אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן צג

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן צג

סימן צב

א) אלו נשבעין בטענת שמא וכו' והאפטרופסים. לקמן סי' ר"צ בדין אפטרופוס כ' וז"ל כשמינו אותו צריך לחשוב עמו דהא על טענת ברי משביעין אותו ותמה שם בסמ"ע ס"ק ג' דהא גם בטענת שמא נשבע ולמה אמר דבטענת ברי משביעין (עיין תומים כאן שהביאו) ותי' הטו"ז דשם קאי על מינהו אבי יתומים דא"צ לשבע בשמא ומ"מ צריך לחשוב עמו משום דבטענת ברי משביעין ועיינתי בעיטור שממנו מקור הדין שהביא שם ולא משמע שם כן דבתחילה הביא הברייתא דפליגו רשב"ג ות"ק אי מחשבין באחרונה וקאמר דזה תלוי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ולאבא שאול דאמר מינהו ב"ד ישבע א"צ לחשוב באחרונה כיון דישבע וכו' ואח"כ כ' אבל בתחילה ד"ה מחשבין דהא על טענת ברי משביעין לי' הלכך צריך לידע מה קיבל וא"כ ע"כ דקאי אף למ"ד דאין מחשבין באחרונה משום דנשבע מ"מ מחשבין בתחילה משום דמשביעין אותו ע"י ברי ואינו מובן ונראה לפרש כונתו דר"ל דע"כ למ"ד דאינו נשבע ומחשבין אח"כ ע"כ דהוא משום דעל טענת ברי משביעין וא"כ ודאי דגם בתחילה מחשבין דאל"כ מה יועיל החשבון אח"כ אם לא נדע מה מסרו לו ומדלא פליגו רק במחשבין לבסוף משמע דבתחילה ד"ה מחשבין וא"כ כונתו פשוט אכן הש"ע דהעתיק דבריו ע"כ לא פי' כן דהרי לא דיבר כלל מזה שיהי' זה לראי' כמובן ולכן ודאי דצ"ע ועיין שם בנתה"מ והתומים הקשה כיון דאין מחשבין בסוף למה לי חשבון בתחילה ונראה דהוא ע"פ הש"ס דב"ב (ד' ט') דאמרינן אין מחשבין עם גבאי צדקה שנאמר כי באמונה הם עושים א"ר אע"פ שיש לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר ויצירו וימנו הרי דאף שאמר דבאמונה עושים מחשבין בתחילה והטעם פשוט שיפחד אולי לא יעלה החשבון בטוב וידקדק יותר אך זה צ"ע בלא"ה למה לא יחשבו מטעם שכ' הנתה"מ דיש ענינים שצריך ש"ד והיינו שבועת שומרין ובודאי לומר דזה הוא כונת הש"ע והעיטור הוא דוחק:

ב) עד שיחשוד אותן בשתי מעין כסף. הטור הביא דרש"י ס"ל דחוץ השתי כסף בעי הודאה פרוטה ועיין ש"ך ס"ק ג' ולכאורה הי' הדבר תמי' בעיני אנה מצאו ברש"י כן דהרי רש"י קאי שם על הס"ד דבגמר' איתא והוא שיש טענה בינייהו שתי כסף (ופרש"י וזה מודה לו מקצת) ופריך הא תני ר"ח, לסיועי' לרב (דבעי שתי כסף חוץ ההודאה) ומשני אימא כפירת טענה כרב ע"כ וא"כ מה שפרש"י דמודה הוא מוכרת דהרי כן פירשו הש"ס לשון טענה דסגי שמודה קצת אף דלא נשאר שתי כסף וזה מוכרת אף להסוברין דלא בעי הודאה מ"מ בס"ד פירשו דהי' הודאה וא"כ מנא לן דבמסקנא ס"ל לרש"י דבעי הודאה וצ"ע אך כאשר חפשתי מצאתי בנמ"י חידושי שבועות שהי' להם גירסא אחרת ברש"י והי' כתוב במסקנא במה דמשני אימא כפירת טענה דבעי הודאה. ועיין שע"מ הקשה דמאי מהני הודאה הא יש לו מיגו דכ"ה דכיון דחבירו טוען שמא לא שייך אינו מעיז ונראה דלק"מ דהרי כבר כתבו דאף בהילך חייב וא"צ רק שיהא דוגמת ש"ד וא"כ אפי' כ"ה נשבע ומ"מ הוא דוגמא לש"ד. שוב מצאתי כן בתומים ס"ק ד' כמו שכתבתי:

ג) דאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה. התומים פי' משום דהוי העזה ומתרץ בזה קושיית הסמ"ע והמעיין בסמ"ע יראה דכל קושייתו הי' דלקמן סי' רצ"ו דכ' הרמ"א י"א דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואין דרך הרמ"א לכתוב מה שאין נ"מ לדינא וע"כ דקאי על דין זה דכאן וא"כ אין תי' התומים מעלה ארוכה ואך לפענ"ד לא אבין קושיית הסמ"ע דאיך יהי' נשמע משם דכאן ג"כ אמרינן מיגו והרי אף אי לא אמרינן מיגו כאן י"ל במיגו כל דהו אוקמי אדינא וע"כ כונתו של הרמ"א לענין הך דין גופא דנדע דלא אמרינן מיגו לשבועה:

ד) השולח ביד חבירו חפץ למוכרו. התומים מתרץ מה שהקשה הרשב"א גבי הן הן שליחיו הן הן עדיו וקאמר השתא דתקון רבנן היסת והרי אף קודם דתיקנו היסת הא יש כאן שבועת המשנה תי' התומים דדוקא בשלחו למכור או לקנות מורי היתרא שקנה בזול אבל בשלח מעות למלוה אין שייך מורי היתרא וכן מתרץ הרמ"ע שציין הש"ך בס"ק ו' ובזה תרצתי דברי הירושלמי המובא שם בתוס' וז"ל בד"א (דבקידושין הן עדיו) בקידשה בשטר אבל בכסף הוי כנוגע בעדות והקשו הא משמע דאיירי קודם דתיקון רבנן היסת וא"כ אף בכסף לא הוי נוגע ולפי הנ"ל ניחא דבקידושין שקידש לו אשה לא גרע משלח לקנות ואדרבה שם דהאשה מיתרצת לו להתקדש ואין הכסף עיקר ואף בחנם, רוצית ואך מגזה"כ צריך ליתן כסף א"כ ודאי מורי היתרא ואך מדלא פירשו הפוסקים כן משמע דלא ס"ל חילוק זה ואך בקושיית הרשב"א נראה בפשיטות דהא לענין המלוה שלא הוא שלחם ליכא הוראת היתר ואך מה דאמרינן שם מיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה ונגד הלוה יש להם הוראת היתר זה פשוט דאם לא יעשו שליחותו ליכא מורי היתרא כיון דהחזירו לו ובקיצור י"ל דכיון דיש להם מיגו וא"כ ל"מ לשיטת הרא"ש דהיכי דיש להם מיגו א"צ לשבע א"כ יש להם מיגו ואף לשיטת הסוברין דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה היינו רק מיגו דהעזה אבל כאן מה נ"מ בין מעיזין, נגד הלוה או המלוה וקצרתי עיין מ"ש בזה בחידושי לאה"ע סי' ל"ה דלענין לפטור עצמן אף בנתנו למלוה נאמנים ורק לענין עדות דהוי נוגעין בעי מיגו וכן באהדרינהו ללוה יש להם מיגו דנתנו למלוה ודו"ק:

ה) חלקו השותפין ויש לעיין אם אח"כ תבעו והודה בפרוטה אם יכול להשביעו. ולכאורה הי' נראה דלהסוברין דבשבועת שותפין בעינן הודאה פרוטה א"כ הי' נראה דאין שום ראי' דמחל לו בשעת חלוקה די"ל כיון דלא הודה ידע דלא יוכל להשביעו לכן לא תובעו לשבע וא"כ עתה דהודה יכול להשביעו אבל הסוברין דלא בעינן הודאה א"כ ודאי מחל לו ולא מהני מה שהודה עכשיו. ושוב מצאתי שכבר דיבר מזה השע"מ וכ' דאף הסוברין דלא בעינן הודאה מ"מ כיון דהודה אח"כ הוחזק לגנב ואדעתא דהכי לא מחל השבועה כמ"ש בסי' ע"א דבהוחזק כפרן בטל הנאמנות ע"ש וטעם זה צ"ע דבהודה מעצמו לא הוחזק כפרן עיין לעיל סי' פ"ז סעיף כ"ת ואך לפענ"ד נראה אחר העיון דאף הסוברין דבעינן הודאה מ"מ פטור דהרי כבר הקשו דאף בהודה יהא נאמן במיגו דכ"ה וכתבתי בס"ק ב' דכך הי' תקנת חכמים וא"כ לא מהני המיגו וא"כ י"ל דוקא בהודה קודם חלוקה אבל אחר שכבר חלקו ונפטר כה"ג לא תיקנו וא"כ שפיר יש לו מיגו וכן הפרישה תי' דאין כאן מיגו דדילמא לא הורה היתר על מה שהודה ולא הי' לו הוראת היתר רק על השאר א"כ י"ל כיון דכבר כפר ע"כ דהי' לו הוראת היתר אף על פרוטה זו לא נאמר דאח"כ הודה ולא הי' יכול להורות היתר לעצמו כן נלפענ"ד כדי שלא לומר חדשות שאין מבואר בפוסקים:

ו) והנתבע אומר חלקנו. מ"ש הקצה"ח דנאמן לומר תנאי הי' בינינו שאפטר משבועה וכ' הנחה"מ דליתא וכן כ' השע"מ והביא ראי' מתשו' חכמי צרפת רק קיהה בטעם הדבר ולי נראה פשוט דא"כ כ"א יאמר תנאי הי' בינינו שאפטר וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ועיין סי' פ"ז שכן כ' הטו"ז באומר מחלת לי השבועה והביא ראי' מדברי התוס':

ז) וגם א"י להשביעו היסת שכבר חלק. הסמ"ע ס"ק י"ז כ' דאף רבינו האי דמחייב היסת בש"ד היינו בתבעו שבועה שנתחייב כבר אבל הכא עדיין לא נתחייב שבועה עיי"ש וקשה לי דהא בש"ס פ' כל הנשבעין רצה לחלק כה"ג וא"ל ר"נ אטו ב"ד מחייבו שבועה מעידנא דמת לוה מחייב שבועה ויש לחלק בדוחק:

ח) ראובן שהטיל לכיס ת' דינרים והטיל שמעון מאתים וכו'. מבואר בפשיטות מדברי הש"ע דאם ידוע שנפחת ת"ק מחויב שמעון לשלם עוד חמשים מביתו ועיין תומים וכל האחרונים דהקשו דבטור ומחבר לקמן סי' קע"ו כתבו דאין השותף צריך לשלם מביתו כלל ותי' בחלוקים שונים ולפענד"נ פשוט דשם כתבו הטו"מ בלשונם השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים משמע דנשתתפו בזה שיטול זה כך וזה כך ובזה יהי' עסק השותפות ודאי יכול לומר על יותר לא ירדתי להפסיד אבל כאן דלא אמר ושמעון מאתים או ושמעון הטיל מאתים רק והטיל שמעון משמע שכך נזדמן במקרה והוא ברור למבין בלשון וא"כ בתחילה נעשו שותפין להתעסק ודאי דכל הפסד על שניהם בשוה דכי משום דחבירו הי' לו מעות ולא הי' לו לא יצטרך להפסיד וכ"ש אם ידוע אם הי' לו הי' ג"כ מטיל לשותפות ודאי אין סברא דכל ההפסד יהי' על חבירו ומעשה בא לידי בשותפין שהי' תנאי שיטיל אחד כו"כ והשני פחות מזה והריוח יחלוקו בשוה ואח"כ הוצרך מעות להעסק ולוו בהלואה מאחר והי' הפסד גדול יותר ממה שהטילו ואמרתי דאף דבעל הפחות אמרינן דאין יורד להפסיד יותר מ"מ מה שלוו נתחייבו בשוה ואף דאותו שהטיל יותר הי' לבדו בהשטר דהרי כמו שזה לא ירד להטיל יותר ה"נ חבירו הרי הי' התנאי שיטיל כו"כ והוא פשוט בעיני ורק מפני שהי' אחד שערער בזה כתבתיו עיין תומים לענין למה אינו נאמן דהרי הוי כיורד ברשות:

ט) ולא עוד אלא אם הי' זה המנה הנשאר ביד שמעון חולקין אותו. עיין סמ"ע ס"ק כ"ת דאף שהם תחת ידו אין שמעון נוטל הכל כיון דידוע שהם מהשותפות הוי כמונחים בחזקת שניהם וקשה לי דא"כ ברישא שהם ביד ראובן ג"כ נימא דיתן חצי לשמעון כיון דידוע שהם משותפות וראיתי בב"ת אחר שכ' כדברי הסמ"ע כ' אבל ראובן דיכול לשבע נוטל מה שתחת ידו בשבועה אף דידוע שהוא משל שותפות ע"כ והסברא לא הבנתי דהרי הוא בחזקת שניהם ואי מהני השבועה יועיל אף שהוא ביד שמעון ויותר הי' נראה לומר כיון דידוע דהי' לו יותר והטיל ת' אין מה שבידו בחזקת שניהם וצ"ע: י) וכן אם יצא שט"ח על לוי בשם שמעון מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי וכו' לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וישלם מביתו. עיין נתה"מ שחמה בזה דאם ידוע שהוא ממון שותפות אף לגבי לוי אינו נאמן וכו' ותירוצו דנאמן ראובן נגד שמעון במיגו דלקוח אין מובן כיון דראובן טוען שמא וגם הנתה"מ דחה זה ועיין תשו' מהר"ם אלשיך סי' נ"ד ותי' הב' אינו מובן למה ישלם שמעון מביתו ועיין בשע"מ וצ"ע ולא נפניתי:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה