אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן צז

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן צז

סימן צו

הלכות גביית מלוה:

א) מצות עשה להלות וכו'. התומים הביא תשו' הרשב"א שהקשה למה אין מברכין על מצוה זו ותי' דאין בידו דאולי חבירו לא ירצה ודייק התומים דע"כ הרא"ש לא ס"ל כהרשב"א דהרא"ש הקשה למה אין מברכין וציונו לקדש אשה ותי' דיכול לקיים מצות פ"ו בפלגש ולמה אין מתרץ ג"כ דהוא אינו בידו דאולי לא תרצה האשה ללכת אחריו וע"כ דלא ס"ל כהרשב"א ע"כ ותימה בעיני על התומים שפי' כונת הרשב"א דכל מצוה שאין יכול לקיים בעצמו ותלוי בדעת אחר לכן אין מברכין דהרי כ' שם הרשב"א הביאו בקצה"ח וז"ל דכל מצוה שאפשר לעקרה לא חשובה מצוה כלל וראי' מכתובות (ד' מ') דאמרינן שם דלכן לא דחי ולו תהי' לאשה איסור לאו משום דאי אמרה לא בעינא ליתי' לעשה ע"כ ולפי דעת התומים מצות פ"ו לא תהי' מצוה כלל כיון דתלוי בדעת אחרת אכן כונת הרשב"א פשוט דמחלק בין מצוה שעליו לעשות וא"י להפטר ממנה למצוה שעליו לעשות לחבירו כמו הלואה דאינו מחויב להלות רק אם חבירו רוצה וכן מצות ולו תהי' לאשה הוא אם היא רצונה בכך וכיון דיכול לעקרה ס"ל דאין כאן מצוה אבל מצות פ"ו ודאי דמחויב להשתדל שתתרצה לו איזה אשה ואין מצוה זו נעקרת ודאי הוצרך הרא"ש לתי' אחר ופשוט:

ויען כי דברנו מדברי הרשב"א מוכרח אני לפרש כונתו דזה לא כמו שהבינו בכונתו דהנה הרשב"א סיים עוד דה"ה כיבוד אב ומורא ועמידה לפני רבו כיון דתלוי בדעת אחרת אין לברך והקצה"ח הקשה מהא דאמרינן באלו מציאות יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר אבידה ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי והקשה דהא בכתובות אמר דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה לכן אינו דוחה ל"ח וא"כ ה"נ למה לי קרא גבי כיבוד אב כיון דלהרשב"א שוין הם ואבאר יותר כי קושיית הקצה"ח כבר הקשו שם בכתובות בתו"י ומתרץ הר' עזרא ב' תירוצים הא' דגבי כיבוד אב תיכף כשאמר האב בעינא איכא עשה או דכונת הש"ס דלגבי דידה ליכא עשה ולהרשב"א דמפרש דאין כאן מצוה כלל הדרא קושיית חו"י לדוכתי' ונראה דודאי לא יעלה על הדעת דליכא מצוה בכיבוד ומורא והלואה ורק מקודם נבאר כונת הש"ס במה דאמר באלו מציאות כולכם חייבין בכבודי והיינו לקיים מצות השי"ת וקשה וכי מצות כיבוד אין זה מצות השי"ת ובמה יגרע מצוה זו מכל מצות שבתורה וע"כ דכונת הש"ס דכיון דהוא מצוה התלוי ברצון האדם וכל מצות כיבוד הוא רק לקיים רצונו של האב צריך לבטל רצונו מפני מצות השם שאינו תלוי ברצון האדם וזה פשוט וא"כ זה בעצמו הוא שאמרו בכתובות דאי אמרה לא בעינא ליתי' מצוה היינו כיון דהוא מצוה שתלוי ברצונה יתבטל מפני מצות שאין תלוי ברצון לכן לא נדחת הל"ת מקמה וא"כ זה נלמד מפ' אלו מציאות ולק"מ ולפ"ז גם כונת הרשב"א הוא כן דאין לברך רק על מצות השם שאין תלוי ברצון אדם שייך לומר וציונו אבל בהתלוי ברצון האדם לא שייך שציונו לעשות רצונו של זה והראי' דהרי נדחת מפני מצוה שעליו כן נראה ברור בכונת הרשב"א:

ב) להלות לעניי ישראל. השע"מ הקשה למה השמיט המחבר הדין שכ' הרמב"ם והוא מהגמר' דאיזהו נשך דלישראל בחנם עדיף מלנכרי בריבית ונראה לתרץ בפשיטות דהנה הרמב"ם לשיטתו דס"ל דיש מצוה לנכרי בריבית וכל הפוסקים חלקו עליו דהרי אמרו בגמר' דלנכרי תשיך אתי אבל לאחיך לא ולעבור בל"ת ועשה וכל האחרונים תירצו דזה תלוי בשתי לשונות בש"ס דקאמר שם בחד לישנא לא נצרכה אלא לישראל בחנם וכו' ישראל עדיף וקשה פשיטא דהרי יש מצוה להלות לישראל וע"כ דסבר שם דגם לעכו"ם בריבית יש מצוה וא"כ הרמב"ם דס"ל דיש מצוה לעכו"ם בריבית לכן הוצרך לומר כאן דלישראל עדיף אבל המחבר, ס"ל דליכא מצוה לכן לא הוצרך כאן לומר דלישראל עדיף. אכן י"ל עוד ביותר ויתיישב למה לא הביא המחבר דעת הרמב"ם כלל ביו"ד ונראה פשוט דהרי הש"ע ריש ה' ריבית הביא דאף לעכו"ם בריבית אסרו חכמים רק בכדי חייו התירו וא"כ פשיטא דאין מצוה כלל ופשוט ג"כ דלישראל עדיף אכן הרמב"ם דדרכו להביא אף מצוה שאינו נוהג בזמן הזה וכיון דהוא מצוה דאורייתא הביאו ולכן גם כאן כ' דלישראל עדיף:

ג) ואם חבל מחזיר ע"כ. הסמ"ע ס"ק ט"ו האריך וכ' דהא דמחזיר כלי אוכל נפש הוא ג"כ רק בעת צורכו כיון דאמר דאינו לוקה ע"כ דעשה דהשב חשיב קאי גם על כלי אוכל נפש ועשה זו הוא רק בעת הצורך ע"כ וכ' התומים דזה דוקא לדעת הרמב"ם דאבד המשכון לוקה כיון דאי אפשר שוב לקיים העשה וה"נ הא דתנן חבל רחיים ורכב לוקה ב' נפרש ג"כ באבד המשכון אבל להראב"ד דס"ל דאבד המשכון אינו לוקה כיון דחייב בתשלומין וא"כ איך קתני בחבל רחיים דלוקה וע"כ דלוקה מיד דלא הוי כלל ניתק לעשה וע"כ הא דמחזיר הוא רק לרבא משום דאי עבד לא מהני וא"כ מחזיר מיד אף שלא בעת צורכו ומ"מ לוקה דעבר אמימרא דרחמנא ולאביי אף בעת צורכו אינו מחזיר כיון דלא הוי ניתק לעשה ואי עביד מהני וכן כתבו התוס' (ד' קי"ד) ד"ה וחייב משום שני כלים כן תורף דברי התומים. והנה מ"ש דלאביי א"צ להחזיר אף בעת צורכו אף כי כן משמע בתוס' הדבר תמי' דכי כלים של אוכל נפש נפקי מכלל שאר ובהדיא אמר בש"ס גבי הא דאמר שמואל שליח ב"ד מנחת נתוחי ופריך לא יחבול רחיים ורכב הא מידי אחרינא חביל ומשני לעבור בשני לאוין הרי דלאו דלא תבוא קאי גס על רחיים ורכב וא"כ איך ס"ד דכיון דלאו דרחיים ורכב לא הוי ניתק לעשה ולא מתקן בחזרה לכן גם הלאו דלא תבוא לעבוט לא יקיים ובודאי הדבר פשוט דאף לאביי מחזיר בעת צורכו ובדברי התוס' שכתבו וז"ל ועוד קשה היכי חשיב לי' אביי ניתק לעשה (גבי סכינא דאשכבתא) הא לא אשכחן דנתקו הכתוב כמו גבי השבת העבוט וכו' צ"ל בכונתם דודאי לשון אביי דאמר זיל אהדר משמע אף שלא בשעת מלאכה ולזה הקשו דע"ז לא מצינו עשה כמו בהשבח העבוט בעת צורכו וא"כ למה חייבו להחזיר ודו"ק:

גם בעיקר הדבר שהשיג על הסמ"ע וכ' דלהראב"ד אליבא דרבא מחזיר מיד ולקי משום דעבר אמימרא דרמחנא לפענ"ד אין נראה כן לשיטת הראב"ד ונראה דאם הי' הדין דמחזיר מיד לא הוי לקי ואך מדלקי נראה דא"צ להחזיר רק בעת צורכו כמ"ש הסמ"ע ובעת צורכו דמחזיר הוא כמ"ש משום מצוה דהשב חשיב ולקי משום לאו דרחיים דזה לא מתקן בהשבה כמבואר. ואבאר דברי דהנה במ"ש הראב"ד דאם אבד המשכון או נשרף אינו לוקה משום דחייב בתשלומין וכי זה הוא העשה דהשב תשיב העבוט ואיך מתקן הלאו דלא תבוא במה שמשלם והרי כ"ז שהמשכון בעין דמחזיר הוא לאו בתורת תשלומין דהא חוזר ונוטל הכר ביום וע"כ צ"ל דסברת הראב"ד הוא כמ"ש הה"מ הביאו הקצה"מ ס"ק ה' דהלאו דלא תבוא הוא רק כמו לא תגזול דיש בו עשה דוהשיב הגזילה וה"נ במשכנו לא גרע מגזילה דכי משום דחייב לו יגרע מגזל ולכן נתקיים במה שמשלם כמו גזל דאף ששרף הגזילה אמרינן במכות כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה והא דצריך העשה דהשב חשיב דלא ילקה הוא משום דקנה המשכון וא"צ להחזיר ואף דמגיע לו חובו עדיין אינו נקרא תשלומין דהא לא קניא רק למשכון וא"כ אין מחזיר כלום להלוה לכן אז צריך לעשה דהשב תשיב במה דמחזיר לעת צרכו אבל בעת שנשרף כבר נשתלם מחובו וגם אם שוה יותר מחזיר והוי תשלומין גמורים לכן אינו לוקה אף דאז אין כאן העשה דהשב תשיב וזה ברור לשיטת הראב"ד ולפ"ז גם בכלי אוכל נפש אם יהי' הדין לרבא דצריך להחזיר מיד א"כ תיכף משלם וא"כ לא גרע מגזל ואין בו חיוב מלקות וא"כ מדחזינן דלקי ע"כ דאין מחזיר תיכף וא"כ משמע כהסמ"ע דאין מחזיר רק בעת צורכו והא דלא אמרינן באמת דיחזיר מיד ולא ילקה נראה בזה כמ"ש הקצה"ח ותה"ל כי כונתי לדעתו דהא דפריך בתמורה נימא במשכון אי עביד לא מהני אין ר"ל מדא"ל להחזיר מיד דהא דאין מחזיר הוא מטעם דהלוה חייב לו ותפיס אחובי' ורק פריך למה קניא לענין שמיטה שלא ישמיט וה"נ בכלי אוכל נפש קניא לחובי' דא"צ להחזיר משום דמגיע לו וא"צ חזרה לכן לקי דאינו ניחק לעשה. יצא לנו מזה דאף לרבא וכ"ש לאביי א"צ להחזיר רק בעת צרכו כן נראה לשיטת הראב"ד:

ואך מה שכ' הסמ"ע והסכים עמו התומים דלהרמב"ם הוי ניתק לעשה ואין מחזיר רק בעת צרכו ולולי דבריהם צריך לי עיון ואני נבוך בזה וכבר כתבנו דאין סברא כלל לומר דהוי ניתק לעשה דהרי אין שם עשה כלל וגם מדברי הרמב"ם פ"ג ממלוה ה' ד' כ' גבי בא אלביתו ומשכנו דהוי ניתק לעשה אבל בה' א' גבי בגד אלמנה וכן בה' ב' גבי כלי אוכל נפש לא זכר כלל דהוי ניתק לעשה וגם לשון ומחזירין ממנו בע"כ משמע דמחזיר מיד וכן בכ"מ כ' הטעם דמחזיר משום דלא מהני א"כ משמע דמחזיר מיד והא דאינו לוקה הוא משום שעוקר הגזילה מתחת ידו כמו שכתבו בלאו שניתן לתשלומין ועיין הגהות א"ב סי' ל"ד ואך נראה דאף אביי דאית לי' אי עבד מהני מודה כאן כיון דיכול לתקן ולהחזיר למה לא נכופו להחזיר ובזה מתורץ קושיית התוס' דלמה גבי סכינא דאשכבתא אמר אביי זיל אהדר ורק כיון דיכול לקיים ולעקור הגזילה לא אמר אביי לא מהני כמ"ש הטו"א גבי שופר של עולה דאם לא נהנה לא מעל אינו יוצא ולא ימעול כ"ש כאן דיהי' כאלו לא גזל כלל והא דבחבל בע"כ בעינן טעם דניתק לעשה הוא משום דשם אין מחזיר רק כלי מחרישה ביום ואינו עוקר הגזילה מת"י וגילתה תורה דמהני שא"צ להחזיר ומ"מ אין לוקה משום דניתק לעשה גם תימה לפי דבריהם דהוי ניתק לעשה א"כ במכות (ד' י"ז) דאמר הרי משכון ומסיק דאין לוקה ומשלם קשה דמה יעשה בדברי המשנה דחבל רחיים לוקה (ושיטת הרמב"ם ישבנו לקמן ס"ק ד' אבל בגמר' קשה) ושוב מצאתי שכן הקשה התומים לקמן ותי' דאתיא כר"מ דאית לי' לוקה ומשלם כמה רב הדוחק דבכ"מ בש"ס פריך כה"ג והא אין לוקה ומשלם וכאן שביק ולא פריך כלום גם בכל מה שנושא ונותן בש"ס אי לוקה שתים או שלש וכי נאמר דכ"ז אליבא דר"מ אחא וע"כ דכאן לא הוי ניתק לעשה והא דכ' הרמב"ם מחזירין בע"כ היינו מיד וכן יש ראי' לזה מר"ש דאמר הטעם דאין חובלין בגד אלמנה משום דמשיאה ש"ר בשכנותי' וא"כ איך יוסיף חטא על פשע ויחזיר ויטלו וישיאה ש"ר וע"כ דמחזיר ואין נוטל ומדר"ש נשמע לרבנן דאינו מחזיר (וכענין הזה דייק הה"מ מר"ש דבשעת הלואה מותר) ואך לפי שהסמ"ע והתומים לא כתבו כן וגם הבעה"ת הביאו בתומים דכ' כהסמ"ע בטלה דעתי אך מ"מ הרי הריב"ש כ' דמחזיר מיד וכן מכ"מ משמע כן אפשר דהוי סד"ד וכיון דכבר כתבתי דאף לשיטת הראב"ד מחזיר עכ"פ בעת הצורך א"כ אפשר דיוכל הלוה לעכבו ולא יחזירו למלוה ודו"ק כנ"ל: ד) אבד המשכון או נשרף קודם שהחזיר לוקה. לשון הרמב"ם לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. הקצה"ח ס"ק ג' הביא דברי הה"מ דהקשה הא אינו לוקה ומשלם וי"ל דהלאו בשעה שנטל המשכון והתשלומין הוא בשעת אונסין וסיים שם הה"מ ומ"מ לא משמע כן בגמר' והיינו דבמכות (ד' י"ז) דפליגו ר"י ור"ל בלאו הניתק לעשה דלוקה לר"י בביטל העשה ולר"ל בלא קיים העשה וקאמר ר"י אח"כ אנו אין לנו דמשכחת מלקות בלאו הניתק לעשה רק בשלוח הקן ופיאה ופריך והרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו השב תשיב ומשכחת שביטל העשה ושרף המשכון ומשני כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ע"כ וזה שלא כדברי הרמב"ם והנה הארכתי בזה וכבר הוא נדפס בחידושי' לאה"ע בהקדמה ואך יען מקומו כאן אכתוב כאן מה שצריך לכאן לתרץ דברי הרמב"ם דהנה לכאורה באמת קשה דהרי דברי הה"מ לכאורה נכונים דהמלקות הרי הם על שעה שחבל בזרוע והתשלומין הם אח"כ וא"כ מאי קאמר דאין לוקה ומשלם ועיין תוס' שאנץ הביא התומים ס"ק י"א דמתרץ קושיית התוס' בחבל רחיים ורכב דלוקה והא ניתן לתשלומין ותי' דמה בכך דמשלם הרי ודאי חייב לו ומ"מ התורה אסרה לעבוט דנפשו הוא חובל ע"כ והיינו אף דמשלם בנאנס המשכון מ"מ לאו דלא תבוא עבר מקודם ורק דמקיים העשה כשמחזיר אבל כשאינו בחזרה שנשרף הרי חיוב המלקות על מה שנטל והתשלומין ע"כ על שעת השריפה דכ"ז שהוא בעין אין שייך תשלומין וא"כ מאי משני דאין לוקה ומשלם. ואמרתי דהנה ידוע כי גירסת הרי"ף והרמב"ם הוא דר"י אית לי' קיימו ולא קיימו ור"ל אית לי' ביטלו ולא ביטלו והרמב"ם מפרש קיימו כ"ז שהוא בעין ויכול לקיים אין לוקה (ולא כפרש"י דמיד אומרין לו הב"ד קיים ואם לאו לוקה) וקשה לפי גירסא זו דבגמר' אמרינן שם ואזדו לטעמייהו דר"ל סובר התראת ספק לא שמי' התראה (וא"כ בשרפו אח"כ הרי אין שם התראה דהתראה בשעה שעובר הלאו בעינן א"כ לא מצי סבר ביטלו ולא ביטלו ורק תיכף כשנוטלו אומרין לו ב"ד קיים ואם לאו תלקה הוי התראת ודאי כן פרש"י) ור"י אית לי' התראת ספק שמה התראה (ואח"כ כשביטל לוקה) ולפי גירסת הרי"ף איך יפרש ואזדו לטעמייהו עד שרבים כתבו דהרי"ף לא הי' גורס הך ואזדו לטעמייהו אכן עדיין יקשה מבחוץ דר"ל אית לי' ביטלו ולא ביטלו ואם ביטל אח"כ לוקה והרי ס"ל התראת ספק לא שמה התראה אך כבר ראיתי לאיזה ספר (כמדומה שהוא בס' גינת וורדים להפ"מ) ותה"ל כונתי לזה דהרמב"ם יסבור דלא כפרש"י דדוקא התראה בשעה שעובר על הלאו בעינן רק בשעה שביטלו אז מתרין בו אם תבטלו חלקה ולפי זה אמרתי דנכון הגירסא ואזדו לטעמייהו דהרמב"ם לפי פרושו דלא קיימו היינו בנשרף אח"כ מעצמו לוקה ואז ודאי דאין יכולין להתרות בו דמה יעשה כיון שממילא נשרף ואך ע"כ לר"י דאית לי' התראת ספק שמה התראה מתרין בו בשעה שנוטלו ואף דלא ידעו אם יתבטל אח"כ התראת ספק שמה התראה אבל ר"ל דאית לי' לא שמה התראה אין יכול לסבור רק ביטלו ואז משכחת התראת ודאי בשעה שמבטל כנ"ל וזה נכון. והנה ר"י דאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת קשה לגירסת הרי"ף והרמב"ם דאית לי' קיימו ולא קיימו הא משכחת טובא ופי' הרז"ה בס' המאור דר"י קאמר לר"ל דאין לנו לפי דבריך רק שלות הקן ופיאה דמשכחת ביטלו להעשה וילקה ובזה יש לתרץ מה שהקשינו דמאי קאמר הא אינו לוקה ומשלם והרי המלקות בשעה שנטל ואין באין כאחד ואמרתי בסברא ברורה דלר"ל דאית לי' ביטלו ולא ביטלו ואמרנו דמתרין בו בשעה שביטל העשה וא"כ ודאי המלקות באין על שעה שביטל אבל לר"י דמתרין בו בשעה שנוטל אז המלקות על שעה שנוטל וזה ברור וא"כ לפי מ"ש בשם בעל המאור דר"י רק אליבא דר"ל אמרו שפיר משני הש"ס אין לוקה ומשלם דהרי אף המלקות על שעת השריפה הוא ובאין כאחד אבל הרמב"ם דאית לי' דהתראת ספק שמה התראה כר"י והמלקות בשעה שנוטל וחובל המשכון שפיר כ' הה"מ דלוקה אף דמחשב דמי' המשכון ומשלם והיינו דמנכה בחובו ודו"ק כי נכון הוא ע"ד הפלפול. ואך מ"ש הה"מ דהתשלומין הוא על שעה שנשרף לכאורה צ"ע דנראה דזה תלוי בשני הלשונות בפ' אלו נערות אי משעת משיכה חייב באונסין או משעת פשיעה ובדברי הרמב"ם אין בירור בזה עיין לקמן סי' רצ"א מ"ש בזה ואך נתיישבתי דהנכון עם הה"מ וכבר כתבתי בס"ק ג' דהמשכון כ"ז שהוא בעין אין בו חיוב תשלומין דאם הי' בחיוב תשלומין הי' צריך להחזיר מיד וגם לא מיקרי אז כבר גבה בתשלומי חובו דא"כ לא ילקה כלל וא"כ כל התשלומין הוא בשעה שנשרף ואז גובה חובו ושפיר כ' הה"מ דהתשלומין הוא על שעת האונסין ודוק כי קצרתי בזה:

ה) ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. התומים צידד באם הלוה מכרו בשעה שהי' אצלו אם המלוה מוציאו מיד הלוקח ואף דלא נעשו מטלטלין אצל בניו מ"מ הרי אשכחן כה"ג דעשה שורו אפותיקי ומכרו אינו גובה מהלקוחות ולדעתי פשוט דאין המכר חל דאל"כ אף כשהוא ביד המלוה יוכל למכרו וכ"ת אה"נ א"כ מה הועיל לו מה שמשכנו ועוד דהא קיי"ל דהמלוה יכול לקדש בו אשה וא"כ המלוה יקדש בו אשה ואח"כ ימכרנו הלוה ויפקיעו הקידושין ובודאי לא גרע ממשעבד לו מטלטלי אגב קרקע דאחר שבא ליד המלוה שוב א"י למכרם עיין לעיל סי' ס' ומה שהקשה התומים דא"כ בגמר' דפריך למה ממשכנין לימא שלא יוכל הלוה למכרו לק"מ לפענ"ד דאם באנו לחוש לזה אכתי ימכרנו בצינעה בעת שהוא אצלו ולא ידע המלוה ממי לתבוע ואך זה פשוט דאם הלוקח לא ידע א"צ להחזיר מפני תקנת השוק דלא גרע מלקח מגנב שאינו מפורסים ואך עדיין צריך ראי' לזה:

ו) כשמחזיר המשכון צריך להחזיר בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא בעדים דאל"כ נאמן לומר החזרתי או פרעתי במיגו דהחזרתי ובלבד שלא יהי' תוך זמנו ר"ל דאם הוא תו"ז אין הלוה נאמן לומר פרעתי, זה הוא מדברי בעה"ת והכל תמהו עליו דהרי היכי דאית לי' מיגו אף תו"ז נאמן לומר פרעתי ונראה דלכאורה קשה דכיון דאמרינן דאינו נאמן פרעתי בלא מיגו כמ"ש הסמ"ע או כמ"ש הקצה"ח דהוי כלקוח בדברים העשוין להשאיל כיון דחייב להחזיר לו וקשה הא הבעה"ת סובר דמשכון אף שלא בשעת הלואה אינו חייב באונסין עיין לעיל סי' ע"ב וא"כ הרי מיגו גרוע הוא דאם יטעון החזרתיו להמלוה עדיין יוכל המלוה לתבוע חובו ויאמר דנאנס המשכון ויצטרך לפרוע לו וא"כ עדיף לי' לטעון פרעתי ועוד נראה ביותר דאם יטעון הלוה בשקר החזרתי א"כ אין לך אונם יותר מזה ויוכל המלוה תיכף לשבע שנאנס המשכון ויצטרך לפרוע לו דיאמר לו לפי דבריך שהחזרת לי תן לי חובך ואי דא"צ ליתן חובו עד שיחזיר המשכון הרי המשכון נאנס (אמת לפי דברי הש"ך שבברי אינו טענת שומרין אינו נאמן שנאנס אך כבר חלקו עליו עיין סי' צ"ב) והוא קושיא גדילה אך נראה דודאי אף דכ"ז שהמשכון ביד המלוה אין הלוה נאמן שפרע דהמלוה נאמן עליו עד כדי דמיו אבל מ"מ אם נאנס המשכון שוב נאמן הלוה לומר פרעתי וא"כ אף דאמרנו דכאן אם ידוע שהמשכון ביד הלוה אינו נאמן לומר שפרע כיון דדרך להחזיר אבל באין רואה בידו יכול הלוה לומר המשכון הוא אצלך שהחזרתי לך וגם פרעתיך והחזיר לי המשכון ואף דהמלוה נאמן שנאנס מ"מ לא יצטרך לפרוע חובו דהרי אומר פרעתיך וא"כ כונת הבע"ת דיהי' נאמן לומר פרעתי במיגו דגם המשכון החזרתי וזה נכון מאוד. שוב מצאתי כעין זו בנתה"מ דנאמן במיגו היינו שיטעון שתי הטענות ולא ידעתי כעת מקומו גם בנתה"מ סי' רצ"ו מצאתי תה"ל כי החזרה גופי' הוי אונס וקיצור הענין כונת הבעה"ת דיאמר פרעתי גם החזרתי ולפ"ז שפיר כ' הבעה"ת ודוקא אתר זמנו אבל תוך זמנו דאינו נאמן פרעתי ורק החזרתי לבד ואין זה מיגו ודוק כי הוא נכון וחריף. והנה כ"ז לדברי בעה"ת אבל לפי מ"ש הש"ך דיכיל לומר קים לי כרש"י והתומים כ' בכללי מיגו סי' קכ"ה דאין נאמן במיגו היכי דצריך לטעון קים לי ודו"ק:

ז) פרעתי במיגו דהחזרתי. מ"ש הקצה"ח דפרעתי בלא מיגו אינו נאמן דהמשכון הוי של המלוה והוי כטענת לקות לא נהירא דהרי לעיל סי' ע"ב בהגהה סעיף י"ד מבואר דאם המלוה אומר איני יודע אם פרעת לי אף דיש ע"א שלא פרע צריך המלוה להחזיר לו משכונו הרי דלא הוי של המלוה והעיקר כהסמ"ע דכיון דהמלוה חייב להחזיר לו הוי כאלו הוא עדיין ביד המלוה:

ח) מסדרין לב"ח. השע"מ צידד לפי מ"ש הכנה"ג דסידור ב"ת הוא רק מספק ואי תפס המלוה לא מפקינן מיני' דיכול לומר קים לי דאין מסדרין א"כ יש לעיין אם יכול המלוה לגבות מלקוחות דאינהו יאמרו קים לי דאין מסדרין וא"כ הנחנו לך מקום לגבות ממנו וכעין מ"ש הרמב"ן הובא בר"ן פ' מי שהי' נשוי דלוה שמכר קרקע לג' ב"א בלא זמן דיכול כ"א לדחות את המלוה עיי"ש ולי פשיט דאין זה דמיון כלל דהתם באמת הראשון הניח ואין לגבות ממנו אבל כאן אין לך אישתדוף ב"ת יותר מזה כיון דהב"ד מסדרין ואין מניחין לגבות ואדרבה גרע מאישתדוף דהא הוי כאישתדוף קודם שקנה ועיין כדוגמא הזה בש"ך יו"ד סי' ד' בטבח שקלקל דאף היכי דאוסרין מספק א"י לומר קים לי' דמ"מ הזיקו כיון דנוהגין לאסרו ודמי ממש לזה: ט) א"צ לומר שלא תטול אשתו מזונותי' אלא אפי' תפסה וכו' ואפי' לותה בשטר. עיין סמ"ע ס"ק נ"ז הטעם דאין חיוב על הבעל רק שתאכל עמו ואף לותה בשטר הוי כלותה לעצמה והלותה לבעל וכו' עיי"ש והתומים ס"ק כ"א דתה דבריו וכ' הטעם משום דמזונות אין קצובין ואין גובין ממשועבדים ולכן אף מלוה בשטר מאוחר גובה ולא הבנתי דהרי איירי אף בתפסה מטלטלין והרי מטלטלין אינם כנכסים משועבדים וגם תימה דהרי איירי בכבר אכלה וא"כ הוי קצובין והתומים הרגיש בזה וכ' עיין לקמן סי' קט"ו דמשמע מרוב המחברים דאם בתחילה לא היו קצובים אף דבעת הלואה כבר היו קצובין אין טורפין ע"כ ואין זה עיקר דשם ודאי דלא הוי מלוה בשטר כיון דלא היו קצובין בשעה שנתחייב וזה פשוט אבל בדבר שמלוה ע"פ ג"כ גובה והרי החיוב ע"פ כבר הי' קצוב גם מ"ש התומים לצדד דאפשר דאף שעבוד דרבנן אין למזונות על הנכסים הוא תימה דהא בפ' אלמנה בעי אי נכסי בחזקת אלמנה קיימי ומסקינן כך וכתבתי בזה במ"א לכן אקצר: י) מיהו אם מעות הנדוניא עדיין בידה יכולה לתופסן למזונות. לקמן סעיף כ"ו כתב הרמ"א כן לענין כתובה ועיין תומים כ' דתרווייהו צריכי דאם יש בידה נ"מ ליזון מהם צריכה לתפוס לכתובה ואם יש משועבדים שנוכל לגבות הכתובה אין יכולה לתפוס לכתובה רק למזונות ולכן מסיק דאם יש משועבדים וגם יש נ"מ בידו אין יכולה לתפוס נדונייתה עיי"ש. והנה פשט דברי הרמ"א משמע דלעולם תוכל לתופסן גם במרדכי מקור דין זה מבואר הטעם דהאב לא נתן רק ע"מ שתהנה בתו מהם גם מתוך דברי הרמ"א משמע דכ"ז שהן בידה הוי כקרקע שלה שאין ב"ת גובה ממנה ועוד דהפוסקים דימו נדונייתא שיכול ב"ח לגבות מהן דהוי כמלוה תו"ז וכיון דעדיין לא הגיע זמנה לגבות גובה ב"ח וא"כ כשהן בידה הוי כעדיין לא הלותה ובאופן שתצטרך לגבות מנכסי הלוה אינה מחויבת להלות ואף דהתומים לקמן סעיף כ"ה מחלק בין מלוה לכתובה דאין ברור שתגבה היינו לענין דאינה יכולה לעקל כשהם ביד אתר אבל כשהם בידה ודאי אין מחויבת ליתנם לכן ודאי דברי הרמ"א כפשטן:

יא) הי' חייב לעכו"ם ותבעוהו בדיני עכו"ם ובאתה האשה עם כתובתה וסלקוה כי כן בדיניהם להגבות לה תתילה ובא אח"כ מלוה הדין עם המלוה. התומים הקשה דהרי תוכל לומר למלוה אי שתקת שתקת ואם לאו אהדר שטרא לב"ת עכו"ם עיי"ש שהניח בצ"ע ולא אדע מאי קשיא לי' דהרי ברמ"א מבואר הטעם דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ אין מגיע לה עדיין ואיך תוכל היא לעכב שלא יגבה ואף דמהדין מגיע לעכו"ם הרי אין באין לפנינו והרי אף ב"ת ישראל מוקדם אם אינו בא להגבותו מגבינן למי שבא לגבות ואיך תוציא מהישראל כדי להגבות לעכו"ם ועוד דזה דמי ממש להפקעת הלואתן דמותר וכיון דנפקע הלואתן שוב הב"ח גובה וראיתי כי התומים הרגיש בזה וכתב דאין זה מוסכם דהרי בהעיד לעכו"ם לא מיקרי מזיק ואמת כי גם אני כתבתי הרבה פעמים ראי' זו לדחות דברי התומים שכ' דבהלואת עכו"ם הוי כאלו אין חייב להם ועיין מ"ש סי' ע"ב ופ"ו וכתבתי דעיקר כהקצה"ח דהפקעת הלואה אינו מותר רק באופן שיטעה את העכו"ם כגון לומר שלא ירש מאביו לפרע חובו וכן כ"ז שלא הפקיע חייב אבל כאן דמי ממש לכבר הפקיע כי כן דיניהם וא"כ הוי כהטעה אותם וממש נפקע הלואתן ואיך תהדר שטרה לעכו"ם וזה יהי גזל ממש וא"כ פשוט דב"ח גובה מהם ודו"ק: יב) ולא מבגדים שצבע, לשמן. עיין קצה"ח האריך והביא דברי הרמב"ן דאם כתב לב"ת דאקני ושעבד לומטלטלי אג"ק גובה מכסות אשתו משמע דסבר דלא קיי"ל כר"י דאמר שליחותה קעביד ולא זכה בהם הבעל כלל ולכן השמיטו הש"ע דפסק כר"י ואין הבגדים של בעל מעולם ולא כהסמ"ע ס"ק נ"מ ע"כ ואין זה ברור בעיני דשפיר י"ל דאף דשליחותה קעביד מ"מ המעות הי' של הבעל והבגדים שקנה הם חלופי המעות עיין בח"מ אה"ע סי' צ"א ס"ק ו' וס"ק ט' ובב"ש שם וצ"ע:

גם מה שהקשה הקצה"ח דאם קיי"ל כר"י ולא זכה בהם הבעל א"כ למה אמרינן בכתובות אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה והרי הבעל לא זכה בהם ע"כ ופשוט דאין כאן אפי' ריח קושיא דהרי לא גרע מתנאי שקנה בשבילה ולא אדעתא למשקל ומיפק. ובענין עיקר הדין אם יכול למכור כסות אשתו עיין לעיל סי' ע"ב ובמ"ש בחי' אה"ע סי' צ'. גם מה שהקשה הקצה"מ על הבעה"ת לק"מ להמעיין בש"מ בב"ק שם דכ' דאף לר"י אמרינן נעשה ור"ל דלכן הוי שלוחה:

יג) אם עדיין הנדוניא ברשותה. התומים תמה למה לא יגבה הב"ח מדר"נ דהיא חייבת ליתן לבעלה ולק"מ לפי מ"ש לעיל ס"ק י' דאדעתא דהכי לא התחייבה אך התומים הקשה עוד מתשו' הרא"ש הובא בסמ"ע ס"ק ס"ד שכ' האשה שהכניסה לבעלה שטר משכנתא דאין לב"ח זכות חמ"נ ולא כ' משום דהבעל לא זכה עיי"ש וגם זה לק"מ דהוא בכלל דבריו דנדוניא אין ב"ח גובה ממנה ובל"ז לא קשה דנתן להשטר דין מטלטלי וא"כ כבר בא לידו של בעל לכן הוצרך למ"ש שם:

יד) התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה תנאו קיים. השע"מ חידש דאם יש ב"ח אחר הדין דזה הב"ח נוטל חצי והלוה נוטל חצי וא"צ ליתן הכל לב"ח זה כיון דטעם סידור הוא דילפינן מהחייהו מערכך וכיון דחלק זה שייך לב"ח השני אין מחויב ליתנו לב"ת זה עיי"ש שהביא ראיות לזה וכל ראיותיו חלושים דמה שהביא ראי' מדברי הטו"ז סי' ט' דאין חייב לתבוע הריבית כדי לשלם לב"ח אין זה ראי' כלל דהרי משמע שם בפשוט דאם כבר תבעו ושילם לו ב"ת גובה מזה אף דלא החזיר לו רק משום וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דניתי וא"כ אם באנו להוכיח משם יהי' נשמע להיפוך אך באמת אף להיפך אין משם ראי' דהרי אף לעשיר צריך להחזיר וגם מה שהביא מדברי הש"ך סי' פ"ו מהענקה וצדקה ג"כ אין ראי' דכאן שהוא עדיין תחת יד הלוה לא הוי כקיבל מאחר ומסברא נראה דאם יהי' דינו כהענקה לא הי' מועיל תנאי דהוי מתנה עמ"ש בתורה וע"כ דהסידור הוא רק שאין עליו חיוב ליתן זה לב"ח ואך בזה יש לעיין להיפוך דכיון דיגבה המלוה שהתנה עמו י"ל כיון דבין כך וב"כ לא ישאר בידו א"כ ב"ח המוקדם יגבה הכל או ב"ח שני השוה לו יחלוקו וגם צ"ע באם יש ב"ת מוקדם והניח כדי סידור ממקרקע והשני המאוחר שהתנה שיגבה גבה לכאורה ב"ח המוקדם חוזר וגובה מהמאוחר ואולי אז יוכל לבוא הלוה ויגבה מהמוקדם וחוזר חלילה אך לפי מ"ש הכנה"ג דדין הסידור הוא רק מספק א"כ אין הלוה גובה מהמוקדם כיון דתפס לא מפקינן מיני' וצ"ע:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה