אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן קכא
הלכות העושה שליח:
א) שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו ונאבדו פטור. בס' שע"מ צידד באם לא שלח לו רק מקצת ועיי"ש שדעתו נוטה דבזה אין האחריות על המלוה כיון דשינה בשליחות שנתבאר בסי' ע"ד דבהגיע הזמן יכול לכופו לשלם הכל ביחד וא"כ הוי מעביר ע"ד כמבואר סי' קפ"ב אם שלח שליח לקנות לו כור וקנה לתך דהוי מעביר על דבריו ונתבטל השליחות ולפענ"ד דבריו צ"ע דבסי' קפ"ב דלא מצא לקנות כור הי' לו להביא בחזרה מעותיו אבל כאן וכי ס"ד דאם לא יתן לו הלוה הכל אף בקצח אינו מרוצה וזה דומה לאומר ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות דאם ערב השליח בשלו לא הוי מעביר ע"ד וכן בשלח שלית שיקבל לו חטים במתנה ונתן לו הנותן שעורים וכי ס"ד דלא קנה עיין מ"ש סי' קפ"ב וה"נ כיון דאין השליח נותן להלוה חלופי המעות לא שייך קפידא ואף דיכול לכופו לפרוע הכל כיון דהגיע הזמן ומחויב לשלם הכל ומה הי' ביד השליח לעשות אם לא פרע רק מקצת וכי קיבל ע"ע לכופו בב"ד וא"כ למה נימא כיון דאין פורע הכל אף המקצת אינו רוצה וכל פרוטה ופרוטה הוא שליחות בפ"ט גם שם בסי' קפ"ב אין ברור באם רוצה המוכר להשלים הכור הוי מעביר ע"ד עיי"ש בנחה"מ וכאן הרי הלוה רוצה להשלים ובלא"ה הסברא כיון דהמלוה קיבל אחריות מהכל כ"ש דקיבל אחריות ממקצת כן נראה לפי ענ"ד: ב) אפי' השליח עכו"ם. הש"ך ס"ק ד' הביא דברי הרמב"ן דבשליח עכו"ם צ"ל והפטר והש"ך השיג עליו והנה הרמב"ן הביא ראי' מזרוק חובי דצ"ל והפטר וכ' הדרישה דמודה הרמב"ן ביחד לו אדם דאין צ"ל והפטר והדרישה לא עיין בדברי הרמב"ן עצמו רק בב"י שהביאו אכן הראי' שהביא משלח לי ביד עבדך משמע דאף ביחד אחד צ"ל והפטר והנה הש"ך דתה ראייתו דהתם יד עבד כיד רבו ונראה לתרץ דברי הרמב"ן דהלך לשיטתו דהנה הא דבזרוק לי חובי דצ"ל והפטר כ' הנתה"מ בסי' הקודם דכיון דהיכי דלא הגיע ליד בן דעת אין שייך בו ערבות לכן צ"ל והפטר ולפ"ז ודאי נכונים דברי הש"ך דהרי בבא ליד עכו"ם שייך בו ערבות א"צ לומר והפטר ודברי הנחה"מ נכונים בסברא אכן באמת הרמב"ן אין סובר כן רק ס"ל דאף בלא בא ליד בן דעת שייך ערבות כמבואר דבריו בהר"ן ריש קידושין דגם בחנם ע"ג סלע יש בו ערבות ומ"מ ראינו דבזרוק חובי צ"ל והפטר וע"כ דכ"ז שלא אמר והפטר אין בו דין ערבות ולכן גם גבי עכו"ם צ"ל והפטר דאין חילוק בין זרוק לחן לעכו"ם שאין בו דין שליחות ולפ"ז שפיר מביא ראי' משלח ביד עבדך דאף דיד עבד כיד רבו מ"מ וכי אם יאמר לאדון תן לעבדך ואני אשלם אין בו ערבות ולמה בנאנסה פטור וע"כ צ"ל דאם שלח סתם לא הוי ערב א"כ אף גבי עכו"ם צ"ל והפטר ודו"ק כי דברי הרמב"ן נכונים לשיטתו. עיין פלוגתתם בסי' ש"פ:
ג) ובדרך שבני אדם רגילין להעביר שם ממונם. הסמ"ע ס"ק ד' כ' דבפרט לו שלח לי ביד פלוני אף אם פלוני העבירו במקום סכנה מ"מ תיכף כשנתן לידו נפטר ורק בלא פרט לו אז אין להלוה לשלחו במקום סכנה והש"ך ס"ק ה' פקפק בזה דח"ש והתומים מתרץ דבאמר שלח ביד פלוני וידוע דאותו פלוני הולך דרך סכנה הרי נתרצה לזה לכן פטור ע"כ ולא משמע כן מדברי הסמ"ע שהרי כתב דתלונתו על השליח שלא הי' לו להוליכו במקום סכנה משתע דיכול לדון עמו ואם ידע דהשליח הולך דרך שם וע"ד כן ציוה למסור לו א"כ גם על השליח אין לו טענה אך נראה כונת הסמ"ע מטעם אחר דאם לא פרט לו ודאי כמו שאין יכול ליתן רק ליד נאמן ה"נ אין יכול ליתן למי שהולך בדרך מסוכן דמ"ש אבל בפרט לו אדם מיד כשקיים הלוה דבריו ונחנו למי שציוה אין לו לידע איזה דרך יוליכו ותיכף יצא מרשותו והי' להמלוה להזהירו שילך במקום בטוח או ע"כ ידע המלוה שזה איש נאמן וישמור ממונו וא"כ אין לו על הלוה ודברי הסמ"ע נכונים בסברא: ד) אלא אמר לו בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני. עיין סמ"ע ס"ק ו' דלכן בעינן דוקא שאמר לו בפני עדים מדטרח ויחד עדים כדי שיצא הקול שהוא שליחו ועיין תומים ויש שם חסרון בדבריו ורצונו להקשות על הסמ"ע דכ' דטרח משמע דאם הי' במעמד עדים לא מהני א"כ מאי פריך הש"ס על ר"ח מהא דתנן לא ישלח ע"י שליחו ודחיק לשנויי בשכירו ולקיטו לשני דאיירי בלא טרח ולכן העלה דעיקר הטעם הוא דעשאו בעדים יש לו קול:
ה) אבל לא עשאו שליח וכו'. הטעם דה"ק לי' אינש מהימנא הוא והביא הש"ך ס"ק י"א דברי התוס' שהקשו כיון דמחזיקו לנאמן אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ותי' דאף אם הוא בעצמו הוליכו במקום סכנה חייב וכ' הש"ך דלדבריהם אין הלוה חייב רק בנתנו לו להוליכו במקום סכנה ודעת הפוסקים אין נראה כן ע"כ וכ' הנתה"מ דתיבת הלוה שבש"ך הוא ט"ס וצ"ל הנפקד והנה אם הש"ך בנפקד איירי איך כ' ודעת הפוסקים דסתמו אין נראה כן הא הם איירי בלוה והתומים כ' באמת דהפוסקים איירי בלוה והתוס' מיירי בנפקד עיי"ש שכ' דמה שמחלק הש"ך בין הפקיד אצלו לאמר לו אינש מהימנא הוא דוחק אכן השע"מ כ' דהתוס' לא איירי במוליכו במקום סכנה גם הסוגיא לא משמע כן ועוד דהי' להם לפרש דאיירי במקום סכנה רק כונת התוס' דאין לו להוליכו בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה:
ו) ויחרים על מי ששלח שליח ולא יודה. הש"ך ס"ק י"ז הביא דהסמ"ע תמה דהא סעיף זה לא איירי ביש הכחשה ורק כיון דלא עשאו בעדים אין זה שלית וא"כ מאי חרם ושבועה שייך כאן והש"ך כ' דבמסר לו דיוקני שפיר הוי שליח אף בלא עשאו בעדים וגם בס"ק ט"ו הביא הש"ך דברי הסמ"ע שכ' אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על ידו כי זה לא שם המלוה בפיו ותמה הש"ך דלשיטת הסמ"ע אף אם שם המלוה בפיו לא הוי שליח עיי"ש אכן נראה דברי הסמ"ע ברורים דהוא ס"ל דיש חילוק בין אמר לו הביאם לי דאז אפי' אם האמת כן לא הוי שליח אבל אם אמר לו שישלח על ידך שפיר הוי שליח ומזה איירי בסעיף ד'. ואבאר זה דהנה לכאורה אף להש"ך דכ' דדיוקני זה הוא הדין דסעיף ד' דאל"כ קשה למה לא העתיק הרמב"ם הדין דדיוקני עיי"ש ואכחי קשה למה לא העתיק הדין דאין משלחין לכתחילה בדיוקני כדברי הש"ס אך פשוט כיון דכ' הדין דביש הכחשה המלוה נאמן א"כ פשיטא דהברירה ביד הלוה שלא יתנם לשליח ואם ישלח איהו דאפסיד אנפשי' ואין כאן חידוש דין אכן לפ"ז יקשה על המחבר דבסעיף ד' העתיק דברי הרמב"ם בכתב שהיו בו סימנים ואותיות למה בסעיף זה כ' דין זה דאם שלח חותמו לא נפטר הלוה וגם למה עשה מזה סעיף בפ"ע והי' לו לפרש דהיינו חותם או סימנים כיון דזה הכל הוא פירוש של דיוקני וע"כ נראה דהוא מפרש דיוקני בענין אחר והיינו כמו שהעתיק כאן בסעיף ג' והיינו דפי' דלא ישלח מעות בדיוקני הוא אף אם השליח אומר אמת והיינו בלשון גרוע שאמר הבא מעותי ובזה אין משלחין ואף דלפי זה מנ"ל הדין דסעיף ד' י"ל דמ"מ לא פליג על דין שכ' הרמב"ם. שוב ראיתי בפרישה ותה"ל כונתי בסברא ואך ראיתי דעיקר לשון טוב הוא שאמר שישלח על ידו כמו בסעיף ד' דהי' בכתב שלחהו ביד לוי ובסעיף זה איירי שאמר שישלח ולא אמר על ידך ולפ"ז דברי הסמ"ע נכונים ולעיל כ' שלא שינה השליח שישלחם על ידו דאז ודאי דהוי שליח וכן כאן שפיר הקשה כיון דכאן איירי בלשון גרוע אף שמסר לו חותמו אין משלחין א"כ אין כאן חרם ושבועה:
ז) ויש מי שהורה שישבע. הש"ך ס"ק כ"ד הקשה למה כאן הביא שני דיעות ולקמן סעיף י' לא כ' רק דיחרים ולא כ' דצריך לשבע ועיי"ש מ"ש ולא אדע דהחילוק מבואר דלקמן בשליח שעשה הלוה הא אינו יודע כלל שבא מעותיו להמלוה לכן אין על המלוה שבועה אבל כאן דבא השליח בשם המלוה א"כ עכ"פ ברי ע"פ אחר הוי ובא ליטול צריך שבועה. ואמת כי הש"ך לקמן ס"ק נ"ט כ' דאף אם הלוה טוען שאמר לו השליח שמסרם למלוה (והוי ג"כ ברי ע"פ אחר) מ"מ א"צ לשבע אמת כי לא ידעתי מנ"ל להש"ך זה ונראה דלא כתב כן הש"ך רק לדינא והכרעתו כיון דאף כאן כ' הש"ע דיעה הא' בסתם דא"צ לשבע אבל המחבר דלא הביא שם ב' הדיעות איירי רק בשמא ואף אם תאמר דאף המחבר איירי ג"כ בברי ע"פ השליח מ"מ כיון דלא העתיק שם דאיירי בברי לא הביא דיעה זו דישבע ובפרט דאף כאן סובר דא"צ לשבע והביא דיעה זו בסתם הגם דיש עוד לחלק דכאן נתן מעותיו ע"פ אחר ואז עדיין לא הי' נוגע אבל שם דטוען הלוה שאמר לו למלוה דאז כבר הי' השליח נוגע ועיין ש"ך סי' ע"ה מחלק בברי ע"פ אחר נוגע לא הוי ברי ואך א"צ לזה כי מ"ש ברור: ח) שישבע. הש"ך ס"ק כ"ה כ' בשם המבי"ט דאף אם יש נאמנות בשטר צריך המלוה לשבע והתומים תמה דא"כ לעולם לא יהני נאמנות דיוכל הלוה לעשות סימנים ויזקיקו לשבועה והנה לפי הנראה מלשון הש"ך איירי המבי"ט דהשליח הביא להלוה גם השטר ואין בזה הכחשה רק המלוה טוען שלא שלחו רק הפקיד השטר אצלו מ"מ הי' בידו ליתן השטר ליד הלוה ולשורפו ואף דלא נפטר הלוה דלא הי' לו ליתן המעות בלי הרשאה מקוימת מ"מ הנאמנות לא מהני כיון שהאמין למוצא ואין המבי"ט ת"י:
ט) אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פיו מסרתי ליד השליח. הש"ך ס"ק כ"ז הביא דברי הב"ח שכ' דאם מסרו להשליח קודם שהגיע הכת"י לידו א"כ פושע הוא והש"ך השיג עליו דאף דהלוה לא ידע שהשליח יש לו כת"י המלוה מ"מ הרי המלוה האמינו ונתברר למפרע שבדין מסר לידו ופטור ואח"כ כ' הש"ך דאולי הב"ח כיוון שהלוה מסר המעות קודם שנתן לו המלוה כת"י ובזה י"ל דאז עדיין לא האמין לו לכן הלוה, חייב וסיים גם בזה בצ"ע ור"ל דודאי דוחק לומר דמעיקרא לא המזיקו לנאמן. והנה בלא"ה אם נפרש כן, כונת הב"ח צ"ל דרק בפקדון איירי כיון דלא החזיקו לנאמן שייך אין רצוני וגם לא מהימן לי בשבועה ושומר שמסר לשומר חייב ובזה ודאי הנכון עם הש"ך דהרי מ"מ עכשיו מחזיקו לנאמן ומהימן לי' בשבועה אכן דברי הב"ח קאי על הלואה וא"כ אף שכבר הי' כת"י המלוה בידו בעת שמסר מעותיו מ"מ הרי כיון שלא מסר ע"י כת"י הוי שליחו של הלוה ואם נאנס אצל השליח ברשות הלוה הוא ולא ניתק משליחותו להיות שליח המלוה ובפרט לפי מ"ש הש"ך סי' קפ"ה דאף בממון בעינן שלית שניתן לחזרה אך ראיתי דגם זה צ"ע דהא בחוב תן כזכי ונעשה שליחו של מלוה ואף דלא נעשה באחריות המלוה מ"מ כאן דהמלוה ג"כ עשאו שליח אפשר דהוא שלית גמור של המלוה ובאחריותו הוא ועדיין צ"ע:
י) ואם הוא מלוה בשטר אין הלוה נאמן. הש"ך ס"ק למ"ד כ' דהמהרש"ל פסק דנאמן הלוה בהיסת ותמה עליו ובאמת כי דבריו תמוהין דהרי שובר שאין מקוים לא מהני נגד שטר והמעיין במהרש"ל יראה שכ' וז"ל דבכל גונא נאמן בין בטוען להד"ם והחזרתי או שמכיר הכת"י הרי דאיירי באופן דהלוה נאמן. והנה הש"ך כ' אולי המהרש"ל השיג על הטור לפי מה שהבין דהטור לא איירי בשטר רק באמר לו אל תפרעני אלא בעדים וגם זה צ"ע ע"כ והנה אף דנראה דהרש"ל לא קאי ע"ז מ"מ לענין דינא הי' נראה דבאמר אל תפרעני אלא בעדים כמו שיוכל לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י וה"נ נאמן שהכיר הכת"י כיון דיכול לפרוע על כת"י. שוב ראיתי כי תה"ל כונתי לדעת הקצה"ח אך ראיתי כי הנתה"מ דחה דבריו כי יען הכת"י לפנינו וא"י לקיימו ריע טענתו ואינו נאמן בלא מיגו ועיינתי בזה והנה הסמ"ע סי' ע' הקשה למה אינו נאמן לומר פרעתיך ביני לב"ע במיגו דפרעתיך לפני פו"פ והלכו למדה"י ותי' ע"ז ג' תרוצים הא' דאנן סהדי כיון דהתנה עמו ודאי לא פרעו ועוד דאין זה מיגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולפי שני תרוצים אלו נראה דכאן נאמן דלא שייך אנן סהדי כיון שאומר שפרע על הכת"י וגם לא שייך דאין רוצה לטעון שפרעו לפני פו"פ דנראה כשקרן בעיני העולם דכאן כיון דאין יכולין לקיים וריע טענתו דנראה כשקרן כמ"ש הנתה"מ א"כ כיון דג"כ נראה כשקרן הוי מיגו מעליא אך בתי' הג' שכ' שם דכיון דהתנה הוי כהתנה שלא תועיל המיגו בזה י"ל כהנחה"מ דכאן ג"כ כיון דלעולם יוכל לזייף כת"י התנה גם ע"ז אכן גם זה אינו ברור דשם לעולם יהי' לו מיגו ביטעון שפרע בינו לב"ע א"כ למה התנה אבל בכת"י שפיר י"ל דלא ירא שיזייף ובפרט דלא חציף אינש לזיופו וא"כ ודאי יותר נראין דברי הקצה"ח: א) השליח שאומר שנאנסו צריך לשבע שבועת השומרין עיין תומים ושע"מ הקשו דמי ישביעו המלוה הרי גובה חובו מהלוה והלוה הרי טען שהכיר הכת"י א"כ אינו שליחו ושומר שלו והתומים תי' כיון דמשלם חוזר להיות שליחו של הלוה ובשע"מ תי' דכיון דהי' הברירה בידו שלא ליתן לו הוי ג"כ שליחו והקשה השע"מ דמ"מ קשה הא הש"ס פריך מיגו דיכול לומר החזרתי יכול לומר נאנסו ורק התי' בזה דהוי מיגו דהעזה וכאן בין כך וב"כ מעיז או נגד הלוה או נגד המלוה ויהי' נאמן במיגו וכבר כתבתי בחי' לאה"ע סי' ל"ה דמה שטוען שנתן למלוה והלוה צריך לשלם זה הוי נאנסו ועיין סי' צ"ז ולקמן סי' קכ"ו מ"ש וא"כ אין לו מיגו שנתן למלוה ולפ"ז מ"ש שם דאם מת המלוה וצריך ליתן ליורשיו מ"מ א"צ השליח לשבע שנאנסו במיגו שהי' יכול לומר שנתן למלוה ולא הי' מעיז ולפי מ"ש אף זה הוי כנאנסו אך הש"ך לקמן ס"ק נ"מ כ' דאם השליח טען שנתן למלוה פטור משבועה אף דהלוה צריך לשלם ליורשיו ולפמ"ש צ"ע בזה דהרי זה הוא טענת נאנסו ויתבאר לקמן:
יב) ונשבע השליח עיין ש"ך ס"ק ל"ז בשם המרדכי דאם הלוה שלח מעות להמלוה ונאנסו מיד השליח אין המלוה יכול להשביעו וכ' המהרש"ל הטעם דשמא הלוה לא ירצה להשביעו וישלם וכ' הש"ך לפ"ז אם הלוה במדה"י או שאין לו לשלם צריך לשבע והקצה"ח כ' דמשמע מהמרדכי דאין הטעם משום זה רק דהשליח יכול לומר לאו בע"ד דידי את שהרי הביא ראי' מבני העיר ששלחו שקליהן ונאבדו נשבעין לגזברים ואם לא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר משום דשוקלין אחרים תחתיהם ע"כ וכונת הקצה"ח דאף אם המלוה מפסיד מ"מ אין הוא בע"ד דידי' להשביעו ודבריו לא הבנתי דאולי גם שם דשוקלין אחרים תחתיהם ואין ההקדש מפסיד לכן א"י הגזבר להשביעו ומנ"ל דשם אין הטעם משום זה וגם מ"ש דלאו בע"ד דידי' הוא לא אבין דהא הולך בחוב כזכי ובלא"ה תיכף כשקיבל המעות נתחייב לו מדר"נ והוי בע"ד דידי' ועיין בשע"מ:
יג) השליח אינו נאמן. הש"ך ס"ק ל"ת כ' דאף אם הוא אינו נוגע ע"א אין פיטר מחרם סתם והתומים סי' פ"ז כ' דנגד שמא מהני ע"א לפטור אף מחרם דע"י העד עכ"פ אין כאן ספק ולפי ענ"ד נראין דברי הש"ך דלא עדיף מלעיל סעיף ו' דהשליח נשבע ומ"מ יכול להחרים דהרי התומים ג"כ לאו מדין עד אתי עלה ורק מסברא וא"כ מה לי בירור ע"י עד או ע"י שבועה וגם הרי הא דעד הצריך שבועה אינו עד הוא מגזה"כ ולא מסברא ונימא ג"כ דאין כאן ספק וע"כ דמ"מ לפטור מח' לא מהני דמאי איכפת להחרים וה"נ י"ל בע"א ומ"מ עכשיו דיש חרם לנוכח ודאי הוא לפי ראות הב"ד: יד) שבועת היסת. הש"ך ס"ק מ"ב הביא בשם התה"ד דאם אחד שלח שליח ליתן לאחד מנה והשליח אומר שנתן והוא כופר אין המשלח יכול לכוף להשליח לתבוע למי שנשלח לו כיון דאחד ישבע לשוא והש"ך תמה דמה לו להשליח בזה שהנתבע ישבע לשוא ע"כ ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהשליח הא בלא"ה א"צ לדון עמו דהוא עשה שלו וקיים שליחותו וכבר נשבע ומה לו בזה שהוא כופר ואך משום השבת אבידה צריך לטעון עמו וכמו כופין ע"מ סדום לכן כתב התה"ד כיון דיהי' שבועת שוא אם ישבע שוב יאמר השליח למה אהי' בספק פסול גם יכול לבוא לידי הפסד שהנתבע לא יהי' אח"כ נאמן להעיד לו ושוב אין כאן מדת סדום שוב מצאתי בתומים כן ואך כונת הש"ך דאף אם לא יתבעו השליח יתבעהו המשלח ויצטרך לקבל מרם וג"כ יפסול אך מ"מ נראה דיכול השליח לומר מה לי בזה שאתה תפסול אותו אני איני רוצה לתובעו ולפוסלו:
טו) אבל. עיין ש"ך ס"ק מ"ג הביא דברי מהרי"ל בשליח שמסר לאשתו של מלוה דנשבע השליח וגם אשתודמלוה והש"ך כ' דסגי במת דאשת המלוה נשבע שמסרה לבעלה עיי"ש וקצת צ"ע לפמ"ש הנחה"מ ס"ק י"ב דזו השבועה של השליח הוא שבועת השומרין ואשת המלוה הרי אינה צריכה רק היסת אם נפטר השליח בשבועתה וכן לפי מ"ש ס"ק י"א די"ל דהוי שבועת נאנסו ויש על השליח ש"ד ואך בזה י"ל דגם היא יש עלי' ש"ד ודו"ק:
טז) שאמר לו הלוה תוליך לפלוני. הש"ך ס"ק מ"ד הביא דברי הראב"ן שכ' דהא דאמרינן בקידושין מיגו דיכולים לומר החזרנום ללוה נאמנים לומר פרענום למלוה היינו בלא אמר הולך או תן דאל"כ הרי הוי כזכי ואם החזירם ללוה צריכין לשלם שנית למלוה א"כ אין להם מיגו וכ' הש"ך דלכן לא חילקו הפוסקים בזה דעכשיו אחר תקנת היסת אין נ"מ כמו שאמרו בש"ס דלעולם אין נאמנים בתורת עדות ורק תמה על מ"ש המחבר דאם פטר אותם משבועה יש עליהם תורת עד ובזה קשה למה לא חילק בין אמר הולך דאז אינם נאמנים בתורת עד ותי' הש"ך דהש"ע איירי בלא מסר להם בעדים ויש להם מיגו דלא אמר הולך והחזרנום ולי נראה דבלא"ה ניחא דהרי יש להם מיגו דנאנסו ואף במסר להם בעדים ואך בש"ם הוצרך הראב"ן לפרש בלא אמר הולך דשם אם תאמינם במיגו דנאנסו א"כ צריכים לשבע אף קודם שתקנו היסת אבל בפטרם משבועה ואין עליהם שבועת נאנסו א"כ לעולם יש להם מיגו וזה ברור:
והנה הנתה"מ הקשה על הראב"ן דאף באמר להם הלוה הולך מ"מ הרי יש להם מיגו דאי בעי אמרו שהחזירו ללוה בתורת פקדון דפטורים כמבואר בטו"ז סי' קכ"ה דכה"ג פטור ומתרץ דאם יאמרו שהחזרנום ללוה בתורת פקדון יש עליהם ש"ד עיי"ש וקשה לי דהרי אם יאמרו דפרעו למלוה אין עליהם (קודם שתקנו היסת) וא"כ אף אם יאמר החזרנו ללוה בתורת פקדון פטורין משבועה במיגו דפרעו למלוה וא"כ אם אומרים שנתנו למלוה נאמנים בתורת עדות במיגו שהחזרנו ללוה ובשלמא בנאנסו שכתבתי אין נאמנים נגד המלוה במיגו דפרעו למלוה דהוי מיגו דהעזה כמו כל נאנסו שאין נאמן במיגו דהחזרתי אבל לומר שנתנו ללוה דבין כך וב"כ מעיזין שפיר יש להם מיגו ועיין סי' קכ"ו ציינתי לאה"ע סי' ל"ה שהארכתי בכעין זה וכן מבואר בשע"מ ובמקנה והוא קושיא נפלאה אך עיקר דברי הנחה"מ שכ' בשם הטו"ז שאם החזיר ללוה בתורת פקדון פטור הוא תימה בעיני דכי יוכל אדם ליקח דבר מחבירו ולמסרו למי שרגיל בעל החפץ להפקיד אצלו ורק אם בעצמו מסר לו לשמור יכול למוסרו לשומר אבל כאן הרי המלוה לא מסר כלום בידם ורק הוא זכה לו איך ימסרנו לאחר ומה שציין להטו"ז לא מצאתיו שם וצ"ע: יז) ישבע השליח. עיין ש"ך דאף דאין הלוה טוענו ברי מצטרפין טענת המלוה עיי"ש ולפמ"ש הרבה פעמים לעיל ס"ק י"א וסי' קכ"ו דהא דצריך הלוה לשלם שנית הוי כנאנסו המעות ויש על השליח שבועת נאנסו ורק דנאמן במיגו דהחזרתי ללוה דב"כ וב"כ מעיז וא"כ פשוט דצריך לשבע היסת דלא עדיף ממיגו דהחזיר ללוה שצריך לשבע:
יח) ומשכנו וכו' והוא חייב לשלם דהו"ל למשכנו בעדים הש"ך ס"ק ס"א הביא דברי הנ"י דאף דהי' יכול עדיין לטעון נאנסו נאנסו לא שכיח והש"ך פקפק בזה ואני אוסיף לפי מה דכ' הש"ע לקמן סי' קל"ג סעיף ב' דאף באמר אל תחזיר אלא בעדים נאמן במיגו דנאנסו ועיין תומים ושע"מ דהוי ספיקא דדינא א"כ אכתי הי' יכול לטעון החזרתי גם האחרונים הקשו מלעיל סעיף א' וכל התרוצים הם דחוקים לכן ודאי הנכון עם הש"ך דצ"ע לדינא: