אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן קכב

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן קכב

סימן קכא

הלכות הרשאה:

א) אם ירצה הלוה לא ישלחנו ע"י שליחו וכו' והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה. והנה ביען כי נראה שהאחרונים נטו מפירוש הפשוט בדברי הבעה"ת במחכ"ת וגם הש"ך כ' בס"ק ד' בפשיטות דלהבעה"ה מחויב ליתן לשליחו והשיג על הש"ע וב"י באיזה דינים ואף כי מה אני להכריע נגד דעתם מ"מ תורה הוא וכו' ואבקש מהמעיין כי ישים דברי נגד עיניו ויראה כי אתי הצדק ודברי הב"י נכונים ויען כי לא רציתי להלאות הקורא חלקתי הדברים לאיזה ס"ק כי מוכרת אני להאריך קצת. הנה הרי"ף כ' בפשיטות דהיכי דלא בעי למתבינהו להשליח לא כייפינן לי' וכן הבעה"ת הביא בפשיטות דברי הרי"ף והש"ך דחק עצמו דזה רק באומר הלוה שיש לו טענה וטעמו משום דהבעה"ת שער נ' כ' דלא חיישינן לביטול ומיתה והבינו האחרונים מדבריו דהיינו דלא מצי למדחי את השליח גם הש"ך ס"ק הנ"ל כ' כן בלשון בעה"ת בפשיטות דלא מצי למדחיי' אף שלא נזכר זה בדברי בעה"ת ולכן פירש דברי הרי"ף דיש לו טענות וגם מדברי רש"י שכ' דר' אבא זקן הי' דייק הש"ך דלולי כן לא הי' יכול לדחותו רק בזקן חיישינן למיתה ולענ"ד הוא תימה להוציא דבריהם מפשוטו ובודאי סתם דברי הרי"ף משמע כהש"ע והרמב"ם דלעולם לא כייפינן לי' וכמו שכ' הרי"ף דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ודברי בעה"ת כבר כתבתי דלא נזכר בדבריו שא"י לדחותו עיין תומים הביא לשונו ומ"ש דלא חיישינן למיתה וביטול אבאר אי"ה והנה הש"ך בנה כל יסודו ע"ד הרא"ש פ' הגוזל דהקשה כיון דאם יתן להשליח יפטור מהאחריות למה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו ותי' דחיישינן לביטול ומיתה וס"ל להש"ך דהכל מודים לזה וא"כ הבעה"ת דלא חייש לביטול ומיתה ע"כ דלא מצי למדחיי' ומ"ש הרי"ף ובעה"ת דיכול לומר לאו בע"ד דידי את קשה למה באמת יכול לומר כן כמו שהקשה הרא"ש וע"כ דאיירי ביש לו טענות זה עיקר כונת הש"ך ובעניי הדברים פשוטים דמה לו להלוה בזה דהמלוה עשאו שליח הלוה אומר אין לי עסק עמך וראי' לזה דהרי התוס' במרובה ופ' שבועת העדות הקשו למ"ד דאף במטלטלין דלא כפרי' לא כתבינן הרשאה וקשה מפ' יש בכור דקאמר שתי נשים משתי אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו ומת אחד מהם תוך למ"ד אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמשה סלעים ומוקי בבא בהרשאה ולמ"ד דלא כתבינן קשה ותי' דאיירי במעמ"ש והפוסקים כתבו דבעינן הרשאה לדקיי"ל דכותבין ולפי דברי הרא"ש אין התחלה לקושיית התוס' דשם אין חשש מיתה וביטול ואדרבה יקשה למה צריך הרשאה דהרי שם אף אם ימות או יבטל לא יצטרך לשלם שנית אם יתן לאחד גם לפי האמת קשה למה יצטרך הרשאה אמת דהתוס' פ' יש בכור כתבו דיש מי שאומר שא"צ הרשאה וכן פסק הש"ך יו"ד סי' ש"ה דסגי בשליחות בעלמא וזה כדעת הרא"ש (וכן בדין לפי המנהג שכ' הרמ"א) אכן כל הפוסקים כתבו דבעינן הרשאה וכן התוס' לא כ"כ רק בשם יש מי שאומר וע"כ דלא חשו לקושיית הרא"ש דלמה יעכב מעותיו ורק טעמם פשוט דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את וכן הבין הרא"ש בדעת הרי"ף וא"כ אף דהבעה"ת ס"ל דלא חיישינן לביטול ומיתה מ"מ אין כופין הלוה ליתן לו וכן מצינו בכמה מקומות דיכול לומר לו לאו בע"ד דידי את כמו לוקח שטר בלא כתיבת קני לך אף דעדיף משליח ובהרבה מקומות והא דכ' הבעה"ת שער נ' דלא חיישינן לביטול ומיתה הדבר פשוט דשם קאי לענין שאם הלוה נתן לו פטור דהא הבעה"ת ס"ל כהעיטור דאף דיכול לבטל את השליחות מ"מ הוא א"צ לחוש לזה וכיון דנתן ע"פ דין דחזקה דלא ביטל לכן אם נתן פטור אף בביטל וזה ג"כ כונת בעה"ת דאם יהי' שורת הדין דלא יתן דהיינו דיש לחוש שביטל ודאי אם נתן וכבר ביטל המלוה שליחותו חייב דלמה הי' לו ליתן אך כיון דלא חיישינן א"כ נתן ע"פ דין והלוה אפסיד אנפשי' דעשאו בתחילה שלית לכן פטור וזה ברור וא"כ גם בדעת רש"י י"ל כן ורק דשם ודאי קשה לומר דר"י בר חמא רצה לדחותו ולומר לאו בע"ד דידי את וגם הרי אדרבה נתן לו עצה שיקנה ע"ג קרקע כדי שיתן לו וא"כ למה לא נתן לו מיד כיון דלא חיישינן לביטול ומיתה ויפטר אם יתן לפיכך פי' דר"א זקן הי' ויש לחוש בדין למיתה ושוב יתחייב אם יתן לו וימות ואך הפוסקים לא ס"ל כרש"י ואף בזקן לא חיישינן ועוד אבאר בסמוך כי מהש"ס ג"כ משמע דלעולם אין כופין ליתן להשליח ורק הפוסקים פליגו בטעמו וא"כ ודאי לא זכיתי להבין מה שכ' הש"ך דלהפוסקים דלא חיישו לביטול כופין אותו ליתן גם תימה בעיני למה עזב צדיק דרכו לנטות מדרך הפשוט בדברי הרי"ף ובעה"ת והרמב"ם שכתבו בסתם דאין צריך ליתן להשליח ואבאר בס"ק שאח"ז מה שיש עוד לתמוה בזה:

ב) והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות. הש"ך ס"ק ד' כ' דגם הרא"ש סובר דאין יכול לעכב מחשש מיתה רק דאם נתן ומת חייב ורק יכול לעכב מטעם שמא ביטל השליחות עיי"ש והוא נגד הסברא דאם אינו יכול לעכב למה חייב במת וגם החילוק בין ביטל למת צ"ע בעיני ואף דכן כ' הפרישה והרי בתוס' גיטין (ל"ג) כתבו דלא הוי ה"ס דאוקמי אחזקה שלא יבטל הרי כמו דמוקמינן אחזקת חיים מוקמינן נמי אחזקת שלא ביטל. ואבאר דהנה הטור כ' הטעם שמא ביטל וכ' דמדברי הרא"ש משמע דבהרשאה שוב לא מהני ביטל השליחות וממילא גם כשמת לא נתבטל השליחות ואך בתשובה כ' דכשמת בטל השליחות והב"י כ' דאף ביטל סובר הרא"ש דמהני רק באם הלוה נתן לו אבל מת ונתבטל חייב ורק בהקנה לו אג"ק שוב לא מהני ביטל או מת ואף בביטל צריך ליתן לשליח ואם אין בידו הרשאה רק עשאו בעדים חייב בביטל ומת אף בלא ידע וג' חלוקים בדבר והב"ח השיג על הב"י וס"ל דאף בשליח בעדים הלוה פטור וכן השיג על הטור וכ' דנ"מ בהרשאה דאז כייפינן ללוה ליתן. והנה המעיין בדברי הרא"ש יראה דאי אפשר כלל לומר כן ודברי הב"י נכונים לכן אעתיק דברי הרא"ש בקיצור דתחילה העתיק דברי הרי"ף דאין כופין את הלוה ליתן כ' אח"כ וז"ל וצריך טעם לזה כיון דידעינן דשוי' שלית ופטור מאחריות ושליחו כמותו למה יתנו חכמים יד לעכב ממון חבירו ונראה דחיישינן שמא יבטל השליחות ואם כ' לו דון וזכי וכו' ואף דפסקינן דשליח שוי היינו שאינו יכול לתפוס לעצמו אבל מ"מ אין יכול לבטל ובתשובה כ' דמ"מ כשמת נתבטל רק אם הקנה אג"ק שוב הוי שלו ואף כשמת לא זכו בו יורשיו וסיים שם בתשובה כיון דאקני לי' אג"ק לא חיישינן אם מת לענין אחריות הדרך דמהני התקבלתי דשליח רק אם ידעינן ודאי שמת הרי דכ' בתשובה דדוקא כשהקנה לו שיהא כשלו לא חיישינן אבל כשיש על הלוה אחריות והיינו בלא הקנה אג"ק אין כופין כלל וא"כ צ"ע מ"ש הש"ך דכופין אף דאם מת חייב ומשמע מהרא"ש דאף בהרשאה אין כופין ואף דהרא"ש סיים דלא מפקינן מחזקת קיים מ"מ צ"ל דס"ל כיון דאפשר שיבוא ריעותא ללוה אין כופין אותו ועוד קשה דצריך להבין מנ"ל להרא"ש שיש ג' חלוקים שליח בעדים חיישינן לביטל (מ"ש הב"ח דחיישינן לביטל היינו כיון שיכול לבטל חיישינן לטובת המלוה לא זכיתי להבין דאיך נחוש מה שהוא עצמו לא חש) ובהרשאה לא חיישינן רק למיתה ובאג"ק אף למיתה לא חיישינן גם הב"ח הקשה דמנ"ל להרא"ש דלהרי"ף אף דיכול לבטל הרשאה מ"מ נפטר הלוה ונראה דאלו ג' חלוקים יצאו לו להרא"ש מגמר' מפורשת מעובדא דר"א דמסיק זוזי בר"י בר חמא וקאמר לרב ספרא אייתינהו נהלי' אזל א"ל ריב"ח מי כתב ר"א התקבלתי (בקבלתו של רב ספרא) לסוף אמר אף אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא שכיב ר"א וכו' עד לקנינהו אג"ק. והנה לפי מה שקשה לו להרא"ש דאף לשליח למה לא יתן היינו דקשה לו על ריב"ח למה לא נתן לרב ספרא ולמה הוצרך התקבלתי כיון דשליח הוא ופירש דהי' שליח בעדים לכן הוכרח הרא"ש לומר שמא ביטל השליח ולק"מ מה שהקשו למה לא נקט טעם חשש מיתה דהרי מעיקרא דאמר ריב"ח דיכתוב התקבלתי אכתי לא עלתה על דעתו חשש מיתה ואח"כ כשחש למיתה אמר דאף התקבלתי אינו מועיל וע"כ בתחילה למה לא נתן וע"כ דהוא מחשש ביטל ולזה הי' מהני התקבלתי ואח"כ לחשש מיתה הוצרך לאג"ק וא"כ כל השלשה חילוקים מבוארים דבלא הרשאה יכול לבטל והיינו דהרא"ש פירש התקבלתי היינו שיכתוב לו הרשאה ואז אינו יכול לבטל ומ"מ אין כופין משום חשש מיתה (וזה כהב"י ולא כהב"ח) ובאג"ק אף למיתה לא חיישינן והיינו דאז הוא שלו לגמרי וכל מעיין יראה כי דברי כנים ודברי הב"י נכונים ועיין באחרונים שהאריכו לדקדק ולהקשות ומפני אריכות לא הבאתי דבריהם והכל מתורץ במ"ש. ואך הש"ע לא כ' רק שני חלוקים שליח ובא בהרשאה דמשמע כן מדברי הרי"ף והרמב"ם וכן כ' בעה"ע בפירוש ולקמן אכתוב שיטתם בפירוש דברי הש"ס ולכן בשליח בלא הרשאה כ' החשש מיתה ואף שהרא"ש כ' חשש זה להרשאה מ"מ כיון דהמחבר פסק דבהרשאה לא חיישינן כלל א"כ אין בו נ"מ לדינא אם מטעם ביטל או מיתה ונקט טעם מיתה דמבואר הוא בש"ס דילמא שכיב ר"א ולכן תימה בעיני מ"ש הש"ך דהרא"ש סובר דמטעם מיתה אין יכול לדחותו לכן כ' מטעם ביטל וכבר בארתי דאדרבה בלא התקבלתי דהיינו הרשאה חיישינן לביטל ובהרשאה אף דלא שייך ביטל מ"מ חיישינן למיתה ויכול עי"כ לדחותו גם מ"ש הש"ך ס"ק ה' דבעל העיטור סובר דלא חיישינן למיתה באמת אין מבואר כלל זה בדבריו רק כ' דאף בביטל אין אחריות על הלוה וכמ"ש הב"י ובאמת אפשר דלא חייש לא לביטול ולא למיתה ורק שאין מחויב ליתן לו דלאו בע"ד דידי' הוא וכהרי"ף ועיין בס"ק שאח"ז ועיין לקמן סי' ק"ל ס"ק ד': ג) מיהו אם ידע שמת לא יתננו לשליח. הש"ך ס"ק ו' הקשה דהרי בפירוש כ' הרא"ש דהקנה אג"ק הוי המעות שלו ואף אם מת למה לא יתן ולדעתי לק"מ דודאי הרא"ש כפי פרושו בש"ס וכפי שכ' ג' חלוקים דהתקבלתי דר"א היינו הרשאה וכמו שפרשתי וא"כ אח"כ כשאמר שיקנה אג"ק משמע דזה עדיף מהרשאה וא"כ אף במת יתן אבל כבר כתבתי בס"ק הקודם דהפוסקים לא פירשו כן וגם מה שפי' העיטור דלכן אמר ריב"ח דילמא שכיב ר"א ונפיל זוזי קמי יתמי ופירש דהיינו שהיורשים יאמרו שהחליף המעות בגרועים כמו שהביא הש"ך הנה כל המפרשים לא פירשו כן וגם אין לזה מובן כלל דהרי אם עשאו שליח נאמן הנפקד והלוה שנתן הכל ומאי חשש שיאמרו שהחליף וגם לא זכיתי להבין דאף אם לא יתן לרב ספרא רק ליד היורשים מה יעשה אם יאמרו היורשים שהחליף ועיין בש"מ בשם הרשב"א דנראה דאינו מפרש שיש ג' חלוקים ורק מקודם שאל אם כ' ר"א התקבלתי היינו דניחא לי' מה שיתן לרב ספרא שחשש אולי אינו שליח ע"פ דין או לא עשאו בעדים או לא הי' מאמין לר"ס (ופי' התקבלתי כפשוטו דניחא לי' בקבלת ר"ם) ואח"כ אמר דאף התקבלתי אין מועיל רק שיקנה אג"ק ור"ל שדרך הרשאה לקנות אג"ק ויש כתבו דלאו דוקא אג"ק וה"ה בסתם זיל דון ואפיק לנפשך עכ"ל הש"מ ומהנראה שכל הקדמונים הסכימו לפירוש זה עיי"ש א"כ פשוט דאף אג"ק לא מהני מידי וגם נראה פשוט דהש"ךעצמו לא השיג על הרמ"א רק דמפרש דברי המחבר דהיינו דאקני לי' בקנין גמור שיהי' שלו אבל ודאי בכתב בלשון הרשאה כל דמתעני מבי דינא עלי הדר יש לו דין הרשאה וכן כ' הד"מ אות ו' וכן לשון הש"ע כ' לו הרשאה והקנה לו אג"ק משמע דלא הקנה לגמרי ובזה מודה הש"ך דלא יתן אם מת. שוב ראיתי שכן מחלק הש"ך ס"ק כ"ה וא"כ פשוט דלק"מ ועוד כ' בש"מ דשמא אין היורשים צריכים למעות וניחא להו שיהי' ביד ריב"ח וא"כ ודאי נכון כמ"ש הרמ"א:

ד) העושה שליח בעדים וכו' ונתן לשליח ונאבדו פטור עיין ש"ך ס"ק ז' שמחלק בין ידע השליח שביטלו דאז אף אם הנתבע לא ידע מ"מ חייב דלא הי' לו ליתן והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם והמחבר בסמוך דבהרשאה כופין משום דאומר לו זאת הרשאתי תהי' אצלך משמע דוקא בהרשאה שבידו פטור והאחרונים כתבו דאין זו סברא דהנתבע מה פשע ויכול לומר אנא אעדים סמכי ונראה דמ"ש הרמב"ם והמחבר וזאת הרשאתי תהי' אצלך דהשליח בלא הרשאה חוץ דאין כופין דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את עוד יכול לומר אין רצוני ליתן לך ואח"כ יתבעני המלוה שנית ולא יהיו העדים אצלי להביא אותם לראי' שנתתי ע"פ לכן כתבו דבהרשאה אין יכול לומר כן שיוכל להחזיק ההרשאה אצלו כמו שובר ובעדים א"צ לפרוע ופשוט: ה) וי"א דחייב אא"כ כ' זיל דון. הש"ך ס"ק ת' תמה בשם דהרי הוא אנוס ופשוט דלק"מ דהרי כן הוא שיטת הרא"ש דלא הי' לו ליתן וכמו ריב"ח שלא רצה ליתן לר"ם וכמ"ש ס"ק ב' ועיין ס"ק שאח"ז:

ו) מיהו אם ידע המורשה בביטול שליחותי' וכו' דינו בטל וצריך לחזור ולדון עמו. כ"כ הב"י לדעת הרא"ש והש"ך ס"ק י"א חולק וכ' כיון דהנתבע לא ידע ונתן לו הממון או דן עמו ע"י הרשאה אין מועיל בטולו ולא כ' הרא"ש רק דיכול לבטלו וליטול הרשאה ממנו עיי"ש ולפי ענ"ד נראה לפי מ"ש הב"י דנראה עיקר הפירוש בדברי הרא"ש דהיינו דצריך לדון עם התובע פעם שנית אבל בנתן ממונו ע"י הרשאה ולא ידע ודאי דנפטר כיון דהנתבע לא ידע וכן משמע מדברי הרמ"א כאן דלא כ' רק שצריך לחזור ולדון (ולא ידעתי למה דחה הפרישה דברי הב"י) וא"כ ודאי אין זה תימה כ"כ אם צריך הנתבע לחזור ולדון ונראה דברי הב"י נכונים וראי' לזה דהא לכאורה צריך להבין דעת הרא"ש דהקשה למה אין כיפין ליתן להשליח וחי' משום דיכול לבטל השליחות לכן צריך הרשאה ע"כ וקשה דהא הרשאה ג"כ אינו רק תקנה ומהדין יכול לבטלו רק הלוה שלא ידע פטור וקשה למה לא תקנו דאף בשליח בעדים יפטר ולמה נתנו יד לזה לעכב ממונו והדרא קושיית הרא"ש לדוכתי' וצריך לומר דודאי לא רצו לבטל זכות המלוה שלא יוכל לבטל השליח וממילא אין הלוה צריך ליתן אבל הרשאה הא ביד המלוה ליטול ממנו ההרשאה בחזרה ואם לא נטל איהו דאפסיד אנפשי' (וכן משמע מהש"ך ס"ק ז' וח' דעיקר הטעם משום דמסר הרשאה לידו (ולא משום דהרשאה עדיף) ואך לפ"ז ק"ק למה הצריכו לשון הרשאה בכל כתב שימסור בידו סגי דלא יהני רק אם חזר ונטל הכתב וצ"ל דהרי בלא"ה עיקר תקנת הרשאה הוא שיצטרך לדון עמו ואף הש"ך ס"ק ד' דצריך ליתן ליד שליח כ' דאם יש לו טענות ידחהו ויאמר לאו בע"ד דידי אח ואין מחויב לקבל הטענות מאיש אחר וגם אף אם יטעון עמו יכול אח"כ התובע לתבוע שנית לכן תקנו שיכתוב לשון שמקנה לו) ולפ"ז בביטלו מה לו להתובע שהנתבע לא ידע מ"מ הממון אינו שלו ולא אהני טענותיו וגם בלא"ה משמע טעם הב"י דמחלק בין מעותיו לבין דן עמו משום דלדון שנית אין כ"כ הפסד לנתבע לכן צריך לדון שנית אך העיקר נראה דבנתן מעות ע"פ הפסיד להנתבע בהרשאתו אבל לדון עמו הרי אין זה גורם ממון שיתחייב התובע עי"כ ודו"ק:

ז) ואפיק לנפשך מחצה, הש"ך ס"ק כ"א הביא בשם היש"ש דאם כתב לו שליש ממה שיוציא הוי כפירות דקל דלא מהני והקצה"ח כ' כיון דעכ"פ מכח שכירות נתחייב לשלם לו אף דאין מחויב ליתן לו דבר שהבטיחו מ"מ חייב ליתן לו שכרו וזה שהתחיל במלא כחו לדון עמו נתחייב בדמי השכירות כפי דמים שיוציא לכן יכול לדון עמו ע"כ ולכאורה דבריו תמוהים כיון דלא נתחייב לו הדבר שביד הנתבע איך יתחייב הנתבע לדון עמו שוב ראיתי שכן הקשה הנתה"מ אך י"ל דכיון דהוי ב"ח שלו שוב יכול לדון עמו מכח שעבודא דר"נ ואך קשה ביותר דהרי לא התחיל כלל החיוב שהרי הבטיח לו שבאם יעשה הדבר יתן לו כו"כ ואין זה באפשר לעשות כיון דאין מחויב לדון עמו כיון שאין לו חלק בהחוב. ואמת כי כונת הקצה"ח הוא כיון דעדיין אין זכותו ידוע שלא הבטיח לו רק מה שיוציא וע"י שידון יקח המגיע מיקרי יש לו זכות בו מ"מ הסברא אינו כן אך עיקר דברי היש"ש לא הבנתי דהרי כל חוב אי אפשר להקנות רק הרשאה היא תקנת הגאונים וא"כ מאי נ"מ אם אינו ברשותו או דגם הוי כפירות דקל ואף דתקנו לשון זיל דון ואפיק לנפשך דיהי' לו קנין בו ע"כ היינו רק בהלשון שיהי' שלו אחר שיפיק וה"נ יהי' השליש שלו ושפיר כ' הקצה"ח כיון דאין חלקו ידוע צריך לדון על הכל ואולי המהרש"ל קאי לפי דין דהש"ס שצריך קנין גמור ובפקדון ובלא חל הקנין אין ההרשאה תלה ולא עיינתי ביש"ש ואם יהי' כן אין מחלוקת בין היש"ש להסמ"ע דהא הסמ"ע איירי אחר תקנח הגאונים שוב ראיתי במלחמות פ' מרובה הביאו השע"מ דכ' דאף נתן לו רשות להשתמש במעות אחר שיוציא יכול לדון וצ"ע:

ח) כל הוצאות שהוציא המשלח חייב בהם שכך כותבין כל דמתעני עלי הדר. הש"ך ס"ק כ"ג הביא דברי הסמ"ע שהקשה דהרי כ"ש אם לא כתב לו כן דאף המעות יוכל המורשה להחזיק ותי' דנ"מ אם כבר החזיר המעות ולולי שכתב לו כן לא הי' צריך לשלם לו ההוצאות ועיין בש"ך דהיינו ביש הכחשה ביניהם אם הרשהו להוציא ובעניי לא זכיתי להבין דמ"ש זה מכל יורד ברשות וממוצא הוצאות ברשות על נכסי חבירו ודברי הרמב"ם יש לפרש כפשוטו דנתחייב בדין ולכן לולי דכתב לו כל דמתעני הי' טוען בשבילך ירדח ולא היית שליח ואין לי לשלם לך וזה נכלל במה שכ' הסמ"ע שהי' הוצאות יותר ממה שזכה בדין והדרישה כ' וז"ל לכאורה נראה שאם הוציא הוצאות יותר ממה שהוציא מהמחזיק אע"פ דכתב לו כל דמתעני וכו' לא הוי רק כיורד ברשות שאין לו הוצאה רק שיעור שבח אכן מסתבר כיון דלטובה נתכוון ולולי שהוסיף בהוצאה הי' מפסיד הוצאה ראשונה לכן צריך לשלם כל הוצאות ע"כ ואין לו הבנה לכאורה מה שכ' דיורד ברשות אין לו הוצאה רק שיעור שבח ואולי ט"ס וצ"ל דהוי יורד שלא ברשות או כונתו כיורד לשדה העשוי' ליטע ור"ל דלא הי' כונת המרשה שיוציא יותר וא"כ עכ"פ נשמע מהדרישה דאם לא הוציא כל כך לא גרע מיורד לנכסי חבירו ובודאי נוטל כל הוצאות כמ"ש ודו"ק:

ט) ואם רוצה המורשה להחזיק במעות. עיין ש"ך ס"ק כ"ה בענין אם הקנה לו אג"ק והביא דברי הרא"ש ובעה"ת וכבר כתבתי בס"ק ב' דרחוקים הם זה מזה ולהרא"ש ע"כ צ"ל דלא היו נוהגין בקנין אג"ק רק ברוצה להקנות שיהי' שלו ממש ולבעה"ת הא דאמר ר"א דלקני לי' אג"ק היינו הרשאה ואין נ"מ לדינא רק במנהג בימי הש"ס:

י) ראובן הי' לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון וכו' הדין עם שמעון. היינו ששמעון אדעתא דהכי קיבל עליו הטירחא שישתמש שם בהמעות והסמ"ע ס"ק י"ד כ' דמ"מ ראובן יכול לחזור שלא יתן הנתבע לשמעון וכ' הקצה"ח דאם חוזר צריך לשלם לשמעון שכר טירחתו והנחה"מהשיג עליו דהרי לפי דבריו הוי ריבית שמלוה לו בעד שכר טירחתו וע"כ טעם ההיתר הוא כמ"ש הטו"ז ביו"ד דשמעון בשביל עצמו הוא טורח א"כ אין לו שכר טירחא ולפענ"ד דברי הקצה"ח נראין דכיון שחזר ממילא לא טרח רק בשביל ראובן והוא לא רצה בחנם רק בשביל עצמו וגם מה שהעתיק דברי הקצה"ח בזה"ל דשמין כמה שוה מעות הלואה לזמן ובקצה"ח כ' דשמין כמה אדם רוצה ליתן והיינו כמו במכות פ"א ולק"מ ודו"ק. ואך נראה דאין יכול לתבוע רק שכר טירחא ודו"ק:

יא) הבעל שבא לדון בנכסי מלוג. כבר כתבתי בזה בתי' לאה"ע:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה