אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן קד

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן קד

סימן קג

א) כל מי שקדם וכו' קודם לגבות בין בקרקע בין במטלטלין. עיין סמ"ע שכל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דאין דין קדימה במטלטלין והקצה"ח הקשה עליו מהא דאמרינן בפ"ב דערכין אמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ולא הי' בידו רק ה' סלעים ונתן ד' לראשונה וא' לשני' ידי הראשונה לא יצא כיון דהי' בידו ה' סלעים והתוס' פירשו דאיירי במטלטלין וא"כ אמאי לא יצא ידי הראשונה הרי אין דין קדימה במטלטלין א"כ הי' שייך חצי לשני' אלא ע"כ דאף במטלטלין שייך קדימה עיי"ש ולדעתי לק"מ דלפי דבריו תקשה ביותר בהא דבעי התם הביאו הקצה"ח הי' בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בב"א מהו כיון דבב"א נדר שניהם תפסו יהיב תרתי ופלגא להאי וכן לשני' א"ד כולה חזיא להאי ולהאי תיקו ע"כ וקשה דהא החם ודאי דאין דין קדימה ואף בקרקע וא"כ למה לא יצא ידי שתיהן ואך נראה דשא"ה דהנה בהא דאמרינן ד' לשני' ואחת לראשונה יצא דאיך יצא ידי ראשונה הא בשעה שנדר הי' בידו ה' סלעים ותי' דכיון שבשעה שהעריכו הכהן אין בידו אלא אחת שפיר יוצא ולכאורה משמע דאזלינן בתר שעת הערכה וקשה דא"כ למה יצא ידי השני' במה שנתן ד' הרי אז הי' בידו ה' וכמ"ש בש"ע לעיל סי' ק"א סעיף י' דבבא ב"ח שני מגבין לו הכל ואין לנו במה שנשתעבד לב"ת הקודם וע"כ צ"ל דבערוכין בתר תרווייהו אזלינן לקולא דאם בשעה שגרר הי' משועבד מקודם אין עליו שום חיוב והרי חזינן אף אם נחעשר א"צ ליתן אח"כ הרי דאין הנדר רק ליתן אם יש לו וזה לא מיקרי יש לו וכן אם בשעת הערכה אין לו פטור והא דבנתן ד' לראשונה לא יצא היינו משום דבין בשעת הנדר בין בשעת הערכה הי' בידו ה' סלעים ובעי בשני ערכי בב"א כיון דיש לו בשעת הנדר וחזיין להאי ולהאי ופשוט וא"כ לק"מ קושיית הקצה"ח דבנתן לראשונה ד' לא יצא הרי הטעם משום דהי' בידו בשעת הנדר ובשעת הערכה לא מהני שהוא משועבד גם לשני' אבל בבע"ח דלעולם חייב לשניהם וכ"ז שלא יפרע להם עומד החיוב עליו בין המוקדם בין המאוחר שפיר במטלטלין דאין קדימה חולקין דגם להשני נתחייב ופשוט וגם מה שהקשה הקצה"ח על הר"ן דס"ל דאין קדימה למלוה ע"פ והקשה מערוכין דמבואר דיש דין קדימה לראשונה ולפי הנ"ל פשוט דלק"מ כמ"ש דהתם לא נתחייב כלל לשני' רק כאשר תשיג ולראשונה נתחייב כיון דהי' בידו וק"ל, ובזה נראה לפרש דברי הרמב"ם המובא בקצה"ח סי' פ"ג שכ' נתן ד' לשני' וא' לראשונה יצא שהערוכין לאו כתובות נינהו והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והלח"מ הקשה שם דהא בערוכין דייק ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה משמע דדמי לשאר חוב והקצה"ח כ' דהכא איירי בדבר שיש בו דין קדימה כמו קרקע דבשאר ב"ח לא גבה וכמו

שכתבו התוס' דהכא שאני דהכל להקדש וע"כ הא דדייק ב"ח מאוחר ר"ל בהקדש וכ"ז דוחק עיי"ש ולי דברי התוס' צ"ע דהרי אין כונת הש"ס דאם לא נימא בב"ת מאוחר מה שגבה גבה יוציא ערכי הראשון מה שנתן לשני ורק כונת הש"ס הוא כיון דמה שגבה גבה א"כ אין לו ליתן ופטור אח"כ אם יתעשר וא"כ מאי כתבו דאין נ"מ כיון דהכל להקדש רק נראה דזה ג"כ כונת הרמב"ם דערוכין לאו כתובות נינהו שנאמר דנשאר חייב כשיהי' לו אח"כ רק דמה שגבה השני' גבה וא"כ אין לו ופטור והש"ס מיירי במטלטלין דב"ת מה שגבה גבה לכן אף בהקדש אין כאן חיוב יותר ופטור ודו"ק כי לא יכולתי יותר להאריך:

ב) אבל כשבא לגבות מטלטלין. השט"מ הביא דברי מהרשד"ם בבעלי חובות שעקלו נכסי הלוה שהם ביד אחר ובא ב"ת אחד ותפסם ופסק דלא מהני דהא תפס בחזקת כולם והשע"מ השיג עליו ודחה ראייתו ולפענ"ד צ"ע כי נראה דנשתעבד לכל אחד כפי חלקו מדר"נ ועיין מ"ש לקמן סי' ק"ה וצ"ע לדינא: ג) כשבא לגבות מטלטלין. הקצה"ח הביא דברי הרדב"ז במי שנתנו לו רשות לצאת מן התפיסה פעם אחת בשנה דאין לו להמתין על מצוה חמורה שיוכל אח"כ לקיים רק יצא מיד לקיים איזה מצוה דאין מעבירין על המצות והח"צ חולק עליו דהרי במנחות (ד' מ"ט) בעי הש"ס ציבור שאין להם רק שה אחד אם יקריבו למוספין דהאידנא משים דמקודש עדיף או יקריבו אותו לתמיד של מחר משום דתדיר קודם ואי כסברת הרדב"ז אף אם תדיר קודם מ"מ יקריבו אותו מיד משום דאין מעבירין אלא ע"כ דאין שייך אין מעבירין רק כששניהם שוין ע"כ והקצה"ח דתה דבריו דהרי לפירוש אחד ברש"י ותוס' לכן נקרא מוספין מקודש משום דזמנו האידנא וזה הוא כשאלת הרדב"ז אי אין מעבירין קודם או ימתין על תדיר וה"ה מצוה תמורה ופסק שם הרמב"ם דיעשה כמו שירצה אף דתדיר עדיף וא"כ שפיר פסק הרדב"ז דאין לחוש למצוה תמורה כמו דא"צ לחוש לתדיר אף דתמורה ע"כ. ונראה דהנה בזבחים (ד' צ"א) בעי שתטי' לשאינו תדיר מהו שימרס בדמו ויקריב לתדיר א"ד כיון דשחטי' מקריב לי' וסובר הרמב"ם דנפשטא האיבעיא וכיון דשחטי' מקריב לי' הרי דאין מעבירין עדיף מתדיר וזה לכאורה כהרדב"ז ולכאורה הי' אפשר לומר דשחטי' עדיף מאין מעבירין דהוי זלזול אם לא יקריב אבל בסתם תדיר קודם דז"א דהרי שם בעי למפשט מהא דאמרינן ברכת היין קודם דתדיר קודם אף שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ודחי כיון דכבר בא היין (דאין קידוש אלא ביין ואז היין לפניו ג"כ) כמאן דשחוטי תרווייהו דמי ולפי המסקנא דנפשטא האיבעיא ע"כ דקאי הך דחוי' הרי רק מטעם דאתיין תרווייהו תדיר קודם אבל בלא"ה אין מעבירין קודם ואך לכאורה הוא סותר להך דמנחות דקיי"ל דעביד מה שירצה (וכ"ש אי נימא דשחטי' עדיף א"כ משמע דבלא"ה תדיר קודם) ואך נראה דיש לחלק דהיכי דודאי יקריב לתדיר ואין ספק רק בקדימה אם אין מעבירין קודם לתדיר אבל במנחות דאין להם רק שה אחד שפיר יקריב איזה שירצה ואך אם נימא דשם האיבעיא במקודש משמע דדוקא מקודש ואין מעבירין דמי לתדיר ומזה משמע כהח"צ. ובזה שכתבתי יתישב קושיית התוס' דבזבחים שם סוף (ד' צ' ע"ב) בעי ג"כ תדיר ומקודש (ושם ע"כ צריך לפרש מקודש היינו תמור עיי"ש ולא כמו שפירשו במנחות דזמנו מיד) ולא הביא בש"ס לפשוט כמו שהביא במנחות וגם במנחות לא הביא הך דזבחים ולפמ"ש בזבחים דאיירי ביקריב שניהם ול"ד להך דמנחות עיי"ש ודו"ק ואך בעיקר דינו של הרדב"ז מ"ש הקצה"ח מהא דמקריב איזו שירצה והרדב"ז כ' דדוקא יצא מיד וגם לדינא נראה דהנכון עם הרדב"ז מטעמים אחרים דאולי יתבטל הגזירה ויקיים גם מצוה החמורה וגם יש עוד איזה סברות ומצאתי שכבר דיבר מזה בהת"צ ועיקר הענין הארכתי הרבה בזה בתי' לאו"ח ה' תפילין ורק זה כתבתי הרבה שנים מקודם ולא זזה ממקומה והנתתיו:

ד) במטלטלין וכו' קדם המאוחר וגבה וכו' עמד הראשון ותופסן המאוחר שקדם מוציא אותם מידו. השע"מ כ' דאם המאוחר תפס מטלטלין בלא גבי' דק מעצמו מהני אח"כ תפיסת הראשון כיון דלא זכה בהם המאוחר רק למשכון ע"כ ואין נ"ל וכבר כ' הקצה"ח והסכים עמו הנתה"מ דאף בלא שומא מהני מה שתפס המאוחר וגם אין סברא לחלק בין תפס לגבי' או למשכון ואף דהשע"מ הביא ראי' מאה"ע סי' ק"ב בהגהה די"א דאם לא הניח רק מטלטלין דנותנין לב"ת ואף אם תפסה מוציאין מידה והרי הטעם דנותנין לב"ת הוא משום דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא והקשו הקדמונים וכי משום זה הפקיעו דינה ותירצו כיון דאחר הגבי' לא יהי' גזל בידו ואם נאמר דתפיסה מהני וא"כ כבר זכתה וא"כ יהי' גזל ביד הב"ח ואיך מוציאין מידה אלא ע"כ כיון דלא תפסה רק למשכון לא זכתה ולכאורה הוא קושיא גדולה על הקצה"ח ונחה"מ וצ"ל דשם דבמטלטלין דאין משועבד לכתובה דק מתקנת הגאונים וא"כ כיון דאף במקום דיכולה לגבות לב"ת יהבינן בכה"ג לא תקנו הגאונים ועוד יש לחלק ולדינא העיקר כהקצה"ח ונתה"מ:

ה) מיהו אם תפס שטרות לא הוי כתפס הממון. עיין סמ"ע כ' דהרי גוף השעבוד אצל המלוה וגם אם ירצה יכול למחול והש"ך ס"ק ט' חולק עליו דהא כיון דמשתעבד מדר"נ אין יכול למחול ולא אבין דהרי דברי הסמ"ע ברורים דתפיסת שטר לא מהני דהא מצי מחל ואי משום שעבודא דר"נ הא משועבד להשני ולא קנה השעבוד בתפיסת השטר:

ו) שעבד לו מטלטלי אג"ק. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק י"ג ויען יש לי בזה עיון גדול אשיתה קצת לעורר המעיין אף כי לא יכולתי לברר כראוי הנה בכתב לשניהם דאקני וקנה אחר שתי ההלואות הדין דיחלוקו יש לעיין בטוען המוקדם שהי' בידו קודם שהלוה הוא ושייך הכל לו משמע מהסמ"ע דיחלוקו דהא בס"ק ט"ו הקשה דבסי' קי"ג בדין דלוה ולוה וקנה ביני ביני דאמרינן דבתפסן השני מוציאין ולמה הוצרך לומר דכתב דאקני וקנה ביני ביני הי' לו לומר דהיו המטלטלין קודם שלוה מהראשון ותי' דה"ט שלא יוכל השני לומר שקנה אחר הלואתך מ"ה רגילין לכתוב דאקני ואף דעדיין לא יצא מחשש שיאמר אחר הלואת שנינו קנה וא"כ יחלוקו מ"מ מה דאפשר לתקן מתקן הרי דפשוט בעיניו דהיכי דלא אפשר לברר חולקין שניהם כיון דהוי בספק אימת קנה וקשה למה לא יהי' בזה הדין דשנים אוחזין וזה טוען כולה שלי וזה טוען חצי' שלי דהדין דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע ויותר יש לומר בזה דזה נוטל הכל דהרי התוס' ריש ב"מ הקשו דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם בנכסי סבא ותי' דהתם היבם הוא ודאי יורש ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחצי שיועיל לו לחצי השני והתומים קיהה בזה וכ' דלא הבין סברתם ולי פשוט דהתם ירושה ממילא קאתיא בלא קנין רק דהוי יורש ולולי הספק הי' יורש הכל לכן אין ספק מוציא מידי ודאי אבל היכי דצריך קנין אם עשה קנין בחצי אין הוא ודאי בחצי השני ולפ"ז כאן ל"מ לסברת המחבר בסעיף ו' דבקדם וגבה זכה הרי דלא ס"ל דנשתעבדו לזה חצי ולזה חצי רק הכל נשתעבד לשניהם וא"כ זה הוא הדין דספק ויבם דלולי השני הי' גובה הכל ואין ספק מוציא מידי ודאי א"כ הכל לראשון ואף להש"ך דמוציאין מידו אם תפס מ"מ נראה ג"כ דס"ל דנשתעבד לכ"א הכל דהרי כ' דלא מיקרי גבה בגבה מעצמו אבל בגבה בב"ד מודה דמה שגבה גבה וא"כ נאמר דהכל לראשון (אמת שאני נבוך במ"ש התומים דשייך בזה אין ספק מוציא מידי ודאי דאולי לא אמרינן כן רק היכי דיש לו קנין גמור אבל כאן בשעבוד דמ"מ גם להשני יש שעבוד אולי לא נאמר בזה אין ספק וכו' וצ"ע) וגם בתומים ס"ק ראיתי דהביא תי' לקושיית התוס' היינו דהריטב"א מתרץ כיון דמפס אנן סהדי דאית לי' חלק ועוד תי' דכיון דיכול לטעון כולה שלי ומשום דטוען אמת אין להפסידו ולפי תרוצים אלו ג"כ יהי' לפענ"ד דשייך הכל להראשון דהכאי אין יכול לטעון כולה שלי גם לא תפס אכן התומים הביא עוד תי' אחד דשם בספק ויבם שניהם טוענין ספק אבל באוחזין טוענין ברי ולפ"ז הי' אפשר קצת לומר דבנידון דידן יהי' ג"כ הדין דב' אוחזין אך המעיין בש"מ שכ' תי' זה בשם תלמידי הר"פ ואין ודאי שכונתו למ"ש התומים ובל"ז כל הפוסקים לא כתבו כן וא"כ צ"ע ואדרבה הי' נראה דכאן דאחר הגבי' לא יהי' גזל בידו יותר יש ליתן לו, אמת שלא הבנתי למה הוצרך הסמ"ע לזה דהי' יכול לומר דלכן כותבין דאקני במטלטלין כדי שלא יוכל השני לתפוס ויאמר שקנה אח"כ ואם יתפוס ודאי דאין מוציאין מידו. וכן יש לעיין בכ' לשניהם דאקני והראשון טוען שקנה ביני ביני והכל שלו והשני טוען שקנה אח"כ ויחלוקו לכאורה ג"כ שייך בזה אין ספק מוציא מידי ודאי רק יש לעיין דכיון דאף אם קנה ביני ביני יש לו להשני קנין דאורייתא ולהראשון רק קנין דרבנן כמ"ש הפוסקים דאקני לא נשתעבד רק דרבנן וקצת כתבו דהיכי דיש לאחד ספק קנין דאורייתא ולהשני ספק קנין דרבנן נותנין לזה שיש לו ספק קנין דאורייתא (אף דכתבתי במ"א דלא אמרינן כן רק בספק בתקנה כמו במצרנות) וכאן דמדין ודאי בחצי אייתינן עלה אולי לא תיקנו בזה ובפרט לפי דעת הסמ"ע הרי הכל להשני ויש לעיין בזה:

עוד דין ג' בלא כ' לשניהם דאקני והראשון טוען שקנה קודם הלואתו והשני טוען שקנה אחר הלואת שניהם ויחלוקו אם נאמר גם בזה אין ספק מוציא מידי ודאי אך יש לעיין דכבר כתבתי תי' א' בשם התומים דהיכי דהי' יכול לטעון כולה שלו לא אמרינן אין ספק וכו' וא"כ לדעת הסמ"ע דבקנה ביני ביני שייך להשני א"כ יש לו מיגו וצ"ע. דין ד' היכי דלהראשון לא כ' דאקני ולהשני כ' דאקני והשני טוען שקנה אח"כ לפי מ"ש הבעה"ת והב"ה והסכים כן התומים דשייך הכל לשני והראשון טוען שקנה ביני ביני ויחלוקו אם נאמר דשייך הכל לשני אך כבר כתבתי דביש לו מיגו לא נאמר כן לתי' אחד א"כ הכא יש לו מיגו דקנה קודם הלואת הראשון גם יש לעיין אי דאקני לא הוי רק דרבנן וצ"ע בכ"ז ולא מצאתי לא' שיתעורר בזה הן בדין דאין ספק מוציא מידי ודאי הן באם יש עכ"פ לומר זה נוטל שלשה חלקים ואך אף דכבר העיר בתומים בענין אין ספק מוציא מידי ודאי בשעבוד מ"מ י"ל דאולי הפוסקים ס"ל כיון דאחר הגבי' לא יהי' גזל בידו לעולם יחלוקו וצ"ע ועיין ס"ק ח':

ז) אם קנאם אחר שלוה מב"ח הרבה אע"פ ששעבד לכ"א מה שעתיד לקנות כל הקודם וגבה זכה. הש"ך ס"ק י"ד השיג על מ"ש הב"י דאף גבה מעצמו והקשה דהא קיי"ל דב"ח גובה מלוקח חצי השבח והיינו דהשבח הוי כלוה ולוה וקנה דיחלוקו וקשה דהא הלוקח כבר גבה אלא ע"כ כיון דלא גבה ע"י ב"ד לא מיקרי גבה והתומים כ' לתרץ קושיא זו וכ' דבלא"ה קשה לפי מ"ש הנ"י דלכך בלוה ולוה וקנה דיחלוקו הוא משום דמספקא לן בדינא וא"כ קשה הא לוקח תפס ובספק פשיטא דמהני תפיסה גם קשה למה רק מלוקח גובה השבח משום דכתב לו אנא איקום וכו' אבל מן מקבל מתנה לא גבה הרי כיון דכתב לו דאקני הרי משועבד לו השבח ויגבה גם ממקבל מתנה אלא ע"כ דודאי מהני תפיסה רק הלוקח בטל תפיסתו כיון דהמוכר כתב לו אנא איקום וסבר וקבל ע"כ וכל דבריו אינם נוחין לי מה שהקשה דיועיל תפיסתו מספק לא אבין דכי מועיל תפיסה בקרקע ורק הב"י מדין גבי' אתי עלה כיון דאין בהם דין קדימה מהני גביי' שלו ולא מטעם קים לי גם מ"ש דהרי לא יחלוקו רק מספק ויהני תפיסה והרי כל הספק הוא אם חזר מהראשון או לא הוי חזרה וזה לא שייך בלוקח כלל דלא שייך כן רק בשני מלוין אבל מה שכ' ללוקח אנא אשפי שבחיהון לא הדר כלל מראשון ואיך יתפוס מספק שמא חזר ומה שהקשה למה לא גבה ממקבל מתנה לא הבנתי כלל דהרי הטעם דאינו גובה הוא משום דמה לו אצל המקבל כמו שכ' רש"י דיכול לומר אנא אשבחי רק בלוקח מטעם תקנת חכמים גובה משום דאין לו פסידא גם מ"ש לתרץ דהלוקח עצמו מחל וביטל תפיסתו מכח דכ' לו המוכר אנא איקום חוץ ממה שיש לעיין אי לא יכול לחזור כיון דכתב קודם שבא לעולם ואך דא"כ יקשה להיפוך למה אין ב"ת גובה כל השבת ועוד דאיך דייקו הרא"ש והנ"י דלוה ולוה וקנה יחלוקו הא שם שאני משום דהלוקח לית לי' פסידא וביטל ומחל אבל מנ"ל דכל מוקדם גובה חצי השבת וע"כ צ"ל דודאי אין הלוקח שוטה שיתרצה שיטרוף ממנו הב"ח והוא יחזור אחר המוכר וכל דלא מהני מדינא אף דמוכר כותב לו אחריות זה רק לטובת הלוקח רק כונת הש"ס כיון דראו חכמים שכך כותב לו עשו כאלו הקרקע עדיין ברשות המוכר כמ"ש הקדמונים וחולקין וע"ז הקשה הש"ך דמ"מ הלוקח תפס ואין מקום לתי' התומים אך ודאי דאין קושיא כ"כ דהרי כ' הרא"ש דמשום נ"ד תקנו שיהא כאלו נשבח ביד המוכר א"כ תקנו שיהא כאלו הוא לגמרי ברשות המוכר וכאלו לא תפס הלוקח כלל ואין קושיא על תקנה עיין סי' צ' ושאני שני ב"ח דהרי אף מאוחר שגבה גבה והסבירו התוס' בכתובות דמה שאמרו מה שגבה היינו אף דנשתעבד לראשון עדיף ב"ח שני מטעם דגבי מאוחר נמי שייך נ"ד או כיון דמוקדם הוא ימצא במקום אחר ונהי דלא קיי"ל כן בדבר שיש בו דין קדימה רק בקנה אח"כ אבל גבי לוקח כיון דרצו לתקן שיטרוף הוצרכו לתקן דמה שגבה הלוקח לא גבה וזה ברור:

ח) לוה וכו'. הש"ך ס"ק ט"ו הביא דברי ב"ה דאם לראשון לא כ' דאקני ולהשני כתב דאקני וקנה אח"כ גובה השני והש"ך חולק וסובר דיחלוקו ויפה הכריע בתומים דאם מלוה בשטר מאוחר קודם למלוה ע"פ מוקדמת א"כ זה שכ' לו דאקני הוי מלוה בשטר והוא קודם ועוד כ' שם דאם לראשון כתב דאקני ולהשני לא כתב אפי' להסוברים דאין קדימה למלוה בשטר מ"מ לפי הסוברים דלהכי בכתב לשניהם דאקני חולקין משום דחזר מראשון וכאן דלא כ' לשני א"כ אין כאן חזרה וכל דבריו נכונים אך אח"כ כ' דלדינא בלא"ה כיון דיש ספק פלוגתא בפוסקים והכל מודים דעכ"פ מגיע לזה דכתב דאקני חצי א"כ הוא ודאי והשני ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם ואף דהתוס' ריש ב"מ כתבו דאין סברא דלפי שהוא ודאי בחצי יועיל לו לחצי השני אין דבריהם מובנים עיי"ש וכבר כתבתי בס"ק ו' שדברי התוס' ודאי מסתברים בלי שום פקפוק וגם כתבתי דיש לעיין בשעבוד אי שייך אין ספק מוציא מידי ודאי ואך כאן אוסיף דודאי בפלוגתא דרבוותא אם באנו לומר אין ספק מוציא מידי ודאי יעורר עלינו חדשות בכל סי' וסימן בש"ע וע"כ דלא נאמר כן בספק פלוגתא. עיי"ש בתומים כ' דצ"ע אי משכחת דלא כ' דאקני הא גם בדאקני אמרינן אחריות ט"ס רק בהתנה שלא יחול וא"כ אין מקום למה שכ' הש"ך עיי"ש והנה בכתב מקצת אחריות לא אמרינן דאקני ט"ס גם לפי' הש"ך סי' קי"ב דאקני רק ט"ס ולא טעות מוכר א"כ משכחת בהודה או יש עדים דלא התנו אף דקצת יש לעיין בכ' מקצת אחריות אם לא נאמר דהוי כהתנה שלא יחול מ"מ אין הסברא כן:

ט) היו עליו ב"ח הרבה כולם ביום א' וכו' אין בהם דין קדימה. הש"ך ס"ק י"ז הקשה לפי דעת המחבר סעיף י"ג דמלוה ע"פ קודמת קודם למלוה בשטר האיך פסק דאין בהם דין קדימה ר"ל דהי' לעשות שודא והתומים חי' דכיון דשטרי הלואה שטרי ראי' הן א"כ ע"ת כרתי ולא זכיתי להבין דבריו דלענין מלוה ע"פ אין נ"מ בעדי חתימה דמ"מ ספק שמא שייך לאחד ואך תי' אחרון שלו עיקר דכיון דמה שגבה גבה ואין גזל בידו יחלוקו ודוקא היכי דהוא גזל ביד השני ואם יחלוקו יהי' גזל ודאי שודא עדיף שמא יבוא ליד מי שהוא שלו והוא משמעות הסוגיא וגם י"ל דכיון דשעבוד לא הוי הקנאה לגמרי וכשיפרע לאחד יגבה השני א"כ לשניהם נשתעבד לכן חלוקה עדיפא ויש בזה לפרש דברי הרי"ף שכ' שאני שעבוד. שוב מצאתי כן בחי' רע"א מס' כתובות מערכה י"ד ובחי' הרי"ם פי' דזה הוא דאמרו בגמר' דהוי דררא דממונא היינו דיש לשניהם שעבוד וקצרתי:

י) נוטלין מאה מאה. הקצה"ח ס"ק י"ד הביא דברי הב"ח דאם מכר סחורה והסחורה בעין הוא קודם לגבות ממנה והקשה דא"כ איך גובה ב"ת משבת לוקח וכבר כתבתי בס"ק ז' דשם כך תקנו עיי"ש ואינו ענין לדברי הב"ח שטעמו משום דע"ד כן לא נתן ועיין סי' ל"ט מ"ש:

יא) מי שהוציא ב' שט"ח שנעשו ביום א' גובה שניהם. עיין סמ"ע ס"ק למ"ד וש"ך ס"ק י"ט פירשו דלא חיישינן שמא כתבו שני שטרות על מנה אחת שני פעמים עיי"ש ותימה דמה ענין דין זה לכאן והי' לו לכותבו בה' הלואה או בסי' ר"מ גבי שני שטרות על מתנה אחת ולולי דבריהם נראה פשוט דקמ"ל דגובה שני חלקים וקאי על סעיף י' דאמר דכל השטרות חולקין בשוה וקמ"ל דמי שיש לו שני שטרות גובה שני חלקים ולא חיישינן ששניהם נעשו על הלואה א' והיינו דאם יש לו שני שטרות ובכל אחד כתוב מאה נוטל שני חלקים ולא אמרינן דהלוהו מאתים בבת אחת וא"כ אין לו רק חלק אחד קמ"ל דמסתמא הלוהו שני פעמים והוא דלא כהתומים שהשיג בסעיף י' על הב"ח והש"ך שכתבו בסי' נ"ג דבהלואה אחת אינו גובה רק חלק אחד והתומים הביאו הנתה"מ ס"ק ח' כ' דאף חלק הלואה אחת לשני שטרות גובה שני חלקים דהא עיקר השעבוד הוא בשטר ולפמ"ש יתפרשו דברי הטו"מ שכתבו דלא חיישינן שנעשו על הלואה אחת משמע דהלואה אתת אינו גובה רק חלק אחד ומ"ש דעיקר השעבוד הוא בשטר י"ל דכיון דהטור ס"ל שעבודא דאורייתא א"כ עיקר השעבוד הוא ההלואה ואף דמתקנת חכמים מלוה ע"פ אין גובה מ"מ כיון דיש שטר הדרן לדינא דש"ד א"כ אין שום סברא לחלק בין נכתב מאתים בשטר אחד או בשני שטרות ואך לפ"ז הוא ג"כ דלא כהב"ח דהרי הב"ח ס"ל דבשני שטרות אינו גובה רק חלק אחד והביא ראי' מב"ב דמשמע דברצון הלוה עושין לו שני שטרות משטר אחד וניחוש דיגבה ב' חלקים וצ"ל כמ"ש הש"ך דכותבין בו שהוא משטר אחד או כמ"ש התומים דאין לחוש לזה כיון דלא יהי' גזל בידו דמה שגבה גבה ועיין תומים הביא מחלוקת אחרונים בזה עיי"ש:

יב) אין ב"ח נוטל בראוי. הש"ך כ' דהוא פלוגתא אי ב"ת נוטל בראוי והוי סד"ד ורק כאן בדין זה בלא"ה יכולין לומר מאבי אבא קאתינן והתומים הקשה מהא דאמר בפ' יש בכור וכולן אין נוטלין בראוי ופי' הש"ס לאתויי ירושה שנפל מאבי אביו דה"א כיון דודאי יורשו לא הוי ראוי והקשה הא בלא"ה יכול לומר מאבי אבא קאתינא והנה כבר דיבר מזה הרמב"ן וקאמר דלא קאי. על ולא האשה בכתובה דפשוט הוא רק קאי על בכור ורק התומים הקשה דאף בבכור הא יאמרו הפשוטים מאבי אבא קאתינן עיי"ש ולא הבנתי כלל דהרי בסוף מי שמת בסוגיא שם בבן בכור קאמר ג"כ מאבי אבא קאתינא ובמקום אב קאימנא הרי דבן של בכור דמוכרת לבוא מכת אביו ומ"מ דוחה את הלוקח שבא מכת אבי אביו ונוטל גם חלק בכורה וא"כ כ"ש דהבכור יכול לומר דנוטל מאבי אביו ומ"מ בא מכח אביו ונוטל חלק בכורה וע"כ צ"ל משום ראוי ופשוט:

עוד הקשה התומים להסוברין דב"ח נוטל בראוי דבפ' יש נוחלין דקאמר גבי מלוה לענין בכור דאמר ר"נ גבו מעות יש לו לבכור פ"ש דזה הלוה אביו גבו קרקע אין לו ופריך והא אמר ר"נ ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה מהן הרי דהוי כבא לרשות אביהם והקשה התומים דילמא ב"ת שאני דנוטל בראוי לכן חוזר וגובה אבל בכור הא אינו נוטל בראוי ע"כ והמעיין יראה דלק"מ דהא בבכור דמחלק ר"נ בין גבו קרקע לגבו מעות הוא משום דמעות חשבינן כאלו הן אותן שלוה אביהם כיון דמחזיר המעות עצמן אבל קרקע כיון דאין זה מה שהלוה הוי ראוי אבל בב"ח הוי איפכא דמעות אין יכול לגבות דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אבל בקרקע הוי כאלו אביהם גבה ולא הוי כיתמי שקנו קרקע וא"כ פריך הש"ס דמה בגבו יתמי מעות אין ב"ח גובה כ"ש בקרקע דגבי בכור אמרינן דאין זה מה שהלוה אביהן וא"כ איך יגבהו הב"ח הא אין זה שהלוה אביהן והוי כקנו קרקע והוי כהמעות עצמן ועיקר קושיית הש"ס דכיון דבבכור גרע ממעות א"כ אין זה שהלוה אביהן רק יתמי קנו בחליפי המעות ופשוט:

והנה החילוק בין טעם דב"ח אין גובה משום ראוי או משום דיאמרו מאביהו דאבא קאתינן הביא הש"ך בשם הג"א דנ"מ היכי דנפלו לו מאבי אמו דהם אין יורשין את אבי אמו א"כ אין יכולין לומר דירשו מאבי אמו ואי נוטל בראוי גובה והוא תימה דהא אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מאב ועיין תומים מה שתי' ובס' שו"ת זכרון יוסף ראיתי דכ' דמשכחת לה שהי' לאמו מאבי' שטר ח"ו ומתה וירש הבן השטר ומת ואח"כ מת אבי אמו ע"כ ולא נהירא דאם יורש השטר ח"ז להנחיל לאחין מאב א"כ הב"ח ג"כ גובה כמו מלוה שהניח דגובה מדר"נ ואם נאמר דזה לא הוי כמלוה רק כיורש א"כ אין מנחיל לאחין. ודע דהרבה פוסקים סוברין דאין יכולין יורשין לומר דבאין מכח מוריש שלו רק באבי אביהן משום תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר ירושות אי ב"ח גובה בראוי שפיר גובה ושפיר יש נ"מ בלא"ה:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה