אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן צא

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן צא

סימן צ

א) בעה"ב שאמר לחנוני חן לפועלי סלע. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק א' דה"ה באמר תן לבני צריך החנוני לשבע ואף דאין משלם רק תשלום אחד והמחבר בסעיף ב' כ' דבאינו משלם רק תשלום א' אין צריך לשבע התם משום דאין מפסיד כלום אבל כאן אף תשלום אחד אינו מחויב ע"כ והשע"מ הקשה דא"כ מאי הקשה לקמן הר"י אבן פלאט במתו פועלים וחנוני תובע דנוטל בלא שבועה מהוציא הוצאות על נכסי אשתו וממכיר כליו דישבע כמה הוציא והוצרך לתרץ דחזקה שליח עושה שליחותו הא מעיקרא לק"מ דשם במוציא הוצאות אם לא הוציא אף תשלום זה אינו מחויב עיי"ש ונראה דלק"מ דלכאורה אין מובן דמה לנו בזה דבעה"ב אינו מפסיד וכי משום דמחו הפועלים הריוח הוא לחנוני והרי אם לא נתן אין מגיע לו ודחי ממש לתן לבני ומה להחנוני בזה שהפועלים עשו אצל בעה"ב אך כונת הש"ך ע"כ צ"ל דכיון דכבר כ' הר"י אבן פלאט דחזקה שליח עושה שליחותו ומחויב מדינא אף להחנוני והי' מהדין דלעולם יטול בלא שבועה אך כיון דבעה"ב מפסיד דצריך ליתן לפועלים דין הוא שישבע והיכי דא"צ ליתן לפועלים דאין מפסיד נוטל בלא שבועה כפי הדין ובזה כ' הש"ך דתן לבני כיון דאם לא נתן מיקרי ג"כ הפסד לכן צריך לשבע וזה פשוט אבל קודם שמתרץ הר"י אבן פלאט חזקה שליח עושה שליחותו ומ"מ קס"ד דבתשלום אחד אין צריך לשבע אף דזה מיקרי ג"כ הפסד דאם לא נתן אינו מגיע לו שפיר הקשה ממוציא הוצאות ודו"ק. והי' לי מקום ספק באם אין הבן כאן דאין מכחיש להחנוני והוא לבדו תובע לכאורה לדעת המחבר בתשלום אחד דא"צ לשבע הוא משום דאין בעה"ב מפסיד וכאן הרי כ' הש"ך דמקרי הפסד כיון דלא הי' חייב כלום א"כ אף באין מכחיש צריך לשבע ואך לפמ"ש דאף באין מפסיד אין מהדין לשלם רק משום דנתחייב מן הדין לשלם וא"כ ה"נ כיון דאין הבן מכחיש חייב ליתן לו שוב לא מיקרי הפסד וא"צ לשבע לדעת המחבר:

ב) שניהם נשבעין. הש"ך ס"ק ג' כ' דאף בחנוני עכו"ם צריך הפועל לשבע והקצה"ח השיג ע"ז דכיון דעכו"ם חשוד ואינו נוטל וא"צ רק תשלום אחד אין הפועל צריך לשבע ואף להדיעה דחנוני חשוד נוטל בלא שבועה הוא רק מטעם חזקה דעשה שליחותו וזה אין שייך בעכו"ם דאין חזקה דאינו משנה בשליחות ע"כ. והנה אפשר לפרש כונת הש"ך דאיירי בעכו"ם אלם ומוכרת הבעה"ב ליתן לו שוב ראיתי שכן פירש הנחה"מ ואך לפענ"ד נראה דודאי אף בחנוני חשוד אין הפועלים נוטלין רק בשבועה ולא אמרינן דהיכי דאין משלם רק תשלום א' נוטלין בלא שבועה רק היכי דמדינא אינו משלם כגון שאין הפועלים כאן ואין תובעין דמתו וכה"ג אבל כאן דהחנוני עומד וצוח שכבר נטלו הפועלים ממנו א"כ ל"מ לשיטת המחבר דס"ל דבמתו פועלים נוטל בלא שבועה וה"נ כ"ז שאין הפועלים נשבעין יאמר החנוני דלא יטלו וממילא יטול הוא בלא שבועה אף דהוא חשוד ובע"כ צריכין הם לשבע ואף דכ' הש"ך דהחנוני נשבע תחילה היינו כששניהם נשבעין ספיקו דפועלים עדיף דעבדי גבי' אבל ודאי מוטל עליהם שבועה אף שעדיין לא נשבע החנוני דהא כ' הסמ"ע ס"ק ד' דאין יכול לעכב עד שיבוא השני אבל מ"מ לא יעלה על הדעת דאם אין החנוני כאן שיטלו בלא שבועה לפי שעדיין לא נשבע אך אף לדעת הרמ"א דבמתו פועלים צריך ג"כ החנוני לשבע היינו דאין לו נאמנות בלא שבועה אבל לא דנאמר דאין טענתו טענה ופשוט בעיני דאם אין הפועלים נשבעין הדין דיהא המעות מונח עד שיבוא אלי' אף דהוא חשוד ומה שכ' הקצה"ח דבעכו"ם אין שייך חזקה שליח עושה שליחותו לפי ענ"ד נראה דעיקר הדבר לאו משום חזקה הוא דהא כבר תמה התומים דאין זה חזקה רק באיסור וגם שם רק לחומרא ואני אוסיף דהרי חזינן בסי' פ"ט דאף ביש עדים ששכרו צריך ג"כ עדים שעשה מלאכה אף דבש"ס אין נזכר מזה ולא אמרו דא"צ עדים מטעם חזקה וע"כ דאין זה חזקה והתומים דחה דברי הר"י אבן פלאט דכ' דיש לחנוני חזקה דעשה שליחותו ואך לי נראה כונתו דר"ל כיון דציוה לו ליתן א"כ סמך עליו שיעשה וחייב עצמו בזה (ומ"ש הר"י אבן פלאט דל"ד להוציא הוצאות דכאן חזקה וכו' כבר כתבתי בס"ק א' דעיקר כונתו דחייב מדינא וכיון דאין מפסיד א"צ לשבע) וא"כ חזקה זו שייך אף בעכו"םרק התומים כ' דמנ"ל דעשו תקנה נגד עכו"ם מ"מ ודאי דאין לחלוק עי"ז על הרשב"א שהביא הש"ך ובפרט להוציא ממון נגד סברת הש"ך ודו"ק כי זה ברור:

ג) או שמתו פועלים וכו' שהרי אין בעה"ב משלם אלא תשלום אחד. הש"ך ס"ק י' כ' דאף במתו פועלים יורשין גובין דהוי א"י אם פרעתי ופי' דברי הש"ע כגון שאין כאן יורשים עיי"ש ובעיני הדבר תימה דאי איירי בגר או כמ"ש הנתה"מ דבעה"ב הוא עצמו היורש א"כ מה יועיל זה דאינו משלם רק תשלום אחד והרי כבר כ' הש"ך ס"ק א' דהיכי דאינו מחויב כלל אף תשלום א' הוי הפסד ואך אף אם נחליט כמ"ש הש"ך דמחויב ליתן ליורשיו של פועל נראה דהיינו בבאין לתבוע ובענין שיש קצת דררא דממונא דהיינו שמת בקרוב לקבלת שכירתו אבל באין היורשים לפנינו לתבוע למה יש לנו לחוש שלא נתן וחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואם לא הי' נותן מסתמא הי' בא מיד לתבוע וא"כ יש לפרש דברי המחבר כפשוטו דאין היורשין תובעין אך התומים השיג על הש"ך וכ' דאף אם היורשין טוענין אמר לנו אבא שלא נפרע אין זה טענת ברי שיוכלו לגבות אך הש"ך כבר כ' דטענת בעה"ב הוי א"י אם פרעתיך ולק"מ קושיית התומים ואך הנתה"מ כ' שבעה"ב יודע שאין מחויב רק תשלום א' זה מיקרי טענת ברי כמ"ש גבי ב' שהפקידו אצל אחד ועיי"ש ואף שאין זה דומה לשם דהא התם הדין דיהא מונח וכאן ודאי צריך ליתן לפועל ורק הנתה"מ כ' זה לדוגמא לומר דאפשר דאף ברי כזה מהני שלא נטעון להם והנה לפענ"ד י"ל כן דהיינו אתר שנשבע כבר החנוני אבל קודם שנשבע ודאי דאין סברא דיהי' נתשב טענת ברי ובכה"ג לא כ' המחבר דאין החנוני נשבע כן הי' נראה לכאורה. שוב ראיתי בשע"מ כ' וז"ל דטענת בעה"ב נחשב קצת כטענת ברי כיון דאין מחויב רק לאחד ואם הי' הדין שמחויב להם הי' החנוני צריך לשבע כיון דמפסיד וכיון דנוטל בלא שבועה ע"כ דאין היורשים גובין עיי"ש ותימה בעיני כי עשה מן הסיבה מסובב ואדרבה הי' לנו לומר שיטלו היורשים והחנוני לא יטול רק בשבועה ועכ"פ נראה דאין היורשים מפסידים רק ע"י שבועת החנוני ודברי הש"ע כבר פרשתי וא"כ אין מהש"ע ראי' וצ"ע:

ד) וי"א. עיין ש"ך ס"ק י"ב העלה דעיקר כהרמב"ם דהיכי דפועלים אין תובעין נוטל החנוני בלא שבועה וכ' הש"ך דלא הוי כא"י אם נתחייבתי דמוקמינן ממונא בחזקתי' כיון דתשלום אחד מחויב בודאי ודבריו צ"ע לפי מ"ש ס"ק י' דאיירי באין להפועלים יורשין והוא בעצמו היורש א"כ אף תשלום אחד אינו חייב ושפיר הוי כא"י אם נתחייבתי ואך כבר פרשתי בס"ק הקודם באופן אחר וק"ל. ומ"ש הש"ך בשם מהר"י בן פלאט דיש חזקה שלית עושה שליחותו נגד חזקת ממון וא"כ ברי עדיף כבר הבאתי בס"ק ב' דהתומים השיג עליו דאין זה חזקה ופרשתי דעיקר כונתו דציוה לו ליתן ונתחייב בזה ואך מה שדימה זה להא דמשארסתני נאנסתי צ"ע דשם יש חזקה ממש ואפשר לומר דר"ל דכאן לולי הפועלים דהוי נגדם כא"י אם פרעתי אין כאן חזקת ממון כיון דמחויב תשלום אחד ורק משום דהפועלים מגרעין חזקתו ע"ז אמר כיון דחזקה שלית וכו' והוי כמו זרק לו חובו דלא הוי א"י אם פרעתיך עיין קצה"ח סי' ע"ה ושוב הוי גם לענין התנוני כמחויב תשלום אחד דאין כאן חזקת ממון. ומ"ש הש"ך ראי' מב"מ דכ"א יכול לתובעו מהדין ולא כמ"ש הרמב"ן דהוא רק טעם התקנה הקשו עליו דהרי בפ' כל הנשבעין לא תשיב רק אותן דמדינא אין נוטלין עיין תומים י"ל קצת דודאי הא דשניהם נוטלין אין מהדין רק הדין יהא מונח לפי מ"ש דהוי כזרק חובו דאף בפועלים אין זה כא"י אם פרעתי ולפ"ז י"ל אף להר"י ו' פלאט הוא רק טעם דתקנתא ודו"ק:

ה) בד"א בחנוני המקיף. הש"ך ס"ח ט"ו הביא בשם הב"ח דאם בשעת שכירות הפועלים המתום אצל החנוני ונתרצו לפרע מהחנוני אין להם על בעה"ב כלום והסכים עמו הש"ך והתומים השיג עליו דאף דאין יכולין לחזור ולומר רצונינו לפרע מן הבעה"ב היינו כשהחנוני פורע אבל כאן יאמרו כיון דאין החנוני פורע לנו אתה חייב עיי"ש ולפענ"ד סברת הב"ח והש"ך נראה דהנה הסמ"ע ס"ק י"א כ' דאף דהנמחה יכול לחזור אף במעמ"ש מ"מ כיון דהחנוני אומר דפרע שוב א"י לתבוע מבעה"ב וכן כ' העיטור רק הש"ך ס"ק י"ת השיג דהטו"מ ע"כ לא ס"ל כן. והנה סברת העיטור והסמ"ע נראה דהוא משום דהרי בב"מ אמרו דהפועלים יכולין לומר לבעה"ב אנו עבידנא עבידתא גבך מאי אית לנו גבי חנוני לכן חייב להם אבל בהמתום במעמ"ש ונתרצו יכול בעה"ב לומר הרי אתם גרמתם במה שנתרציתם לקבל ממנו ועי"כ אני מוכרח לשלם לו ואם לא הייתם מקבלים הייתי פורע בעצמי ולא הי' מגיע לי הפסד אכן כונת החולקים נראה דהוא כיון דיכולים שניהם לחזור קודם שפרע א"כ לא מהני ההמחאה והוי כלא הומחה ולא גרמו לו הפועלים הפסד רק הוא גרם לעצמו וכ"ז ניחא היכי דהומתום אח"כ אבל אם בתחילת השכירות היו מוטלים על החנוני ונתרצו וא"כ ודאי על ידם מוכרח בעה"ב לשלם לחנוני שוב אין לפועל על בעה"ב כן נראה הסברא ועדיין יש לעיין בזה:

י) וי"א שגם זו שבועת היסת. הש"ך ס"ק כ"א תמה בזה כיון דהמחבר פסק לקמן כהרי"ף דבשלח למלוה ע"י שלית נשבע המלוה בנק"ח למה הביא כאן דיעה זו והתומים תי' דרק בשליח דיכול לומר החזרתי ללוה מיקרי טענתו טענת ברי ולכן צריך המלוה לשבע אבל כאן דאמר תן לפועלי ותני כזכי ואין יכול להחזיר לבעה"ב והוי נוגע גמור לא הוי טענת החנוני כטענת ברי לכן א"צ הפועלים לשבע בנק"ח ע"כ. והנה קצת קשה דא"כ אף היסת לא ישבעו ויש ליישב ודו"ק אכן זה קשה דהרי תן לא הוי כזכי רק היכי דבשעה שמסר בידו המעות אמר תן אבל כאן במעמ"ש משמע שכבר הי' המעות ביד החנוני ובכה"ג לא הוי תן כזכי ובתי' לאה"ע ה' חליצה כתבתי דמהטו"ז משמע דגם בשעה שמסר לידו שייך מעמ"ש אך לא משמע כן בפוסקים לקמן סי' קכ"ו ועיין מ"ש שם בזה:

ז) מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו נשבע כמה הוציא. הש"ך ס"ק כ"ג כ' לחלק בין הך לסרבן דצריך דוקא עדים דהכא הא הימני' והנה ביורד שלא ברשות בסי' שע"ה דידו עה"ת ומהימן בשבועה צ"ל כיון דיש שבת שיעור שתובע הוי ג"כ כמוציא ברשות לענין שיהי' נאמן בשבועה ועיין תשו' הרמ"א סי' פ"ו דהיכי דאין ידוע כלל אם הוציא אינו נאמן ובזה מיושב מה שהקשה התומים על הר"ן בס"ק ז' דהר"ן כ' דבמוציא הוצאות מדינא נוטל בלא שבועה והקשה דמ"ש מחנוני דמדינא אינו נוטל כלל דהוי א"י אם נתחייבתי ולפי דברי הרמ"א ניחא דשם עכ"פ ידעינן דהוציא ואין להקשות על הרמ"א מרועה דנאמן דהציל ברועים ומקלות דצריך בעה"ב לחזור לו מה שהוציא דהתם הוי ג"כ כיורד ברשות ומיקרי הימני' בשעה שמסר לידו לרעות גם איכא דעת שכינה ועיין בשע"מ וקצרתי ביען כי אין כאן מקומו להאריך ועיין לקמן ס"ק ט' מ"ש:

ח) ואם מודה בנ' נשבע שבועת התורה. הש"ך ס"ק כ"ז הביא דברי בעה"ת דכ' כיון דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי לכן חייב בעה"ב לשבע והש"ך תמה דמה ענין דד"ג לכאן והקצה"ח פירש דברי בעה"ת דאיירי באופן דאף אם מודה בעה"ב אין החנוני נוטל אלא בשבועה ומ"מ ס"ל דאם בעה"ב כופר צריך לשבע משום דכל הטעם דהסוברים דבעה"ב א"צ לשבע הוא משום דיכול לומר מי יימר דמשתבעת ומבואר בפ' שבועת העדות דמי יימר דמשתבעת הוי כגורם לממון והבעה"ת לשיטתו דפוסח כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי לכן בעה"ב חייב לשבע עיי"ש. והנה בקצה"ח ס"ק שאח"ז וכן הנתה"מ פירשו דברי הר"ן שכ' דמי יימר דמשתבעת היינו אף אם צויתיך ליתן איני מחויב לשלם לך כ"ז שלא תשבע א"כ למה אשבע בחנם ולפ"ז אף אם גורם לממון כממון מ"מ א"צ לשבע ועיין מ"ש סי' פ"ז ועוד למה כ' הר"ן דאפי' היסת אין נשבעין דהרי בגורם לממון עכ"פ היסת בעי וע"כ כמ"ש דהוי שבועה בחנם וגם לפי דעתי אין דומה להך דפ' שבועת העדות דשם אין העדים חייבין קרבן רק באם יתחייב הנתבע מיד אבל כאן הרי החנוני מוכן לשבע ועיין מ"ש לקמן עוד ואך לכאורה הי' נראה לפרש דברי בעה"ת דלכן צריך לשבע דלפי דברי בעה"ב דלא ציוהו ליתן אז נוטלין הפועלים בלא שבועה לכן תובע את בעה"ב שגרם לו הפסד דאם הי' מודה שציוהו ליתן הי' הפועלים צריכין לשבע ומי יימר דמשתבעו ובפרט דלפי דבריו שכבר נתן להם ודאי דלא היו נשבעין לשקר וא"כ הוי גורם לממון והבעה"ת דס"ל גורם לממון כממון חייב לשבע והר"ן דסובר לאו כממון דמי אין זה הפסד במה שנתן להפועלים בלא שבועה ובפרט דהר"ן סובר דחנוני מדינא אינו נוטל ולכן התנוני צריך לשבע תחילה ואם לא ישבע נוטלין פועלים בלא שבועה לכן לא הוי רק גורם אכן המחבר דס"ל דאף החנוני נוטל מדינא וכ' הקצה"ח ס"ק ב' דלשיטתו אין התנוני נשבע תחילה ואף שדבריו צ"ע דלעולם הפועלים עדיפי מחיוב החנוני אבל מ"מ עכ"פ גם הפועלים אין דינן ליטול רק בשבועה וא"כ הפסידו ואך בודאי ג"ז צ"ע דשם העדים יודעין דהלוה חייב א"כ שפיר הוי גורם לממון אבל כאן יכול בעה"ב לומר מי יודע אך האמת אתך וא"כ אף גורם לא הוי ותימה על הקצה"ח דבסוף דבריו כ' סברא זו ובתחילה כשפי' דברי בעה"ת לא דחה בזה פרושו ויש עוד להאריך בזה ועיין בהגהות א"ב סי' פ"ז וצ"ע:

ט) אם לא נתן בעה"ב לחנוני קצבה וכו' החנוני נאמן לומר כו"כ נתתי בלא שבועה. הסמ"ע ס"ק כ"ב כ' בשם מהרש"ל דאף להסוברין דבחנוני לבדו תובע מ"מ צריך לשבע כאן ידוע שנתן ואכתי קשה מ"ש ממוציא הוצאות על נכסי חבירו דג"כ ידוע שהוציא ומ"מ צריך לשבע כ' הש"ך ס"ק כ"ט דשא"ה כמ"ש הטור כיון שאמר תן כל מה שצריכין כקצץ דמי ע"כ ולא אבין דגם בשדה צריך להוציא כפי מה שצריך להשדה והטור לא כ' דהוי כקצץ רק במה שכ' דחזקה שלית עושה שליחותו והוקשה לו דהא לא קצץ לו כמה יתן ומה עשה שליחותו שייך ע"ז כ' דהוי כציוה תן כך וכך כיון דציוה ליתן כל מה שצריך הוי כקצץ ועשאו שליח על כל מה שצריכין. שוב מצאתי שכן הקשה התומים ונראה דכונת מהרש"ל לפרש דאיירי שלא נתן להם יותר מכדי שכרן המגיע להם ולכן א"צ לשבע וזה שכ' דאף להסוברין דהחנוני אף בתובע לבדו צריך לשבע מ"מ כאן דידוע שהוציא א"צ לשבע וזה ודאי נכון בפשוט דהא כבר ידוע מ"ש הר"ן דאף במוציא הוצאות מדינא א"צ לשבע וכאן ג"כ דידוע שהוציא א"צ לשבע ואף דשם תקנו שישבע היינו משום דאין הוצאותיו ידועין וכבר כ' הש"ך בס"ק א' דהיכי דאינו מחויב אף תשלום אחד הוי הפסד אבל כאן דלא נתן יותר מהמגיע להן ואין בעה"ב מפסיד א"צ שבועה דידוע שנתן אף דאין ידוע אם נתן הכל ודוק כי הוא נכון. ובזה מובן דברי הרמ"א דאם אמר שנתן יותר משכרן צריך לשבע וא"כ יש לפרש דברי הרמ"א מ"ש וי"א דאף אם הפועלים כאן היינו אף במודים שנתן להם כל כך מ"מ צריך לשבע ומיושב לשון אף שכ' שהש"ך בס"ק למ"ד כ' דאינו מדוקדק גם למה כ' לשון י"א ולפמ"ש קאמר די"א דאף דמודים מ"מ לא מהני עדותן שיטול בלא שבועה ובזה אפשר דיש לפרש דברי הטור שכ' דחזקה שליח עושה שליחותו והקשו עליו מה צריך לטעם חזקה גם מה טעם הוא לפוטרו משבועה ולפי הנ"ל י"ל דאף דידוע שנתן קצת לא יחויב שנתן הכל ע"ז אמר מסתמא כיון דאמר כל מה שצריכין חזקה שנתן הכל והפועלים קבלו ממנו כך ואף דאולי לא כונתי האמת בדבריהם וגם הש"ך לא כ' כן בס"ק למ"ד מ"מ לדינא אפשר דכונתי להאמת וכן מורים דברי התומים לדינא:

י) קטן ששכר פועלים וכו' ולהרמב"ם הפועלים נשבעין ונוטלין אבל לא החנוני. הקצה"ח ס"ק ט' הקשה כיון דאין חנוני נוטל למה צריכין הפועלים לשבע עיי"ש והנה י"ל כיון דמ"מ, החנוני מכחישן צריכין לשבע עיין מ"ש ס"ק ב' אך מ"מ לכאורה כיון דכ' הרמב"ם דהחנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו ע"פ הקטן לא הוי כתובע כלל כיון דאין להקטן הנאה ואך נראה דגם מה שנתן החנוני מיקרי הנאה לקטן ואך מה שא"צ הקטן להחזיר לו נראה דמצינו כה"ג בב"ב (ד' ת') דר"פ רמא כריא חדתא איתמי א"ל ר"ש ודילמא לא מדויל א"ל אי לא מדויל מהדרנא נהלייהו והרי מותר בנכסי יתומים לחוב ע"מ לזכות וע"כ דאין זה זכות גמור וא"כ איך לקח מהם ע"כ דהוי הנאה שלהם ומ"מ אי לא מדויל צריך להחזיר וה"נ אף דגם נתינת החנוני מיקרי הנאה מ"מ אי, לא מהני להו שצריכין אח"כ ליתן לפועלים אזלא הנאתן וא"כ מה שלא נתחייבו ליתן לפועלים הוי הנאה ומחויבים לשלם לו וא"כ ע"כ צריכין לשבע ואין נפטרים ממנו רק ע"י שבועתן שנוטלין מהם ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה