אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן קג
א) אחד אומר במנה וא' אומר בצ' וא' אומר בק"ל נידון בק"י. התומים הקשה מהא דאמרינן בכתובות (ד' ק') לחלק בין שליח שטעה לב"ד משום דב"ד רבים נינהו וקשה דהרי גם בשלשה אין הולכין רק אחר אחד דהא היו כאן שנים שאמרו שאינו שוה ק"י ולק"מ דצריך להבין למה אנו ממצעין בין זה שאומר צ' לבין זה שאומר ק"ל ימצעו בין זה שאומר ק' לבין זה שאומר ק"ל ויתן קט"ו או להיפוך לא יתן רק צ"ה וע"כ צ"ל דאנו אומרין דכ"א אומר קרוב לשוי' וא"כ ג"כ הולכין אחר כולם אך בלא"ה הרי הנתה"מ לקמן סי' ק"ט כ' דאף במכרו ע"י שליח היו ב"ד בשומא ואין כלל זה הלשון דרבים נינהו רק דהב"ד יש להם כת יותר להחליט:
ב) ואומר המלוה ישומו אותה שלשה אחרים אין שומעין לו. עיין נתה"מ ס"ק ג' עמד בהך דסעיף ד' דאמרינן דטעו ואיך אפשר כלל לברר זה כיון דתרי כמאה וקאמר דשומא דלאו עדות הוא הולכין אחר רוב דיעות ולכן מסיק דאם באו ד' מעצמם ואומרין דשוה פחות שומעין להם ולפי דבריו נראה דאם אמר המלוה כבר אמרו לי ד' ששוה פחות ג"כ שומעין ולי נראה לחלק באופן אחר דודאי שומא אינו נקרא מעיד והגע עצמך וכי יפסלו ע"י כן והטעם דאין זה רק הבנת הלב ולדעתו אין שוה יותר וא"כ אף אם יבואו כמה אין זה ברור והוכרחו חז"ל להשוות מדוחיהם שישומו שלשה ובודאי גם אם יבואו אחרים אין יכולין לומר שהראשונים טעו רק אומרין שבעיניהם שוה כך אבל באמת משכחת לה שיבואו אחרים באופן שיאמרו כי ודאי טעו ויכולין לברר הדבר שהראשונים לא ידעו שנתיקרו הקרקעות או הוזלו וזה הוי טעות דסעיף ד'. שוב מצאתי תה"ל בשע"מ בשם הרשב"א כמ"ש ואך השע"מ הקשה מהא דאמרינן בחמורה (ד' כ"ז) אמר עולא שמו בתלתא אע"ג דאתי במאה לא הדר ופריך הא אמר רב ספרא באומדנא לא אמרינן תרי כמאה עיי"ש ולמה לא משני דרב ספרא איירי שהיו כולם ביחד אזלינן אחר רוב דיעות אבל אחי אח"כ לא מהני עיי"ש ומ"מ ודאי דאין לחלוק על הרשב"א וע"כ דהתם י"ל לפי מה דאמר יד הקדש על העליונה לכן מספק הי' לנו לחזור ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' שע"ד ומ"מ צ"ע לדינא:
ג) ויכולין אלו השלשה להיות קרובים זל"ז. התומים הקשה דהר"י בן הרא"ש למד זה ממעשר וא"כ וכי נימא דהבעלים בעצמם יכולין לשום ונראה פשוט דלא יליף רק דלא נימא דשומא דין הוא ובעי ב"ד גמור אבל במאי דיש חשש משקר ודאי דלא נילף איסור מממון וקרובים אין בהם חשש ורק מגזה"כ פסולין:
ד) אבל אם היו נכסים ב"ח וטעו. המחבר השוה דין לוה ליתומים דפחות משתות מכרן קיים ורק גבי לוקח בטל בכל שהוא כמ"ש הה"מ הטעם כיון דהחוב עליו וכן על יתומים שהן כרעא דאביהם לא כן גבי לוקח שאין החוב עליו והתומים השיג על המחבר וכ' דדוקא גבי יתומים דהב"ד אביהם של היתומים ולא גבי לוה ולוקח ועיקר השגתו הוא דהא גם בחלוקת יתומים אמרינן דעד שתות חלוקתן קיימת וכי חיוב על היתומים אחד נגד חבירו ע"כ ולכאורה הוא קושיא עצומה אכן עיינתי בהה"מ וראיתי דעיקר כונתו הוא דדוקא בלוקח דהוא בע"כ ולא לרצונו לכן בטל בכל שהוא אבל בלוה ויתומים אף דטורפין בע"כ מ"מ לא מיקרי בע"כ דהרי מחויבים לפרוע ולמכור (עיין נחה"מ ס"ק ד') ואין על הב"ד לעשות יותר ממנו ממה שהי' מוכר בעצמו וכי אם לא ימצא קונים וימכור בפחות יבטל ועד שתות אין דרך להקפיד כי הוא דבר המצוי לטעות וא"כ לעולם יתבטל מעשה הב"ד לכן מכירתן קיימת וזה ברור בכונת הה"מ וא"כ בחלוקת יתומים שהוא לטובתן והוי לרצונם כ"ש דחלוקתן קיים ולק"מ:
ה) אם החוב דבר מועט שלא יגיע למלוה חלק וכו' ואומר המלוה ללוה או מכור לי שיעור הראוי או פרע לי הדין עמו (זה מלשין בעה"ת) ואם אין המלוה רוצה לקנות ואומר פרע לי הדין עמו (זה מדברי הרשב"א). הב"י כ' להשוות דעת הבעה"ת עם הרשב"א דאף בעה"ח מודה דאין המלוה צריך ליתן הברירה להלוה והש"ך ס"ק ב' מסביר טעם הדבר דע"כ טעם הבעה"ת הוא משום דהוי כגוד או אגוד א"כ אף באינו רוצה לקנות רק אומר מכור לאחרים הוי נמי גוד או אגוד דמה לך שאקנה אני או אחרים ע"כ ולי צ"ע דודאי איירי בשמו אותה יותר ממה שאחרים רוצין לקנות וא"כ מאי גוא"א יש כאן דהרי המלוה מוכרח ליתן כפי השומא כבסעיף א' וע"כ אומר המלוה אגוד כפי השומא ואיך ימכור אותה לאחרים ולא יקח בעדה כ"כ ויהי' ההפסד שייך למלוה ובזה נתרצה הלוה ואפשר דזה כונת הש"ך דכ' די"ל בעה"ת איירי באין מוצאין מי שיקח ור"ל ה"ה אם אין מוצאין מי שיקח כפי השומא ואז ע"כ צ"ל גוד או אגוד ומ"ש דהרשב"א איירי במוצא מי שיקח ולכאורה למה הוצרך לומר דיכול לומר פרע לי פשיטא דאם מוצאין מי שיקח אין המלוה מחויב לקחתה אך ר"ל אף דעכשיו אין מי שיקח אם מתן שיעור הראוי יהי' קונים וצ"ע לפ"ז באם המלוה אין רוצה ליתן בהנשאר כפי ששמו לו אותו מיעוט מה נעשה והלוה אומר אין לי למכור בפחות מן השומא ומלשון הרשב"א ודאי משמע דאף באין רוצה ליתן כפי השומא יכול לומר תן לי מעותי ואיני רוצה לקנות יותר וכן הוא מסברא דא"כ תוב של ה' זהובים והוא רביע משיעור הראוי יצטרך המלוה ליתן בעד הנשאר ט"ו זהובים ואחרים אולי אין רוצים ליתן בעד הכל סך ט"ו זהובים וצע"ג על הב"י והש"ך שלא בארו לנו חלוקים אלו:
ו) וי"א שאם עבר הזמן שקבע לפרוע או שהוא משכונה מוחזקת יכול למוכרה. הש"ך ס"ק ט' כ' דעיקר כדיעה הא' דמשמע כן בפסחים (ד' ל"א) ע"כ והתומים תמה דאדרבה שם משמע כדיעה השני' והיינו דדיעה השני' דייקו ממה דפליגו שם אביי ורבא דאביי אית לי' למפרע הוא גובה וע"כ לא פליג רבא רק דאינו גובה למפרע אבל מ"מ מכאן ולהבא דהיינו בכלות הזמן הוא שלו לענין אקדשה או מכרה ורק דיעה הא' תירצו דשם איירי במשכונה מוחזקת וא"כ נהי דקושיא אין כאן אבל מ"מ ראי' אין כאן דשמא בסתם שעבוד איירי ע"כ ולדעתי דברי הש"ך ברורים והנה גם במה שהקשה הסמ"ע במ"ש המחבר או שהוא משכונה מוחזקת וכי במשכונא לא איירי בהגיע הזמן מתרץ התומים דכונת הש"ע דמשכונה הכל מודים דיכול למוכרה וכמ"ש דהם מתרצים סוגיא דפסחים דאיירי במשכונה מוחזקת ע"כ ולפענ"ד בממכ"ת לא ירד לדקדק דהרי הטור סיים והרמב"ן כ' דבכל ענין אין יכול למוכרה בלא ב"ד וחולק על שני הדיעות שבבעה"ת ויש כאן שלשה דיעות ונראה דכונת הש"ע הוא ג"כ כן ור"ל די"א דאם עבר זמנו וי"א רק במשכונה וכו' ודיעה הא' ס"ל דאף במשכונה אין יכול למוכרה וע"כ לא הוצרכו דיעה השני' שבבעה"ת לומר דשם איירי במשכונה משום דהם ג"כ פירשו דמאי דאמר רבא מכאן ולהבא ר"ל בכלות הזמן אבל הרמב"ן והוא דיעה א' בש"ע מפרשי כפשוטו מכאן ולהבא ר"ל מעת הגבי' הוא שלו וכן משמע בהדיא שם ברש"י ועת הגבי' היינו מעת שהורידוהו הב"ד ואדרבה גם הגד"ת הקשה דהרי בתחילה לא איירי במשכונא וא"כ דברי הש"ך ברורים והתומים שהקשה עליו הי' סבור דבמשכונה הכל מודים ולכן הלך לשיטתו ודו"ק ועיין ס"ק שאמ"ז:
ז) יכול למוכרה. התומים כ' דלפי פשוטו משמע דאיירי בלא שומא והכרזה וחמה ע"ז ופי' דמכרה ואח"כ עשו שומא ומל המכירה למפרע ומה דקשה מפ' המפקיד דאמר דלא אכל פירי עד דשלמו יומי אכרזתא דחק התומים בזה מאוד אכן הב"מ פירש דעשו שומא והכרזה רק הב"ד לא החליטו לו וירד בלא רשות ב"ד ודבריו נכונים יותר לכאורה וכן בס' תפארת שמואל על הטור כ' במ"ש הרמב"ן דלעולם אין יכול למוכרה כ' וז"ל דרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה משום דאלו הוי לי' זוזי יכול לסלקו וזה אף אחר ששמו קודם המלטה כ"כ הבעה"ת עכ"ל משמע דדיעה הראשונה שבבעה"ת איירי קודם המלטה ואמר השומא וזה כמ"ש הב"מ אכן לכאורה לא הבנתי דאיך דייקו מרבא דאמר מכאן ולהבא דיכול למוכרה דאם הפירוש מכאן ולהבא מכלות הזמן נידוק דאף קודם השומא ואם פירשו דאיירי בשומא וא"כ ע"כ אין ר"ל מיד בכלות הזמן א"כ דילמא אף בהחלטה איירי וצע"ג אך אפשר דקשה להו על לשון מכאן ולהבא הוא גובה דאם כפרש"י וכהרמב"ן דמעת הגבי' הוא שלו לא שייך לשון הוא גובה דהרי ודאי גבה והי' לו לומר מעת הגבי' הוא שלו וע"כ דקודם שגבוהו הוא גובה אם רוצה וצ"ע ואין לפני הבעה"מ לעיין בו: ח) אם נהגו שלא לירד ולמכור. הסמ"ע כאן ובסי' ס"א תמה על הרא"ש שדבריו סותרין זא"ז דלעיל משמע דאף בנהגו לירד אין לבטל דברי תורה ולפענ"ד פשוט דלעיל לירד שלא ברשות ולעבור על לא מבוא אל ביתו לעבוט עבוטו בזה ודאי דלא מהני מנהג לעשות איסור אבל כאן איירי למכור בלא הכרזה דאין הכרזה רק לטובת הלוה ודאי דמהני תנאי ומצינו דלכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזחא משום דחשו חכמים שלא ירצה להלות כ"ש המנה בפירוש וזה לא מיקרי עובר על דין תורה רק שלא יצטרך המלוה לקבל בשומא וגם שיאמין המלוה בלא הכרזה ודאי לא גרע ממה שמחייב עצמו לשלם כל הוצאות ומצינו מנהג זה בגמר' במחוזא דמכרו בלא הכרזה משום דקרי להו אכלו נכסי דאכרזתא ופשוט:
ט) ב"ד ששמו. עיין ש"ך ס"ק י"א הביא דברי הריטב"א דשומא לא הדרא מקטן אם גבו לו קרקע וכ' הש"ך דזה תלוי באם צריך לחזור ולהקנות דמאן דס"ל דאין צריך להקנות אף מקטן הדרא והמומים כ' דאפשר דכמו דמצינו במצרן דקטן א"צ להחזיר מטעם דלא שייך בקטן ועשית הישר והטוב וה"נ שומא דהדרא הוא משום ישר וטוב ולא שייך בקטן ולפענ"ד לא דמי דהרי קטן שקנה אין בו דין בן המיצר כלל ואף אמר שהגדיל אינו מחזיר ועיקר הישר והטוב הוא שלא יקנה ויקנה בן המיצר ולא שייך בקטן לכן אף אח"כ אינו מחזיר אבל כאן לכ"ע גבו לקטן מחזיר לאחר שהגדיל אף להריטב"א מכיון דצריך להחזיר א"כ להסוברין דלא בעי קנין חדש להלוה ע"כ דתקנו דאם יחזיר המעות הוא ברשותו כמו קודם א"כ אף קטן צריך להחזיר דאין בו קנין למפרע ודו"ק:
ו) ואם השביח הקרקע אינו נוטל הוצאתו. הסמ"ע ס"ק ט"ו מולק ע"ז דהמחבר פסק כן מפני ספק פלוגתא לכן א"צ להחזיר הוצאות והסמ"ע כ' דכיון דיש ספק א"צ להחזיר השדה עד שיתן לו כל הוצאותיו והתומים הקשה ג"כ על המחבר דלקמן במצרן פסק דמספק הלוקח נקרא מוחזק כיון דא"צ להחזיר רק משום עשיית ישר וטוב והנתה"מ כ' לתרץ דקרקע הזו הוא כמו משכון ומחולקים כמה הלוה עליו ואם המלוה אומר יותר משויו אינו נקרא מוחזק וא"י לומר לדידי שוה לי וא"כ בסי' קע"ה דהקרקע שוה אבל כאן דאינו שוה לא נקרא מוחזק ע"כ והוא דבר נאה ע"ד הפלפול אבל לאמת אין זה כלל דמיון למשכון והרי במשכון אם יטעון המלוה ספק אינו גובה ולמה יהי' מוחזק בסי' קע"ה וגם לדבריו דאף לשיטת המחבר בנתיקרה דס"ל דאינו נוטל רק כמו שגבה ונימא דאם השביח נוטל כיון דהשדה שוה והעיקר כהסמ"ע דכל ספק בתקנה אזלינן לקולא ואף דקצת אחרונים כתבו דארעא דלגוביינא קיימא אין המלוה נקרא מוחזק כיון דהלוה יכול לסלקו ובפרט אם הלוה א"צ קרן חדש וכ"ז אינו עיקר לדינא וכ"ז שאין מסלקין אותו כפי המגיע לו ארעא ברשותי' קיימא והרי יכול למוכרה ודו"ק:
יא) הגבה הלוה להמלוה מרצונו בלא ב"ד לא מהדרינן לי' התומים הקשה דהרא"ש דייק דללוקח שומא לא הדרא מההיא דפ' מי שהי' נשוי דזבן תרי קטינא דארעי באלפא זוזי וטרף ב"ח חדא בה' מאה ובא לטרוף השני' ואמר לו הלוקח אי נימא לך הראשונה באלפא שפיר ואי לא שקול אלפא זוזי וסבר רמי ב"ח דאין יכול הלוקח לומר לו כן ורבא פליג והרי בלא"ה שומא הדרא וע"כ דאין שומא הדר ללוקח והקשה התומים דילמא שם הלוקח עצמו נתן לו מרצונו לכן לא הדרא לפי דין דכאן ולדעתי לק"מ דודאי אם הב"ד לא שמו לי' וגם הלוה לא פסק עמו בכמה נותן לו א"כ עדיין לא נגמר הטירפא ואף דידוע דהלוקח נתן בעדה ה' מאה מ"מ ודאי דלא נאמר דזה הוי כפסק עמו והרי הלוקח רוצה בעדה אלף זוז וא"כ לא נתן עדיין ואם נפרש דנתן מרצונו כמ"ש התומים ע"כ צריך לפרש דפסק עמו וא"כ ע"כ דפסק בחמש מאה וא"כ איך אמר רבא אלפא יהיב אלפא שקיל והרי הלוקח עצמו החליט לו בעצמו בה' מאה ואיך יאמר אח"כ דיקבלה באלפא וע"כ צ"ל שלא נתן ברצון ושפיר דייק הרא"ש דשומא לא הדרא ללוקח ורבא דאמר אלפא יהיב ואלפא שקיל הוא משום דעדיין לא הי' שומא והחלטה כמ"ש הרא"ש וזה ברור: יב) מרצונו בלא ב"ד. הש"ך ס"ק ט"ו הביא דהב"י דייק דכל היכי דאטרמי' להביאו לב"ד אף דנתרצה מיד שומא מיקרי והדר והש"ך השיג ע"ז דהרי קיי"ל בפ' הגוזל כרבא דאף דהטריחו לבוא לב"ד מ"מ אם שילם זכה בכפל עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דמה ענין כפל לכאן דהתם אדרבה באם השומר הטריח את בעה"ב אז בעה"ב אין מקנה לו הכפל ובטירחה כזו דשילם מיד אף דאטרחי' לב"ד מקנה לו אבל כאן דהוא להיפך דאם הלוה אטרחי' הדין עם הלוה דשוחא הדרה ורק בנתן מרצונו הוי כמכר ואיכא מ"ד בש"ם דאף בלא אטרחי' כלל אמרינן דמשום כסופא הגבה לו והדר וא"כ אף דקיי"ל דבהגבהו מעצמו לא הדר היינו משום דלא גילה דעתו דמפני ההכרח נותן לו אבל ברק גילה דעתו דמשום דאין לו מעות מוכרח הוא ליתן שדהו למה יגרע כח הלוה משום דלא הטריחו לכן מהסברא נראה ודאי דברי הב"י נכונים כנלפע"ד וצ"ע:
יג) בלא ב"ד. בענין מ"ש הש"ע דאם קנו מידו שלא לסלקו שוב א"י לסלקו השיג השע"מ דא"צ קנין והוסיף עוד דאם בשעת הגבי' אמר המלוה עצמו שאין מקבל השדה רק ע"ד שלא יסלקו שוב אין יכול לסלקו כיון דירד אדעתא דארעא והביא ראי' מתלוי' וזבין דזביני' זבינא וכי גרע מה שהב"ר כופין מאם כופהו בעצמו עיי"ש והנה מה שמדמה זה לתלוי' וזבין אין זה דמיון כלל דשם הרי ע"ז כופהו שימכור לו ואמרינן דגמר ומקנה אבל כאן אין הב"ד כופין אותו רק משום דאין לו מעות ואדעתא דהכי מגבין לו הב"ד שאם יהי' לו מעות שיחזור לו השדה ומה שאומר המלוה דנחית אדעתא אין זה דברים כלל דהרי אנו רואין דאדעתי' דזוזא נחית ואדעת זה מגבין הב"ד ויותר מזה הרי הש"מ כ' דאף בהגביהו הלוה עצמו מרצונו יוכל לסלקו ואף שהרמ"א לא פסק כן היינו משום דהגביהו מעצמו הוי כמכר אבל המלוה ודאי דאין הברירה בידו לומר דנחית אדעתא דארעא וזה פשוט ואך מ"ש דלא צריך קנין רק מחילה דאמר הלוה שלא יסלקו סגי זה לכאורה נכון בסברא אך מ"מ י"ל דאם נאמר דא"צ קנין חדש להלוה א"כ יש לו זכי' בגוף הקרקע אולי לא מהני המחילה בדיבור בעלמא ויש לעיין בזה:
יד) אבל אם היו כאן יורשין הרבה. עיין טו"ז מה שהקשה מפ' הגוזל ועיין מ"ש בזה לעיל סי' ל"ט:
טו) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק י"ט דבשמו ממנה והש"ך כ' בחיי' מהדרינן לי' דלא הוי לוקח לפסידא דידי' והאחרונים לא הסכימו עמו דודאי בחיים לא הוי יורש ורק התומים כ' דבחיי' אין נ"מ דמחזירין לה ואישתמיט מיני' דברי הרשב"א הובא בש"מ שם בסוגיא דכ' כיון דמכרה זכותה לבעל לא שייך ישר וטוב וכן כ' הסמ"ע וכן משמע סתימת הש"ע ולאחר מיתתה כ' הש"ך הטעם דהוי ראוי ואין הבעל יורש בראוי וכ' הנתה"מ דלפ"ז יורשי' יכולין לפדותה עיי"ש והוא דבר חדש ומסברא נראה כיון דאם הי' הקרקע בידה הי' הבעל יורשה אין שייך ישר וטוב להחזיר ליורשי' ובודאי לפי דברי הרשב"א שהבאתי גם ליורשי' אין מחזירין כיון דכל זכותה מכרה לבעל כן נלפענ"ד: הרמב"ן כ' דשמו ממנה קודם שנשאה חיישינן לפסידא דמלוה ולא הוי פסידא דידי' ומ"ש הש"ך דרק מטעם אי אפשי הוי יורש אבל לעשותו יורש ולא לוקח לא מצינו כבר הבאתי בחידושי לאה"ע סי' צ' דברי הרשב"ם דלעולם היכי דהוי מתחילה לוקח שוב לא הוי יורש (קצת צ"ע משדי אחוזה) ולשיטת הרמב"ם בלא"ה ירושת הבעל דרבנן: טז) וי"א דוקא כשמתה. הש"ך כ' דליכא מאן דסבר הכי דהא הרא"ש סובר דאף בחיים נקרא לוקח ומוציא הגוף מלקוחות ולי נראה ביותר דאף אם נאמר דבחיי' אין לו רק קנין פירות אין מהסברא דצריך להחזיר דמה לי דהוי לוקח לגוף או לפירות וא"צ תקנת אושא רק לאחר מיתה ומה שהאריך הקצה"ח דלא סבר הרא"ש דמהני תקנת אושא מחיים לגוף רק דאלמוהו כבר כתבתי בחי' לאה"ע סי' צ' וסי' צ"ב דאין נראה כן ועיין לקמן סי' קי"ב:
יז) היתה השומא בטעות וכו' ונמצא שהפקדון הי' ברשותו לא הוי שומא. הסמ"ע ס"ק כ"ט כ' דאם השומר ידע בפקדון והניח לעשות שומא אין השומר יכול לחזור והמפקיד יכול לחזור והנתה"מ הקשה מסי' רכ"ז דכל היכי דהמתאנה יכול לחזור אף המאנה יכול לחזור ותי' שלו לא הבנתי אכן יש לפרש בפשוט דהא דאין השומר יכול לחזור היינו אחר שנתרצה הנפקד בהשומא אף אם ימצא החפץ ומ"ש והמפקיד חוזר היינו בלא גילה דעתו ואז אמת דשניהם יכולין לחזור רק קמ"ל דהברירה ביד המפקיד: