אור ברסלב

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ

סימן א

אבני החושן - הקדמה:

הקדמה ב"ה אהלל שם השם בתוך רבים אשר טוב גמלני וזה קרוב לשלשים שנה אשר יצא ספרי "אבני משפט" על ח' אה"ע ונשא חן בעיני כל רב וצורב ומאז עד עתה היו לי געגועים להוציא חבורי על כל ד' חלקי הש"ע ולא עלתה בידי עד עתה אשר עזרני השי"ת להוציא לאור ספר הנוכחי אבני החושן ואבקש יכל מעיין בספרי שיעיין בעת למודו כי אין לי לשון למודים וכבר אמר לי ידידי המנות הרב הגאון ר' מאיר אריק זצלה"ה אב"ד בק"ק טארני כי גתן עין לכל חבורי על אה"ע ולא השאיר אף דבר אחד ואמר כי כל דברי מזוקקים ונכונים וברורים (רק כ' לי כמו שמונה דברים אשר מצא בספרים שקדמוני כמו בס' המקנה שלא הי' אתי) הרב הגאון הנכבד מו"ה יהושע פנחס באמבאך ע"ה בעה"מ ס' שו"ת אהל יהושע אמר בי עליתי על כולם (כזה"ל עהר האט אינז אללע איבערגעטראפין) וכל מעיין בספרי יתפלל עבורי מאת השי"ת שאזכה להדפיס חבורי על או"ח ויו"ד כי תה"ל הכל יעידו כי ספרי יכול להתדמות לספרי דורות שקדמוני מאה שנה ואך ביען כי לשוני קצת אינו מסודר בלשון למודים אבקש לעיין בישוב דעת ואכתוב לדוגמא אשר רב אחד אמר לי שאינו מבין מ"ש בתי' שם לאה"ע סוף סי' כ"ו שכתבתי דרך חידוד ודרך אגב לכן אם אפרשו כאן ואם יש למעיין ספרי אבני משפט הנ"ל יראה איך יעיין בו ומזה ישפוט על כל הספר:

ושם הקשיתי בפשט הש"ס ריש החובל דילפי ר"א ור"פ דעין תחת עין ממון דהרי אמרה תורה ורפא ירפא ליתן ריפוי במקום נזק וצער במקום נזק ואי אמרת עין ממש כי היכי דהאי בעי אסיא ההוא נמי בעי אסיא והוי לי' צערא עיי"ש והדבר אינו מובן כלל דמה לנו בזה שהוא צריך אסיא וכי מפני זה לא ישלם הפסד שהפסיד לחבירו והוא תימה לכל מעיין ואמרתי דהנה הקשיתי למה רא ילין בפשוט דהרי כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ולק"מ ואיך נסמא עינו דהוא חמיר ממלקות (מבואר שם וגם ריפוי וע"כ דעין תחת עין ג"כ ממון והוא קושיא נאה ותרצתי דאין לפטור משום כדי רשעתו רק היכי דהוא עתי שמות כמו סימוי עין והיזק ממון מטעם אדם המזיק אבל אם הוא שם אחד כמו דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו אין זה שתי רשעיות כיון דעין סימא וגם ממון והוי כאשר עשה וראי' לזה מדבדי התוס' כתובות (ד' ל"ב ע"ב) ד"ה שלא השם דכתבו דאין סברא הני דרצו להלקותו וגם להפסידי ממון דלא נעביד בהו תרתי ונראה כונתם כמ"ש דזה רק רשעה אחת כאשר זמם וה"נ כאן ולפ"ז הכל ניחא דאין לנו לחייבו תרתי דקלב"מ מה תאמר כאשר עשה כן יעשה לו הרי כבר גם הוא בעי אסיא ונתקיים כאשר עשה:

והנה אגב אבאר שראיתי בפ"י שם שדחה דברי התוס' מדינא והרי מצינו ובסנהדרין ד' ט') נהרגין ואין משלמין ממון אף דרצו לחייבו תרתי ולפ"ז נדחו לכאורה גם דברי אך בעניי אמרתי כי לק"מ לפי מה שהסברתי כונתם דלא כתבו כן התוס' רק במלקות וממון דנפקא מכדי רשעתו וכיון דזממו הוי רשעה אחת אבל מיתה וממון דנפקא מלא יהי' אסון הא אם יהי' אסון לא ישלם לעולם היכי דחייב מיתה לא ישלם ודו"ק כי זה נכון הראיתי רק לעיין בספרי גם ציינתיו יען כי הוספתי לתרין קושיות הפ"י ובזה אבקש עזר מכל לומדי זמנינו לסמוך אותי כי יותר מכחי עלה הוצאות להדפיס ספרי וכל מעיין יחזיק לי טובה ואקוה כי יתנו עין לדברי: דברי הכותב בלב נבאב שלמה רייזנער בן לא"א אשר זעליג רייזנער ונכד להרב הצדיק הקדוש ד' מנחם מענדיל מק"ק פריסטאק ורימאנאוו זי"ע: חו"מ

סימן א:

הלכות דיינים:

סימן א:

א) בזמן הזה דנים הדיינים. עיין בהמפורשים דאין כח להדיינים בזמן הזה רק מדרבנן וז"ל האורים אבל בזמה"ז בטלה מצוה של מינוי הדיינים רק חז"ל מתקנות העולם תיקנו אף שאינם סמוכים ושליחות דקמאי עבדינן וכל דתיקון רבנן כעין וכו' לכן צריך להושיב דיינים בכל עיר וכו' ובעיני הוא תימה דהרמב"ם כ' דהא דבני נח מצווין על הדיינים היינו להושיב דיינים וא"כ וכי גרעו ישראל מב"נ וא"כ ודאי הי' נראה דהדין שכ' הש"ע סי' ח' דבאין חכמים שידונו מ"מ ישיבו הטובים שבהם הי' נראה דמדאורייתא הוא והנתה"מ ס"ק א' הביא דהרמב"ן והרשב"א כתבו שהוא מדרבנן י"ל דהרמב"ן לשיטתו דבני נח אינם מצווים על העמדת דיינים רק מה שמצווין על הדינים ר"ל שלא לגזול ולגנוב ואף לשיטתו נראה דאם רואין שהם פרוצים חייבין למגדר כמ"ש בסי' ב'. ובמקום אחר כתבתי דהא דאמרינן ב"ד חייב כגון מי שאין לו אב דחייבין ב"ד למולו וכדומה בזה כל ישראל נקראין ב"ד וה"נ כאן חייבין כל ישראל למיגדר אבל א"צ להושיב דיינים שלא יפרוצו אבל לשיטת הרמב"ם לכאורה קשה מה שאמרו בש"ס דעבדינן שליחותייהו משום נעילת דלת ולמה לא יתחייבו אף באין סמוכין עכ"פ כבני נח ואף שראיתי בפי' המשניות להרמב"ם סוף פ' גיד הנשה שכ' שכל אלו המצות שנאסרו אינם מפני שהקב"ה אסר לנח או שנצטוה אברהם אע"ה רק שמרע"ה אסר לנו כמו שנצטוה בסיני עיי"ש ואכן פשוט דמ"מ לא נתבטל שום מצוה וליכא מידי שאסור לב"נ והותר לישראל ולכן הי' נראה בעניי דרק לדון בספיקות ואין הגזילה ידוע ורק להשביע וכדומה בדברים שאינם מצד הסברא ורק מגזה"כ צריך שליחותייהו אבל ביודעין שזה ודאי חייב לזה צריכין בודאי לדון ואולי יתיישב בזה מ"ש הרמב"ם דשבת וריפוי גובין בזה"ז והקשו עליו דמילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו ולפי הנ"ל י"ל דזה הוי דבר ידוע ואין דומה לנזק דצריך שומא כעבד לכן הדין רק לכופו שיפייס לבעל דינו כן הי' נראה קצת לפענ"ד ואך צ"ע כי לא ראיתי ספר שיתעורר בזה:

ב) וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע לחבירו וכו' אין דנין. התומים סוף ס"ק א' הביא דברי המרדכי ס"פ המניח דמשמע מדבריו דתוקע לחבירו דא"צ לשומו כעבד דשומתו ידוע מגבין בבבל והקשה מהא דמילתא דלית בי' ח"כ לא עבדינן שליחותייהו וכן בהא דאמר לרכובה שלש שלח לי' קנסא קא מגבית בבבל ונראה דהנה לקמן סעיף ה' כ' הרמ"א כל קנסות שקנסו חכמים על תקנתן גובין בכל מקום ולכאורה הוא שלא כדברי המחבר כאן ונראה אף שהרמ"א הביא זה בשם המרדכי וע"כ דפירש דברי המרדכי דפ' השולח דמחלק בין היכי דהוא קנס חכמים לבין היכי דעשו תקנה וגזרו דמי שיעבור על התקנה יקנוס בכך וכך אז דנין. אכן המעיין במרדכי שם משמע דסבר דכל קנס חכמים גובין דז"ל שם דהא דאין דנין דיני קנסות בבבל היינו קנסות הכתובות בתורה כאונס ומפתה אבל דברים שבאין חכמים לקנוס מעצמן כגון ע"י תקנתן קונסין בכל מקום ע"כ הרי דכל קנס הבא ע"י תקנת חכמים גובין ומה שהקשה התומים מהא דרכובה שלש אדרבה משם נראה דיהי' להמרדכי תנא דמסייע והוא רש"י דפירש שם וז"ל מנהג דיינים כך הוא ע"כ ואינו מובן למה לא פי' כפשוטו דכך אמרו חכמים משמע דסובר ג"כ כהמרדכי דבתקנת חכמים גובין לכן פירש דרק מנהג הדיינים הי' כך וא"כ אין שומתו ידוע לכן שלח לי' קנסא קמגבית בבבל אבל (כד: ל"ו) בהתוקע לחבירו לא משמע ברש"י כן:

ג) אין דנין אותו אלא מומחין. התומים ס"ק א' הביא דהב"ח כ' דדוקא לכפי' בעינן מומתין אבל בדין בעלמא בלי כפי' לא בעי מומחין והקשה עליו מדברי התוס' סנהדרין (ד' ב') ד"ה לבעי מומחין דכתבו וז"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי אבל אלקים לאו אמילי דעשוי איירי אלא בדין בעלמא הרי דאף בלא כפי' בעי מומחין ע"כ ולא אבין למה דחה דברי הב"ח הרי בעצמו פירש כונת התוס' דמתרצים בזה מה שהקשו דכאן משמע דיליף מומחין מאלקים והתם יליף מלפניהם ומתרצים דבגיטין איירי בשאר דברים כמו גט שדינו חרוץ וא"צ המומחין רק לכפי' וזה אין למילף מאלקים דהתם בדין איירי ע"כ וא"כ שפיר יתפרש דאלקים נמי בכפי' לדין איירי ולשאר דבר כמו גט יליף מלפניהם ותרווייהו איצטריך דלפניהם אאלקים קאי וכן מפורש בתוס' ב"ק (ד' ט"ו) שכתבו דמלפניהם יליף שאר דברים דאין כופין רק במומחין ומשמע שם כמ"ש ולא דבשאר דין איירי בלא כפי' וגם לפי דברי התומים יקשה דשם בתי' הראשון כתבו התוס' דמאי דאמר בגיטין דיליף מלפניהם אאלקים סמך ולפי תי' זה ע"כ דאף דין בכפי' איירי ולא משמע כלל מהתוס' דתי' השני חולק על תי' הא' עיי"ש אך בלא"ה נראה דהב"ח לא קאי לענין כפי' בכלי הדיינים רק איירי בכפי' לירד לנכסי הלוה וכפי' בכלי הדיינים יליף מאשר תשים לפניהם וא"כ ודאי הסברא פשוט כהב"ח ודבריו ברורים גם הקצות בס' ג' סק"א מיישב כן דברי הב"ת:

והנה מדברי התוס' האלו דכתבו דיליף כפי' דאינו רק במומחין משום דדרשינן מאשר תשים אלו כלי הדיינים יהיו לפניהם היינו לפני מומחין נשמע דרק במומחין בעינן כלי הדיינים והסמ"ע מפקפק בס"ק א' דלמה לא הביאו הפוסקים שהדיינים צריכין שיהיו לפניהם אלו הכלים יוכ' דאולי רק בסמוכין בעינן כלים אלו ולפי דברי התוס' הוא מוכרח וגם מה שהקשו דהא ר"ה אמר אפיקו לי כלי וכו' אדרבה משם ראי' דלא היו נוהגין כן בכל ב"ד:

ד) וי"א דוקא גזילות דשכיחי וכו' אבל גזילות ממש לא שכיחא ואין דנין. ראיתי בס' ים התלמוד הקשה מהא דב"ק (ד' ט"ו) דאמרינן גבי כלבא דאכל אמרי אי תפס לא מפקינן מיני' מאי קמ"ל דלא מפקינן הא אף אם תפס אחד בגזילה לא מפקינן. והנה אין כאן התחלת קושיא דהא מבואר כאן דאם הגזילה בעין מפקינן ושם לא מפקינן ולדברי הב"ח שהבאתי ס"ק הקודם דלדון בלי כפי' לא בעינן מומחין קמ"ל דשם לא מפקינן כלל וגם התם אם תפס שוב אין יכול הנתפס לחזור ולתפוס עיין נתה"מ ס"ק ה':

ה) עדים שהעידו שקר וכו' דנין אותן. הנתה"מ ס"ק ג' הקשה למה משלמין והרי אינו לוקה ומשלם ותי' כיון דבמקום מומחין חייבין ממון מכאשר זמם דאז משלם ואינו לוקה ממילא אינן בני מלקות לכן אף אנן דנין אותן ממון של דינא דגרמי והוציא דבמקום דאין עליהם חיוב מכאשר זמם אז פטורין לשלם אף עכשיו מטעם מלקות ואין חייבין מדד"ג ע"כ. והנה קושייתו בלא"ה לק"מ דאנן קיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין ואי לא ברירא לי' אי קיי"ל כר"י דאולי הלכה כר"ל דאף חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין דכן ראיתי לקצת מפורשים דכתבו דמשמע דרבא סבר כר"ל (ולקמן בה' חובל דחיתי זה) א"כ לא נתיישב ג"כ בתירוצו שכ' דכיון דיש ממון דכאשר זמם ממילא משלם אף שאר ממון דכבר הוכחתי בחידושי לאה"ע סי' כ"ו דהיכי דנפטר ממלקות ע"י ממון שגילתה תורה מ"מ עדיין נשאר עליו חיוב מלקות אליבא דר"ל דלהוי חייבי מלקות שוגגין אף דאינו לוקה ויפטר מממון אחר כמו דמשמע מתוס' כתובות ל"ב דכתבו דבושת ופגם היינו חובל דממונא משלם ולא לקי ומ"מ פריך שם הש"ס הא אינו לוקה ומשלם ופירשו התוס' דפריך למה משלם ואין כאן מקומו להאריך בזה. שיב מצאתי סברא זו בקצה"ת לקמן סי' ל"ת גם בלא"ה סברת הנתה"מ צע"ג דהא כאן התשלומין דכאשר זמם אין משלם וא"כ הוי רק חייבי ממון שוגגין וזה לא שמענו דיפטרו מן המלקות וא"כ ודאי עכ"פ חייבי מלקות שוגגין איקרי והדרא קושיית הנתה"מ לדוכתי' וע"כ הוא משום דקיי"ל כר"י אך דחקתי לפרש דבריו דכונתו דעדים לא איקרי בני מלקות כלל אך מ"מ העיקר כמ"ש: ו) עדים שהעידו שקר והוזמו והוציאו ממון ע"פ דנין אותן ומחייבין אותן לשלם. הסמ"ע ס"ק ט"ז כ' דוקא הוזמו דנאמנים האחרונים מן התורה וכו' צריך לי עיון גדול בזה דהרי התורה לא האמינה רק באם הוא עדות שאתה יכול להזימה וא"כ בזמה"ז מה לי הכחשה או הזמה כיון דאין דנין דיני קנסות ואף כי הטור לקמן סי' ל"ח כ' דאם באין על גופן של עדות מהדין שיהיו אחרונים נאמנים כמו עדות שמעידין בשנים שחיללו שבת ולפוסלן לעדות וא"כ אף בזה"ז נאמנים וע"כ הטור לסברא בעלמא כ' כן דהרי בש"ס אמרו חידוש הוא דמה חזית דציית להני וכו' וא"כ באם הוציאו ממון וא"א למיהדר אף בהכחשה באין על גופן של עדות ולקמן סי' ס"ח כתבתי דמשמע מהש"ס דכל שהעידו והיו נאמנים בתורת עדות אף בבאין להוציא מן העדים אין האחרונים נאמנים ואך לפ"ז בהזמה ג"כ למה יהיו האחרונים נאמנים בזה"ז ובפרט להסוברים דבממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה הרי חזינן דאחר שהוציאו לא האמינה תורה האחרונים יותר ואיך בזה"ז יוציאו מהם וצע"ג לפע"ד:

ז) שהעידו שקר והוזמו הסמ"ע ס"ק ט"ז כ' דוקא הוזמו אבל הוכחשו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועיין קצה"ח לקמן סי' ל"ח דאף בהוכחשו אם תפס מהם לא מפקינן מיני' ולדעתי צ"ע דא"כ אף בלי תפיסה כיון שכבר הוציא התובע ע"פ עדים הראשונים ועדים האחרונים באין לחייב העדים עצמן איך שייך שיאמרו הראשונים אנחנו ג"כ עדים לפטור עצמן וע"כ כונת הסמ"ע כיון דהיו נאמנים בתחילה בתורת עדות והתורה האמינתן אף לענין חיוב העדים אין האחרונים נאמנים וא"כ אף תפיסה איך יהני וצ"ע בזה לדינא:

ח) וכן אם תפס הניזק וכו' אין מוציאין מידו. עיין ש"ך ס"ק ט"ו בשם הרש"ל דאם תפס ע"י עכו"ם מוציאין מידו ועיין נתה"מ בחידושים דכ' דבהרש"ל לא נתברר דאף בדיעבד לא מהני תפיסה ולא כ' רק דאין לתפוס ע"י עכו"ם ולפענ"ד נראה דודאי אף דיעבד לא מהני דהנה בכל דאלים גבר ובכל תפיסה ע"י ספק ע"י פלוגתא ג"כ כ' הכנה"ג בשם מהרשד"ם הביאו השע"מ סי' קל"ח דלא מהני תפיסה ע"י עכו"ם וכן הובא בתקפו כהן ואני כתבתי דלפענ"ד צ"ע בדין זה דנראה דהרשד"ם לשיטתו דהמעיין בכל תשובותיו ימצא דסובר דכל דאלים גבר דינא הוא ואם תפס שוב אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו וכיון דדינא ותקנת חכמים הוא לא תקנו ע"י עכו"ם אבל לדידן דתפיסה רק מכח מוחזק הוא ולכן גם השני יוכל לחזור ולתפוס ויהי' הוא מוחזק א"כ אין סברא לחלק בין תפס ע"י עכו"ם או בדין ישראל. ואף שיראתי לחדש סברתי נגד דין הכנה"ג שהביא דין זה לפסק הלכה אכן תמכתי יסודי על מה שגם התקפו כהן הניח דין זה בצ"ע אכן עכ"פ בנידון דידן בקנס דמדינא הוא דכיון דאין ב"ד מומחין לקבל העדות היתה תקנת חכמים דיועיל התפיסה א"כ שפיר נלמד מדברי הרשד"ם דחז"ל לא תקנו תפיסה ע"י עכו"ם:

ט) תפס הניזק. עיין נתה"מ ס"ק ה' הביא דברי מהרש"ל דאף דבכל תפיסה יכול חבירו לחזור ולתפוס מ"מ בתפיסת קנם אם הניזק תפס וחזר מזיק ותפס ממנו מוציאין ממנו דכבר זכה הניזק בתפיסתו והנתה"מ הקשה עליו מדברי הרא"ש דכ' דלכן לא הביא הרי"ף מה דבעי בש"ם אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק דבלא תפס בלא"ה לא גבינן ואי תפס מהני התפיסה לכל החצי ע"כ ולפי דברי המהרש"ל קשה דמ"מ הי' לו להביא בעיא זו דהרי נ"מ דרביע דהוא רק מטעם דלא גייבינן בבבל אי תפס אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו ורביע השני' דהוא משום בעיא דלא איפשטא אף אם תפס יכול חבירו לחזור ולתפוס ע"כ. ונראה לתרץ דהנה הרא"ש הוא מהסוברים דבכל דאלים גבר כשתפס אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו ואף דהש"ך מחלק בין כל דאלים גבר לבעיא דנשאר בתיקו דבתיקו הכל מודים דיכול לחזור ולתפוס אין מוכרח דהרא"ש יסבור כן דהוא בלא"ה סובר דבתיקו אין מועיל תפיסה כלל ורק לשיטת הרי"ף כ' זה לענין בעיא של צרורות וא"כ נראה דיסבור כשיטות הרי"ף דאף בתיקו לא מהני לחזור ולתפוס ואף דלכאורה הוא נגד הסברא דהאחד שהי' מיחזק מעיקרא יוכל חבירו לתפוס ממנו והשני שבא לידו בתורת חכירה שוב לא יוכל הראשון לחזור ולתפוס אכן כבר תמה התומים בזה בסי' קל"ח על הש"ך גבי ספק פלוגתא דרבוותא וכבר הראתי שם דלא על הש"ך תלונתו רק הרי כן מבואר בהמחבר ונראה לקרב זה אל הסברא די"ל דאף דנשאר הש"ס בתיקו הוא רק משום דהוא מוחזק לכן אף שהסברא נוטה יותר לזכות השכנגדו מ"מ מכח ספק אין מוציאין לכן מהני תפיסה אבל כשכבר בא ליד השני והסברא נוטה לזכותו שוב לא מהני תפיסה שהראשון יוכל לתפוס ממנו ובפלוגתא דרבוותא דהפוסקים דימו זה להא דדיינא דעביד כרב ושמואל עביד ודיינא דעביד כר"א והוציא עבד ועביד אינש דינא לנפשי' לכן מהני תפיסה יש ראי' למ"ש דהא בהך דדיינא דעביד כר"א מבואר בש"ס דהסברא נוטה לדבריו דהא אמרו הבו דלא להוסיף על רב ושמואל כמבואר סוף פ' כל הנשבעין וא"כ איך למדו כל פלוגתא דרבוותא וע"כ דדעתם דבכל פלוגתא דרבוותא שייך סברא דאותן המזכין המוחזק צרפו לסברתם חזקת המחזיק והרא"ש באמת אין סובר כן וסובר דבתיקו לא מהני תפיסה לכן עכ"פ בשיטת הרי"ף י"ל דסובר הרא"ש כמ"ש דאין השני יכול לחזור ולתפוס ונראה ביותר דמוכרת הוא לפי' מ"ש הרא"ש בכל דאלים גבר דאין סברא שיוכל השני לחזור ולתפוס ויהיו כל ימיהם במריבה וא"כ סברא זו שייך נמי בתיקו ויסבור כן הרא"ש לכן שפיר משני לפי סברתו דבצרורות כיון דצריך תפיסה לא הביאו הרי"ף האיבעיא ואין חילוק בין רביע דצרורות לרביע השני והרש"ל דסובר דבכל הדברים יכול לחזור ולתפוס לא יפרש דברי הרי"ף כהרא"ש וא"כ כאן גבי קנם דברי מהרש"ל ברורים דכיון דהניזק זכה מתקנת חכמים ודאי אין סברא דיוכל השני לחזור ולתפוס ודו"ק:

י) אין מוציאין מידו. הש"ך ס"ק ט"ז כ' דאף אם הודה קודם שתפס אין מוציאין מיד התופס וזה הוא דעת הרמב"ן דעכשיו לא מהני הודאה לפוטרו כיון דצריך הודאה דוקא בב"ד ואנן לאו ב"ד אנן אכן הראב"ד כ' דאם מקודם הודה שפיר הוי מודה בקנס ושוב לא מהני תפיסה ועיין טו"ז יו"ד סי' רס"ז שכ' ליישב מה שהקשו עליו מא דר"ג דלאו בב"ד הוי משמע דהודאה צריך דוקא לפני ב"ד ולדעתי לא ידעתי שום קושיא בזה ודברי הראב"ד פשוטים לשיטתו דהרי הראב"ד סובר דבלא עדים תפיסה לא מהני ואף בלא הודה הרי דקנס דוקא עדים בעינן ויותר מזה כ' הראב"ד דמודה בקנס אף דלא חייב עצמו בכלום דמבואר בש"ם דלא הוי הודאה אם באו עדים אח"כ מ"מ בזמן הזה פטור משום דאין ב"ד לקבל עדים ואף דהנ"י פ' מרובה השיגו וכ' דכמו דאין ב"ד לקבל עדות ה"נ אין ב"ד לענין הודאה מ"מ הרי אתה רואה דהוא סובר דיותר צריך ב"ד לענין קבלת עדות מלענין הודאה וא"כ כיון דסובר הראב"ד דלענין תפיסה מהני קבלת עדים כ"ש דנקרא ב"ד לענין שתהא הודאה לפני ב"ד אבל גבי ר"ג דיבואו עדים אח"כ לפני ב"ד מומחין ודאי דהודאתו שלא לפני ב"ד לא מהני רק עכשיו ממ"נ אם יהני הקבלת עדים ע"כ תחשיב אותן לב"ד כ"ש ההודאה דנקרא לפני ב"ד ואם לא תחשוב הודאה דעכשיו כמו בב"ד כ"ש דקבלת עדות לא יועיל עכשיו והרי צריך עדים דוקא וזה פשוט אכן הרמב"ן לשיטתו דסובר דתפיסה מהני עכשיו אף דאין עדים כלל וא"כ א"צ ב"ד לקבל עדות חשבינן באמת כאלו אין כאן ב"ד כלל ממילא לא מהני הודאה וזה ברור:

והנה לאשר דברנו משיטות הראב"ד והרמב"ן אי מהני בקנס תפיסה באין עדים אברר קצת שיטתם והנה סברתם נראה פשוט דהראב"ד סובר דבלא עדים אין כאן שום חיוב גבי קנס ואף בלא הודה וכשהודה אמרה תורה דאף עדים שיבואו אח"כ לא מהני אכן הרמב"ן סובר דחיוב הקנס הוא אף בלא עדים ורק ההודאה פוטרתו ולכן בעת שאין כאן הודאה מהני תפיסה. והנה אף שאין אני ראוי לדבר בין תלמידי תלמידיהם מ"מ לא אמנע מלכתוב מה שנראה קצת לדעתי ראיות לדברי הראב"ד חדא דהרי אמר בירושלמי דאף לצאת י"ש פטור ומביא ראי' מר"ג דהפיל שן טבי עבדו ואם הי' חייב לצאת י"ש הי' יכול לשחררו וא"כ משמע דכ"ז שלא באו עדים אין כאן חיוב כלל ועוד נתיישב לי בזה סוגיא תמורה בשבועות (ד' ל"ג) וזה צורתה איבעיא להו משביע עדי קנס מהו אליבא דר"א ברבי שמעון דאמר יבואו עדים ויעידו אף אחר שהודה לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דרבנן ורבנן אי סברי גורם לממון כממון דמי ודאי חייבים (דבציר מגורם לא הוי) אלא אי סברי גורם לממון לאו כממון דמי מאי כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפרו או דילמא השתא מיהו לא אודי ע"כ. והנה כבר חמה המ"ל פ"ג מה' גניבה ה' ח' דהרי בב"ק מסיק הש"ס דמודה בקנס היכי דלא חייב עצמו בכלום הכל מודים דיבואו עדים ויעידו דאם מודה ואח"כ באו עדים חייב וא"כ דשם במשביע עדי קנס דאיירי במקום דאין כאן שום חיוב קרן דאל"כ פשיטא דחייבים כמבואר שם וא"כ מאי בעי אליבא דרבנן וכמו דאמר לר"א בר"ש לא תיבעי לך כיון דמהני ביאת עדים דאח"כ ה"נ לדידן במקום דלא חייב עצמו בכלום וביותר יקשה דברי הרמב"ם דאיהו פוסק היכי דלא חייב עצמו בכלום יבואו עדים ויעידו ויתחייב ופוסק משביע עדי קנס פטורין והם דברים אשר לכאורה סותרים זא"ז לפי פשט הסוגיא השנית הקשה השעה"מ דמאי קאמר אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו מ"מ הרי בב"ק שם (ד' ע"ה) גבי פלוגתא דסומכוס ות"ק מסיק הש"ס דאם אמר גנבתי אבל לא בפניכם גנבתי רק בפני פלוני ופלוני ובאו פו"פ והעידו פטור משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דהודה שאלו הן עדים וא"כ כמו דבעי לרבנן דכיון דיכול להודות וליפטר אין כאן ממון שיתחייבו העדים קרבן שבועה ה"נ לר"א בר"ש הא יכול להודות שבפניהם גנב ושוב לא יתחייב. ואך הסוגיא בעצמו אין מובן חדא דמה זה הדמיון גורם לממון לקנס שנית דמה סברא הוא דכיון דיכול להודות שוב העדים פטורין והרי מ"מ עדיין לא הודה כדאמר השתא מיהא לא אודי ואם היו מעידין הי' מתתייב ממון. ואך אשר הנראה לתרץ כ"ז בדרך נכון ולפרש סברת הש"ס הוא דודאי כיון דגזה"כ הוא דאין הכתוב מדבר רק בתביעת ממון לכן בעי הש"ס אם ר"ל דכבר יש לו עליו תביעת ממון אבל קנס דאין עליו עדיין חיוב קודם שיבואו העדים רק אח"כ יתחייב כשיבואו עדים לא מיקרי ממון או דילמא כיון דיש עליו חיוב אם יעידו שיב הוי תביעת ממון. והנה כבר כתבתי שיטת הראב"ד דקנס כ"ז שלא באו עדים אין עליו שום חיוב וכשהודה קודם שבאו העדים שוב לא הוי עדותן עדות אכן שיטת הרמב"ן דקנס ג"כ החיוב עליו רק גזה"כ דההודאה פוטרתן. ומעתה נחזור לפרש שיטת הש"ס משביע עדי קנס מהו אי הוי תביעת ממון וקאמר אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו והיינו דמאי דילפינן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע סברו רבנן דמרשיע עצמו פוטר עצמו שאף אם יבואו עדים לא מהני ור"א בר"ש סובר דקרא רק אתא דמרשיע עצמו אינו מחייב עצמו אבל כי באו עדים דאז העדים מחייבין אותו חייב ולכן סובר הש"ס דלר"א בר' שמעין ודאי הוי ממון גמור ואף דיכול לעשות איזה טצדקי כמ"ש השעה"מ שיאמר בפניכם גנבתי מ"מ ודאי דאין זה מוציאו מתורת ממון דהתם מטעם אחר פטור כמ"ש משים עדות שאי אי"ל אבל מ"מ ודאי דלר"א בר"ש למה נימא דנשתנה זה משאר ממון ולומר דאין עליו חיוב ואף דמ"מ הודאתו אינו מחייבו הרי בכל עונש מלקות או מיתה אין הודאתו מחייבו ומ"מ לא נימא דכ"ז שלא באו עדים אין עליו החיוב מלקות והרי ג"כ אמרינן דקלב"מ פוטר מתשלומין ולא אמרינן דאין החיוב עד שבאו עדים וה"נ קנס החיוב עליו מיד כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרו דהודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וע"כ דשאני ממון מקנס ועדיין אין החיוב עליו אין זה תביעת ממון ואף דהיכי דפוטר עצמו מכלום לא מהני הודאתו למפטרי' היינו משום דאין זה הודאה אבל מ"מ לא נימא דעי"ז ישתנה קנס זה משאר קנס וקאמר דאי סברו גורם לממון כממון דמי ומחייב קרבן שבועה ע"כ דלא בעי ממון גמור רק שעדותן יגרום חיוב ממון חייבין א"כ קנס הרי ודאי יהי' ממון ובציר מגורם לא הוי אלא אי סברו לאו כממון דמי מאי כיון דאלו מודה מיפטר וכו' והיינו כנ"ל דכיון דהודאה פוטרת ע"כ לאו חיוב ממון הוא א"ד כיון דעדיין לא אודי אף דעדיין אין זה ממון כיון דהשתא מיהו לא אודי ויבוא לידי ממון חייב כן נראה פשט הסוגיא ולפ"ז יפלגו ר"א בר"ש ורבנן בפלוגתת הראב"ד והרמב"ן וא"כ סברו רבנן כהראב"ד. אמת דיש לפרש קצת דבעי הש"ס לרבנן אי הוי ממון גמור רק ההודאה פטרו א"ד לאו ממון הוא ואך אף אם לפרש כן נשמע כדעת הראב"ד דעכ"פ הוי בעיא דלא איפשטא וגם הרמב"ם פוסק דמשביע עדי קנס פטורין ע"כ דלאו ממון גמור הוא כ"ז שלא באו העדים ודו"ק:

ומ"מ אזכיר מה שנראה קצת כשיטת הרמב"ן דהנה בכתובות סוף פ"א בתינוק הנמצא בעיר שישראל ונכרים דרין בה אמר שם מחצה ישראל ומחצה עכו"ם ונגח תורא דידי' לתורא דידן מחצה משלם ואידך פלגא אמר אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון והקשה רע"א דאף פלגא למה משלם הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יזומו אותן יאמרו שמא נכרי הוא ויפטרו דרק כאשר זמם לעשות לאחיו אמרינן. ונראה דהנה הקדמונים הקשו דברוב נכרים למה ישלם נזק שלם הא אין הולכין בממון אחר הרוב ותי' ה"ה דעכו"ם לית לי' חזקת ממון ואינו מובן. ונראה דהנה ידוע קושיית מהר"י באסן דלמה בספק גזל א"צ להחזיר ומ"ש מספק איסור ותי' דאם יחזיר יהי' ספק גזל ביד השני ותמה עליו התומים בקיצור ת"כ דהרי אף בברי ושמא קיי"ל דלאו ברי עדיף וא"צ להחזיר בטוען שמא ושם לא שייך דיהי' ספק גזל ביד השני כיון דטוען ברי והתומים תי' דספק גזל לא אסרה התורה ולא אבין דמנ"ל הא והיכן מצינו זה אכן נראה דברי מהר"י באסן נכונים והוא ע"פ שיטת הרמב"ם דכל ספק מהתורה לקולא וזה שאמר דבכל ספק איסור החמירו רבנן שלא יבוא לידי ספק איסור אבל גבי גזל לא רצו להחמיר עליו שיחזיר דא"כ יהי' ספק גזל ביד השני ואף דהשני טוען ברי הרי אנן לא מהימנינן לי' וכונת מהר"י באפן דחכמים לא גזרו עליו משום ספק גזל שביד השני ודו"ק כי נכון הוא. והנה ידוע מה שהמציאו האחרונים עיין חו"ד יו"ד סי' ק"י ובס' ים התלמוד ובישועות יעקב כולם לדבר אחד נתכוונו דהא דספק מותר מהתורה היינו היכי שהתורה הוציאה האיסור בלשון לאו אמרינן ודאי נבילה לא תאכל אבל ספק נבילה לא אסרה אבל היכי שהכתוב הוציא בלשון היתר אז להיפך רק ודאי היתר התורה שיש לזה ראי' גמורה מסוטה עיין בדבריהם ולפ"ז בעכו"ם דאיסור גזל דידי' ילפינן מכל עץ הגן אכול רק הפקר ולא גזל שמעינן להיפך דדוקא ודאי הפקר מותר אבל ספק אסור ולפ"ז מיושב קושיית הקדמונים הנ"ל דכיון דהוא מהרוב ודאי דספק גזל לדידי' אסור דבאיסור הרי הולכין אחר הרוב ולא מהני לי' חזקת ממון כמו כל ספק איסור ואף ספק גזל לדידי' אסור וכאן לא שייך שמא יהי' ספק גזל ביד השני דביד ישראל ספק מותר מהתירה ועוד דע"י הרוב אין כאן אף ספק איסור ודו"ק. ולפ"ז מיושב קושיית הרע"א דודאי הך פלגא השני דלא משלם אף דשמא עכו"ם הוא והוי בידו ספק איסור מ"מ שמא ישראל הוא ויהי' ספק איסור ביד השני אכן פלגא הראשון ע"כ משלם מכח ספק גזל דשמא הוא עכו"ם וא"צ עדות שאתה יכול להזימה מה תאמר שמא יהי' ספק גזל ביד השני הרי תפיסה בקנס כיון שבא לידו שוב הוי ממון ובממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אך מזה משמע קצת כסברת הרמב"ן דאף בלא עדים יש עליו חיוב קנס שוב נתיישבתי דא"צ לבוא לזה דודאי מחצה משלם דדילמא עכו"ם הוא וספק שלו אסור מדאורייתא מה תאמר שמא ישראל הוא ויהי' ספק ביד השני ספק גזל ביד ישראל אינו אסור ודו"ק: מה שהביא הפ"ת דהש"ך סותר עצמו כבר מתרץ הגהות א"ב:

יא) וכך וכך תחזיר. עיין תומים שהביא דברי הרי"ו שכ' הואיל ואנן אין בקיאין בשומא כדאמר כל הנישום כעבד אין גובין בבבל יכול להחזיק כל מה שיתפוס והתומים תמה דאין לך תפיסה מספק יותר מזה. והנה אף שדבריו אמת ופשוט דהדין עם התומים אכן אין כ"כ תימה על מהרי"ו דהרי כן כתבו התוס' בב"ק (ד' ט"ו) בשם ר"ת דכ' דא"כ יוכל לתפוס כל אשר לו ולכן כ' דלא מהני תפיסה והרא"ש תמה שם על דבריו דלענין להחזיר המותר אין זה דיני קנסות ואין מובן כלל דברי ר"ת עיי"ש כי קצרתי ולפי דברי מהרי"ו דבריו מובנים דאם מהני תפיסה אין יכולין להחזיר דמפרש דלכן כל הנישום אין גובין בבבל מטעם דלא בקיאין בשומא וגם דברי המרדכי שהביא התומים יש לפרש כן עיי"ש:

סימן ב

א) וכן נוהגין בכ"מ שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול ומכין ועונשין והפקירן הפקר כפי המנהג אע"פ שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר וכו' ואינן רשאין לשנות במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וכו' מ"מ הולכין אחר מנהג העיר. והנה ביען כי בענין שיכולין לתקן אף במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי יש בזה איזו שיטות כמו שמבואר בס' משפט שלום סי' רל"א מהתייר הגדול הרב הגאון מבערזאן וכתבתי איזה תשובה אשר מתוכה יתבארו קצת מדברים האלו אעתיקהו פה. והנה נשאלתי בענין דו"ד שהי' בין השו"ב דכפר סטעבניק להשו"ב דק"ק דראהאביטש בענין שהשו"ב דסטעבניק טוען שכבר זכה בכפר טריסקאויטץ והשובי"ם מדראביטץ אומרים שאף אם זכה הרי הבשר שנלקח מכאן הוא לאנשי מקומות אחרים אשר יבאו שמה לימי הקיץ אל המרחץ דשם וגם במה זכה:

וזה תשובתי באשר כי בספרי חי' לחו"מ לא דברתי כלל מענינים האלו וגם ס' מ"ש נאבד ממני בעת המלחמה וגם הדברים רחוקים מכללי הש"ס בד"מ הצרכתי לחתור לקרב הענין אל הסברא קצת וזה החלי: ראשית הדברים אתחיל במה שראיתי בס' דברי חיים ת' יו"ד סי' ט' כ' וז"ל מעולם תמהתי במה שמנהג לומר על שו"ב ששוחט בישובים השייכים לחבירו שהוא מסיג גבול ולא ידעתי במה קנאו זה שהחזיק בו שיהא נקרא השגת גבול וכי נקנה הישוב להשו"ב שהחזיק לשחוט בו וע"פ דין דבר פשוט דאף בעה"ב בעיר יוכל לקבל לביתו שו"ב והרב אין יכול למחות בו רק במקום שיש תקנה שלא ישחוט שו"ב זולת שו"ב הקהל ואך נראה שהוא מטעם המבואר בסי' רל"ז דמלמד שהוא מושכר אצל בעה"ב דאסור למלמד אחר להשיג גבולו וה"ה בשו"ב וכו' דהוי עני המהפך בחררה דודאי איירי בסוף הזמן דאל"כ בלא"ה אין הבעה"ב יכול לדחותו ואסור להשיג גבולו ע"כ:

והנה הרב הגאון הק' הפריז קצת על המדה ולא ביאר דאם נדמהו רק למלמד יתרבו עלינו חלוקים הרבה ומשמע דאיירי בשו"ב העיר שנתקבל מאנשי העיר ושוחט גם בישובים ולא אדע במה יגרע שו"ב מכל התמנות שבעיר כרב וש"ץ ודומיהן וכלל גדול יש בידינו דכל דבר הנצרך בעיר שאין הדרך ליחיד להחזיקו מתמנה ע"פ אנשי העיר ועיין במ"א סי' קנ"ג דהמנהג שהולכין אחר הרוב או אחר ז' טובי העיר אם נתמנו ונתבררו מאנשי העיר ופשוט ג"כ דכל הישובים השייכים להעיר הם כאנשי העיר ויש להם דיעה בהתמנות הן לפי המנהג שהי' קודם שכל הישובים השייכים לבית החיים או לפי התפשטות המנהג כעת השייכים לפי דד"מ יש להם ג"כ דיעה בהאקרו"ט וכבר נתפשט המנהג דהאקרו"ט יש להם דין ז' טובי העיר כמבואר בס' משפט שלום אף שלא נתקבלו מהרוב כפי הד"ת רק שיש להם יותר דיעות מאחרים וא"כ אם בשעת מינוי שו"ב בעיר הן אם נתרצו בפירוש או שתקו ובטלי דעתם ולא מיחו בשו"ב שיאמרו שרצונם בשו"ב מיוחד בישובם א"כ הרי נתמנה שו"ב זה עליהם ואין יכולין לדחותו וא"כ אם האקרו"ט חלקו הישובים לשו"ב שלהם זכה בחזקת הישוב וממילא הוא תוך הזמן כל ימי חייו כמבואר בחת"ס דאף בקבלו רב לזמן אף שלא כתבו רק זמן ידוע מ"מ אין יכולין לדחותו ורק כפי המנהג נכתב ג' שנים כימי שכיר כידוע וה"נ בשו"ב והוי כתוך הזמן ואין יכולין לגזול ממנו השכירות כמלמד תוך הזמן ופשוט וגם זה פשוט דאין שייך בזה דנאמר דהוי דבר שלא בא לעולם דבשכירות פועל לא שייך כן וגם יכולין לחייב עצמן בדבר שלא בא לעולם לכן ודאי דקנה ואין להסיג גבולו:

אמת כי זה איזו שנים בא לידי איזו רגעים ס' שו"ת אבן יקרה וראיתי שכ' דשו"ב לא קנה דהרי לא קצבו לו שכירות ובנוטל מכל בהמה ששוחט אין לו שום חזקת שו"ב דלא הבטיחו לו כלום שהרי אינם מחויבים לשחוט ופשוט דא"צ להשיב ע"ז ושליח שנשלח למכור בעד סך מסוים והמותר יהי' שלו הוי ש"ש וקנה עיין סי' קפ"ה בחו"מ וכן הוי רבית אף באם אין ודאי שיהי' ריוח דאותו ספק הוי ריוח באלו קצבו לו ולא הייתי רוצה להביא דבריו רק להוציא מלב התלמידים שאין משתמשין כל צורכן וישישו לקראת מציאה כזו שמצאו לכן כתבתי לבל יטעו. ובל"ז דבר ידוע שהוא שוה הרבה דודאי לא יניחו מלאכול בשר ופשוט ולפ"ז אם נתקבל שו"ב בכונסת לישוב או מדעת האקרו"ט ודאי אין אחר יכול להשיג גבולו ויוצא בדיינים כגזל גמור ואין להאריך בזה:

ואכן נדבר בשו"ב שהחזיק באיזה ישוב שלא מדעת האקרו"ט ורק שלא מיתו בידו וגם הישוב לח נתנו לו כתב כונסת בזה פשוט בעיני דלא שייך בזה שתיקה כהודאה או מחילה להבא שיתחזק בזה ורק שתקו למה ששחט וקיבל שכר שחיטה והיינו דלא הי' להם נ"מ מי ישחוט ובודאי דעתם שאם ירצו יקבלו אח"כ איזה שו"ב אשר יתרצו בו ובזה נראה דאף למלמד לא דמי ואין בזה השגת גבול דהרי צריך להבין החילוק בין מלמד לבין הא דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י המבואר בחו"מ סי' קנ"ו דאין יכול לעכב על מי שרוצה להיות אומן או לקבוע חנות אצל חנותו של חבירו ונראה דהחילוק בזה או דמלמד הוי פיסוק חיותי' לגמרי גם במלמד יש קצבה מה שנוטל מבעה"ב אבל אומן וחנות אין לו קצבה ויכול לומר מי שירצה ילך אצלך או יבא אצלי וא"כ ודאי שוב לאומן דמי שאין לו קצבה ויכול לקבוע חנותו אצל חנותו של חבירו:

גם לא דמי כלל לעני המהפך בחררה ל"מ להסובר דבהפקר ומציאה לא שייך עני המהפך בחררה ה"נ שו"ב לא שייך ילך וימצא אחרת דהרי כל מה שיזכה הוי כמציאה דשחיטה זו אינו מונע אותו משחיטה שאח"כ רק אף להסוברים דאף במציאה שייך דין זה כבר מבואר ברמ"א דעני דוקא ולא עשיר ובלא"ה קיי"ל כדיעה א' וא"כ הי' נראה פשוט דאין בזה השגת גבול ואולי יש בזה איזה תקנה או מנהג שאין ידוע לי:

ואך מ"מ, לחקור בו קצח בדין אומן דפסקינן דיכול לירד למבוא שיש אומן כזה ואין יכול לעכבו וגר מעיר אחרת יש בו פלוגתא בש"ע סי' קנ"ו ומקודם אומר מה שהאריכו הרבה אחרונים בהא דאמרו ואח אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו וכן לא עשה לרעהו רעה דרשו כן ואמרו קצת אחרונים בתשובותיהם שאין זה רק מידת חסידות ובעניי דבריהם צ"ע דהרי אף פיסוק חיותי' ועני המהפך בחררה לא מצינו מקור מן התורה רק תקנתא דרבנן וע"כ דכל מה דאמר יחזקאל תקנו בו תקנה ואיסור כפי המבואר בש"ס באיזו הוי איסור לכופו ובאיזה הוי רק רשע וגם פליגי בש"ס באיזו ענינים בכונת הכתוב ולפ"ז יצא לנו דכל מה שלא עשו תקנה, אף מידת חסידות אין בו כך נראה לפענ"ד:

ועתה נדבר מהנ"ל והיינו בפלוגתת הרמב"ם והתוס' הנ"ל בסי' קנ"ו דהרמב"ם ס"ל דאף דהוא גר מעיר אחרת יכול לכנוס אף להמבוא שיש בו אומן זה והתוס' ס"ל דמ"מ יכול למנעו ממבוא זו והש"ך שם ס"ק ג' הקשה להרמב"ם דמאי בעי ר"ה ברי' דר"י אי בר מבוא אבר מבוא אחריתי יכול לעכב וכי גרע מבר מתא אחריתא דאי שייך בכרגא דהכא אין יכול לעכב בשלמא להתוס' דלגר מעיר אחרת יכול למונעו מאותו מביא רק מהעיר אין יכול למונעו שפיר בעי אי יכול בר מבוא לעכב למבוא בר מבואה אחריתי מאותה העיר אבל להרמב"ם קשה ובעניי לק"מ די"ל דהרמב"ם ג"כ מפרש כהתוס' ופשיטא לי' דיכול לעכב העיר בשאין נותן בכרגא ובנותן מס אינו יכול לעכב העיר מיהו בעי אם יכול לעכב המביא דאם נאמר דיכול לעכב המביא אבן עיר אחרת ודאי דיכול לעכב אבר מבוא מעירו שלא יכניס למבוא דאיך נאמר דעל בן עיר אחרת אין יכול לעכב העיר רק המבוא ובן עירו אף המבוא אינו מעכב הרי תיכף בן עיר אחרת שיכניס לעירו יהי' בן עירו ואיך יעכב המבוא וכי רק על שעה אחת יכנוס לעיר ושעה שני' למבוא ובפעם אחת למבוא מעכבו וע"כ דמ"ש דיכול בצד חנוחו היינו אחר דקיי"ל לקולא האיבעיא ואינו יכול לעכב אבר מבוא אחרת ה"ה דאינו יכול לעכב אבר מתא אחריתא כמ"ש כיון דיכול לבא להעיר הוי רק בר מבוא אחריתא ולדברי התוס' יש לעיין עד אימת נקרא בר מתא אחריתא שלא לכנוס למבוא רק אינו ראוי לעני כמוני להכריע בין הקדמונים ואך לדעתי דא"צ כלל לפלפל בזה כי כבר כ' הבית אפרים הובא בפ"ת ס"ק ג' דמעולם לא שמענו למחות ביד בונים אכסניא וחנות בצד חבירו ולא שייך בזה פיסוק חיותי' וא"כ אף שו"ב שאין לו כונסת מישוב זה ודאי דג"כ אין לו רק דין אומן ואחר יכול לקבוע שם ולפענ"ד לא מצאתי בזה מידת חסידות יותר מפותח חנות בצד חנותו ש"ח:

והנה ראיתי בשם החת"ס דאף דאין אנו דנין דין מערופיא זה רק מערופיא עכו"ם אבל מערופיא ישראל סמכא דעתי' ואסור להשיג גבולו והנה אף שהי' לי תחילה קצת ראי' לזה מדברי הרמ"א שכ' ויש מתירין דנכסי עכו"ם הפקר משמע רק בעכו"ם ואכן בעניי הוא תימה דלא נזכר כלל מערופיא ישראל בשום מקום וכתבו בלשונם ישראל דיש לו מערופיא עכו"ם משמע דאין שייך כלל מערופיא בישראל ובעניי פשוט להיפך דאיך יזכה בנכסי ישראל ופשיטא דאין דנין רק, בנכסי עכו"ם הוי כמרחיקין ממצודת הדג וכבר זכה הראשון מהפקר ולשון הרמ"א דכתבו היש מתירין נכסי עכו"ם הפקר, לכל הקודם הוא רק מושאל מדיעה הקודמת דדנין מערופיא דזכה ראשון מן הפקר כתבו דהוא הפקר לכל הקודם או מלשון הש"ס גבי קנה שדה מעכו"ם ונתן מעות דיכול אחר לזכות בה דהעכו"ם סילק עצמו אף דהקונה השתדל ועיקר החימה לי דהרי מערופיא ישראל הוא הדין דגמר' דבני מביא אינו יכול לעכב ועושה חנות בצד חנותו של חבירו ובפרט אם הוא טובת הלוקחים וראיתי בס' מ"פ הביאו וכ' סמך לזה מדברי הרשב"א שבב"י ואין נראה דהרשב"א כ' דדנין דין מערופיא ושר שעובד גבי' חייט אסור להשיג גבולו וכ' ע"ז דדמי לבכור שנוטל פ"ש בזרוע ולחיים ופשוט דרק מערופיא עכו"ם דזה לשיטתו מדמהו למתנות כהונה ולמכירי כהונה דאין להישראל רק טוה"נ אבל לא שיזכה בנכסי ישראל אך ביען כי תשו' החת"ס אינו ת"י לא אדע מה לדון בי' ואין עלי אחריות ס' שאינו ת"י כי לפענ"ד הוא כמ"ש:

וגם קודם שנבא לדין שלפנינו עוד צריך לנו לבאר בקהל שקבלו שו"ב אם האיסור עליהם או על שו"ב האחר דאז ודאי אסור להשיג גבולו אך אם האקרו"ט עצמם קבלוהו אם שבעה טובי העיר יכולין לתקן שלא ישחוט שו"ב אחר דהוי דבר דהוי רווחא להאי ופסידא להאי כי אף שדבר זה מבואר בש"ע סי' ב' שכ' הרמ"א וכן נוהגין שיכולין לחקן אף במילתא דהוא רווחא להאי וכו' מ"מ הרי כ' הנו"ב על דין זה דמשמע מדברי הרמ"א דמן הדין אין יכולין לתקן רק דכן המנהג וא"כ בבא לדין צריכין לברר אם המנהג הוא כן במקום הזה ואך בס' משפט שלום כ' עליו דמלשון הרמ"א משמע דכן המנהג ואין לשנות עיי"ש בסי' רל"א. והנה אמת הוא כי בכל מקום שכ' הרמ"א וכן נוהגין נהגינן בתרי' בכל מקומותינו שאין לשנות מ"מ הרי סיים והפקירן הפקר כפי המנהג וגם אח"כ סיים הולכין אחר מנהג העיר משמע דאין המנהג פשוט ואך נראה כי גם במה שיכולין לתקן ברווחא להאי ופסידא להאי הביא המ"ש שם מחלוקת דדוקא בדבר דהיום יש פסידא להאי ביען יש לו למכור ועשו שער שעי"ז יהי' לו פסידא אבל מחר יהי' הוא הקונה וירויח גם הוא בתקנתן אבל מקום דתמיד יהי' לאחד הפסד אין בכחם לתקן וי"א דאף בכה"ג יש כח לטובי העיר לתקן. והנה עכ"פ דין זה נלמוד מדברי הנו"ב דכ' דמן ד"ת אין יכולין לתקן ורק מדברי הרמ"א דהמנהג הוא כן כמ"ש הרמ"א ואכן אין לנו לפרש יותר מן ההכרח אבל במה שהוא לעולם פסידא לזה אין בכחם לתקן רק אם המנהג ידוע וא"כ כל מה שיסתפק בזה הוי ספק במנהג או בהתקנה והולכין אחר ד"ת:

ואף אם ימצא לאחד שיאמר שיכולין טובי העיר לתקן מדין תורה דכן קצת משמע ממה שכ' דיש להם כח כב"ד הגדול ולאיזו דבר כ' כן משמע קצת דיש כת מדינא ואנן ידוע כי האקרו"ט אין דינם כז' טובי העיר מדינא דהרי אינן רובן מתוך כולם ואין להם רוב דיעות מאנשי העיר רק מי שיש לו יותר דיעות הוא נברר אף דרוב אינו מסכימים ורק בם מ"ש הנ"ל כ' דכן המנהג שיש להם כת טובי העיר ואולי הוא משום דינא דמלכותא א"כ ודאי צריכין לברר אם כן הוא המנהג וא"כ איך יכולין לתקן שלא יבא שו"ב אתר לגבול זה כיון דלעולם הוא פסידא שלו ואך מ"מ לכאורה אין נ"מ בזה דנהי דאין יכולין לתקן על השו"ב עכ"פ הרי בידם לתקן ולאסור על העיר ואסורין לקבל שו"ב אתר ואף אם אחד לא ירצה רק לשחוט אצל שו"ב אתר הרי אסור לשו"ב אתר לבא ולסייע ידי עוברי עבירה ולהשיג גבולו כיון דהוא גזל ועושק שכר שכיר ואך מ"מ יהי' נ"מ לנידון דידן ויתבאר להלן:

וכ"ז דברנו באם האקרו"ט קבלו שו"ב אבל אם יושבי עיר עצמם חתמו וקבלו שו"ב לכאורה הי' נראה דיש לו דין אחר דהרי מבואר בסי' קנ"ו דיכולין אנשי עיר למחות לאחד שלא יבא לסחור לעירם וא"כ ודאי דיכולין לאסור על אחר שלא יבא לעירם מחמת חזקת ישוב חוץ מיומא דשוקא כמבואר ואמת כי נראה קיצור לשון בדברי הש"ע ובטור מבואר דרק יכולין לאסור חזקת ישוב על מי שאין שייך במס העיר למלך זה וכ"ז לא שייך היום. ואכן ראיתי בס' משיב כהלכה מהגאון מפשעווארסק כ' דכל דין זה מדינא דמלכותא הוא כאשר אנו רואים דנכרי מעיר אחרת אם אינו יום השוק השופט מוחה בידו שלא לפתוח חנותו וא"כ י"ל דאף היום יכולין לאסור חזקת הישוב ואם התירו לאחד ולא לשני יכולין למחות בהשני ואך דבריו צ"ע דהרי במה דמבואר בש"ס דביום השוק יכולין למכור כיון דבאין קונים ממקומות אחרים פליגו בזה הרמב"ם ותוס' דהרמב"ם סובר דביום השוק יכולין למכור אף ליושבי העיר כיון דהרוב ממקומות אחרים והתוס' ס"ל דרק לאחרים יכולין למכור ואי משום דינא דמלכותא נחזי האיך הוא דד"מ וצ"ל דאה"נ דחז"ל תיקנו קרוב לדד"מ ותקנת חכמים הוא וא"כ צ"ע קצת בשייך לכרגא דהכא וא"כ בדין שלפנינו יהי' איזו חלוקים:

והנה החלוקים העולים לפי כל הנ"ל דהיכי דפסק תיותי' לגמרי ודאי אסור לשו"ב השני לכנוס בגבולו אף אם לא קבלוהו רק החזיק בעצמו. והיכי דקבלוהו אסור לשו"ב שני לכנוס לגבולו אף שלא פסק חיותו אבל לא קבלוהו יכול אף אחר לבא ולשחוט ואין בזה השגת גבול ואך אף בקבלוהו כל האיסור הוא אאנשי ישוב זה ולא לאחרים הבאין לכאן וכן מבואר ג"כ בפ"ת סי' קס"ג דאין יכולין לתקן על אנשים אחרים הבאין ממקומות אחרים והוי כיומא דשוקא:

ומעתה נבוא לדין שאלתכם ששאלתם דהכפר סטעבניק שהחזיק שם השו"ב הוא שייך לעירכם דראהביטש וגם הכפר טריסקאוויטץ וכבר כתבתי דאם האקרו"ט ויושבי טריסקאווויטץ לא נתנו חתימתם יכול אף אתר לבא לשם ולשחוט ואין בזה השגת גבול ואך אף אם יושבי טריסקאוויטץ נתנו חתימתם לשו"ב דסטעבניק ומסתמא היו יכולין לחלק עצמם מהעיר וזה הדבר מבואר לנכון בשו"ת בית יצחק מהגאון מלבוב בח' יו"ד (אינו אתי כעת) דבשעת קבלת שו"ב לעיר יכולין לקבל שו"ב לכפר ישוב שלהם כיון דלא נתרצו לו ואף אם לא דברו מזה מ"מ הרי האקרו"ט מחלו להם ולא מיחו בידם מ"מ הרי בארנו דאין יכולין לתקן על שו"ב אחר שלא ישחוט והאקרו"ט אין יכולין לתקן על אנשים הבאין להמרחץ ממקומות אחרים וכבר כתבו דהמנהג כהרמב"ם דביומא דשוקא אף לאנשים יושבי העיר יכולין למכור:

גם בזה י"ל דאף דנתרצו האקרו"ט לשו"ב דכפר סטעבניק מ"מ לא נתרצו לאסור על אחר ובפרט על שו"ב של עירם די"ל דחזקת הישוב עדיין נשאר לאקרו"ט:

עכ"פ בנידן שלפנינו דבא שאלתכם דשוחטי עיר דראהאביטש שוחטין בעירם והקצב מוליך הבשר לכפר טריסקאויטץ לא ראיתי שום חשש מכמה טעמים האחד דאף האקרו"ט אין יכולין לאסור על שו"ב אתר מלשחוט וגם חזקת ישוב אין שייך בזה ובפרט לאנשים אחרים ויכולין הקצבים למכור אף להישוב דהוי כיומא דשוקא וגם בלא זה הרי לא אסרו לעצמן שחיטות אחרים ממקום אחר וכמה בשר ועופות ממקומות אחרים באין גם לעיר דראהביטש ופשוט דאף מנהג אין בזה גם לרב שנתחייבו רת"ש בסידור קידושין לא שמענו מעולם שאין רב מסדר קידושין במקומו לנכרים הבאין לעשות נשואין ממקומות אחרים וא"כ אין זה צריך לפנים דאין להשו"ב דטריסקאוויטץ טענה על השו"ב מק"ק דראהאביטש ולדעתי אין בזה פקפוק כלל. דברי ידידם וכו': אגב אכתוב עוד במה שבא לפני משפט באשר כי השו"ב שבעירם לא לקח קצבה רק נתנו לו כונסת על חצי הזביחה וכן לשני ועתה רוצים לקצוב להם שכר פחות הרבה ממה שהי' להם בלא קצבה והנה בנותנים להם פרנסה בהרחבה לא יכולתי להזדקק להם כי לפי הנראה כן הוא מנהג כל עיירות אשר נתרבה הזביחה בכפלי כפלים ובפרט אם האקרו"ט מוסיפין על שכר הזביחה מהקצבים לפי רצונם אין להשו"ב טענה ובכל המקומות הגדולות קבלו השו"ב תחת ידם ונותנין להם קצבה ואך המשפט הבא לפני רצו לעבור הדרך על השו"ב ולפחות להם שיהי' פרנסתם בדוחק ורצה בורר הקהל לומר כי טובי העיר יכולין לתקן אף במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי:

והנה לפענ"ד חוץ ממה שבארתי דצריכין לברר כי נהגו אף בזה וכמ"ש הנו"ב אף בל"ז נראה דלא שייך כלל לזה לשון תקנה רק גזל ממש ויכולין טובי העיר רק לתקן ולא לגזול ולעשוק שכר פעולה ממה שקצבו להם והרי אף דבר שאין לאחד רק זכות אף כל העיר אין יכולין לבטל כמבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף י"ז דמי שהי' בביתו ביהכ"נ אין יכולין לשנותו לבית אחר ויותר מזה מבואר דבכל המנויין כל אחד יכול למחות והוא מטעם דאין יכולין לגזול זכותו חוץ התקנה המבואר מדברי המ"א שם לילך אתר הרוב והאיך יעלה על הדעת שיוכלו לגזול ממה שקצבו לו והמרדכי לא איירי רק בטובי העיר שקבלו בני העיר על עצמן שיקצבו ויחלקו המם לפי דעתם וכל אחד אומד דעתו לשם שמים והי' מנהג בעיר שלא לקצוב מס על נכסיו בשדות רק כפי ממון שיש לו והי' דעת המרדכי דודאי מהסברא שיתנו גם מהשדות רק דהי' מנהג שלא יתנו וע"ז יש שרוצים לומר דגם זה יכולין לחדש אף דאיכא פסידא להאי לפי המנהג שנהגו ושם ודאי אין כיון גזילה דאדרבה לפי הסברא צריך ליתן אף מהשדות ובזה יש שם מחלוקת אם יכולין להוסיף מן המנהג אבל אין זה ענין למה שזכה אחד בדין כמו שכר פעולה דודאי אין יכולין לעשוק ולגזול שכר שכיר וגם זה פשוט דאף אם נתרבה הזביחה ובעת שנתקבלו הי' פרנסתם מצומצמת מ"מ אין יכולין בני העיר לומר הרי ירדתם לשכר דודאי נחתו אדעת זו דאף דעכשיו השכר מועט מ"מ ודאי דיתרבה וגם אדרבה דרך העולם להוסיף למשמשין ברואין שפרנסתם מצומצם. והמעיין בכל התשובות שבס' משפט שלום יראה שאין דומה לנידון דידן ואבאר קצת ענינים כדומה ברוצין לתקן שכל מי שימצא מציאה יחזור אפי אחר יאוש אין ידוע בשעת התקנה מי המוצא וכן במה שיכולין לקצץ שכר פועלים ושערים הוא בשני אופנים או דאין התקנה רק על הלוקחים שלא יתנו יותר או אף המבי"ט דס"ל דיכולין לכוף למכור בשער שקצבו הוא רק משום דרוצין ליקר השער יותר מהראוי ואין זה בכלל פסידא ודו"ק: מ"ש בפ"ת סי' ג' ס"ק ב' עמ"ש סי' כ"ו:

סימן ג

א) וכל שלשה נקראין ב"ד אפי' הדיוטות דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר. השבו"י כ' דאם השנים דלא גמירי מכריעין נגד היחיד דגמיר הולכין אחריהם דהם הרוב וכן משמע מכל הפוסקים וכן נראה פשוט דאל"כ שלשה למה לי אם אין דעתם חשוב כלל ואך ראיתי שהשע"מ לקמן סי' י"ח חולק עליו וכ' כיון דהם פסולין לדון איך יכריעו נגד הגמיר והביא ראי' דבסנהדרין (ד' ג' ע"ב) פריך לר' יאשי' דיליף שלשה מתלתא אלקים וכי לית לי' ב"ד נוטה והקשה דאי משום ב"ד נוטה הוי סגי דהשלישי לא יהי' מומחה ויהי' ג"כ ב"ד שקול להכי צריך תלתא אלקים דכל השלשה יהיו מומתין אלא ע"כ דמי שאינו מומחה אינו יכול להכריע נגד המומחה וה"ה הדיוטות נגד הגמיר וכן כ' בס' החינוך מצוה ע"ח דאף אלף בורים לא אזלינן בתר רובא דידהו נגד ת"ח ע"כ. ודבריו לא נהירין מ"ש דהם פסולין לדון אינו נראה ויבואר זה לקמן ס"ק שאח"ז דאין עליהם שם פסול ועוד הרי חכמים תקנו שלשה ומדאורייתא אף הגמיר אין יכול לדון כיון דאינו מומחה ולמה הם פסולין יותר ממנו וא"כ כיון דצירפו תרי הדיוטות אל הגמיר הם דיינים כמוהו ולפ"ז פשוט דנדחה הראי' מסנהדרין דמדאורייתא ודאי כיון דאין נקראין ב"ד רק מומחין מתרי אלקים ודאי פשוט דאף השלישי שהוא משום ב"ד נוטה ואיך ההדיוט יכריע בין השני מומחין אבל בתר תקנת חז"ל דאלו השלשה הם ב"ד ודאי כולם שוין וגם מה שהביא מס' החינוך דבריו תמוהים דלא עיין מ"ש החינוך תיכף אח"ז וז"ל אבל סנהדרין אף אם המיעוט חכמים יותר הולכין אחר הרוב כיון דהם במנין ע"פ מצות התורה כונתו שם דוקא לענין שאנו נסמוך ע"פ דעתם בדבר שיבוא אח"כ לפנינו ונרצה לסמוך ע"פ דעת מי שכבר פסק כן או שכתבו כן בספר בזה ודאי אף אלף בורים אינן כלום נגד ת"ח אחד אבל היכי דהם עוסקין בדין שבא לפניהם בדיני ממונות או בדיני נפשות בזה ודאי כיון דהם במנין ע"פ מצות התורה כל אחד שקול כאידך ולעולם הולכין אחר הרוב וכונת החינוך כמו שמצינו דלולי הבת קול היינו פוסקין כב"ש רחריפי טובא אבל בדין שבא לפניהם לעולם הולכין אחר הרוב וזה נראה גם במה שאמרו מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן וכו' והיינו דלא קבלו דעתם לפסוק רק כמותן בדבר שבא לפניהם ורק תיכף קובעו הלכה כמותן וקבעו שלדורות יהי' נקבע הלכה והיינו כיון דאז נקבע הלכה גם לדורות הוי כהלכה שבא לפניהם כמו כל תקנת חכמים ודו"ק:

ובזה אמרתי לפרש דברי הש"ך בס' תקפו כהן סי' ע"ב שכ' דיכול לומר קים. לי כהפוסק בהא ולא קים לי כוחי' בהא ותמה עליו התומים כיון דכ' הש"ך בסי' כ"ה דאזלינן בסנהדרין בתר רוב אף מתרי טעמי א"כ איך יכול לומר קים לי בזה ולא בזה עיי"ש והבין התומים שהם דברים הסותרים זא"ז ולא אבין כלל דנראה פשוט דדברי הש"ך נכונים וברורים וכראי מונקים דשם בסי' כ"ה איירי הש"ך בדין הבא לפני סנהדרין לדונו כמבואר שם בזה כ' באזלינן אחר הרוב אף מתרי טעמי דאף דזה מחייב מטעם זה וזה מטעם אחר מ"מ יצא זה מחיוב ע"פ רוב הדיינים אבל בדין שבא אח"כ לפני חכמים והם יכולין להכריע ע"י סברתם ולומר דאין סברא זו נוח להם דהרי ודאי אין יכולין לדון ע"פ החיבורים על האיש הבא לפניהם ותדע דכי בדין שבא לפני הסנהדרין כמה פעמים ודנו לחוב ובא אח"כ דין כזה לפניהם ורוב מזכין וכי נאמר לא נלך אחר הרוב ונצטרף דיעות הסנהדרין שדנו לפניהם לחוב וא"כ ודאי דהחילוק ידוע דאם אנו דנין איזה איש דנין אותו ע"פ הדיינים הדנין אותו אבל אם דנין ע"פ החיבורים ואין דעתינו מכריע מ"מ אין מלטרפין אותן הפוסקים לדיינים רק מצטרפין סברתם. של אותן שקדמו וא"כ בשאלה שיש בה שני עניני סברות ואף דאם נחשוב הגדולים יהי' רוב לאיסור משום דזה אוסר מסברא זו וזה אוסר מסברא זו מ"מ הרי אין אנו חושבין רק סברתם וכיון דאנו רואין בשאלה אשר אין בה רק טעם אחד הרוב מתירין וא"כ נדחה טעם זה מהרוב אשר אין סוברין כן וכן טעם השני וכל הטעם דאזלינן גם בחיבורים אחר הרוב הוא כמ"ש הש"ך בשם מהרי"ק דהוי כמו סוגיא דעלמא כאידך אבל כיון דחזינן דאם אין בהשאלה רק טעם אחד מתירין ע"כ דסוגיא דעלמא לא ס"ל כן לכן ודאי דיש להתיר וכן יכול לומר קים לי כוחי' בהא ולא בהא ולא אאמין אם יהי' מי שיתעקש בזה כי הוא דבר אמת ופשוט וכן נמי כונת החינוך וא"כ אדרבה מהחינוך משמע דכל שהם במנין ע"פ התורה אזלינן בחר רוב היושבין בדין וה"נ כיון דצריך שלשה אף ההדיוטות הם מהימנין ואזלינן בחר רוב ודברי השבו"י נכונים וברורים אכן פשוט דודאי לאו ברשיעי עסקינן דחולקין על הגמיר לבטל דין פשוט רק שמביא להם איזה דמיון ע"פ סברא ואינו נראה להם שיקול דעתו ואף דלא גמירי יכול להיות דהדין עמהם דאין דמיום עולה יפה כמו שאינו יכול להכריעם להודות לו אבל ודאי אם הוא בענין דהחכם יודע בבירור שטעות הוא בידם כבר כ' השבו"י דמצוה שיאמר הגמיר איני יודע כדי שיתבטל הדין וכ"ז ברור להלכה ולמעשה. עוד ראיתי בשע"מ סי' זה שרוצה לעשות חילוק בין הרמב"ם לשאר פוסקים וסובר דלהרמב"ם דפוסק כר' אחא דחד כשר א"צ ב"ד שקול דהרי כל מה דצריך שלשה הוא משום דיהי' בהם חד דגמיר כ"ש ב"ד שקול דכשר ע"כ ולא נהירא דא"כ לימא הך איכא בינייהו בין רבא לר' אחא ב"ד ג' והטעם נראה פשוט דאף דחד כשר מ"מ כיון דזה רחוק שיסכימו הדיעות צריך ב"ר נוטה מגזה"כ אבל הדן ביחידי דלא נתרבו דיעות א"צ הכרעה ומזה יהי' ג"כ ראי' להשבו"י הנ"ל דאם נאמר דשנים דלא גמירי אין יכולין להכריע נגד הגמיר א"כ ע"כ א"צ ב"ד נוטה וא"כ למה לא קאמר הך איכא בינייהו ודו"ק:

עכשיו בעת העתקה בא לידי דברי מהרי"ק הובא בשו"ת נו"ב תנינא סי' ג' שהביא ראי' דאזלינן בתר רוב מתרי טעמי מחולין (ד' ל"ו) דאמר ר' אושעיא לסמוך על ר"ש אף דר"ש ורבי מתרי טעמי' עיי"ש והוא תימה דרק מסברא הוא לא אזלינן בתר סברתם והרי מבואר בש"ס ההיפך דדעת שלישית אינה מוכרעת עיין רש"י סוף פ"ג דפסחים הרי אדרבה לא אזלינן בתר רוב היכי שאינו מטעם אחד אך בלא"ה השיג עליו הנו"ב:

כ) אבל אי לית בהו חד דידע פסולין לדון. וכן כתבו התוס' (ד' ג') והשע"מ הקשה להסובר דגם בדיינים אמרינן נמצא אחד קרוב או פסול בטל הדין א"כ מאי מהני מה דאית בהו חד דגמיר והרי גם הגמיר נפסל בצירוף הפסולין ע"כ. והנה אף אם נחליט כדבריו דההדיוטות דלא ידעו הוי פסולין מ"מ נראה דלק"מ דהרי גם בעדים זוממין הקשו דאיך נתבטל עדות השאר כיון דאלו לא ראו כלל ותירצו דמ"מ גם עליהם שם עדים ונצטרפו בהגדה וע"י הגדה נקראין עדים וא"כ גבי דיינים דהדיוטות כל פסול שלהם משום דלא גמירי ואין עליהם שם דיינים א"כ איך יפסל הדין ע"י אלו שאינם דיינים וכ"ז כתבתי לסברתו אבל העיקר נראה דאין עליהם שם פסול רק כיון דאין רשאין לדון לכן נקראו פסולין אבל תלתא דאית בהו חד דגמיר דמותרין לדון אינם פסולין כלל והא דאמרינן זה פוסל דיינו של זה משום דהדיוט הוא היינו משום דהוא בעצמו אינו ראוי להיות דיין וכ"ז דלא ישבו לדון בתורת דיינים יוכל לפוסלו ולומר דידון לפני מי שחכם יותר אבל כשאין בוררים להם אחרים ואלו דנו אותן ודאי דכולם כשרים שהרי נתנו להם חכמים רשות לדון וכמו דפריך טעו לא ישלמו דירדו ברשות ואדרבה הגמיר לבד אין לו רשות בלא אלו וכמ"ש ס"ק א':

סימן ד

א) יכול להכותו וכו' דוקא בחפץ המבורר שהוא שלו.

עיין טו"ז דבזה שכ' מהרי"ק שאסור להכותו כיון דאין יכיל לברר אם עבר והכהו ואין עדים אינו פטור במיגו דלא הכהו אף שאומר שבדין הכהו ע"כ והשע"מ כ' דזה תלוי בדין המבואר סי' קל"ט סעיף ד' בשנים העוררים על השדה וכל אחד אומר שהוא הקרוב הראוי ליורשו ובאו עדים על אחד שהוא קרוב ועל השני אינם יודעין דנותנין השדה לזה שיש לו עדים וכ' שם הש"ע דאף הפירות מוציאין מה שאכל והשני אף דיש לו מיגו דלא אכלתי מ"מ כיון דהשדה יוצא מת"י וה"נ מחויב על ההכאה אף דיש לו מיגו אבל להש"ך שם החולק וסובר כיון דיש לו מיגו על הפירות והרי הוא טוען שבדין אכל דהוא קרוב טפי אין מוציאין הפירות ממנו א"כ אף כאן אף דאין יכול לברר על החפץ שהוא שלו מ"מ אין מחויב על ההכאה כיון שאומר שבדין הכהו ע"כ, ולפענ"ד לא קרב זא"ז דהתם הוא טוען דהפירות הם שלו ואף דאינו נאמן על השדה מ"מ שפיר אין מוציאין ממנו הפירות כיון דיש לו מיגו אבל הכא ודאי הדין עם הטו"ז כיון דאף אם האמת כדבריו דהחפץ הוא שלו אסור להכותו רק כדי להציל שלו אבל כשאינו מברר ואין מציל א"כ בחנם הכהו ושלא כדין ממילא חייב על הכאה וכעין סברא זו כ' הרמב"ן הביאו התומים סי' ל"ד ס"ק כ"ה דכתב כיון דאינו נאמן שהוא שלו נעשה פסול עיי"ש גם עיין בש"ע אה"ע סי' קנ"ד דאין הבעל נאמן שבדין הכה לאשתו דכל הנשים בחזקת כשרות ואף דגם האיש בחזקת כשר מ"מ הדי חזינן דעביד איסור וכיון דצריך לזה מעשה רע שלה להתיר איסור הכאה אינו נאמן שהותר לו ה"נ דכותי':

ב בהגה"ה ודוקא הוא בעצמו יכול לעשות דין לעצמו אבל אסור לעשות ע"י עכו"ם. האורים פקפק ע"ז דהת"ה למד זה מהמרדכי דכ' דהיכי דהדין כל דאלים גבר אין יכול לעשות ע"י עכו"ם והמרדכי לא איירי רק דהעכו"ם יטלו ולא יהי' אפשר להוציאו אף אם השני יביא עדים אבל באופן שהב"ד יהי' יכולין אח"כ להוציאו מודה המרדכי דמותר ע"י עכו"ם. ובעניי יש יותר תימה דשם לפני זה בד"ה האי שיתא איתא שם וז"ל פסק ר"א מטולא וכו' והיכי שתקפה ע"י עכו"ם אף שאין לו לעשות כן דהא דקיי"ל דעביד אינש דינא לנפשי' היינו בחפץ מבורר א"כ משמע דבחפץ מבורר מותר ע"י עכו"ם ואכן פ' הגוזל קמא כ' דאין לעשות כד"ג ע"י עכו"ם והוא ענין אחר ואין שייך זה להיכי דעביד דינא לנפשי'. עיין במרדכי פ' הגוזל בתרא דמסר לעכו"ם פסק הראב"י דמשמתינין לי' ולכאורה כיון דהוא יכול לתופסו לעצמו מה לנו בזה דמסר חפצו לעכו"ם או לקחו לעצמו ואך ראיתי בפ' הגוזל קמא במסרו לעכו"ם מתרץ המרדכי זה וכ' דקנסוהו דדבר מכוער הוא למסור:

ג) שם אבל תפיסה. עיין אורים הביא בשם היש"ש ב"ק פ"ג סי' ו' דאם אין יכול לברר שהוא שלו וא"כ לא הי' אפשר להוציאו בדיני ישראל והלך והוציאו ע"י עכו"ם ומחמת זה הי' לחבירו עלילות והיזקות אף דלא טוב עשה ומחויב להחזיר החפץ כיון שאין לו בירור שהוא שלו מ"מ כיון שהוא טוען שהאמת אתו אין לו דין מסור לשלם לחבירו מה שגרס לו היזק כיון דלא נתכוין להזיק רק אם הי' יכול בדין ישראל לברר אז חייב לשלם הזיקו ע"כ. ודבריו תמוהין במחכ"ת דהדין הזה מבואר לקמן סי' שפ"ח סעיף ה' דיש מחלוקת בזה והש"ך הביא שם בשם היש"ש דחייב וגם הוא הכריע כן ועיינתי ביש"ש שם וכ' דאחר שהוציא הי' ניכר לכל שהוא שלו לכן פטור אבל בצריך להחזיר פשיטא דחייב וכן עיינתי ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' מ"ט וכ' בפירוש דחייב ומשמע שם אף יותר מהש"ך דמשמע מהש"ך דאם יש לו מיגו וא"צ להחזיר פטור על מה שהזיקו ומלשון היש"ש משמע דרק היכי דהכל רואין שהוא שלו אבל היכי דיש לו מיגו חייב מה שהזיקו עיי"ש ואך פשוט דהש"ך לא קאמר דמהני מיגו רק היכי דיש לו מיגו אף על ההיזק לומר שלא הזיקו ואם לא כן אין כאן מיגו. רק מ"ש הש"ך שם דאף הר"א מטולא ס"ל דחייב באין לו מיגו והכל מודים בזה והשיג על הש"ע דכ' ב' דיעות המעיין במרדכי פ' הגוזל בתרא משמע דסובר דא"צ להחזיר רק החפץ רק ודאי אין לחלוק על הכרעת הש"ך כמבואר גם ביש"ש דדין זה ברור ודברי התומים צ"ע:

ד) שם ומ"מ צריך ליתן משכון קודם שירדו לדין. למדו זה מהא דאילן שקוצץ ואח"כ נותן דמים משום דקדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ואף דלכאורה אין זה דומה דהתם אם הי' צריך ליתן דמים קודם לעולם לא יקוץ כיון דצריך לקבץ ממון אבל כאן דא"צ רק לטעון והרי ע"כ יש טוען וגם עתה טוען שיתן משכון מ"מ מדמה לה משום דהרבה פעמים יש השמטות וסירובים לציית דין עד שיצאה התובע. והתומים הקשה למה ת"ח א"צ לתת משכון בשלמא עדיפותי' לענין מסים ת"ח פטור אבל למשכון מה בין ת"ח לאחר ולפמ"ש י"ל דת"ח היינו ירא שמים ודאי לא ישמיט ואם יתחייב ודאי יתן:

סימן ה

. א) אסור לדון בשבת ויו"ט ואם עבר ודן דינו דין. השע"מ הקשה להסוברין דלא בעינן איסור דחימוד ממון דוקא למה דינו דין הא הדיינים נפסלו ואף דבאיסור דרבנן בעינן הכרזה מ"מ לאותו דבר שנפסל על ידו לא בעינן הכרזה כמבואר בהרא"ה גבי בר בניתוס ע"כ ולי נראה דלק"מ דדוקא בדבר שאיסור אתר גרם אז נפסל אבל כאן אם נאמר דנפסלו אין כאן דין ולא עביד שום איסור דהא אין כאן דין ול"מ לשיטת רש"י דכל החשש שמא יכתוב פס"ד אין האיסור רק אח"כ ואף לפי מ"ש הסמ"ע שמא יכתוב הטענות מ"מ רבנן לא גזרו רק בדין ואיך נחזיק החבל בשני ראשין דנפסלו ואין כאן פסק ודוגמא לזה כתבו האחרונים לתרץ קושיית הרמב"ן גבי שטר שיש בו ריבית דהקשה דילמא ידעו העדים שיש איסור ומ"מ חתמו וא"כ נפסלו העדים ואיך גובה הקרן בשטר זה ותי' דאם נפסול אותן א"כ אין כאן שטר ממילא לא עשו כלום ולא נפסלו ואף דקצת יש לפקפק בזה ולומר דאם נכשיר א"כ עבדו איסור חוץ דגבי איסור דרבנן היכי דיש תרתי דסתרי אין לפסול אך גם י"ל ברווחה יותר דהרי עבירה דרבנן צריך הכרזה ורק בדבר שע"י כן מכריזין בטלה ג"כ כנ"ל וא"כ הרי כאן אי אפשר להכריז אם נפסול הדין וא"כ פשוט דהדין כשר:

ב) אין דנין בע"ש. כ' הסמ"ע אף בנתרצו הבע"ד מ"מ הדיינים אין יכולין להיות מתונים בדין ושמא יטעו והאורים כ' דלפ"ז בקבלו עליהם בין לדון בין לטעות יכולין לדון ע"ש ובעניי הוא תימה דכי משום דקבלום בין לדון בין לטעות יכולין לעוות ולקלקל הדין ולדון שלא במימון וישוב הדעת ולא קבלוהו עליהם רק מה שאדם עלול לטעות שיוחלט הדין או לענין תשלומין שיהיו פטורים בשיקול הדעת אבל לא לעוות במזיד ואך בעיני נראה פשוט דאף בקבלו בפירוש גם ע"ז שידונו ואף שיטעו לא יהיו מתונים מ"מ אין שייך שהדיינים יקלקלו מה שיכולין לתקן ע"י מתינות גם הוא בזיון הדיינים ולמה יקבלו לדון בזה ואולי זה דומה לאומר קרע כסותי ע"מ לפטור מ"מ אסור לקרוע:

ג) אין דנין בלילה בתחילת דין אבל וכו' גומרין בלילה הרמב"ם ה' סנהדרין פ"ג כ' דכתיב כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעין מה נגעים ביום אף ריבים ביום והנה בש"ס פליגו בזה ר"מ ורבנן דר"מ יליף מהיקשא דריבים לנגעין ורבנן ילפי מוהי' ביום הנחילו את בניו וכבר כ' הכ"מ דלכן סובר כר"מ משום דהש"ס פריך ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד לי' ומשני מבעיא לי' להא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין וכיון דאנן קיי"ל כהך דינא דשלשה שנכנסו לבקר וכו' וא"כ ע"כ קרא דביום הנחילו אתא לדין זה וע"כ הא דאין דנין בלילה מהיקשא דכל ריב וכל נגע אתיא אכן זה אשר תמהו על הרמב"ם דבסנהדרין (ד' ל"ד) אמרינן מתניתין דקתני דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה אתיא דלא כר"מ דר"מ דיליף מהיקש אף גמר דין ביום דוקא ות"ק דיליף מביום הנחילו גמר דין בלילה וא"כ כיון דהרמב"ם יליף מהיקשא למה פסק דגימרין בלילה וכבר עמדו בזה הרבה ולא העלו דבר ברור. ונראה לתרץ בדבר נכון דהנה הא דגמ"ד בלילה יליף רבא מדרמי קראי כתיב והי' ביום הנחילו משמע ביום אין בלילה לא וכתיב ושפטו את העם בכל עת ומשני כאן לתחילת דין כאן לגמ"ד ולפ"ז קשה נהי דרבא נקט קרא דוהי' ביום הנחילו דמני' יליף ת"ק דיני ממונות ביום מ"מ גם לר"מ יכול לרמי קראי כתיב כל ריב וכו' דמקיש ריבים לנגעין דדוקא ביום וכתיב ושפטו את העם בכל עת ונחרץ ג"כ כאן לתחילת דין כאן לגמ"ד ולמה אמרו דמתני' דגומרין בלילה לא אתיא כר"מ והוא תימה גדולה וכבר הקשו כן המפורשים ולא תירצו דבר המתקבל על הלב. ונראה בזה דהנה במועד קטן (ד' ח') אמר רבא דהא דאין רואין הנגעין במועד ילפינן מוביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה והא דאין רואין הנגעים בלילה ילפינן מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי והקשו התוס' דא"כ איך יחיישב סוגיא דסנהדרין דרבא אמר דלר"מ אף גמר דין ביום ובשלמא אי יליף מוביום הראות י"ל דנוכל לאוקמי בגמר דין אבל כנגע נראה לי משמע תחילת דין ע"כ והניחו בקושיא. וליישב קושיית התוס' נראה דהנה התוס' שם בתחילת הדיבור הקשו דכאן יליף רבא דאין רואין הנגעים בלילה מכנגע נראה לי ושם בסנהדרין מייתי קרא דוביום הראות ותירצו דדרך הש"ס להביא דרשה הפשוטה יותר והיינו דאי לאו הקרא כנגע נראה לי הוי ילפינן דאין רואין בלילה מוביום הראות אך כיון דכתיב כנגע דאין רואין בלילה אייתר ביום הראות דאין רואין ביו"ט ועפ"ז נתרץ קושיא הנ"ל של התוס' אך נתרץ אגב גם קושיא זו ונאמר דבדקדוק נקט הש"ס בסנהדרין וביום הראות דאין רואין בלילה דהנה שם במו"ק בהמשנה פליגו ר"מ וחכמים דר"מ אומר רואין הנגעים במועד להקל ולא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר ובגמר' שם בהא דאין רואין הנגעים במועד יליף ר' יהודא מוביום הראות דיש יום שאין אתה רואה ורבי יליף מק"ו דאמר קרא ופינו את הבית אם ממתינין לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה ע"כ ולפ"ז נראה פשוט דר"מ דסובר רואין הנגעים להקל ע"כ דסובר כרבי דאם נאמר דילפינן מקרא דוביום הראות יש יום שאין אתה רואה ע"כ דאין רואין כלל ולמה נאמר דרואין להקל וע"כ דסובר כמו רבי דיליף מק"ו דאם ממתינין לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה וזה פשוט ולפ"ז נראה דא"צ למ"ש התוס' דבסנהדרין נקט דרשה הפשוטה רק שם דאזיל אליבא דר"מ ולדידי' דיליף מק"ו שפיר יליף הא דאין רואין הנגעים בלילה מוביום הראות ורק רבא דאזיל לדברי רבנן דאין רואין הנגעים אפי' להקל ויליף מוביום הראות ע"כ הא דאין רואין בלילה ילפינן מכנגע נראה וזה נכון להמדקדק ואך לפ"ז תקשה לר"מ למה לי קרא דכנגע נראה לי וביום הראות אך נראה דתרווייהו צריכי דהנה ודאי אי מקשינן ריבים לנגעים ובריבים כבר אמר רבא דרמי קראי אהדדי ומושפטו העם בכל עת יש ללמוד דגומרין בלילה וכיון דאין היקש למחצה הוי אמרינן אף נגעים גמר דינם בלילה וקרא דוביום הראות הוי מוקי לתחילת ראיית הנגעים וכיון דיש גם קרא כנגע נראה לי לתחילת ראייה ממילא קרא וביום הראות אתיא לגמר ולפ"ז מיושב קושיית התוס' שהקשו הא מכנגע נראה משמע תחילת דין פשוט דלק"מ דהרי בסנהדרין באמת נקט קרא וביום הראות וקאי לר"מ ואיכא תרי קראי כנ"ל וילפינן אף גמר דאינו רק ביום ומעתה מה מאוד נכין דברי הש"ס דקאמר מתני' דדיני ממונות גומרין בלילה דלא כר"מ ול"ק מה שהקשינו דלדידי' נמי נילף דגומרין בלילה מקרא דושפטו העם בכל עת דהרי כבר כתבנו דאין היקש למחצה ובנגעים יש תרי קראי לומר דאף הגמר ביום וע"כ גם גמר דין ביום וקרא דושפטו אתא לרבות יום המעונן וזה פשוט. ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דהרי אנן קיי"ל כחכמים דאין רואין הנגעים ביו"ט לא להקל ולא להחמיר ויליף מוביום הראות ואין כאן רק חד קרא וממילא לא מוקמינן כנגע נראה לי רק לתחילת ראי' וא"כ שפיר יליף כרבא מקרא דושפטו העם דגומרין בלילה אף דיליף ריבים מנגעים כמו שהקשינו בתחילה וזה נכון. ואל תשיבני מהא דכ' הרמב"ם דאין רואין במועד דכתיב ופינו את הבית וק"ו שנותנין זמן לדבר מצוה פשוט דלק"מ דכבר אמרו בגמר' דלרבי צריך תרי קראי חד לגופי' וחד לביתו ורק לר"מ ע"כ דסבר מה לי טומאה דגופי' כמ"ש בנמרא שם דהרי כבר כתבנו דמאן דיליף מוביום הראות סובר דאין רואין כלל אף להקל ורק אנן אף דילפינן מופינו את הבית מ"מ כיון דקרא דוביום הראות אתא דאף להקל אין רואין ה"ה קרא דביתו ור"מ דסובר רואין להקל סובר דהכל ילפינן מופינו ומה לי טומאה דגופי' או דביתו כמו לר"י דיליף הכל מקרא דוביום ודו"ק כי הכל נכון:

ד) בלילה. הסמ"ע ס"ק ז' כ' דאם שלחו אחריו ובא דנין אותו דהא קיבל עליו והב"ת כ' דלא הוי קבלה רק בבאו מעצמם דבשלחו אחריו הא הי' מוכרח לבוא וטעם הסמ"ע נראה דסובר כיון דלא צריך לשמוע אל הזמנה זו מיקרי קיבל עליו וכבא בעצמו והנה השע"מ הקשה דהרי גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה דרצו עושין דין אמרינן דוקא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין והרי קבלו אותן עיי"ש דהעלה דאף דלא נאמר כהכנה"ג דלכל קבלה צריך קבלה בפירוש מ"מ לדון בלילה צריך קבלה בפירוש וחולק על הסמ"ע והב"ת עיי"ש ולדעתי לק"מ וחלילה לנו לדחות דברי הסמ"ע והב"ח דשם נראה דאף קבלה בפירוש לא מהני כיון דהדין נגד היתומים ויתבאר זה אי"ה לקמן סי' רנ"ג עיי"ש מ"ש ואך אף אם נאמר קבלה בפירוש מהני גם שם כבר ביארו שם כיון די"ל דלא רצה רק שיכתבו וכיון דלכתחילה אין להם להיות דיינים בלילה אמרינן דלא הי' כונתו רק לעשותן עדים כמבואר שם וחוץ מזה י"ל כיון דאח"כ צריך לקבל עדות ע"ז בעצמו אם קיבל עליו א"כ אין עד נעשה דיין ולא מהני קבלה בפירוש: ה) וי"א שאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין. הסמ"ע ס"ק ח' מפקפק בזה מהא דקבלו עדות בלילה בסי' כ"ת והקצה"ת מתרץ כיון דהגמ"ד כשר בלילה א"כ ע"כ דיעבד מהני כמו אם לא הי' כלל מו"מ דהא המו"מ אין בו דבר שיפסול ע"כ. והנה הי' אפשר לומר דזה תלוי בהחילוק בין רש"י להתוס' עיין סמ"ע ס"ק ז' הביא דבריהם דרש"י כ' דעיקר הגמר ומ"מ אמרינן גומרין בלילה ה"ה הכא אף דהתחלה אין כאן כשר אבל התוס' דסוברין דעיקר הוא ההתחלה ורק הגמר נטפל להתחלה וא"כ ודאי אף דיעבד דאין כאן התחלה פסול דאין הגמר כשר רק משום דהי' התחלה ביום ואין מקום לדברי הקצה"ח לשיטת התוס' אכן נראה דאף לרש"י אין הגמר בלילה רק משום דהתתלה הי' ביום אבל אם אין התחלה הגמר נקרא התחלה ונראה ראי' לזה משלשה שנכנסו לבקר החולה בלילה דאין עושין והרי שם א"צ התתלה ומעצמן נעשין ביום דיינים ומ"מ אין דנין בלילה וקושית הנתה"מ עליו ל"ק דאף העיטוף הוי התחלה:

ו) עברו ודנו בלילה דיניהם דין. הנה תמהו ע"ז דהרי ר"א סובר דחלצה בלילה פסולה משום דחליצה כדין הרי דאף דיעבד אין דיניהם דין ועיין תומים מתרץ דבחליצה כתיב ככה דהוי עכובא והנה כבר נשמע זה בין החיים וכבר מתרץ כן היש"ש הובא בקרבן נתנאל פ' מצות חליצה עיי"ש. אכן בתוס' ריש שבועות העדות מבואר דככה דחליצה לא קאי לעכב רק מה דכתיבי גבי חליצה אבל לא מה דילפינן מדין דהא כתבו שם דאין לומר דהא דאמר לה ר"ג בתי עמודי משום דכתיב ועמד ואמר דאם ועמד משמע עמידה א"כ הוי עכובא דכתיב ככה ולמה תנן בין עומד בין יושב אלא אמר לה לעמוד משום דחליצה הוי כדין הרי אף דצריך לעמוד משום דהוי כדין לא מעכב עיי"ש:

סימן ו

א) אין הדיינים יושבין לדין בדין פחות מש"פ. עיין ש"ך ס"ק א' דלפי דעת הרמב"ם גבי תבעו ב' מחטין דאף בפחות מש"פ נשבעין ה"נ צריכין לדון אף בפחות מש"פ ועיין תומים בשם הרשב"א דבכל דבר שהוא בעין אף בדבר מאכל צריכין לדון עיי"ש ולכאורה הוא מוכרח מסברא דהרי קידשה בתמרה אף בפחות מש"פ חוששין לקידושין וא"כ איך נאמר דלא ידונו ואפשר הוא יקדש בו אשה ואם אינו שלו אין לחוש לקידושין וא"כ צריכין לדון לידע של מי הוא ואך י"ל דאם הדין דאין ב"ד נזקקין שוב ממילא הוי יאוש וביד האשה יהי' ש"ר אך יש סוברין דמ"מ אינה מקודשת מכ"ש בלא ידעה שהוא גזול וא"כ צריכין לדון ועיין בשע"מ צידד אי שייך כלל מצות השבה בפחות מש"פ ועיין חידושי ה' קידושין ולקמן בחידושי ה' גזילה: ב) גומרין דינם אף בפחות מש"פ. והרא"ש חולק ועיין סמ"ע והנה נראה דהרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו אזלו ולהרמב"ם מוכרח דגומרין הדין אף בפחות מש"פ דהא הש"ך כ' דלהרמב"ם ע"כ בכלים דנין אף בפחות מש"פ דאל"כ איך משכחת שביעה בשני מחטין דאין בהם ש"פ ואכתי קשה מחט שמודה ה"ד אי בישנה בעין הא הוי הילך וע"כ דאינו בעין והרי השיווי אינו כלי ודוחק לומר דעל מחט שכפר יש חשיבות לדון עליו וע"כ כיון דהתחילו לדון על כלי גומרין אף על השיווי דאינו ש"פ:

סימן ז

א) וגר דן את חבירו הגר. הקצה"ח כ' בשם הגהות מרדכי פ' מצות חלילה דדוקא בלא כפי' ותימה בעיני דבקידושין גבי הא דתנן אין בודקין משוטרי הרבים קאמר ורמינהו הכל כשרים לדון דיני ממונות וחד לאתויי ממזר וחד לאתויי גר וצריכי עיי"ש ובנדה (ד' נ') וא"כ אי גר איירי בלא כפי' אף ממזר איירי בלא כפי' וא"כ מאי פריך הא לשון משוטרי רבים משמע בכפי' איירי וא"כ משמע הא דגר דן איירי אף בכפי' ועיינתי בהגהות מרדכי שם ונראה דשם לענין ישראל איירי וז"ל גר פסול אפי' לחליצת בני גרים ובממון כשר לדון בלא כפי' עיין תוס' פ' מ"ח ע"כ והקצה"ח הבין דמאי דאמר ובממון כשר קאי אלעיל לענין לדון גר אך נראה פשוט מדסיים עיין תוס' סמך על מ"ש התוס' דבלא כפי' מותר לדון לישראל וקיצר בזה:

והנה הקצה"ת העלה דאף סומא באחת מעיניו פסול מדאורייתא אף לדיני ממונות ואף בנסתמא אחר הסמיכה וכן כל הפסולין כגון ממזר פסולין מהתורה הנה מ"ש דאף נסתמא אחר הסמיכה פסול לא ידעתי מנין לו ואך על עיקר הדין קשה מהך דקידושין הנ"ל דמשמע דממזר כשר מדאורייתא לדון בכפי' וגם מ"ש דלדון ישראל פסול אף בלא כפי' דכן מוכרח דאם לדון חבירו גר היינו בלא כפי' א"כ ע"כ לישראל אף בלא כפי' אסור ולפענ"ד נראה דאף להסוברין דתרתי לרעותא יכול לחזור מ"מ גר אין בו רעותא כלל אף לדון ישראל אף דאסור בכפי' מ"מ הרי כתבו התוס' דאין שייך שררות רק בכפי' וא"כ בלא כפי' כיון דאין בו שררה אין כאן רעותא וכבר הארכתי בזה בחידושי לאה"ע סי' קס"ט ליישב שם קושיית הישועות יעקב ולא רציתי להאריך ולכופלו וגם בסומא דבריו הם נגד כל הפוסקים ועיין רשב"א יבמות (ד' ק"א) ואמת שהביא ראי' גדולה מהרמב"ם פ' ד' מה' סנהדרין דכ' דאין סומכין אלא א"כ ראוי לכל הדברים וכיון דסומא וגר וממזר פסולין לד"נ ומדאורייתא אף בד"מ בעינן סמוכין ממילא פסול אף לד"מ, והנה הוא ודאי קושיא גדולה וצע"ג לישבה אך ודאי מכל הפוסקים משמע ודאי דכשר מדאורייתא גם הכ"מ ה' ת' כ' שם דלא ידע מאין הוציא הרמב"ם דבעינן ראוי לכל הדברים ואולי הוא רק שנהגו סילסול בעצמן ומ"מ מש"ס קידושין משמע דרק בירושלים נהגו סילסול זה עיי"ש (ד' ע"ו) וברש"י שם ד"ה משוטרי הרבים דפי' דיינים שאינם ממנין כ"ג וע"ז פריך הא גר וממזר נמי כשר ומשמע דאף בזמן שהיו סמוכין מ"מ היו סומכין גר וממזר לד"מ חוץ מירושלים: ב) כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר. הסמ"ע כ' הטעם בשם הרי"ף והרא"ש דכיון דגמ"ד כשר לילה וסומא באחת מעיניו חזי טפי לכן כשר אף לכתחילה וקשה לי דא"כ במו"ק (ד' ה') דקאמר לכל מראה עיני הכהן ממעט סומא באחת מעיניו ופריך אלא ביום ולא בלילה מנ"ל ולפי דבריהם דסומא עדיף מלילה למה. לי מיעוט על לילה הא מכ"ש נפקא מסומא שוב מצאתי בבר"י דיבר בזה ומפלפל הרבה לפי דברי הסמ"ע לעיל סי' ה' דכ' דכשמדליק נרות אפשר דכשר וצ"ע:

עוד כ' הסמ"ע דר"מ דיליף ריבים מנגעים ודאי אף סומא בא' מעיניו פסול וקשה לי דבסנהדרין (ד' פ"ז) דטרח למצוא פלוגתא בדיני ממונות שיהי' הזקן ממרא מחולק עם ב"ד הגדול שיהי' זדונו כרת וקאמר. דפליגו בפלוגתא דשמואל ור' אבוהו לענין שנים שדנו ולר"א דאין דיניהם דין והוציאו ממון וקידש בו אשה דהוי מקדש בגזל עיי"ש ולמה הוצרך לאוקמי בפלוגתא דאמוראים ולא קאמר דפליגו בפלוגתא דר"מ וחכמים לענין סומא שדן ועיין תומים סי' ה' הקשה כעין קושיא זו והי' נראה קצת מכאן ראו' להש"ך דדיעבד דינו דין אף בסומא בשתי עיניו וא"כ פשוט דלר"מ ג"כ כשר בדיעבד דלא גרע לר"מ באחת מעיניו מלדידן בב' עיניו וא"כ אין כאן גזל ואך לדברי הקצה"ח שהבאתי ס"ק הקודם דמדאורייתא ודאי סומא אינו סמוך דאין ראוי לכל דבר ניחא דליכא לפרש דפליגו בסומא ואך נראה דהנה בלא"ה הי' תימה בעיני דהרי הי' יכול לאוקמי בכל מה דמצינו פלוגתא בד"מ ולחד מ"ד הוי גזל ובזכרוני שכבר ראיתי באיזה ספר שהקשה כן ונראה לתרץ כ"ז דהא זקן ממרא אינו חייב רק כשחזר לעירו ודן כסברתו וכיון דבדיני ממונות בעינן שלשה לכן פריך הש"ס היכי משכחת בד"מ דהא אם דן הי' עוד שנים עמו ואין חיוב מיתה בזקן ממרא רק כשדן בעצמו ולא עם אחרים ולכן מוקי דחלק עליהם בפלוגתא דשמואל ור"א וסבר הזקן ממרא כשמואל דכשר אף באחד ושייך בו דחזר ודן יחידי וא"כ ניחא הכל ואין להקשות דא"כ מברייתא זו משמע דאין הלכה: כשמואל דסוגיא זו הוא אליבא דר"מ ולר"מ אף שמואל מודה כמבואר בסנהדרין (ד' ו') דשלשה בעינן: ג) אין עד נעשה דיין ודוקא עד המעיד. והנה בהעיד ואח"כ נתבטל צירוף הב"ד אם יכול אח"כ לדון בדין זה באם אחרים יעידו לפניו בודאי לפי טעם דהזמה או דצריכין העדים לעמוד לפני הדיינים א"כ כאן שאחרים יעידו לפניו יכול להיות דיין אכן לפי מ"ש המחבר דאם הוזמנו להעיד כיון שנקרא עליו שם עד שוב אין יכול לדון אפשר דה"נ דכבר העיד אין יכול לדון עוד ותימה בעיני על הש"ך ס"ק ד' דכ' דלכן בכוונו להעיד יכול לדון דאין שייך טעם הזמה ולא טעם שצריכין לעמוד עיי"ש דא"כ אף בהוזמנו להעיד לא יפסול ומהנראה דהוא דעת הרמב"ן דיליף דאין עד נעשה דיין מקרא דוהי' ביום הנחילו את בניו ולא נפניתי לעיין בזה: ראיתי בב"ח הביא דברי התוס' שכתבו דבדיני נפשות אף עד הרואה אין נעשה דיין ונ"מ לענין עדי קידושין דהוי ג"כ עדי נפשות ע"כ ולא הבנתי דהא אף בדיני נפשות אינו פסול רק משום דחזי דקטל לא חזי לי' זכותא וזה אין שייך בקידושין ואך התומים חולק על כל דין זה דקיי"ל כר"ט דאף ראו שהרג כשרין לדון:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה