אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן צב

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן צב

סימן צא

א) נקרא חשוד מי שנשבע לשקר אחד שבועת העדות. עיין תומים מה שתי' דברי התוס' דס"ל דאף בזמן, קרוב יכול לומר אישתלי עיי"ש והנה התומים הביא קושיא בשם בה"ז בכריתות, (ד' י"ב) דאמר מודה ר"מ (אף דאית לי' עדים מחייבין אותו קרבן באכלת חלב) לחכמים באומר לא ידעתי לך עדות דפטור דיכול לומר לא נתכונתי לעדות וקשה בלא"ה הא יכול לומר אישתלי ואיך מחייבין אותו קרבן ונראה דהנה כבר כ' הנתה"מ דכל היכי דנשבע היפך האמת לא אמרינן אישתלי ורק בשבועת העדות דשבועתו הוא שאינו יודע ואם באמת שכת נשבע אמת לכן אמרינן דשכח וא"כ כאן דנשבע לא ידעתי וזה היפך האמת לכן לא אמרינן דשכח ואך עדיין יש לעיין בזה דהרי מה שאומר בלשון ידעתי אין זה נ"מ לתובע דהרי העיקר הוא מה שאינו יודע עכשיו וא"כ תופסת הלשון שאמר לא ידעתי בלא"ה אינו מביאו לידי קרבן אכן נראה דהש"ס לא איירי כלל בענין שבועת עדות רק בשבועת ביטוי והראי' מדנקט לשון לא ידעתי וזה הלשון אמר ג"כ בשבועות (ד' כ' ) לענין שבועת ביטוי ובכל פ' שבועת העדות נקט לשון אין אנו יודעין וע"כ דאיירי בשבועת ביטוי וכן התוס' שם דהקשו איך עדים מחייבין אותו קרבן הא חייב חטאות אין ממשכנין אותו ותי' דשם לא ניחא לי' בכפרה אבל באומר לא אכלתי וסובר דאינו חייב ממשכנין וקשה מאי יעשו בדברי אביי דהרי בשבועת העדות ע"כ החיוב קרבן במזיד הוא וא"כ מאי אשמעינן אביי דמודה ר"מ הא בלא"ה אין ממשכנין בשבועת העדות וע"כ דאיירי בביטוי (אמת כי בדברי התוס' יש לעיין דבב"ק שם משמע דלאו מטעם דלא ניחא לי' בכפרה אין ממשכנין רק מטעם דמסתמא הוא עצמו לא ישהה כפרתו וכבר כ' הרמב"ן הביאו המ"מ ה' מעשה הקרבנות דבעבר ג' רגלים ממשכנין וכן כתבו התוס' בראה"ש ד' ו') ואך לפ"ז יקשה לשיטת שאר הפוסקים דס"ל דאף בשבועת העדית בזמן קרוב א"י לומר שכחתי א"כ למה נקט אביי לא ידעתי דהוא שבועת ביטוי ולמה לא נקט אין אני יודע דהוא שבועת העדות ואך נראה דלא הי' יכול כלל לומר מודה ר"מ בשבועת עדות ובאמת קשה לי להמפורשים דאיירי בשבועת העדות קשה דהא חכמים דפטרו באכלת חלב הוא משום דיכול לומר מזיד הייתי וא"כ בשבועת העדות דאף מזיד חייב וא"כ אף לחכמים לולי הטעם דיכול לומר לא נתכונתי לעדות היו עדים מחייבין אותו קרבן וא"כ מאי שייך כאן מודה ר"מ וגם להיפך נראה דלא הי' יכול לומר דפטור משום דיכול לומר שכחתי דהרי כל טעמו דר"מ דמשום דאכל שוגג סובר דלא אכל לכן העדים מחייבין אותו אבל בעדות אם נחלה דשכח א"כ באמת נשבע ואם אמת דידע יהי' מזיד הרי חייב לכ"ע לכן נקט בשבועת ביטוי ושפיר משכחת דחייב בשוגג כגון שהי' שוגג על הקרבן ודוק כי קצרתי. וארוחנא גם בזה ליישב קושיית התומים דהקשה דהרמב"ם פסק כרבנן דעדים אין מחייבין קרבן דיכול לומר מזיד הייתי ומ"מ העתיק גם הדין בשפחה תרופה דפטור דהוא משום טעם אחר דהא מזיד חייב ורק משום דיכול לומר לא גמרתי ביאתי וכן בנזיר העתיק ג"כ משום דהוא מטעם לא עמדתי בטומאה רק טבלתי וא"כ למה לא העתיק הדין דלא ידעתי לך עדות דהוא ג"כ מטעם לא נתכונתי ולפי מ"ש דאיירי בשבועת ביטוי ניחא דהרי שם לחכמים בלא"ה יכול לומר מזיד הייתי ולא צריך לדברי חכמים טעם דלא נתכונתי דלדידהו יכולין לומר הטעם דמזיד הייתי כמו באכלת תלב ודו"ק. והנה השע"מ הקשה בגמר' דאמר לא נתכונתי לעדות והרי א"צ כונה בעדות וכ' כיון דלא נתכוין שכת וכבר נדחה זו לפי מה שכתבתי ואך נראה דכונת הש"ס לא נתכונתי היינו לא ראיתי כמו בכתובות פ"ב דאפי' דיירי בחצר אחד לא ראינו אינו ראי' והיינו כיון דלא נתכוין לא נתן לב לראות ודו"ק. והנה בקושיית המפורשים דהא יכול לומר דשכח נראה לפי מה דאמרו הפוסקים דאם מודה בעצמו שהוא חשוד נאמן נגד עצמו יש לפרש גם בזה והמשנה קמ"ל דאף בשבועת העדות נעשה חשוד ומשכחת בהודה מעצמו ויש לתרץ גם דברי התוס' הנ"ל ע"פ זה:

ב) אבל בשבועה דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא נעשה חשוד. זה הוא שיטת רש"י והתומים הקשה דלשיטת רש"י בשבועת העדות במושבע מפי אחרים דאף בשתק ולא השיב כלום חייב וזה הוי ג"כ שבועה דלהבא דהרי הי' יכול להעיד וא"כ בגמר' דפריך למה לא חשיב במשנה שבועת ביטוי דנעשה חשוד ומשני משום דלא פסיקא לי' משום דלא משכחת להבא והרי גם שבועת העדות לא פסיקא ולמה קתני לה עיי"ש ואגב חורפי' לא עיין בסוגיא והש"ס לא מתרץ כלל משום דלא פסיקא לי' רק דשבועת ביטוי דלשעבר הוא בכלל שבועת שוא לכן לא חשבי' ואדרבה הרוחנו בזה דלא תקשה לשיטת רש"י לזה לא משני באמת משום דלא פסיקא ולפי הנ"ל ניחא דהרי חשיב שבועת העדות אף דלא פסיקא לכן הוצרך לתירוץ אחר ולשיטת התוס' דבשבועת העדות צריכין לענות אין אנו יודעין א"כ פסיקא לי' ואך בשבועת ביטוי ג"כ בכל ענין פסול לכן לא מצי לתרץ כן ודו"ק:

ג) בשבועה דלהבא. עיין שע"מ הביא דברי כנה"ג דכיון דיש פלוגתא ופסול מספק מ"מ אם צריך לשבע אין מוציאין ממון ממנו דיכול לומר קים לי והשע"מ השיג דכאן בלא"ה כיון דפשע נעשה חשוד אף מספק ושכנגדו נשבע ונוטל ורק בדין דשנים אומרים כשר ושנים אומרין פסול כ' דתלוי בדין בלא הו"ל למידע אי מחויב שבועה ואיל"מ עיי"ש ולפענ"ד לפי מ"ש בסי' ע"ב וסי' פ"ט דכל היכי דאין משביעין אותו גרע ואין גובה אף בשבועה דרבנן וא"כ ודאי ל"ד לאיל"מ בלא הו"ל למידע עיי"ש כי קצרתי אכן יש לחלק בין שם לכאן דשם בכתיבה דהוא ליטול וכן בשכיר כן הי' תקנת חז"ל וא"כ צ"ע דאולי אין לחלוק על כנה"ג:

ד) ספק מלוה ישנה. מה שהקשה התומים מקידושין עיין מ"ש בזה בסי' קכ"ו ואגב ראיתי דבר תימה בתומים שכתב לתרץ הקושיא שהקשו גבי הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע יהא נאמן במיגו דכ"ה והקשו דילמא יש לו מלוה ישנה על מקצת ותי' התומים דיש לו מיגו למחול כל מלוה שיש לו כמ"ש הנ"י ע"כ ובמחכ"ח טעות פלטה קולמוסו דהרי אנן אמרינן דכופר מפני מלוה ישנה ואם ימחול איך יכפור:

ה) מי שנתחייב ש"ד והוא חשוד. הנתה"מ וכן השע"מ לעיל סי' פ"ט הקשו דלפי מה שפירשו בדברי רבה דלכן אין מוב"מ נאמן במיגו דכ"ה דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה א"כ בחשוד דהוי לאפטורי מממון להימן במיגו דכ"ה (לשיטת הר"י שכתבתי בסי' פ"ט דהעזה במודה במקצת לכ"ה הוי העזה גדולה ניחא) ותירצו דהממון מכת השבועה אתי ור"ל דהוא אין חייב רק שבועה ורק ממילא נתחייב בממון וסברא זו קלושה מאוד וגם קשה לי דהרי הרא"ש ס"ל דהיכי דהוי מחויב שבועה ואיל"מ לא אמרינן עד מסייע פוטר משום דאין ע"א קם לממון והרי הממון מחמת השבועה קאתי וא"כ מה התם דהנתבע מוחזק מיקרי ממון גמור ולא אמרינן דלא עדיף משבועה דאתי מיני' כ"ש כאן לאוקמי ביד המוחזק וקצת י"ל לפי מה שכתבו קצת פוסקים דלא אמרינן מיגו מממון זה לממון אחר ורק לאפטורי משבועה מהני עיין תומים כללי מיגו סי' קל"ו י"ל להרא"ש דכאן דהוי לממון בלא"ה לא הוי מיגו ודוחק גם בס' דברי אמת מצאתי קושיא הנ"ל ולא תי' כלום: ו) ואם שניהם חשודים וכו' וי"א דיחלוקו. הוא דפסקו כר"נ דאמרינן עבד ר"נ עובדא דיחלוקו והקשו על הרי"ף דפסק דמשלם כמ"ש המחבר והרי קיי"ל כר"נ בדינא ונראה קצת ומקודם ניישב קושיית התוס' שם ואעתיק קצת הנה שם במשנה בהיו שניהם חשודים ר"מ אומר חזרה שבועה למקומה ר"י אומר יחלוקו ובדברי ר"מ דאמר חזרה שבועה למקומה פליגו רו"ש ור' אמי דרב ושמואל סברי חזרה שבועה לסיני ופטור ור"א אמר חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאין יל"מ ואיתא שם דאמר ר"נ אם איתא לדרו"ש איתא ואי ליתא ליתא ופריך הש"ס אלמא מספקא לי' והא עבד ר"נ עובדא יחלוקו וכו' ואח"כ איתא שם א"ל רבא לר"נ הלכתא מאי (אי כר' מאיר או כר' יוסי) א"ל לא ידענא והקשו מתוס' דהרי בסמוך אמר עבד ר"נ עובדא דיחלוקו ואי דמעיקרא מספקא לי' ואח"כ פשיט לי' דא"כ מאי פריך הש"ס לעיל אלמא מספקא לי' והא עבד ר"נ עובדא דילמא הא דאמר אם איתא לדרו"ש הי' קודם דמפשט לי' עיי"ש. ונראה ליישב קושיית התוס' בדרך נכון ופשוט דאף דאמר ר"נ עבד עובדא דיחלוקו י"ל דהוא דמשום דמספקא לי' אי כר"מ אי כר"י ולכן מספק לא רצה להוציא מיד המוחזק ולכן פסק כר"י דיחלוקו דהרי אף ר"י דמיקל על הנתבע צריך לשלם חצי א"כ הדין דיחלוקו אכן כ"ז אם הפירוש בדברי ר"מ כר"א דחזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ הכל א"כ מספק פסק כר"י דיחלוקו אבל אם הפירוש כרו"ש דחזרה שבועה לסיני ופטור וא"כ אי מספקא לי' הי' לו לומר דפטור וא"כ שפיר פריך הש"ס ומי מספקא לי' והא מדעבד עובדא דיחלוקו ע"כ דפשוט לי' דליתא לרו"ש רק כר"א ודו"ק כי תה"ל שחנני בדבר נכון (ולפ"ז נשמע דאף בס"ס אין מוציאין ממון ועיין ש"ך ס"ס צ"א בסופו) ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף דאף דבכ"מ קיי"ל כר"נ בדיני כיון דהא דפסק ר"נ עובדא דיחלוקו הוא רק מחמת ספק אין ספיקו דר"נ מוציא מידי ודאי דר"א ודו"ק:

ז) הי' החשוד שומר וטוען שאבד הפקדון ושכנגדו א"י לשבע וליטול. זה מדברי הרמב"ם ופשוט בדבריו כיון דאינו נשבע אינו נוטל וראיתי בב"ת שכ' בטעמו דסובר כאידך שנוי' דהתוס' ב"מ דלכן בחשוד לא אמרינן מתוך שאיל"מ דהרי הוא רוצה לשבע אם נניחנו עיי"ש וכונתו דתיקנו שישבע כנגדו ויטול אבל מהדין החשוד פטור לכן באין כנגדו יכול לשבע פטור ובעיני ודאי אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם דהרי ס"ל בשניהם חשודים חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ ואם מהדין החשוד פטור הי' לו עכ"ש לומר יחלוקו גם מכל הפוסקים משמע דלא ס"ל כתי' של התוס' וגם התוס' עצמם נראה דאין כונתם דהחשוד פטור מהדין דא"כ הי' הדין בשניהם חשודים דפטור וע"כ צ"ל דלא כתבו רק כיון דרוצה לשבע מחייב עכ"פ שכנגדו לשבע (או דתי' הזה אתי אליבא דרו"ש ואליבא דר"מ דחזרה שבועה לסיני רק ז"א דא"כ איך יחלקו בין חשוד למתוך שאי"ל ורו"ש לעולם פטרו) אך טעמו של הרמב"ם י"ל בפשוט דהרי ס"ל בכל הנשבעין ונוטלין אף היכי דמדינא נוטלין בלא שבועה כמו בסעיף שאח"ז בשטר ג"כ אם א"י לשבע אינו נוטל וה"ה הכא כיון שתקנו חכמים דשכנגדו נשבע באי"ל אינו נוטל, ורק בשניהם חשודים הולכין אחר הדין או כן תקנו וק"ל ואך המחבר דלקמן בשער הביא שני דיעות די"א אם אין יכול לשבע נוטל בלא שבועה למה סתם כאן והי' לו להביא אף כאן דעת הרמ"ה דבשומר חשוד נוטל בעה"ב אף דאינו נשבע בעה"ב וצ"ל דכאן דטוען שמא נראה לו יותר דאין להוציא בשמא לכן לא הביא רק דעת הרמב"ם. עוד ראיתי שם בב"ת דכ' דהרמ"ה ור"י סברו דבחשוד ג"כ הדין מתוך שאיל"מ ורק שכנגדו נשבע דא"כ לא שבקת חיי לחשוד כתי' הראשון של התוס' והא דסברו דבשומר חייב משום דאיהו דאפסיד אנפשי' דלא הי' לו לקבל לשמור ע"כ ונראה דהא דכ' דאיהו אפסיד אנפשי' הוא יתור לשון והי' יכול לומר בקיצור כיון דמדינא חייב ואך שכנגדו צריך לשבע אם יכול אבל באינו יכול לא תקנו ועוד דהא כאן לא שייך לא שבקית חיי דאדרבה אם יפטור לעולם יכפור הפקדון ולא שבקית חיי לכשנגדו ולמה יעשו תקנה לחשוד ולא לשכנגדו וגם לפי דבפקדון דאפסיד אנפשי' לא תקנו שבועה א"כ אף בטוען בעה"ב ברי לא יצטרך לשבע וז"א וע"כ דרק יתור לשון הוא:

ועיין תומים הקשה להסוברים דמדינא החשוד משלם אף בלא שבועה שכנגדו כמו בכל מתוך שאיל"מ א"כ מאי פריך בשבועות (ד' ל"ב) לאביי דאמר הכל מודים במשביע ע"א להעיד על החשוד דחייב קרבן ופריך הש"ס מי יימר דמשתבע והקשה התומים דילמא אביי ס"ל כר"פ דהיכי דמדאורייתא חזי כמו משחק בקוביא דאמר כיון דמדאוריי' חזי חייב קרבן שבועה וה"נ הרי מדאורייתא אין צריך שכנגדו לשבע והוא קושיית הרשב"א ונראה דהנה קשה על אביי דאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד דחייב דלאו גורם לממון הוא רק ממון גמור והא מבואר בירושלמי הביאוהו כל המפורשים דבקיבל ע"א כשנים מ"מ אינו חייב קרבן כיון דעדותו אינו מחייב וה"נ הא אין ע"א קם לממון ורק הוא מחייב שבועה וממילא חייב לשלם וא"כ השבועה גורם ולא עדותו וא"כ אין זה רק כגורם (אמת לפי מ"ש הרא"ש דהיכי דמחויב מתוך שאי"ל אין עד מסייע פוטר י"ל דמיד הוי ממון אכן כל האחרונים הסכימו להרמב"ן דהעד פוטר וגם הרא"ש נראה דאינו סובר דהעד בא לממון דא"כ מצינו ע"א קם לממון רק כונתו דהוי כנגמר הדין שחייב לכן עד המסייע אינו קם לממון אבל כאן ודאי עיקר מה שמחייב הוא השבועה ואך כבר כתבתי הרבה פעמים כיון דע"א מחויב להעיד וכשכופר הרי נשבע לשקר ורק התורה מיעטה היכי דאין מפסיד ממון פטור מקרבן וכאן כיון דעכ"פ בא לשבועה וע"י השבועה יתחייב ממון וא"כ הוי הפסד ממון ע"י שאין מעיד ול"ד להך דירושלמי דאין זה שמקבלין אותו מכלל עדות והוא רק התחייבות בעלמא אבל כאן דיש הפסד ממון אף דבא ממילא הפסד מיקרי ולפ"ז מיושב קושיית הרשב"א והתומים ושפיר פריך מי יימר דמשתבעת דהרי העד עצמו אינו מחייב ממון רק שבועה מה תאמר הרי בא ע"י עדותו הפסד בזה אמרינן מי יימר דמשתבעת ויהי' הפסד ודו"ק כי נכון הוא. עיין סי' כ"ת כתבתי דמהש"ס נמי מוכח כירושלמי:

ובחי' לש"ס כתבתי לאותה דיעה הסוברת דחשוד מדינא פטור פירשו באמת מי יימר דמשתבעת משום דמדאורייתא פטור ואי מדרבנן חייב מי יימר דמשתבע ובזה תרצתי השיטה שהביא הר"ן דאף במתוך שאיל"מ צריך שכנגדו לשבע והביא דהרשב"א דחה זה דא"כ למה לא פריך על אביי דאמר הכל מודים בנסכא דר"א כמו דפריך בחשוד מי יימר דמשתבע ואך תרצתי ע"פ הנ"ל דבנסכא דר"א לא הי' יכול להקשות דדילמא כר"פ ס"ל כיון דמדאורייתא חייב שוב העד חייב קרבן אבל בחשוד דמדינא פטור רק מתקנה שפיר פריך מי יימר דמשתבעת והארכתי בזה ואך יען כי אינו אלא לפלפולא קצרתי כאן ועיין בחידושי לאה"ע סי' ק' בזה:

ח) לפיכך אם בעל הפקדון אמר בפני שלח בו יד. הש"ך ס"ק י"ב מתרץ שיטתו דכ' בסי' ע"ב דאם בעה"ב טוען ברי אין בו שבועת השומרין וכ' דאף דטוען ברי ששלח בו יד או פשע מ"מ שמא אכלו וצריך השומר לשבע שלא אכלו וא"י לשבע לכן בעל הפקדון נשבע שפשע או שלח בו יד ונוטל והנתה"מ כ' דאין מובן דהרי אינו מוטל על השומר רק שבועה שלא אכלו וע"ז אין בעה"ב יכול לשבע ומתרץ כיון דצריך לשבע שלא אכלו וממילא נתחייב לשבע ע"י גלגול שלא פשע ושלא שלח בו יד ואי"ל לכן נשבע שכנגדו ולא זכיתי להבין דהרי מבואר בסי' ע"ה דיעה הא' בסתם דלא אמרינן בשבועה הבאה ע"י גלגול מתוך שאיל"מ וא"כ דלענין השבועה שלא אכלו לא אמרינן שכנגדו נשבע דהרי א"י ורק מה שנתחייב ע"י גלגול והרי בגלגול לא אמרינן מתוך שאיל"מ וה"נ בחשוד למה ישלם עי"ז וביותר קשה דהרי אף הסוברים דאף בגלגול אמרינן מתוך כתבו שם הסמ"ע והש"ך דלא אמרו רק היכי דיכול לשבע על עיקר השבועה אבל היכי דמשלם עיקר השבועה לא שייך גלגול דהרי אין כאן שבועה וה"נ בחשוד דפטור מכל וכל איך שייך גלגול ולכן דברי הנתה"מ שגבו ממני ונראה עיקר כהקצה"ח דהש"ע סובר דשבועת השומרין הוא אף בברי. עוד הביא הש"ך דברי הטור דכ' אם טוען שלח בו יד או אכלו וגם שם קשה דהרי אין שבועת השומרין בברי ומתרץ בדוחק גם הקצה"ח תמה עליו ולא זכיתי להבין דהרי הטור לא כתב שטוען ששלח יד ופשע ואכלו רק טוען ששלח יד או טוען שאכלו וא"כ הש"ך לפי שיטתו הי' יכול לתרץ דברי הטור כמו שתירץ דברי המחבר דבטוען ששלח יד הרי צריך השומר לשבע שלא אכלו וכשטוען שאכלו הרי צריך לשבע שלא שלח יד וגם הרי הטור לא כ' דפשע וא"כ לעולם צריך לשבע שלא פשע ולק"מ וצ"ע לפרש דברי הש"ך:

ט) וי"א כיון שהשטר מקוים בידו. עיין ש"ך ס"ק י"ד ועיין בסי' פ"ב דהש"ך מחלק לשיטת הש"ע בין כתובה לשט"ח ומ"ש שכן דעת רש"י היינו דלרש"י אף בכתובה נוטלת ועיין מ"ש בזה שם ובסי' פ"ז:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה