אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן קטו

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן קטו

סימן קיד

א) אם כתב לו הלוה דאקני טורף ג"כ השבח. בב"ב דייק מדגובה ב"ח שבח ש"מ דאקני משתעבד והקשה הקצה"ח ס"ק א' דילמא אה"נ דדאקני לא משתעבד דהוי דבר שלא ב"ל ולא עדיף שעבוד מקנין והא דגובה השבח דהרי דקל לפירות מהני וה"נ הקנה השדה לשבח עיין מה שתי' ולדידי בלא"ה לק"מ דהא ממקבל מתנה אין גובה שבח והוא משום דאומר אנא אשבתי והא דטורף מלוקח הוא משום דכתב מוכר ללוקח אנא אשפי וכיון שלא יפסיד תקנו חז"ל דיגבה והוי כאלו קנה המוכר השבח מלוקח עיין בש"ם ומפורשים וא"כ איך שייך דהוי כדקל לפירות כיון דהפירות אינן שלו רק קנאן מהלוקח ופשוט: ב) דאקנה עיין ש"ך ס"ק א' דמשמע דאף לענין שבת לא אמרינן אחריות ט"ס רק צריך לכתוב דאקני והתומים הקשה דא"כ מאי פריך בב"מ (ד' ק"י) על מה דאמר ב"ח ללוקח שמין לו השבח ופריך הא אמר שמואל וב"ח גובה השבח ומאי פריך דילמא הא דשמין בלא כתב דאקני ע"כ וכבר הקשה כן בש"מ וכ' דהש"ס ידע דאיירי בכתב לו:

ג) טורף ג"כ השבח. הש"ך ס"ק ג' הביא קושיית מהרש"א היוצא מדבריו דאם ב"ת אינו טורף משבח יתומים משום דאין להם על מי לחזור ה"ה דאין טורף מלוקח אחר שמת המוכר כיון דאין לו על מי לחזור והש"ך דחה דהלוקח אדעתא דב"ח משביח ואף שהשביח אתר מיתת המוכר חושש שמא ימצא ב"ח אצל יתומים או במ"א והנה זה אין מובן דאם יש ב"ח אצל יתומים לא יגבה מלוה מלוקח וכן מ"ש ממקום אחר אין לו הבנה דשבח אין גובין ממשעבדי אכן קושיית המהרש"א נוכל לתרץ בפשוט כיון דתקנת חכמים הי' כך משום דכותב לו אנא אשפי וכו' וא"כ אדעתא דהכי קנאו הלוקח שיגבה ב"ח ועיין סי' ק"ד ס"ק ו' מ"ש:

ד) וי"א דבכל ענין (אף בשבח דממילא) אינו גובה רק חצי השבח וכנ"ל עיקר. הש"ך ס"ק ה' השיג ע"ז וראייתו מבכור דנוטל משבח דממילא פי שנים ולא פליגו הפוסקים רק בשלפופי והוי תמרי בזה סוברים דצריך דאקני דהוי דבר שלב"ל ואין הבכור נוטל בזה פ"ש והתומים הקשה דלמה אמרו בש"ם הטעם גבי שלפופי משום דאישתני בלא"ה הוי ראוי כיון שלא בא לעולם ע"כ ולק"מ דלולי הטעם דאישתני הוי בא לעולם דהרי התמרי יוצאין מהשלפופי ורק משום דאישתני אינם כהשלפופי ולא בא לעולם ופשוט אך בראיות הש"ך מבכור יש לי עיון דהרי בשבח שהשביח הלוה אף בשבח דמחמת הוצאה לא מצינו כלל בש"ס ופוסקים דיצטרך דאקני או שיגבהו הלוקח אף שהשביח אחר שהלוה וע"כ דביד הלוה ודאי נכסי המלוה השביחו כיון דשעבודו עליהם וע"ד כן השביחם הלוה ורק כשהם ביד הלוקח אף אם נאמר נכסי בחזקת המלוה קיימו מ"מ כיון דהם ביד הלוקח ואין הלוקח חייב לו מיקרי יותר ברשותו ולכן הוצרכו הפוסקים לומר דהוי כקנה המוכר השבח מלוקח לכן צריך דאקני וא"כ י"ל דאף בשבח דממילא כן ושאני בכור דגוף השדה הוא שלו וצ"ע. עיין השמטה:

ה) וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי המוכר אף מהמשועבדים. עיין ש"ך ס"ק י"א דהמפורשים הקשו דאם יש נכסים שמכר אח"כ ידחהו הלוקח אצלם והרבה תירוצים נאמרו בזה והתומים כ', דמשכחת לה דאף דיש לוקח מאוחר מ"מ אין הלוקח זה רוצה לדחותו אל המאוחר דמיירי שהמאוחר אין בו כדי חובו וגם הלוה קנאו אחר כך ואם יגבה מהמאוחר ילך אח"כ ויגבה גם ממנו כיון שחובו נגד שניהם אבל כשיגבה ממנו כיון דכבר גבה ממנו הרי קרקע של המאוחר משועבד לשניהם ויחלוקו ויטול הלוקח חצי ופשוט דלא רצו הפוסקים לתרץ כן דאטו שוטה הוא הב"ח שילך לגבות ממנו ואח"כ לא וגבה רק חצי מהשני אך התומים כ' דאף אם ירצה הב"ח לגבות מהמאוחר יכול הלוקח ראשין למחות בידו כיון דגם אחריותו של לוקח עליו ואף למאי דפסק הש"ע סי' ק"ד דאם קדם וגבה גבה מ"מ כ"ז שלא גבה יכול למחות בידו עיי"ש ואין זו סברא כלל דכי גרע זה מהא דהלוה יכול למכור מטלטלין ואף קרקע דלא יוכל הב"ח לגבות ממני כגון שלא כ' דאקני וכ"ש הכא דכ"ז שלא טרף ממנו דאין מגיע לו כלום דאין יכול למחות ויכול גם לומר אחוי טרפך ומה מהני אחריותו עליו ואח"כ ודאי מה שגבה גבה ופשוט שאין צריך ראי' ודו"ק:

ו) הקרן מנכסי המוכר אף מהמשועבדים. הש"ך הקשה דמשמע דכל הקרן גובה ממשועבדים והרי כבר גבה הלוקח חצי השבת והי' אפשר לומר דחצי השבח מקבל הלוקח על שבחו ואך מהרא"ש משמע דחצי השבח נוטל על קרנו דהרי כ' דהלוקח נוטל י' חלקים וב"ח חלק אחד והיינו דאם הקרקע הי' שוה מאה והשבח י' והחוב הוא ק"י דנוטל הב"ח השדה ומגיע לו עדיין עשרה ולהלוקח מגיע מאה לכן נוטל הלוקח עשרה חלקים ואם גם על השבח נוטל הי' להלוקח ליטול י"א חלקים והנה לדעתי חימה דיותר הי' לו להוכיח דאם אינו נוטל רק על השבח למהיטול י' חלקים כיון דחוב השבת אינו מגיע נו יותר מלהמלוה ולא הי' לו ליטול רק כהמלוה וע"כ דגובה על הקרן וכ' הש"ך דמ"מ מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגובה כל הקרן, ממשועבדים אך י"ל דרצונם קרן פחות חצי השבת ולישנא קטוע נקט וסיים בצ"ע והנה נראה די"ל דלכן גובה כל הקרן, דמדינא אף השבת הי' לו לגבות ממשועבדים רק משום דאין קצובין ואין יודעין הלקוחות לזהר והרי יודעין דעכ"פ מה שיטול מהשבח מגיע לו ויכולין לזהר בכל הקרן ותימה שלא תירץ הש"ך כן. שוב ראיתי תה"ל שכן תי' התומים והוא תי' פשוט ומורווח לדעתי וכ' התומים דבהרמב"ם בפי' המשנה משמע להדיא דגובה כל הקרן ממשעבדי ואך לפי פי' זה הי' נראה דיש בזה מחלוקת הפוסקים דהרמב"ם לשיטתי דפוסק כמ"ד לפי שאין קצובין לכן גובה על השבת כמ"ש והרא"ש לשיטתו דפסק כמ"ד לפי שאין כתובין שפיר י"ל דגובה על הקרן כמ"ש הש"ך דמשמע כן מדבריו אכן נראה ראי' ברורה דגובה כל הקרן מב"ב (ד' קנ"ז) דפריך שם למ"ד לוה ולוה וקנה יחלוקו למה אמר ושבח גובה מב"ת ואם איתא חצי שבת מבעיא לי' ולפי מ"ש הש"ך דחצי השבח שנטל מחשב על הקרן ולישנא קטוע נקט וא"כ אח"כ באמת כל השבת גובה מב"ח ונראה דזה ראי' ברורה ולכן נראה דאף להרא"ש מה שקיבל מהשבח הוא רק בשביל חוב השבח ואף דע"כ נוטל י' חלקים על הקרן הוא לדחות הב"ח אבל כשבא לגבות מלקוחות יכול לומר נגדכם מועיל המכירה על השבח עצמו. ונראה גם להסביר ביותר דע"כ כן דהנה בהא דאמרינן לקמן דאין ב"ת נוטל מהפירות כ' הש"ך משום דהפירות מטלטלין הן וקשה דנהי דאין לב"ח לגבותם מ"מ יטול הלוקח זה על חלקו ויטול ב"ח כנגדם שבח ונהי דמה שגבה הלוקח פירות גבה מ"מ נראה פשוט דבכל לוה ולוה וכ' לשניהם דאקני ואחד כבר גבה קצח נוטל השני נגדו ממה שיש לגבות וע"כ צ"ל דכיון דאין מקום כלל שהב"ח יגבה פירות לא הי' בזה תקנת חכמים דיהא כאלו קנאו המוכר מהלוקח וחזר ומכרו לכן אין לב"ת שייכות בהם ולפ"ז גם גבי השבח דחצי השבת שייך להלוקח לא הוי כלל כקנאו המוכר וא"כ ממילא נשאר להלוקח על שבחו וזה לכאורה ברור אך קצח יש לפקפק בזה מדכ' הרא"ש דאם לא כ' להלוקח דאקני אין הלוקח נוטל כלום מהשבח משמע קצת דהשבח לעולם תקנו שיהא למוכר ולא דמי לפירות כלל ומ"מ נראה כמ"ש:

ז) אבל השבח אינו גובה רק מב"ח. עיין ש"ך ס"ק ט"ו דהתוס' ב"מ כתבו דלפי הטעם דאין קצובין ואין יכולין לקוחות לזהר אבל אם מכר הלוה אחר שטרפו מהלוקח גובה ממשעבדי דאז כבר היו קצובין וכ' דמ"מ מדברי הרמב"ם אף דפסק כמ"ד לפי שאין קצובין מ"מ נראה מדבריו דאינו גובה אף ממה שמכר אח"כ ונדחק בטעמו והנה נראה ראי' לזה דאין גובה דבגיטין (ד' נ"א) דקאמר לפי שאין כתובין אמר ר' יוסי מה תיקון העולם יש בזה והלא אין קצובין ופירשו שם רש"י ותוס' דר"י אמר למה צריך לטעם שאין כתובין תיפוק לי' דבלא"ה אין לטרוף משום דאין קצובין ואם נאמר דלפי טעם דאין קצובין גובה ממה שמכר אח"כ א"כ הוצרך ת"ק לומר שאין כתובין דלכן אינו גובה אף מה שמכר אח"כ וע"כ דאין חילוק והנה קצת אחרונים כתבו דהא דס"ל להרמב"ם דאין אדם יכול להתחייב בדבר שאין קצוב הוא דיליף מש"ס דגיטין הנ"ל דאמר בשבת דאין קצובין ואף דשם גובה מב"ח היינו דהרי פרע חובו אבל להתחייב א"י לכן אין גובה ממשועבדים ואין הטעם כלל שאין הלקוחות יכולין לזהר ואם נאמר כן פשוט דאף מה שמכר אח"כ אין גובה:

ח) אבל שבחו הנכסים אחר מיתת המוכר אין לב"ח בו כלום. הש"ך ס"ק ט"ז השיג ע"ז והתומים כ' דלפי מה דקיי"ל לוה ולוה וקנה יחלוקו היינו דלא חל הקנין עד אחר שבא לעולם ממילא הנכון עם הנ"י דאין ב"ת גובה ממנו דלא קנאו המוכר כלל עיי"ש ואין זה מוכרח דלאו דוקא נקטו קנאו המוכר רק ר"ל קנאו הב"ת לשיעבודו והמוכר שעבד במה שכתב להלוקח אנא איקום שישתעבד הלוקח לב"ת וצ"ע לדינא:

ט) וכל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפים ממנו.

הש"ך ס"ק י"ז כ' הטעם דהוי מטלטלין והתומים כ' דכיון דאין כותבין בשטר של הלוקח ופירותיהן לכן אין ב"ת גובה כמו מקבל מחנה דאין טורפין ממנו כיון דאין לו על מי לחזור דלטעם הש"ך קשה דאם כתב לב"ת ושעבד לו מטלטלי אג"ק יגבה הפירות והנה מ"ש התומים דאין לו על מי לחזור אין זו ראי' דאם הי' הדין דטורף ממילא גם הפירות יהי' בכלל שבת ואך נראה דהש"ך בעיקר התקנה קאי דכיון דאין גובה ממטלטלין לא תקנו חכמים שיגבה ואף אם כתב לו מטלטלי אג"ק מ"מ הרי חכמים לא תקנו בזה ולא חשו שיגבה לפעמים דיכתוב למלוה מטלטלי אג"ק ובפרט דכל התקנה הי' משום נעילת דלת לא חילקו וזה ברור לפענ"ד ובנתה"מ כ' דהש"ך לשיטתו דס"ל דשבח דממילא א"צ לטעם שכותב מוכר ללוקח לכן הוצרך הש"ך לטעם דהוי מטלטלין ולכן פסק הנתה"מ דאם באמת שעבד לו מטלטלי אג"ק גובה ג"כ הפירות שהם בעין ולא זכיתי להבין דבריו דאם היא רק מטעם מטלטלין א"כ יגבה הב"ח כנגדם כל השבח כמ"ש ס"ק ו' וע"כ דזה לא תקנו כמ"ש שם ועוד מ"ש הנחה"מ דהוא שבח דממילא לא יעלה לשיטת הפוסקים שהביא הרמ"א דכ' הש"ך דבשלפופי והוי תמרי כיון דאישתני לא מיקרי שבח דממילא וכ"ש פירות ולא כ' הש"ך רק בנתיקרה וגם אם נאמר דזה הוא שבח דממילא וקרקע של ב"ח השבית מה יועיל דהוי מטלטלין הרי מטלטלין של ב"ח המה לכן כל דברי הנחה"מ צע"ג לפענ"ד:

י) הפירות שאכל הלוקח. הש"ך ס"ק י"ט כ' דבאפותיקי יש הרבה פוסקים דגובה אף הפירות שכבר אכל ונראה מדבריו דהוי ספיקא דדינא והתומים תמה בזה דהא שמואל סובר דלא אמרינן אחריות ט"ס במכר משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ומבואר דאף אם טרפן ב"ח משום דעשאו אפותיקי אין הלוקח חוזר על המוכר ואם צריך הלוקח להחזיר אף פירות שאכל מה שייך בזה זבין ארעא ליומא ומכח קושיא זו כ' דודאי הפירות שאכל הלוקח לד"ה אינו גובה ועיי"ש שדחק בפירוש הזה ולי נראה פשוט דלא קאמר הש"ך רק בפירות שאכל אחר שבא זמן הגבי' אבל מה שאכל קודם פשוט דא"צ להחזיר דהרי חל המכר ושלו אכל ושפיר שייך עביד אינש דזבין ליומא (ואם כבר בא זמן הגבי' ואח"כ מכר אפשר דאה"נ דלא חל המכירה כלל) ולכן שפיר י"ל, דאף הפירות שאכל הוי ספיקא דדינא ומהני חפיסה ואף דהלוקח מוחזק מ"מ באפותיקי דשמין השבת והב"ח צריך ליתן ללוקח דמים יכול לתופסן עבור פירות שאכל הלוקח דארעא כיון דלגוביינא קיימא מיקרי ב"ת מוחזק וצ"ע:

יא) שנשאר לו בשדה בית ט' קבין וכו'. הש"ך ס"ק כ"ב השיג על הרמב"ן דכ' דבלא מסיק שיעור כל השדה אין הלוקח יכול לכוף המלוה שיתן לו דמים אף דלא נשאר להלוקח שיעור דמה לו למלוה בזה והוא אינו רוצה לקנות והשיג הש"ך עליו והקצה"ח הסכים להרמב"ן דאין לו למלוה בזה ולא אבין דמ"ש זה מהא דסי' רי"ח דאם לא נשאר למוכר שיעור שדה כופין הלוקח ליתן דמים עיי"ש סעיף ט' ואין סברא לחלק ביניהם ודו"ק כי קצרתי:

יב) אבל אם עשאו אפותיקי. הש"ך ס"ק כ"ו כ' דמ"ש התוס' ב"מ (ד' ט"ו ע"ב) דמאי דאמר התם הא דמסיק שיעור ארעא ושבחה והא (דב"ח נותן הוצאה ללוקח) בלא מסיק רק שיעור ארעא והקשו התוס' דאי לא מסיק רק שיעור ארעא למה נוטל שבח היתר על הוצאה ותירצי דבלא"ה שפיר פריך הניחא למ"ד דלא מצי מסלק לב"ת אלא למ"ד מצי מסלק לימא לי' הב לי גריוא דארעא שיעור שבתי ולקמן דמוקי באפותיקי אתי שפיר דנוטל כל השבת אף דלא מסיק רק שיעור ארעא וכ' הש"ך דמ"ש בלא"ה פריך שפיר הוא דוחק גדול דהרי יותר יקשה לכ"ע גם מאי קאמר הניחא וכי לדידי' ניחא ולכן הסכים לרש"י דלעולם אין נוטל יותר מחובו ואף באפותיקי וכמו שפירש"י שם והתומים מתרץ דודאי לשיטת התוס' דבאפותיקי נוטל השבת אף דהוא יותר על חובו ובלא אפותיקי אינו נוטל משום דלא הי' השדה שלו וכ"ז לרבא דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל לאביי דס"ל למפרע הוא גובה עדיף אף מאפותיקי ולא קשה למה נוטל יותר על חובו וא"כ אי הוי פריך הכי למה נוטל יותר הי' צריך ג"כ לומר הניחא לאביי אבל לרבא קשה למה נוטל ושפיר פריך פירכא אחריתי בלשון הניחא ע"כ. והנה דבריו צ"ע לאיש עני כמוני דאיך נוכל לומר דלאביי עדיף והשבת שלו וקושיית הש"ס הניחא הוא אליבא דאביי דלרבא לא ניחא לכ"ע וא"כ לאביי מאי פריך לימא לי' הב לי גריוא דארעא שיעור שבחי והרי להתומים לאביי למפרע הוא שלו כיון שאין מסלקו בדמים ולמה יתן לו ארעא וא"כ אדרבה נתגדלה קושיית הש"ך וגם עיקר הענין דחידש דלאביי נוטל יותר מחובו הוא דבר מתמי' דיחלוק על כל שיטת הש"ס דמבואר דאין נוטל השבח אם לא מסיק שיעור ארעא ושבחא וע"כ דאף דלמפרע גובה ויכול להקדישו הוא רק כמ"ש התוס' דאלים שעבוד לאביי אבל לא שיהי' שלו ושמין לו בודאי בעת הנבי'. והנה הש"ך מסיק דיכול הלוקח לומר קים לי כרש"י והיינו באם תפס עיין ש"ך לקמן ס"ק ל"ג:

יג) אבל מקבל מתנה אין ב"ת גובה משבחה. הטעם משום דאין לו על מי לחזור דבמתנה אין אחריות ועיין ש"ך ס"ק כ"ט וס"ק למ"ד די"א דמ"מ השבת היתר על הוצאה גובה הב"ח וכן הסכים הש"ך וצ"ע קצת דמה בזה חילוק בין מתנה למכר דבשלמא עיקר השדה במכר קיבל אחריות ולא במתנה אבל השבח דהוא של הלוקח והמוכר צריך אח"כ להחזיר לו משום דפרע חובו וה"נ למה הוא אינו נ"כ של מקבל מתנה ופרע בזה חובו של הנותן ולשמואל דאית לי' דבמכר לא אמרינן אחריות ט"ס הוא אף דמים שנתן א"כ י"ל דהשבח לא עדיף מדמי המכירה אבל לדידן דאחריות ט"ס מאי בין מקבל מתנה ללוקח בשבח וקצת י"ל דכיון דבעת נתינה לא קיבל אחריות שוב אין חיוב על הנותן וצ"ע:

יד) ולוקח שפירש בהדיא שאין לו אחריות דינו כמקבל מתנה. קצת צ"ע דלשון הש"ס ופרש"י גבי אמליך וכתוב שופרא שבחא ופירי משמע דהוא לטובת הלוקח ולפמ"ש הרמ"א כאן הוא גריעותא ללוקח ולהש"ך דשבח היתר על הוצאה גובה יש ליישב:

טו) וכן יתומים שהשביתו אין ב"ת גובה. והנה הקשו בזה מפ' יש בכור דאמר ולא האשה בכתובתה (גובה משבח) ופריך הא אמר שמואל ב"ת גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן וקשה הא שמואל איירי משבת לקוחות דהרי מיתומים אין גובה וא"כ מאי פריך משמואל דהתם בשבח יתומים איירי ופירש הש"ך ס"ק ל"ב דאף מיתומים גובה שבת היתר על הוצאה ושם דקתני דאין האשה גובה משום ראוי ודבר שלא בא לעולם ע"כ דאף שבת היתר על הוצאה אינה גובה לכן פריך משמואל ואף דשמואל לא איירי משבח היתר על הוצאה מ"מ עכ"פ הרי נשמע משמואל דאקני משתעבד ופריך דאף כתובה תגבה ומשני מקולי כתובה וכו' ר"ל דבכתובה לא מהני דאקני כן תוכן דברי הש"ך והנה מ"ש דלא מהני דאקני בכתובה כבר חלקו עליו וגם אין מוכרח לפרושו דבפשוט יש לפרש דמקולי כתובה שנו הוא לענין שבת שהשביחו היתר על הוצאה שזה ראוי ולא הי' בחיי הבעל ואי"ה אכתוב מזה בסמוך ורק יען שהתומים דחה כל פרושו וחשבו לטועה ויען כי שפתי כהן ישמרו דעת אבוא לסלק מעליו תרעומת התומים. בראשון תמה עליו דהרי כל ראיות הרמב"ן דשבח היתר על הוצאה נוטל אף בלא דברי שמואל ולכן גובה אף ממקבל מתנה מהא דפריך לשמואל מברייתא דקתני ניטל הוצאה מב"ח ושבח היתר על הוצאה ממוכר וקשה לשמואל דאמר ב"ת גובה השבח משמע דאי לאו שמואל ניחא הברייתא דקתני שבת היתר על הוצאה גובה ממוכר משמע דא"צ בזה להא דשמואל ע"כ ולפי דברי הש"ך הרי שמואל חידש זה, דדאקני משתעבד ולולי זה אף שבח היתר על הוצאה אינו גובה וא"כ קשה באמת על הברייתא למה נוטל שבת היתר מהוצאה אף בלא שמואל ע"כ ולק"מ דהרי לא כ' הש"ך דשמואל חידש דין זה דהרי הוא גמרא ערוכה בב"ב (ד' קנ"ז) ופשוט שם דאקני משתעבד ושמואל אמר דגובה השבת הוא לאתר דפשיט שם דדאקני משתעבד כמו שכתבו התוס' הביאם הש"ך ואך ע"כ כונת הש"ך דלכן בפ' יש בכור פריך משמואל ולא הביא מנמר' דב"ב דאין דרך הש"ס להביא סתם גמר' ממקום אחר וגם שם לא נפשט כ"כ בבירור רק דרך דחי' ורק חזינן דשמואל קיבלה ממה דאמר גובה השבח לכן פריך משמואל אבל בב"מ בלא מילתא דשמואל ידע דדאקני משתעבד לכן ניחא לי' הא דגובה שבח היתר על הוצאה ואמת כי מברייתא זו נ"כ יש לפשוט דדאקני משתעבד רק לא ידע לה כמו דלא ידע לה בב"ב שם ולכן בפ' יש בכור הי' יכול להביא ברייתא זו רק לא ידע אז רק משמואל ופשוט:

וד הקשה התומים דמאי הי' צריך להקשות משמואל דמוכח מיני' דאקני משתעבד אף דלא בא לעולם הא משם בעצמו הוא מוכרע דקתני דאין האשה גובה מראוי והיינו מנכסים שנפלו לו אח"כ והרי בלא"ה הא הוי דבר שלא בא לעולם וע"כ דמשתעבד ע"כ נראה ג"כ דלק"מ דאם מקשה ממ"נ אי משתעבד מ"ט אין נוטלת ואי אין משתעבד מאי איריא ראוי אפי' מחיים נפל אין גובית הי' יכול לתרץ דלעולם משתעבד וראוי ושבת גרע והרי יש פוסקים דאף ב"ח אינו נוטל בראוי רק שבח גובה משום דכך כותב לו ומשום נ"ד ולכן לא קשה ממ"נ דאפשר, אף ב"מ אין גובה לכן פריך לשמואל דהרי ב"ת נוטל בשבח אף דהוי ראוי ומשני בכתובה הקילו:

עוד הקשה התומים דאי גובה מיתומים ע"כ דהוי כאלו בא ליד אביהם וא"כ אף אי דאקני לא משתעבד גובה מהם ולי נראה דהא בהא תליא דודאי אי משתעבד דבר שלא בא לעולם והיינו דהשעבוד מתחיל מיד על מה שיקנה כמ"ש הרבה פוסקים לכן הוי כבא ליד אביהם אבל אי דאקני לא משתעבד ודאי מה שיבוא אח"כ לא הוי בא לידו דאם הוי כבא לידו ודאי הי' משתעבד. והנה מ"ש הש"ך דבכתובה לא מהני דאקני כבר כתבתי דהאחרונים חלקו עליו ועיין מ"ש סי' צ"ה קצת סמוכין להש"ך מ"מ ודאי הנכון עם האחרונים ובחידושי לאה"ע סי' צ"ב כתבתי עוד ביותר דאף אם דאקני לא משתעבד מ"מ אם אין לו נכסים אחרים ודאי דבכתובה נשתעבד ודמי ממש למה שכתבו התוס' הביאם בקצה"ח סי' ק"ד גבי פדיון הבן דכיון דכל שעתא ושעתא יש עליו החיוב לפדות א"כ בעת שקנה נשתעבדו וה"נ בכתובה דהרי אף אם מחלה לו הכתובה מ"מ ביושבת תחתיו נתחייב לה שנית דאסור לדור עם אשתו בלא כתובה ומתקנת חכמים שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובה א"כ בעת שקנה נשתעבדו הנכסים. ונראה דבזה יתפרשו דברי הר"ם שבמרדכי שכ' דיכולה האשה לסלק שעבודה מנכסים שרוצה הבעל לקנות וכבר הקשיתי בסי' ק"ד למה צריך סלוקה הא המרדכי ס"ל דהלוה יכול לחזור מדאקני וא"כ יחזור הבעל עצמי מנכסי דאקני ואך לפי הנ"ל ניחא דכתובה שאני דלעולם כשיקנה חל עליהם השעבוד מתקנת חכמים ובזה יש ליישב גם מה שהרעיש התומים למה לא דייק בב"ב (ד' קנ"ז) דאקני משתעבד מהא דקתני דאין האשה גובה בראוי משמע מה שנפל לו בחייו גובית אף דהוי דאקני ושמואל הרי סובר מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ואין חילוק בין קנה ומכר לקנה והוריש ואי דאקני לא נשתעבד היכי תגבה מיורשים מה שנפל לו אח"כ ולפי הנ"ל לק"מ דכתובה שאני דכל מה שנפל לו בחייו נשתעבד ובודאי מה שנפל אחר מותו דאז לא שייך אסור לדור בלא כתובה אה"נ די"ל דלא נשתעבד וא"כ לא מצי למפשט מהתם ויש עוד ליישב בזה הרבה קושיות עיין תומים ולא ראיתי להאריך יותר:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה