לזונו על שלחנו עיי"ש ובעניי נראה לפי המבואר בסי' ס"א דאין הולכין אחר לשון השטר רק אחר הכונה א"כ עכ"פ בבתו וכלתו דנראה דהי' כונתו לפטור הבעל מחיוב מזונות לאשתו וכן משמע בשבו"י ק"ב סי' קמ"ב ובתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ד א"כ ודאי הי' דעתו לפטור בנו וחתנו והם מחויבים ליתן ליולדת כפי הצריכה אף מאכלים יתרים ה"נ חייב הוא:
שם ראובן שקיבל עליו ליזון את שמעון ואשתו. עיין טו"ז במי שפסק ליזון בנו וכלתו דאף במת הבן חייב לזון כלתו וכבר כתבתי בחי' דהתומים חולק והנה חוץ מטעם של התומים צ"ע דהא בנו הי' חייב לזון אשתו וא"כ לא פסק לכלתו כלום רק הכל לבנו ואם מת בנו למה חייב ליתן ואולי גם לכלתו נתחייב ואך עיינתי בפ"ח באה"ע סי' קי"ד הביא דהב"מ והשבו"י והישועות יעקב חלקו על הטו"ז ועיינתי בשבו"י שם סי' קמ"ב וכ' הסברא כמו שכתבתי דעיקר לא נתחייב רק לבנו וכבר ציינתי לעיל דברי השבו"י והפמ"א ואך א"כ לא על הטו"ז תלונותינו רק על אדונינו הרשב"א ז"ל דהש"ך הביא בשמו דכ' דאין הבעל יורש בראוי וכ' הטו"ז דמבואר שם בהרשב"א דאף אותו הסך שהגיע בחיי אשתו (שם איירי דמתה היא) אין הבטל יורש דהוי כמלוה של אשתו כיון דלא גבתה ולפי דברי השבו"י הרי לא לה נתתחיב רק לו ולמה לא ישלם לו מה שאכלה. אמת כי סברת הרשב"א שנתחייב לה קשה עלי להבין דא"כ אף יאמר דאין מעשה ידי' לבעלה כיון דאינו זנה וזה לא שמענו וא"כ ודאי הסברא דרק לפטור את הבעל מחיובו נתחייב והנה על הטו"ז כבר כתבתי דרבים חולקים אכן במ"ש הרשב"א דאף מה שהגיע לו בחיי אשתו אינו מקבל צ"ע:
לסעיף ו'. המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב. עיין סמ"ע ס"ק י"ח דאף דקנין אתן לא מהני אבל לשון שמחייב עצמו ליתן מהני ועיין פ"ת בשם מהרי"ט דאף במחייב צריך דוקא שקיבל עליו אחריות אבל בלא אחריות לא מהני אף בבא לעולם ולפ"ז באומר אתן לך וקיבל אחריות לא מהני כמ"ש הש"ך מתנה אין כאן אחריות אין כאן וזה שכ' הש"ך ס"ק כ"א לתרץ דברי הבעה"ת דסותר עצמו ותי' דהרמב"ן איירי דמכר או נתן ר"ל דחייב עצמו ליתן וקיבל על עצמו אחריות והדבר פשוט רק ראיתי שהנו"ב ח' חו"מ סי' כ"ה וכ"ו וחתנו שם תמהו על הש"ך דא"כ מה הוא האחריות שכ' הרמב"ן והא עיקר הדבר שחייב עצמו ולכן חתנו דתה דברי הש"ך והנו"ב מתרצו בדוחק וגם ראיתי שנתכוין לאחריות היינו לגבות מלקוחות והנו"ב כ' דבנתן דבר שאין ברשותו לא אמרינן אחריות ט"ס ובעניי דברי הרמב"ן הוא ע"פ דברי מהרי"ט הנ"ל וכבר פרשתי דבריו בסי' ל"ט ואין ר"ל אחריות לגבות מלקוחות רק ר"ל אחריות על גופו והיינו דאף שכתבתי בשם מהרי"ט דאף בבא לעולם צריך אחריות היינו במחייב עצמו אבל במקנה דבר מסוים קונה מיד והוא שלו ואכן בלא בא לעולם דלא שייך קונה שהיא שלו רק ע"י חיוב לכן הוצרך לפרש דקיבל אחריות ודוק ודברי הש"ך ברורים:
שם ואם אין הדבר ידוע שהי' ברשותו על התובע להביאראי'. בחי' ציינתי לעיין בסי' ס"ו והיינו דאם אמר איזו חפצים הוא ודאי היו ברשותו כמו מוכר שט"ח דהוי כאומר שאינו פרוע שוב ראיתי שהב"י כאן הביא בשם בעה"ת דאמר כיון דאומר אלו הרי שהם בעין ואך משם אין ראי' דהביא זה בשם הראב"ד והרי הראב"ד בלא"ה חולק על הרי"ף. ועכ"פ כאן דאיירי במטבעות בלא"ה לא שייך כאן נמצא כמבואר בתומים סי' קי"ב בשם הראנ"ח ואף דכ' כאן שאין נושאים ונותנים בהם היינו במדינה זו דודאי לא איירי במטבעות שאוצרים אותן:
שם בהגהה אבל רבים חולקין וס"ל דכל האומר בלשון נתתי הוי הודאה ואין מדקדקין כיצד נתן. התומים תמה ע"ז דהא הר"ן דייק דשטרי דידן שטרי קנין הם מדאמר בש"ס וכולן בשטר וכן פסק הש"ע סי' קצ"א וא"כ ע"כ דלאו הודאה הוא ובפ"ת סי' רמ"ה הביא דכן הקשה הגאון הר"מ רוטענבערג גם דקדק למה שם כ' רק די"א דהוי הודאה וכאן כ' דרבים חולקין וכ' שם דכאן בסי' ס' דאם לא נאמר דהוי הודאה מתבטל כל השטר לכן לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה עיי"ש והנה חוץ דלפ"ז לא הי' צריך לטעם הודאה רק מסתמא היו ברשותו גם בתומים כאן כ' דבמקום דיש לחוש דלא ידע הדין יד בעהש"ט על התחתונה אף ביתבטל כל השטר. ואני כתבתי שם דכאן דאיירי במטלטלי ולאו בני שטרי נינהו ואין דרך להקנותן בשטר וכיון דשתי לשונות משמע אמרינן דלשון הודאה הוא (ובפרט בכ' מחמת שנתתי דפשט הדבר מחמת שנתתי כבר ולא מסרתים לכן הנני כותב) אבל בשדה אמרינן שטרי קנין הם כיון דיש לפרש דעכשיו נותן ולפענ"ד זה ברור. גם קושייתו מסי' רמ"ה דכ' י"א נראה דשם אדרבה הכל מודים דהרי כתב שם הרמ"א אם אמר נתתי בלשון הודאה ולא אמר סתם דאמר נתתי דהוא לשון רק ר"ל דאמר לשון הודאה ג"כ היינו דכתב לו מודה אני שנתתי ומ"מ כ' לשון י"א משום דבגמר' אמרו וכולן בשטר וכ' הר"ן דלשון הודאה א"צ שטר וכיון דאין מבואר רק בר"ן כ' לשון י"א כדרכו כיון דבגמר' י"ל דאף זה כונתו דנותן עכשיו:
שם. הנתה"מ סוף ס"ק ט"ו כ' בשם תשו' הרמ"א דאם כתב שתי לשונות היינו אני נותן ולשון נתתי הולכין אחר התחתון ובעניי אין מוכרח דאמת דבתשובת הרמ"א איתא אם כתוב בתחילה אני נותן מ"מ כיון דכתוב אח"כ נתתי לשין הודאה הוי כמו ספל וקפל ואולי לא כ' זה רק לרווחא דמילתא אבל לא יאמר דבאם כ' בתחילה לא מהני דאולי דומה להך דסי' רפ"א דאם כ' לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין כי כן דרך התשובות כותבין לרווחא דמילתא אף דא"צ דוקא לזה וצ"ע: