אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן צה
א) וכן נכסי עכו"ם. התומים הקשה הא הפקעת הלואה מותר ופשיט דאין כאן שבועה ולק"מ וכבר כתבתי בסי' פ"ו ובהרבה מקומות דבבא לפני ב"ד דנין וגם הפקעת פקדון אסור:
ב) ל"ש כופר בכל וע"א מכחישו. השע"מ חידש כאן דלהסובר דברי ע"פ אחר לא הוי ברי א"כ ה"נ אם תבעו בספק ע"פ העד אפי' היסת אינו חייב כיון דעדותו לא מהני בקרקע והוא כפסול עיי"ש ולדעתי תימה לומר כן דהא אם יבוא עוד ע"א יועיל עדותו להוציא הקרקע איך נימא דאפי' ברי לא הוי ובל"ז כיון דמועיל עדותו בכל מקום למה לא יהי' עכ"פ כברי ובירושלמי שהביא הש"ך דאמר שניא הוא בקרקע דאין נשבעין עליהם משמע דמתרץ דאין החסרון בהעד רק דגזה"כ בקרקע דאין נשבעין וגם הא הפוסקים דאמרי דע"א בקרקע אין משביע הא למדו זה מפ' הכותב בע"א מעידה שהוא פרוע דסבר רמב"ח ש"ד ופריך והא אין נשבעין בקרקע והרי מבואר שם דאף שבועת המשנה נשבעין ע"י עד כ"ש דמהני להיסת ועיין ש"ך ס"ק א' וס"ק ה' וא"כ ה"נ בטענו בספק ע"פ העד דלא גרע מטענת ברי ופשוט:
ג) אבל שבועת היסת נשבעין. מבואר בפוסקים דאף שבועת המשנה נשבעין כמבואר פ' הכותב ופשוט דדוקא היכי שתקנו שבועת המשנה אבל ודאי היכי דלא תיקנו כגון מודה במקצת דפטור מש"ד לא נאמר דנשבע שבועת המשנה ובע"א מעידה שהוא פרוע אמרו הטעם דעתו של בעל וכן היכי דיש שבועת המשנה כמו שותפין נשבעין כמו במטלטלין ובחנם האריך בשע"מ והקשה אח"כ על הר"ן דכ' דנשבעין בשטרות שבועה שאינו ברשותו והקשה דהא מהתורה פטור וע"ז אין כאן שבועת המשנה רק היכי דמשלם שמא עיניו נתן בה וזה לא תקנו היכי דאינו משלם עיי"ש כי כן תוכן כוונתו ולק"מ דמבואר בפוסקים ולעיל סי' ע"ב בארתי דלאו דוקא מחשש שמא עיניו נתן בה רק אף היכי דיש לחוש שישבע השני על שויו ויוציא הלה הפקדון צריך לשבע ולמדו זה מר"ה דאמר דנשבע מחשש שמא עיניו נתן בה וא"כ ודאי כ"ש וכ"ש היכי דאינו משלם דחיישו חכמים לעיניו נתן בה והוא פשוט:
ד) וכן ע"י גלגול נשבעין עליהן. כבר כתבתי לעיל סי' צ"ד דבהקדישות לא משכחת גלגול דאין הגזבר והקדש מצטרפין אך כעת נראה דבלא"ה לא משכחת שבועה בהקדש דהא מבואר בש"ס דחשוד אממונא חשוד אשבועה רק היכי דשייך אשתמט או ספק מלוה ישנה ובהקדש כיון דאין כאן רק שבועה שאינו ברשותו ולא שייך פרשו מספק שבועה ולא פרשו מספק ממונא דהרי מעל מיד וכן לא שייך ספק מלוה ישנה בהקדש וא"כ אין כאן שבועה ואף דאמרינן בירושלמי פ"ב דשקלים דנשבעין, שלא יזלזלו בהקדישות היינו שלא פשע דשייך אישתמוטי ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' שם שהבאתי סי' צ"ד דלא שייך שבועה בטוען טענת גנב בהקדש משום דבלא"ה תשוד אממונא חשוד אשבועתא:
ה) טענו ענבים העומדים ליבצר וכו' ה"ז נשבע עליהם. והקשו על הרמב"ם דבה' שכירות כ' דהן כקרקעבדין השומרין וכ' הקצה"ח כיון דצריך קנין בשומרין ואין יכול לקנוח רק הקרקע בחזקה והענבים באגב וכיון דאין הקרקע בחיוב שמירה אין כאן קנין ע"כ והנמה"מ דחה דבריו בכתה דחיוב ויש להקשות עוד דהחילוק בין שאר דבר לשומרין כ' הרמב"ם בפי' המשנה ושם איירי במודה במקצת עיין ש"ך ס"ק ט' ואך הנתה"מ בסופו כ' דכיון דלהרמב"ם חייב בפשיעה א"כ תל הקנין עיי"ש. והנה הש"ך ס"ק ב' כ' ג"כ כיון דאין הקרקע בחיוב שמירה הוי כלא קיבל עליו לשמור נראה קצת כמ"ש הקצה"ח אך י"ל דכונתו דלא קיבל עליו חיוב שבועה עיי"ש וקצת מוכרח לומר כן דאם הוי כלא קיבל לשמור איך חייב בפשיעה ולפי ענ"ד בלא"ה י"ל דאף אם פטור גם מפשיעה מ"מ מל עליו חיוב הגוף לשמור כמו שכתבתי לעיל סי' פ"ז במחלוקת הרז"ה והראב"ד וא"כ י"ל דחיוב הגוף לשמור שייך אף בקרקע וצ"ע בזה כי יש נ"מ לדינא במסר לו בהקרקע אם צריך קנין וקנה אגבה ענבים העומדין לבצר למ"ד דפטור מפשיעה:
ו) ה"ז נשבע עליהם וכו' ודוקא שאין צריכים לקרקע. עיין בטור דהרא"ש חולק וסובר דאף דאין צריכין לקרקע הוי כקרקע ותמהו על הטור דהרא"ש פ' יש נוחלין גבי הנותן נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דבהניח פירות תלושין הן של יורשים ומחוברים לבנו וכ' הרא"ש דפירות מחוברין ועומדין לתלש כתלושין דמי וראי' מפ' הכונס דאכלה פירות גמורין משלם פירות גמורים הרי דבהדיא כ' הרא"ש דלאו כקרקע דמי והמומים בכל פלפולו לא העלה ארוכה לסוגיא דסנהדרין דמועלין בשטרו ולהסוגיא דפ' השולח ואשר הנראה לי בזה דהנה הסוברין דצריכין לקרקע הן כקרקע הטעם דבטלו אגב ארעא אכן חכמים דאמרי כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אף בעומדין לבצור אין הטעם דבטלו לקרקע רק כיון דאינן מטלטלין דהרי לא ק י"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי לכן הן עצמן דינן כקרקע ולכן בכ"מ הן כקרקע אבל בכותב נכסיו לבנו אם אין צריכין לקרקע אף דכקרקע דמי מ"מ אינן בטלין להקרקע שכתב לו אביו לכן הן ליורשין וזה שהביא ראי' מפ' הכונס דאכלה פירות גמורים דקיי"ל בזה דמשלם פירות גמורין וע"כ דלכן לא שיימינן להו אגב ארעא דהן בפני עצמן ואין להם שום שייכות לקרקע ויחיישבו בזה כמה קושיות להמעיין ואך מה שכ' הרא"ש בפ' האשה שנפלו ואע"ג דקיי"ל העומד לגדור כגדור דמי וכונתו לסוגיא דפ' נערה כבר מתרץ הש"ך דלענין ב"ח שאני וקצת יש עוד לעיין אם בכתובה אינה גובית דאקני מיורשים ובפרט לשיטת הש"ך סי' קט"ו דבכתובה לא מהני דאקני י"ל דלכן שם כגדור דמי כיון דהם דאקני ואין בטלין לקרקע לכן אין האשה גובית מהן ודו"ק:
ז) שאין צריכין לקרקע. הש"ך ס"ק ט' פסק דבכל מילי הן כקרקע ובפ' נערה דאמר כל העומד לגדור כגדור דמי דלענין ב"ת וכתובה הוי כמטלטלין דלא סמכו דעתייהו כיון דהיתומים יכולין לגודרם והנה כן כתבו התוס' סנהדרין (ד' ט"ו) ולפי חורפי' לא עיין אך קשה לי דהש"ך פסק לקמן סי' ק"ת דאם מכרו יתומים שעבוד הב"ת צריכין לשלם משלהם וכיון דכקרקע דמי למה לא סמכו דעתייהו ורש"י דפי' שם לענין מזונות א"כ אין חילוק בין הפירות להשדה דאף מהשדה אם ימכרו לא מגבה ואולי לא בדקדוק נקט הש"ך לשין זה רק דלא סמכו דעתם שמא אביהן יגדרם לכן אין גובין מהיתומים: ח) טענו ב' חדשים שכנת בחצרי. עיין ש"ך ס"ק י"ב העתיק דברי הה"מ שכ' דאם היו מתלקותן שזה אומר יש לי לדור בו עדיין וזה כופר הוי תביעת קרקע ואין נשבעין רק היסת ופי' בש"ך דר"ל דאם זה אומר יש לי לדור בו עדיין ב' חדשים וזה אומר רק חודש אע"פ שזה המשכיר הוי מודה במקצת מ"מ כיון דמחלקותן בקרקע נשבע רק היסת ע"כ ובסי' שי"ב ס"ק ט"ז כ' הש"ך דה"ה למד דין זה מדברי הרמב"ם שהוא כלשון המחבר שם דמ' או לזמן ארוך נשבע היסת עיי"ש. והנה צ"ע דמה איריא משום דהוא תביעת קרקע תיפוק לי' בלא"ה הא הילך הוא והנה אמת דכאן י"ל דהש"ך רק לדוגמא בעלמא נקט אבל מ"ש שם דנלמד מדברי הרמב"ם והרי אינו מוכרח די"ל דטעמו דהרמב"ם שם הוא משום הילך והי' אפשר לפרש דברי הה"מ דשכר בעשרה דינרים ואומר דיש לו עדיין לדור ב' חדשים וזה אומר שאין לו לדור רק חודש ולענין הבית המשכיר נאמן רק השוכר דהוא מוחזק בשכירות מנכה לעצמו עבור חודש וע"ז אמר דאף דהשוכר מודה במקצת מ"מ כיון דמחלקותן בקרקע אין השוכר נשבע רק היסת כיון דאין מחלקותן בהכסף אך הש"ך לקמן סי' שי"ז כ' דאין השוכר נאמן ואך אם אין ידוע בכמה שכר דאז ודאי מנכה לו אך זה אולי לא הוי תביעת קרקע כיון דאין השוכר נאמן רק מחמת שמוחזק בממון וצ"ע. עוד כ' הש"ך דה"ה נמי אם המשכיר אומר על שני חדשים שכרת והשוכר אומר לא שכרתי רק על חודש אחד ג"כ הוי כקרקע ואינו נשבע רק היסת ע"כ וצ"ע דהרי א"צ לשבע רק אחר הזמן ואז הוי מטלטלין שוב ראיתי שכן הקשה הקצה"ח. ועיין מומים כ' ג"כ דאם המשכיר תובעו שהשכיר לו בדינר לחודש על שני חדשים וכבר עברו והשוכר טוען שעדיין לא עבר רק חודש אחד הודאת השוכר לא הוי רק מקרקע כיון דלפי דבריו עדיין לא כלה הזמן והקשה אח"כ דמאי פריך הש"ס בב"מ למה לי למעוטי קרקע משבועה הא קרקע הילך הוא הא משכחת כה"ג ותי' אח"כ דכה"ג לאו הודאה הוא דאין חיובו ברור שמא יוציאנו אנס מביתו ולא יספיק השכירות דלהבא ויצטרך ליתן לו משכירות העבר ועדיין צ"ע ע"כ ועיין נחה"מ דהסכים כן ולי צ"ע דמה שאמר שמא יוציאו אנס מביתו א"צ לזה דבלא"ה המשכיר נאמן שהיום סוף הזמן וא"כ אף אם השוכר נאמן שלא ליתן השכירות מ"מ אין לומר בזה כיון דשכירות אינו משתלמת אלא בסוף הוי כקרקע כיון דצריך לקרקע כמ"ש שם כיון דמוכרח להוציא משם דירתו א"כ היום סוף הזמן שקבע ואף דמנכה לעצמו מהשכירות מ"מ הזמן נשלם גם מ"ש דיצטרך ליתן משכירות העבר והוא משום דהמשכיר חייב להעמיד לו בית והרי הוא אומר שנשלם הזמן ואפשר דזה שסיים בצ"ע וגם לפי דבריו יש עדיין לעיין דאם נאמן השוכר שזמן השכירות לא יהי' עד אחר חודש וא"כ עדיין א"צ לשבע כמו שמבואר בסי' ע"ג בש"ך ואח"כ הודאתו ידועה גם אינו כקרקע ואולי כבר יצאה בפטור וצ"ע:
ט) הואיל ואינם חלוקים כמה קרקע מכר לו עיין ש"ך ס"ק ט"ו דמפרש דמאי דאמרינן בגמרא בטוענו דמי עבד גדול ומודה דמי עבד קטן היינו כגון שקנה ממנו עבד או שדה בדינר ואי אפשר שהמוכר יעמידם לידו כגון שניטלו מחמת המוכר או שהמוכר שרפו או הזיקו וטוען הלוקח גדול לקחתי בדינר והמקח קיים ותן לי דמי הגדול והמוכר אומר קטן לקחת וכו' והנתה"מ תמה דאם שרפן או הזיקן זה הוא הדין דסעיף ז' שתפר בה בורות וזה הוי כקרקע כיון שהתביעה בא מקרקע והי' כיון דשרפן או הזיקן יכול הלוקח לבטל המקח והוי תביעת ממון ע"כ ודבריו תמוהים הן בפירושו הן בדינא חדא דהרי הש"ך דחה פירוש התוס' דפירשו דיכול לחזור מחמת שלא כ' עדיין השטר והקשה דאם התביעה הוא בדמים מה לי אם העבד גדול או קטן ולפי דברי הנחה"מ גם להש"ך אין התביעה רק מחמת שחוזר ויותר תימה דהש"ך כ' בפירוש לקחתי בדינר ומכרתי בדינר הרי דאין חלוקין כלל כמה מעות נתן לו ואם חוזר א"כ אין כאן הכחשה וגם דינו שכ' דיכול לחזור הוא תימה ומבואר הוא בש"ך דמקח קיים ולכן תובע דמי עבד גדול והיינו אף שלא נתן רק דינר מ"מ תובע עבד גדול שהי' שוה יותר או דהמוכר רוצה ליתן לו דמי קטן אף ששוה פחות ממה שלקח וגם בסברא אין מקום לומר שאחר שקנה יתבטל המקח אם המוכר אבדן וגם אם תפרש דברי הש"ך דהמכר בטל א"כ אין זה כלל תביעת קרקע ואיך מביא ראי' לתובע מעות הקרקע נשבעין ופשוט דאם שרפו צריך ליתן להלוקח שויו ולא כפי שנתן ומ"ש דכן משמע בסי' שי"ב וסי' רכ"ו לא זכיתי להבין ולא ראיתי שם שום משמעות כלל כמבואר לכל מעיין ואך דברי הש"ך הם כפשוטו ומה שהקשה הנתה"מ דאם שרפן הוי כתבעו שתפר בו בורות כונת הש"ך פשוט דהוא כמו שכ' בס"ק י"ח דאף תובעו למלאות החפירות אם אי אפשר למלאות הוי כתביעת ממון לכן כ' דטרפם ב"ח וכיון דמשתרשי חייב להחזיר הדמים ולכל מר כדאית לי' ולהש"ך אף בשרפו ולהחולק משכחת בב"ח שטרף ודו"ק:
י) דמי נייר השטרות הוי תביעת ממון. זה פשוט דהא מוכר שטרותיו לבושם יש בו אונאה אכן תימה בעיני למה נקט כה"ג ולא נקט רבותא יותר דתובע שיווי השטרות כגון שמכר לו שטרותיו כיון דאינו תובע השטר הוי כמו מטלטלין דנשבעין ואין לומר כיון דמכירת שטרות דרבנן אין נשבעין ש"ר דכבר סתר הקצה"ח זה בסי' פ"ז וכן משמע לקמן סעיף ה' בטוענו כלים דנשבעין ע"י גלגול אף דדינא דגרמי הוא מדרבנן וכן תימה בעיני למה נקט דמי נייר וכי הנייר עצמו אין זה מטלטלין ועיין סמ"ע מפרש דאיירי בשטרות שאין עומדין כלל לראי' א"כ על שטרות כאלו נשבעין ולמה נקט דמיהם ועיין בשע"מ מה שהקשה עוד ע"ז וצע"ג:
יא) שטר מסרתי לך וזה אומר להד"ם וכו' פטור אף משבועת היסת. הנתה"מ רוצה לתרץ דברי הש"ע התמוהים דלמה פטור מהיסת וכ' כיון דכבר טען שלא מסר לידו וא"כ אף אם יודה לו הרי יאמרו הב"ד שלא יחזיר לו כדין שליש האומר שער זה לא בא אלי מידך רק מהלוה או א"י מה טיבו ובס"ס מ"א דנאמן הוא מטעם מיגו וכו' עיי"ש ולא הבנתי דבריו כלל דכיון דטען שלא בא כלל לידו הרי יכול ג"כ להחזירו בינו לבין עצמו ובודאי אם יודה יחזיר ואין זה דומה כלל להך דסי' מ"א דהלוה טען שהוא מסר לידו לכן צריך מיגו דלפי דברי הלוה אין לו למלוה חזקה דשטרו בידו מה בעי אבל באין הלוה לפנינו ודאי אף דראינו בידו יכול להחזירו וא"צ כלל למיגו וגם וכי לא איירי בטוען הלוה להד"ם דאז אם יראה השטר יגבה בו דכל האומר לא לויתי וכו' גם מ"ש הנתה"מ דטענת להד"ם לא עדיף מפשיעה בשטרות לא אבין דאם האמת כדברי התובע הרי הוא שורפו כעת בדיבורו שלא בא לידו והמעיין בנתה"מ סי' ס"ו ס"ק ו' יראה דמה שכ' כאן הוא נסתר ע"י דבריו שבשם:
יב) או שטוען שאבד פטור אף מהיסת שאפי' פשע בו פטור עיין ש"ך ס"ק י"ז הביא דברי הה"מ שכ' דהוא לפי שאין בעל השטר טוען ברי ופי' הגד"ח שאין טוען ברי אתה יודע שהי' בו ראי' והש"ך הסכים עמו לדינא אך פירש דברי הה"מ באופן אחר ובשע"מ הקשה על הש"ך דכ' בעצמו בסי' רל"ב אם טוענו מכרת לי טבעת בחזקת זהב והי' בו בדיל וזה אינו מאמינו שהי' בו בדיל צריך לשבע שאינו יודע אף שאין הלוקח טוען ברי לי שאתה יודע והביא שם כמה ראיות שהתובע א"צ לטעון אתה יודע עיי"ש ולדעתי נראה כונתו דכאן אין התובע חושדו כלל דמנין לו לידע אם הוא הי' יכול לקיים שטרו ואין כאן דררא דממונא ואפשר דהב"ד ג"כ אין חושדין אותו כלל אף אם יטעון התובע וראי' דהרי בב"ק בשורף שטר פריך ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן והרי עכ"פ למאן דדאין דיני דגרמי יצטרך לשבע שאינו נודע א"כ משמע דאין חושדין אותו כלל אכן תמו' לי תמי' עצומה על הש"ך דלקמן סי' שפ"ח כ' הש"ך דאף בטוען הנתבע איני יודע נאמן התובע לשבע וליטול דעשו תקנת נגזל בפקדון ובמזיק ובש"ס דפריך מנא ידעינן דמסתמא רבה לא אמר דינו למאי דבעי הש"ס אי עשו תקנת נגזל במזיק אבל לפי ההלכה קיי"ל דנשבע ונוטל וא"כ למה כ' כאן דפטור והרי התובע נאמן לכן נראה לפרש בדרך אחר דברי הגד"ת בדרך נכון ובתחילה צריך להבין דברי הה"מ דהרמב"ם הא כ' הטעם בטוען שנאבד דפטור משום דאפי' אם פשע בו פטור והה"מ הוסיף דהרי אין התובע טוענו ברי אתה יודע שהי' בו ראי' וקשה למה לי שני הטעמים דהרי אף אם חייב בפשיעה מ"מ כיון שאין יודע שהי' בו ראי' פטור וסגי בטעם של הה"מ לחוד וכן כיון דלא טען שפשע למה יתתייב לכן פירשו דאף אם טוען התובע אני ידעתי שפשעת פטור ואך קשה דלמה לא ישבע שלא פשע כיון שטוען ברי ע"ז כ' הה"מ שהרי אינו טוען ברי אתה יודע שהי' בו ראי' ונראה כונתו ע"פ מ"ש הש"ך הרבה פעמים וכל הפוסקים עיין לעיל סי' ע"ה וסי' פ"ב וסי' פ"ז דכל היכי שאין שנים מחייבים אותו ממון רק ע"י שבועת התובע אם כופר לא הוי מחויב שבועה וה"נ הרי אף אם יודה דפשע מ"מ לא יתחייב רק שישבע התובע שהי' בו ראי' כדין תקנת נגזל לכן אף בכופר ואומר שלא פשע אינו מחויב שבועה וזה ודאי נכון לדינא ודו"ק:
יג) טענו כלים וקרקעות. עיין קצה"ח דאם תובעו הקרקע בע"א וגם הפירות שאכל דאף דיש כאן תביעת פירות שהן מטלטלין מ"מ א"צ לשבע ע"ז כיון דעיקר תביעתו הוא קרקע והביא ראיות ע"ז ואני אוסיף דהרי אין סברא כלל דבהביא ע"א שעשה מחאה דקיי"ל דלא הוי מחויב שבועה ואיל"מ כיון דאין נשבעין בקרקעות ולעולם לא נוציא הקרקע מת"י ולעולם יתבע הפירות ויצטרך לשלם כמ"ש התומים זה בה' חזקת קרקעות אכן מה שלמד הקצה"ח מזה דאם תובעו מעות מה שמכר קרקע שלו אמרינן ג"כ כיון דעיקר התביעה נצמח מקרקע א"צ לשבע לכן הקשה על הש"ך דכ' לעיל ס"ק ט"ו בטוענו דמי עבד גדול שניטל מחמת המוכר או ששרפם והזיקם חייב לשבע דהוא תביעת ממון והשיג הקצה"ח עליו ולפענ"ד דברי הש"ך ברורים דבתובעו הפירות עיקר הטעם דהרי אינו תובע רק קרקע ואם הקרקע שלו ממילא הפירות שלו א"כ הוי תביעת קרקע אבל שם הא טעמו של הש"ך כיון דאין תובע רק ממון ואי אפשר להעמיד הקרקע בידו לכן הוי תביעת ממון ואון דומה לכאן ומ"ש הקצה"ח דאף להראב"ד דבאין תובעו למלאות החפירות הוי תביעת ממון היינו דשם הוא התביעה בנזק אבל היכי דאין התביעה בזה דהרי מודה שהזיק רק זה טוען שלי הוא וזה טוען שלי הוא הוי קרקע לא אבין טעם בחילוק זה ואם באנו לחלק נראה לכאורה דאיפכא מסתברא דשם התביעה יוצא מגוף השדה אבל כאן הוי התביעה מיד על הממון דבגפנים טעונות מסרתי לך י"א דפטור מטעם שבא לידו בקרקע גם לפי דברי הקצה"ח לא אבין מ"ש המחבר בסעיף ג' בטוענו ב' חדשים שכנת בחצרי ומ"ש טוען שלי הי' או לא דרתי בה והעיקר כהש"ך:
יד) וי"א דוקא בתובעו למלאות התפירות אבל תבעו לשלם פתחו וכו'. עיין לעיל סי' ע"ב דכתבתי דמחלוקת הרמב"ם בזה תלוי בפלוגתתן בלא הוי למידע אם הוי מחויב שבועה ואיל"מ והקשתי שם על הש"ך בזה:
טו) דוקא שתובעו למלאות החפירות אבל תבעו לשלם פחתו הוי תביעת ממון. התומים הקשה דבב"מ דפריך למה לי קרא למעט קרקע משבועה הא הילך הוא ומשני דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא או שהודה בכלים וכפר בקרקע והקשו התוס' הא ליכא קרא מיותר למעט קרקע רק מכלל ופרט ממעט וא"כ מאי פריך ותי' דפריך על המשנה למה לי קרא למעט קרקע הא הילך הוא ע"כ ולשיטת הראב"ד עדיין יקשה למה לי' לתנא למעט עבדים ואין לתרץ כמו דמשני הש"ס דחפר בה בורות וה"נ יתרץ דקטע לידי' דהרי שם לא דתבעו למלאות החפירות וע"כ צריך לתי' השני דהודה בכלים וכפר בעבדוא"כ למה לי תירוץ הראשון כיון דבעבד צריך ע"כ לבוא לתי' השני ויותר קשה להסובר טוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור ע"כ אין לתרץ כתי' השני וצריך תי' הראשון וא"כ קשה גבי עבד מה איכא למימר לשיטת הראב"ד עיי"ש ונראה דלשיטת הראב"ד יתורץ קושיית התוס' באופן אחר דבאמת קושיית הש"ס למה לי כל הפרט וכלל למעט ואף דאין קרא מיותר על קרקע הא בעבד ג"כ א"צ קרא דהוי הילך וגם שטרות מבואר לקמן בש"ך סי' שפ"ו דאין נגזלין וא"כ הכל הילך הוא ולא נקט הקושיא מקרקעות ורק דעבד לא ממעט רק מדהוקש לקרקע וכן בשטר הי' צריך להאריך ולומר דד"ג הוא רק מדרבנן ולאו כממון דמי לכן פריך בקיצור מקרקעית או דהמסדר הש"ס ביען כי אין לו תי' רק בקרקע נקט גם הקושיא מקרקע וממילא יתורץ עבדים ושטרות כיון דאין קרא מיותר לעבדים ושטרות וכיון דצריך הכלל ופרט לקרקע נקטה הברייתא עבדים ושטרות אגב קרקעות ואף אם נאמר כמ"ש הפ"י דאין שים קרא מיותר דקרא אתי למעט מדין שומרין וכל הקושיא הוא על התנא ג"כ ניחא בפשוט כיון דהתנא הוצרך לומר קרקע נקט שטרות ועבדים אגב גררא ולק"מ ודו"ק. ועיין בקצה"ח והוא מדברי התומים כ' לתרץ דברי הרמב"ם ממה שהקשה הראב"ד מחבלת בי שתים דהוי מודה במקצת וכ' דלא בעינן מוב"מ גמור אך הקצה"ח הקשה מאנסת ופתית את בתי דסברו רבנן בושת ופגם קתבע דקשה הא מ"מ לא הוי רק קרקע ואין עליהם קרבן שבועה ונראה ובזה אתרץ גם דברי רש"י התמוהין בשבועות (ד' ל"ג) דבעי שם משביע עדי קנם מהו ובעי למפשט מהא דאם לא תבואו ותעידו שאנס איש פלוני בתי ודחי משום בושת ופגם ופרש"י פגם בתולה מאתים ובעולה מנה ע"כ וכל עובר משתומם דלמה לא פירש כדינו דפגם רואין כאלו היא שפחה נמכרת בשוק ורוצה האדון לעשות נחת רוח לעבדו ליתן לו בתולה ואך לקמן סי' ת"כ בארתי דמ"מ אם אין להנחבל שום היזק אין שמין ופטור והוכחתי שם דלא עלה ע"ד רש"י דשמין כע"ע כמ"ש הקצה"ח כאן ואך עדיין יקשה למה הוצרך רש"י לזה וכי ח"ו אישתמט לי' דשמין כנמכרת בשוק ועיין תוס' יו"ט ואמרתי דהנה התומים כ' לחלק דהחבלות היוצאין מגוף האדם דהיינו נזק דמי' לקרקע אבל כל ה' דברים דהיינו בושת זה אינו יוצא מגוף האדם לא הוקש לקרקע עיי"ש והי' קשה לרש"י דשם (ד' ל"ד) דקאמר איכא בינייהו משביע עדי קרקע ופריך לר"י דאמר עדי קרקע אף לר"א פטורין מ"ב ומשני א"ב משביע עדי קנם ועיי"ש בתוס' דסוגיית הש"ס דאי משביע עדי קנס פטורין כ"ש עדי קרקע ולכן הי' קשה לרש"י דמאי משני משום פגם הא זה יוצא מגוף האדם ואי עדי פגם חייבין כ"ש עדי קנס לכן פרש"י דחיוב הפגם הוא הפסד הכתובה כמ"ש סי' ת"כ ולכן זה אינו יוצא מגוף האדם ולא הוי כקרקע ולפ"ז גם דברי הרמב"ם מיושבים ודו"ק:
ואגב אמרתי כעת ליישב דברי רש"י ע"פ הנ"ל אם יסבור כהראב"ד דהנה מ"ש הראב"ד דתובעו למלאות החפירות והקשו דהרי א"צ למלאות רק נותן דמים ואמרתי די"ל דאף דאמת דנותן דמים מכל מקום אם התובע תבע למלאות א"כ הוא תובע קרקע ומה שמודה הנתבע במטלטלין קדמה הודאה לתביעה דמ"מ איהו קרקע קתבע ולכן פטור ולפ"ז יש לפרש דברי רש"י ג"כ דאיהו קתבע פגם דכתובה לכן לא הוי כקרקע כמ"ש בשם התומים וא"צ למ"ש בסי' ת"כ אך יש להשיב קצת וקצרתי כי לא באתי רק לעורר והמעיין יבין. ולענין בן חורין אי איתקש לקרקע עיין מ"ש בסי' ת"כ. והנה בב"ק (ד' ס"ח) דאמר ר"י גניבה בנפש תוכיח דלא הוי יאוש בעלים וחייב ואם ב"ח נמי איתקש לקרקע איכא למפרך מה לגניבה בנפש דחייב דכן אין נגזלין ולא עיינתי ג"כ בזה, ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ח באחד שסתר כותלו ש"ח וא"י כמה דפסק דהוי מחויב שבועה ואיל"מ ולכאורה הוא כדעת הראב"ד ולהש"ך דכ' דהיכי דיתקן ודאי הוי כקרקע אף להרמב"ם כ"ש דלא אתי שפיר ואולי בתלוש ולבסוף חיברו וחבירו תלשו הוי תביעת ממון או משום דתובע מה שצריך ליתן לפועלים וצ"ע:
נשמט מריש הסימן. ואם התנה לשלם הכל כפי תנאי עיין ש"ך ס"ק ד' דהיינו בקנין וכן הוא לקמן ש"א ועיין בקצה"ח ונתה"מ הקשו בהקדש למה בעי קנין והא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט עיי"ש והנה הנתה"מ עצמו כ' הרבה פעמים דלא שייך אמירה לגבוה כמסירה רק בחפץ מסוים ועיין תוס' ר"י הזקן הנדפס כעת דפוס ווילנא קידושין (ד' כ"ט) דבאינו מסוים ואף במסוים אם לא אמר הנני נותן רק אתן לא הוי כמסירה וא"כ כ"ש הכא דלא נתחייב רק כשיאבד ודאי לא הוי כמסירה ואך אף מטעם נדר נראה כיון דלא נתחייב רק אם יאבד לא הוי ג"כ נדר ועיין תוס' שם קידושין (כ"ט) דהיכי דלא רצה להרויח להקדש אין חייב מטעם נדר ונראה דה"נ כאן וצריך קנין: