אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן צו
א) אבל אם שמר לקטן וטוען שאבד ה"ז נשבע. הטעם כיון דא"צ טענה דטענת שומרים אף בגדול אינו טענת ודאי סמ"ע ס"ק ד' וקשה לי בטוענו ע"פ עד למה כתב המחבר דא"צ לשבע והרי קיי"ל דבטוענו ע"פ עד אף בספק להתובע צריך לשבע א"כ למה לא ישבע לקטן כמו בשמר לקטן והנה הרא"ש הביא זה בשם הר"י מיגש והוא י"ל דהולך בשיטתו דהוא ס"ל דטענו בספק ע"פ עד אין הנתבע צריך לשבט. שוב מצאתי כדברי בדברי הר"ן שהביא הב"י שכ' וז"ל וכן בטוענו קטן ע"פ עד דצריך ברי לדעתו וכו' הרי כ' בהדיא דהר"י מיגש לשיטתו דסובר דצריך ברי אכן הש"ע וכן הרמב"ם דכ' כלשון הש"ע ודאי קשה מה בין שומר לטענו ע"פ העד והנה הי' נראה איזה חלוקים בזה אך יען כי לא נתקררה דעתי בחלוקים אלו לכן לא כתבתים אמת אם נאמר כהש"ך סי' ע"ב וצ"ב דבטוען בעה"ב ברי א"צ השומר לשבע הי' החילוק מובן דבספק ע"פ עד כיון דעכ"פ הוי תביעה בטוען ברי אף ע"י עד הוי תביעה אבל קטן דלא הוי תביעה כלל אבל לגבי שבועת שומרין דאדרבה בטענת ברי אין נשבעין רק בשמא לכן לא בעינן טענה כלל ומהני אף בקטן אכן האחרונים סי' צ"ב השיגו על הש"ך ועיין מ"ש שם ולכן ודאי צ"ע. גם התומים כ' דגזה"כ הוא בקטן שאין טענתו טענה עיי"ש ולפי דבריו לא הבנתי למה בשמר לקטן חייב ומנ"ל דלא איירי גם בשומרין:
ב) החרש, עיין תומים מפלפל בדברי האחרונים באלם השומע ואינו מדבר וכ' דאף דשבועה ע"י כתב לא מהני מ"מ בשבועת הפקדון דמהני מושבע מפי אחרים והוא ישוב אין לך בידי וזה יכול להשיב ע"י כתב דכפירה בכתב הוי כפירה והקצה"ח השיג עליו ואין דבריו מובנים לכן דחהו הנתה"מ ובעניי לא אבין דברי התומים ונראה דהקצה"ח אולי כונתו לזה דאף דכפירה בכתב הוי כפירה מ"מ הרי אין לך בידי אין זה שבועה אף במושבע מפי אחרים בשום דבר ורק גבי פקדון ועדות לענין קרבן אמרינן דהוי כשבועה וא"כ אף דכפירה הוי בכתב אכן באן דאף שבועה מפי עצמו לא מהני בכתב וכי משום דמושבע מפי אחרים עדיף וא"כ נהי דלענין הכפירה הוי כפירה בכתב אבל לענין השבועה לא מהני גם עיקר דבריו שכ' דכיון דכפירה בכתב הוי כפירה וכו' והרי ודאי בדבר שאין נ"מ לענין איסור וקנין ולשום דבר הנצרך לקיים איזה דבר ומאי שייך דהוי כפירה אבל אי נצטרך הכפירה לענין חיוב קרבן וכדומה הצריך אמירה אה"נ דלא תחשבהו לכפירה כיון דכתב אינו כאמירה:
והנה בעיקר הדבר לענין שבועה בכתב אי הוי כדיבור קודם שעיינתי בתומים הבאתי לעצמי
ראי' מהאדאינו יוצא ידי חובת ק"ש בכתב משמע דלאו כדיבור דמי אך כאשר באו דברי התומים לפני ראיתי שהביא בשם השב יעקב דהביא ראי' ממגילה דאמרינן הי' כותבה וכו' הרי דכתיבה לא הוי כאמירה והתומים תמה עליו דמה ענין לזה ששם הצריכה התורה קריאה לדבר שצריך לקבל בלב דא"כ סופר הכותב פרשת ק"ש יפטר מק"ש אבל המקבל על עצמו הוי קבלה כאומר והרי בכתב לכתוב גט כותבין ע"כ ובעניי לא אבין החילוק בזה ואדרבה נראה דגט אינו ענין לכאן דבגט העיקר לידע דעתו ורצונו ולזה סגי בכותב אבל שבועה מאי ענין קבלה על עצמו וכי צריך רצון ודעתו בזה רק שישבע ואם ישבע בשקר עושה איסור ולכן נאמן שודאי לא יעשה איסור וא"כ מה לי אמירה לענין איסור או בענין קיום מצוה כגון ק"ש ומגילה וכותב השם ודאי לא הוי כמזכיר והוגה השם ומה שהביא מרש"י גיטין גבי אם לא יגיד כבר כ' הקצה"ח סי' מ"ו דזה עצמו שמפלפל הש"ס שם אי כתיבה הוי כאמירה ועוד הביא שם דברי השבו"י דהביא ראי' מסוטה דאמרינן ואמרה ולא אלמת והקשה דתיפוק לי' דאינה יכולה לשבע אלא ע"כ דשבועה בכתב מהני ולא אבין דאדרבה אי כתיבה כאמירה איך נתמעט אלמת מואמרה וע"כ דזה הוא כונת הש"ס דבעינן ואמרה האשה אמן היינו שתשבע ואלמת אינה יכולה לשבע וזה נראה כונת התוס' שם דכתבו דאף אי לא בעינן קרא כדכתיב מ"מ כאן אינה שותה דאינה יכולה לקבל עלי' השבועה ור"ל דזה הוא שאמרו בש"ס דבעינן ואמרה ואין ר"ל כיון דלא משכחת ואמרה דהרי לא בעינן קרא כדכתיב ורק משום דבעינן שתשבע ועיין תומים שדחה ג"כ דבריו רק דחק דלמה נקט הש"ס ואמרה ולפענ"ד הוא הוא. גם במ"ש דהרי ר"ת מחיר עדות בכתב ה"ה כאן מפי כתב שבועה הוי ובעניי אין זה ראי' דהרי אדרבה מדאסרינן עדות אילם משום מפיהם משמע דכתב לאו כדיבור הוא וא"כ ע"כ ר"ח דהתיר עדות בכתב הוא משום דא"צ רק להודיע לב"ד שכך הי' המעשה וזה נדע מכתבן והוא כמו שפי' הקצה"ח סי' מ"ו וכן הנתה"מ דאלם הוי פסול הגוף ולכן בראוי להגיד אין זה נתמעט מפיהם כיון דידעינן דזה חייב לזה וכמו בגט דסגי גילוי דעתו ומה שהביא התומים ראי' מהא דכותב דברי תורה א"צ לברך הרי דכתיבה לא הוי כדיבור נראה שהוא ראי' נכונה ומ"ש התומים דלשיטת ר"ת ודאי אסור רק כיון דמספקא לן אי הלכה כר"ת ספק ברכות להקל ע"כ לא אדע מה שייך ספק ברכות לכאן דזה הוא רק דמספק לא יברך אבל הרי ע"כ יברך אח"כ באותו יום ברכות התורה וא"כ איך יעשה ספק לכתחילה והרי אסור בלימוד קודם ברכה ולמה לא יברך כיון דע"כ יברך וזה פשוט. ומה שהביא ראי' מתמורה דאמרינן מקלל חבירו לוקה ודייק דלאו שאין בו מעשה לוקה ודילמא איירי במקלל בכתב דהוי מעשה לדעתי אין ראי' משום דודאי אם באמירה אין לוקה ודאי דאף בכתב אין לוקה דהא לא אמרינן רק כתיבה כדיבור ואם על הדיבור פטור ודאי אין הכתיבה יותר. אך גם התומים דעתו נוטה יותר דהכתיבה אינו כדיבור בשביעה ורק מ"מ האחרונים האריכו בתשובותיהם ולא באתי על דבריהם ורק ראיתי כי העלו זאת בספק ובענין אם כותב נשבעתי כבר כ' הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח דהודאה בשבועה לא מהני וה"ה כשאומר בלשון עבר נשבעתי הוי כהודאה ואף דקיי"ל שטרי דידן שטרי קנין הם נראה ג"כ דלשון נחתי הוי כהודאה וכקנין אודיתא וא"כ אין זה ענין לשבועה ורק אי מהימן אח"כ לומר שלא נשבע עיין שם ברמ"א דאם יש לו אמתלא נאמן ולא רציתי פה להאריך יותר גם כבר כתבתי קצת בחי' לה' גיטין ואי"ה אבאר במ"א רק כאן באתי על דברי התומים:
ג) אע"פ שנושאת ונותנת בתוך הבית. עיין ש"ך בסוף הסימן שכ' דכל היכי דנו"נ בענין הלואה ופקדון שנהנה הבעל חייב לשלם אבל בפשעה בפקדון או השליכתו לאש וחבלה הבעל פטור ע"כ והתומים תמה עליו דהלואה ופקדון כעין עיסקא כיון דאמרינן דשליחותי' עבדה למה לא יתחייב וכי אם ישלח שליח להלות והשליח ישרפו הכי לא יהי' חייב ע"כ והנה ודאי דאף אם יהי' כן אין קושיא על הש"ך דכאן לא איירי בעיסקא רק דומיא דחבלה ומה שכ' דלא נהנה היינו לא נהנה בהלואה ואם הלותה עבורו ודאי דהוי הנאת הבעל ואין זה בכלל לא נהנה אך אף אם הלותה יש לי עיון דודאי אם נאמר דהיא כשליח גמור ודאי דחייב אבל אנן לא אמרינן רק כיון דהבעל הטיל העסק עלי' א"כ נתרצה למה שתלוה והוית כאפטרופוס שלוה לצורך העסק דחייב לשלם אבל בלא נתנה בהעסק אפשר דאין שייך בזה אפטרופסית דהרי לא אמר לו בפירוש שילוה לה ועיין לעיל סי' ע"ז דשותף אף שלוה לצורך השותפות והיינו שנתרצה השותף השני שילך להלות מ"מ אם לא בא אל העסק יכול לומר לעצמו לוה כמ"ש הנתה"מ שם וא"כ אפשר דה"נ כן הוא ואך התומים כ' כיון דחייב מחמת תקנת השוק אין לחלק ובזה ודאי דיש לעיין כי הש"ך לאו מחמת תקה"ש אתי עלה ועיין נתה"מ דכ' דהיא עדיפא משליח דאלו שלית צריך לברר שלוה אבל כאן באינה רוצית לשבע צריך הבעל לשלם ע"כ והסברא צ"ע אם שייך כה"ג תקנת השוק דכי נאמר דהמלוה חייש לכפירה שתכפור וסמך שלא תשבע ולכן הלוה לה ובשבועת היסת דלא נחתינן לנכסי ורק משמחין ולמה ישלם הבעל והוא אינו בר שמתא וצ"ע:
ד) ואם הבעל מודה שבאו אלו הכלים לרשותו חייב לשבע שלא פשע ואינו ברשותו וכו'. השע"מ הקשה דיהא נאמן במיגו דלהד"ם דלא באו לרשותו ונגד טענת להד"ם לא יצטרך לשבע דהוא נגד טענת שמא והניח בצ"ע והנה אפשר לפרש דהתובע טוען ברי שבאו הכלים לרשותו לכן צריך לשבע ש"ד וע"ז כ' דמודה ואך בכופר צ"ע אם יש להשביעו היסת די"ל דאף היסת א"צ לשבע כיון שאומר שאינו בידו וא"כ אף אם יודה שבאו לרשותו לא יצטרך לשלם רק לשבע וא"כ בכופר אף שבועת היסת א"צ ואך נראה דלעולם צריך לשבע היסת אף באם התובע אינו יודע שבאו לרשותו דהרי לענין היסת לא מהני המיגו כמ"ש הש"ך לעיל סי' צ"ה ס"ק י"ז דשבועת היסת תקנתא הוא ולא מהני מיגו להפטר ממנה ואפשר דאף שבועת המשנה צריך לשבע כמו כל שבועה שאינו ברשותו דנשבע משום שמא עיניו נתן בה אף בשילם כ"ש באינו משלם כמ"ש בסי' צ"ה ס"ק ג' וצ"ע: