אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן פט

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן פט

סימן פח

א) השכיר. הש"ך ס"ק א' הביא דברי המרדכי דיש מחלוקת בין הפוסקים אם השכיר יכול להפוך השבועה על בעה"ב לומר השבע והפטר דר"י מיגש כ' דיכול להפוך ומהר"ם כ' דאין יכול להפך וכו' והש"ך השיג ע"ז דודאי אף הר"י מיגש סובר דאין יכול להפך דהנתבע יאמר את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך בתקנת חכמים השבע וטול ולא קאמר הר"י מיגש רק דיכול להפוך על היסת מטעם אי אפשי בתקנת חכמים ובזה ודאי אין חולק עליו עיי"ש. והנה אף כי מהנראה שדברי הש"ך נכונים בכונת הר"י מיגש והרי המרדכי עצמו כ' ונראה טעמו דכל האומר אי אפשי וכו' אף דיש לדחוק בדברי המרדכי דלהפך אותה השבועה ג"כ שייך אי אפשי דהרי אמרו בש"ס שקלוהו רבנן שבועה מבעה"ב ושדיוהו אשכיר וכמ"ש התוס' שם ד"ה עקרוהו דעל בעה"ב שייכא טפי אך מ"מ נראה דהמרדכי סובר שם דאין חילוק בין שבועה זו להיסת דבשניהם בעי נק"ח לכן כ' סתם דסובר דיכול להפך אכן מ"ש הש"ך דאין חולק ע"ז ולפענ"ד נראה דמהר"ם במרדכי חולק אף על זה וס"ל דאין יכול להפך אף היסת ולא מטעם אי ניחא לך בתקנת חכמים השבע רק כיון דבעה"ב טרוד בפועליו ומהר"ם סובר כמ"ש התוס' שם בד"ה א"ה לשקול בלא שבועה דכתבו דרבנן תשבו אותו לודאי שוכח וא"כ אינו יכול להפוך ומ"ש דהכא לאו לטובת השכיר נתקנה ר"ל כמו שאמרו בש"ס א"ה נשקול בלא שבועה ומשני להפיס דעתו של בעה"ב וא"כ לאו לטובתו הוא דמן הדין הי' נוטל בלא שבועה כיון דבעה"ב טרוד וא"כ אין יכול להפוך וזה מוכרת בדברי מהר"ם דהרי כ' אמנם, אם השכיר אומר השבע לי שאינך יודע צריך בעה"ב לשבע משמע דוקא שישבע שאינו יודע יכול להפך אבל לשבע בברי שפרע אינו יכול להפך אף היסת וזה תימה על הש"ך שכ' שאינו חולק ע"ז והרי מבואר כמ"ש ודו"ק:

אכן הר"י מיגש סובר דאינו ודאי דשכח וכן נראה מדברי הרמב"ם שכ' בפ' י"א מה' שכירות וז"ל בעה"ב טרוד בפועליו והשכיר אליו הוא נושא נפשו וכו' הרכיב שני הטעמים הנאמר בש"ס וס"ל דלא חזר הש"ס מטעם כדי חייו שאמרו בתחילה וצריך שני הטעמים וכמ"ש כן הרבה מקדמונים ונראה דהיו מוכרחים לפרש כן משום דאמרו אח"כ בש"ס דהיכי דיש לו מיגו דלא שכרתיך נאמן משמע דאין זה ודאי דשכח ונראה עוד דמפרשי דהא דאמרו משום כדי חייו הוא רק משום חשש טרוד של בעה"ב ושמא לא פרע לו אבל אם לא הי' טרוד הי' די שישבע ולא ניחוש לכדי חייו דאין אנו חושדין אותו שישבע לשקר וא"כ כשפרע הרי יש לו לחייו וזה שאמרו בש"ס ומשום כדי חייו נקנסינהו לבעה"ב והיינו שהרי ודאי פרע וע"ז אמר דטרוד בפועליו וא"כ אף דרבנן לא חששו שמא ישבע לשקר ורק משום דפעמים משכחת שמחמת אונסו ישבע ולא יהי' להשכיר כדי חייו תקנו שישבע השכיר ודו"ק ולפ"ז ודאי להרמב"ם הנכון כמ"ש הש"ך דיכול להפך על היסת ואי"ה יתבאר עוד לפנינו בזה אי הוי כודאי שכח:

עוד כ' הש"ך בס"ק א' שם דאם טוען בעה"ב א"י אם פרעתיך פשיטא דנוטל השכיר בלא שבועה וכן הוא בטור דקמ"ל דלא תימא כיון דחשבוהו רבנן לטרוד א"כ הוי לא הו"ל למידע ויצטרך לעולם השכיר לשבע ודברי הב"ח דחוקים עיי"ש ואם נאמר דבאמת זה הוי כלא הו"ל למידע צריך לומר דאתא הטור לאפוקי מהך דיעה הסוברת דבלא הו"ל למידע אף בא"י אם פרעתיך פטור קמ"ל ומ"מ לדינא פשוט דלכ"ע נוטל השכיר בלא שביעה ואף להסוברים דבלא הו"ל למידע פטור ואף דכתבתי לעיל סי' ע"ב דהוי כלא הוי לי' למידע היינו בטוען ברי ואנו חושבין דשכח א"כ לא גרע אבל בטוען שמא פשוט דחייב:מה שצידד בשע"מ בעבר זמנו דיש חזקה דאינו עובר בב"ת אולי גם בטוען א"י אם פרעתיך פטור לא נהירא ופשוט דחייב:

ב) אפי' הי' שכרו פרוטה. זה מדברי הרמב"ם שכ' פ' י"א מה' שכירות וז"ל אפי' לא יטעון רק פרוטה אינו נוטל אלא בשבועה ותמהו עליו דבה' טוען כ' דכל הנשבעין ונוטלין צריכין כפירת שתי כסף ועיין ש"ך ס"ק ב' ותירוצו סתום והתומים והנתה"מ פירשו דאם הי' שכרו יותר מב' כסף צריך שיכפור שתי כסף אבל אם אין שכרו שתי כסף אז נשבע אף על פרוטה וטעמו כמ"ש הראב"ד שם בה' טוען דמה יעשה העני הזה שהשכיר עצמו בפרוטה ע"כ והמעיין יראה שדבריהם רחוקים דאם שכרו שתי כסף ופרוטה וכבר קיבל שתי פרוטות אז לא ישבע על השאר ויטול ולא שייך בו כדי חייו ומה יעשה העני ואם הי' שכרו שתי כסף פחות פרוטה וקיבל הכל חוץ מפרוטה נאמן לשבע וליטול וגם מי נתן דברי חכמים לשעורין ועליך ע"כ לומר או דתקנו בשכיר אף על פרוטה או לא וגם יותר פלא דעיקר הקושיא לא תירצו כלל דהא בה' שכירות כ' דאף שאר נשבעין ונוטלין אפי' לא יטעון אלא פרוטה לא יטול אלא בשבועה אף דאין שייך בהם וכי ילך בפחי נפש אך גם מה שהבינו בסברת הראב"ד כפשוטו דמה יעשה העני הזה עד שפירשו כן בדעת הרמב"ם לחלק בין שכרו הרבה או מעט לא נהירא כלל לומר דכונתו להקשות על הרמב"ם דכי ילך בפחי נפש כפשט לשונו דכי הראב"ד למראה עיניו ישפוט לרמס בדין ואם בכל השבועות צריך שתי כסף מה לנו בזה דילך בפחי נפש אך כונת הראב"ד הוא כמ"ש הר"ן דאין שום סברא להצריך כאן שתי כסף דבשלמא בנשבע ונפטר כיון שאין כופר שתי כסף פטרה אותו התורה מהשבועה אבל מה שייך כן בשכיר וכי משום דשכרו פחות לא יטול וילך בפחי נפש והרי הוא מוכן לשבע ואם אינו דבר חשוב מהראוי שיטול בלא שבועה וזה סברא אמתיית ונכונה וכן מורה סוף לשון הראב"ד פ"ג מטוען שכ' והראי' שהביא הרמב"ם מהנשבעין בטענת ספק שצריך ב' כסף אינו דומה ששם נשבע להפטר ואך נראה דהרמב"ם סובר דעיקר השבועה הי' על בעה"ב כמ"ש התוס' שהבאתי בס"ק הקודם ואבאר עוד אי"ה לקמן ורק משום דטרוד עקרוהו לשבועה ממנו וכן י"ל בכל הנשבעין ונוטלין דוק ותשכח ולכן קאמר כיון דאין כאן כפירת ב' כסף ואין כאן שבועה על בעה"ב ממילא דלא נהפכה על השכיר וזה גם כונתו בה' שכירות שכתב בלשון שלילה אף דאינו רק פרוטה אינו נוטל אלא בשבועה ור"ל דס"ד כסברת הר"ן דיטול בלא שבועה וא"כ בעיקר הקושיא הנ"ל י"ל כמ"ש הכ"מ דאין כונת הרמב"ם שיטול אף בפרוטה משבועה קמ"ל דלא יטול ומה שסיים אלא בשבועה דמשמע דבשבועה עכ"פ נוטל כמו שדחה הש"ך דברי הכ"מ י"ל דמשכחת דהיינו ביש לו עוד תביעה ליטול כגון שחבלו ג"כ ואז נוטל בשבועה אבל עיקר דבריו לאפוקי דלא תימא דא"צ לשבע כיון דאין שבועה פחות מב' כסף ודו"ק. ושוב מצאתי בשע"מ שמתרץ דברי הב"י שפי' דברי הרמב"ם דמשכחת ע"י גלגול וחמה עליו הב"ת וכ' השע"מ דמשכחת ביש על הנתבע שבועה ומגלגל עליו פרוטה של שכירות וממילא כיון דצריך לשבע נשבע התובע וצ"ע אם שייך גלגול כזה שאח"כ ישבע הוא ואכן קרוב דבריו למ"ש דעיקר צריך שיהי' על הנתבע שבועה ודו"ק:

ג) אפי' הי' השכיר תובע את הקטן ה"ז נשבע ונוטל. בספרי הרמב"ם שלפנינו הגירסא אפי' הי' השכיר קטן נשבע ונוטל ויען כי תמהו איך מוסרין שבועה לקטן לכן הגיהו כמו שהוא בש"ע והנה הי' נראה קצת ליישב הגירסא דר"ל דממתינין עד שיגדיל וישבע וקמ"ל בזה דכאן לא בעינן נתינה ג"כ בגדלות כמו במודה במקצת אך פשוט דהי' להפוסקים דוחק לפרש כן אך כעת ראיתי בשע"מ דעל מ"ש הרמ"א דהי' השכיר קטן נשבע בעה"ב כ' השע"מ דאחר שיגדיל הקטן ישבע ויטול ומה שצריך עכשיו בעה"ב לשבע הוא רק משום דאינו נותן לו מיד ויש בזה הדין דסי' ע"ג דאם יש הכחשה ביניהם בזמן וה"נ כיון דאינו נותן מיד צריך לשבע והשע"מ הולך בזה לשיטתו בכמה מקומות דכ' בסי' ע"ג דאם המורשה תובע והוא מהפך השבועה שהתובע יבוא צריך הנתבע לשבע על מה שמעכב המעות וכבר השגתי עליו בכל המקומות דאין הדין כן ויש ראיות לנגדו ואין להאריך:

ד) הי' השכיר קטן או עבד או חשוד נשבע בעה"ב. התומים ס"ק ד' הביא דברי הח"ץ דעבד כשר משביעין אותו והקשה עליו דבירושלמי איתא שבועת העדות נוהג בעבדים ושטרות וקרקעות ופריך וכי ב"ד מוסרין שבועה לחשוד ולפי דברי המ"צ מאי פריך דילמא איירי בעבד כשר ע"כ ולדעתי כל המפורשים טעו בדברי הירושלמי וכבר תמה התומים דהא שם העדים אין חשודים ואיירי בתובעו עבד או שטר ואין הבנה כלל לפירכתו וכי נותנין שבועה לחשוד גם בל"ז יש הרבה תמיהות לפי הבנת התומים ואין להאריך ורק מוכרח אני להעתיק דברי הירושלמי והוא בפ' שבועת הדיינים על משנה דאין נשבעין על עבדים ושטרות וקרקעות וקאמר שם עבר ונשבע ר' יוחנן אמר מביא קרבן על השבועה ר' לעזיר אומר אין מביא קרבן כן השיב ר"י לר' לעזיר לא אם אמרת בשבועת העדות שנוהגת בעבדים ושטרות וקרקע תאמר בשבועת הפקדון שאין נוהגת בעבדים וכו' ושבועת העדות לאו בב"ד וב"ד מוסרין שבועה לחשוד אלא בעבר ונשבע ואת אמרת מביא קרבן וכאן עבר ונשבע מביא קרבן ע"כ. והנה המפרש פני משה כ' דלא מצא ברייתא זו דלא אם אמרת ולי נראה דאם הי' ברייתא הי' פריך מינה בפ' שבועת העדות במה דיליף פקדון מעדות במושבע מפי אחרים וגם בש"ס דילן משמע דשוה שבועת העדות לשבועת הפקדון גם בפלוגתא דר"י ור' לעזיר מפרש דאיירי בשבועת ביטוי דאל"כ הביא ר"י אח"כ סתירה לדבריו ויען כי דבריו דחוקים ויש להשיב הרבה לכן לא רציתי. להאריך בהם ואך עיקר הנראה בפירושו של הירושלמי ומקודם אבאר במה דכל המפרשים טעו בתיבת לחשוד דסברו דהוא בשוריק ובאמת פשוט דהוא בחולם כאשר אבאר וזה דפליגו ר"י ור' לעזר הוא אי חייב קרבן שבועת הפקדון בקרקע ומצינו פלוגתא זו בש"ס דידן פ' שבועת הפקדון רק דהוא להיפך דר"י סבר דפטור ור' אלעזר סבר דחייב ומצינו כעין זה הרבה פעמים וגם בש"ס דידן סובר דר"א סובר דנשבעין על הקרקעות ושם פשוט דתרווייהו סברו דאין נשבעין ומ"מ סובר ר"י דבעבר ונשבע חייב קרבן שבועה ור' לעזר ס"ל כיון דאין בו שבועה בב"ד אין בו קרבן וזה דפריך ר"י לר' לעזר א"כ בכ"מ דמדמה פקדון לעדות יפרוך מה לשבועת העדות שכן חייב שבועה בקרקע ואין לומר דאף בעדות אין נשבעין על קרקעות בזה אין לומר כן דמאי נ"מ בין מטלטלין לקרקע דהא אף במטלטלין אין ב"ד משביעין את העדים וזה דקאמר וכי ב"ד מוסרין שבועה לחשוד אותם ולהשביעם שלא יאמרו שקר וע"כ דבעבר ונשבע מביא קרבן וה"נ קפץ ונשבע מביא קרבן וזה נראה ברור בכונת הירושלמי ואין זה ענין לנידון שבכאן ולדברי המ"צ ודו"ק:

ה) בד"א כשיש עדים ששכרו. התומים כ' דאם הי' עדים בשעת שכירות אף דאינן לפנינו מ"מ נשבע השכיר עיי"ש טעמו ואין נראה דהא רב ששת פריך שם על מימרא זו דרב דאמר דוקא בשכרו בעדים פריך מברייתא דתניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל אבל אמר שתים קצצת לי וכו' הממע"ה מדסיפא בראי' הוי רישא בלא ראי' ולדברי התומים דבשכרו בעדים א"צ להביא העדים א"כ מאי פריך דסיפא בראי' ע"כ דצריך אבל כאן הא א"צ להביא העדיםוע"כ דגם

כאן צריך להביאן ועיין נתה"מ חונק ג"כ על התומים:

ו) כשיש עדים ששכרו ושעשה עמו מלאכה. התומים כ' בשם הר"ן דאם מחולקים בקציצה ובעה"ב אומר שקצץ פחות ממה שדרך לשכור פועלים אין בעה"ב נאמן ע"כ וחפשתי ולא מצאתי דבר בר"ן ולא אדע טעם לחלק למה בעה"ב אינו נאמן ששכרו בפחות והשכיר נאמן ששכרו ביותר ואולי כונתו למ"ש הר"ן גבי א"ה אפי' קצץ נמי דכ' בשלמא אי הטעם משום כדי חייו בקציצה לא שייך כדי חייו דשכירות פועלים ידוע ומסתמא אין מחולקים רק במעט עיי"ש נראה כונתו פשוט כיון דסתמא אין חילוק גדול ביניהם לא תקנו בזה שישבע אף אם פעמים מחולקים בסך גדול ועיין שע"מ כ' ביותר הא דבעי עדים ששכרו ולא סגי בראו שעשה מלאכה דהא אף יורד שלא ברשות חייב בעה"ב לשלם לו וכ' דאם אין עדים ששכרו נאמן שבחנם עשה עמו ובזה נראה דמיושב גם קושיית התומים דהקשה בתוס' ד"ה קציצה דהקשו דלוקי הא דתניא דבעה"ב נאמן דאיירי בשכרו שלא בעדים ותירצו דכאן אין שייך מיגו כמו כל מודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכ"ה והקשה התומים דלוקי דיש עדים שעשה מלאכה דחייב לשלם עכ"פ פחות שבשכירות ושוב לא יהי' כופר הכל ולפענד"נ דודאי דוחק לפרש דהא דאמר אחת קצצתי הוא פחות שבשכירות דהלשון משמע דאף בטוען שקצץ לו פחות מ"מ נאמן ודו"ק אך זה נראה דאם יש עדים ואין יודעין כמה קצץ ובעה"ב אומר שפרע מקצת אף דיש לו מיגו דלא קצץ יותר ממה שהודה מ"מ הוי מיגו נגד מנהג אם הדרך לקצוץ שתים:

ז) ושעשה עמו מלאכה. כבר הבאתי בס"ק הקודם דהקשו למה לי עדים ששכרו ועיין מ"ש שם בשם השע"מ והקצה"ח כ' דאם אין עדים רק על עשיית מלאכה לא עשו תקנת שכיר כיון דלא שכרו והתומים כ' דאפשר דגם התוס' ס"ל כן עיי"ש אכן בר"ן בסוף דברי רב שרירא גאון שהביא הש"ך ס"ק ו' שכתב וזה לשונו דרוב פעמים יוכל לברר שעשה עמו מלאכה משמע דבראו שעשה עמו סגי וכן מצאתי בפ"י בב"מ שכ' בפשיטות דמדברי הר"ן משמע דעדים שעשה עמו סגי ואף בעשה בלא דעתו עשו תקנת שכיר ולי נראה דאף אם נאמר דבירד שלא ברשות לא עשו תקנה מ"מ אם יודעין שעשה מלאכה אף באין עדים ששכרו לא שייך מיגו דהא הקשו התוס' וכל המפרשים דלמה נאמן במיגו הא הוי מיגו בדדמי כיון דטרוד בפועליו ותי' דמ"מ יותר יטעון לא שכרתיך כדי שיאמינו לו וע"כ דברי לו שפרע אבל בראו שעשה מלאכה דאין לו רק מיגו שירד שלא ברשות ולא עשו תקנה אין זה מיגו דבזה הא לא שייך דיאמינו לו יותר ולא יחשדוהו בטרוד וא"כ הוי מיגו בדדמי לכן דברי הקצה"ח ודאי צ"ע לדינא ואך הא קשיא בדברי רב שרירא הנ"ל הרי יש לו מיגו דעשה בחנם כמ"ש השע"מ ולפי מ"ש הש"ך סי' ע"ה, דמתנה לאו טענה מעליא הוא ואינו נאמן אלא במיגו אתי שפיר והשע"מ שם הביא דיש מחלוקת בזה: ח) אבל אם לא היו שם עדים. הש"ך ס"ק ה' כ' דבע"א ששכרו א"צ בעה"ב רק לשבע היסת כ"כ הרמב"ם והטור והקשה הא בטענת המיגו יצטרך לשבע שבועת התורה נגד העד ותי' דכיון דאינו רק תקנה במיגו כל דהו אוקמוהו אדינא והנתה"מ כ' דיש לו מיגו דאי בעי אמר עשית עמי בלא שכירות ופרעתיך ומ"מ נראה כהש"ך דהא משמע מלשון הש"ע דאף שעשה עמו מלאכה בעי שני עדים ובזה ודאי יקשה ביש רק ע"א למה סגי בהיסת וע"כ צ"ל כתי' הש"ך: ט) ואם הודה במקצת ישבע שבועת התורה. הסמ"ע ס"ק ט' הביא דעת ר"י דבמודה במקצת אף דאין עדים ששכרו אינו נאמן במיגו דהוי מיגו דהעזה כמו כל מודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכ"ה והקשו עליו דהא לאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה כמו בעיזי דאכלו חושלי והי' נראה לתרץ ע"פ דברי הרשב"א המובא בקצה"ח סי' פ"ב דלכן אמרינן מיגו דהעזה דכל שאתה חושדו בגזלן מעיז ג"כ ולפ"ז י"ל דבעה"ב דרק מחמת שטרוד אינו נאמן אינו מעיז ואך כאשר עיינתי בזה נראה דהר"י מחלק בין העזה ממודה במקצת לכ"ה בין שאר מיגו דהעזה דאל"כ בלא"ה קשה על הר"י דכ' דלא אמרינן מיגו והרי אף בטוען לא שכרתיך הוי העזה כמו שכתבו כל הקדמונים דלכן פריך רבא לרמי ב"ח שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה היינו כיון דאמרת מיגו דלא שכרתיך אף דהוי העזה שבועת השומרין נמי נימא מיגו ואף דקצת יש ליישב זה אכן בלא"ה הוא מוכרח דהתוס' שם בד"ה מתוך שיכול לומר להד"ם כתבו וז"ל ואין לומר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן אההוא דנאנסו מתוך שיכול לומר אההוא דהודה להד"ם דא"כ תקשה לי' מכל מודה במקצת אלא ודאי התם לא שייך מיגו דאין אדם מעיז ע"כ ושם בסוף דבריהם כתבו אע"ג דאין זה מיגו טוב דאין אדם מעיז לומר להד"ם אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו וכו' מ"מ פריך לרב"ח ע"כ ודבריהם תמוהים דסותרין עצמן תכ"ד דהרי כתבו דלא רצה להקשות ממודה במקצת לרב"ח מטעם דהוי מיגו דמעיז וע"כ דסברו דלכפור מה שמודה הוי העזה יותר מכל מיגו דהעזה וזה שכתבו בלשונם דנאנסו אין מיגו טוב ור"ל אבל מ"מ מיגו הוי לענין לאפטורי מממון ושם כתבו דלא שייך מיגו וזה ברור ולפ"ז אף דבעיזי דאכלי חושלי אמרינן מיגו בממון אבל במודה במקצת לא אמרינן מיגו כלל וזה נראה ברור לכל מעיין בסוגיא שם: י) הודה במקצת ישבע שבועת התורה. והנה האחרונים הקשו לשיטה זו דאף במודה במקצת נאמן בעה"ב במיגו דלא שכרתיך דהרי בב"ב (ד' מ"ה) בברייתא דאומן אומר שתים קצצתי דקאמר אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרו אלא דליכא עדים והקשו התוס' ואי בליכא עדים אמאי קתני רישא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל הא יש לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך ותי' ר"י דבמודה במקצת לא אמרינן מיגו וא"כ המחבר דסובר דאף במב"מ אמרינן מיגו הדרא קושיית התוס' לדוכתי'. וליישב זה נפרש קודם קושיית התוס' דהא לכאורה מה הקשו הא הש"ס לא קאמר רק דאין עדים ששכרו דאל"כ ודאי יודעין הקציצה אבל ודאי שפיר משכחת דהיו עדים שעשה עמו מלאכה ועכ"פ מחויב לשלם כיורד שלא ברשות אך כבר הבאתי בס"ק ח' בשם השע"מ דבירד שלא ברשות בעה"ב נאמן ולפ"ז יהי' קושיית התוס' כיון דאם מחולקים בעה"ב והשכיר אם ירד ברשות בעה"ב נאמן וא"כ קשה יהא בעה"ב נאמן במיגו דלא שכרו ואינו מגיע לו רק אחת או שפרע קצח ואינו מגיע לו רק אחת ולתרץ זה נציע הסוגיא בקיצור דרבה שם סובר דאומן אף שראו בידו נאמן לטעון לקוח אם לא מסר בעדים ואין זה כדברים העשוין להשאיל ואביי פליג וס"ל דבראו הכלי בידו שוב אינו נאמן דסתם אומן נותנין לו לתקן והוי כדברים העשוין להשאיל וע"ז פריך רבא לאביי מהא דאומן אומר שתים קצצתי לי דכ"ז שהטלית ביד אומן נאמן וע"כ דהיינו במיגו דלקוח וע"כ איירי כה"ג דיש עדי ראיה וליכא עדי מסירה וקשה לאביי ע"כ תוכן הסוגיא ולפ"ז ל"ק מה שהקשו התוס': בנתנה לו בזמנו אמאי נשבע ונוטל יהא נאמן במיגו דירד שלא ברשות דהרי אביי ס"ל דסתם אומן נותנין לו לתקן וא"כ לא מהימן בעה"ב ג"כ דירד שלא ברשות ושפיר מוקי רבא אליבא דאביי דליכא עדים שמסר לו ומ"מ לק"מ קושיית התוס' אך קשה לרבא עצמו דס"ל כרבה דאומן נאמן בלא עדים ומוקי בלא עדים אמאי בזמנו נשבע האומן הא יש לו מיגו דלא שכרתיך ורבה לא ס"ל דסתם אומן נותנין לו לתקן כן תורף הקושיא על הש"ע: וליישב זה וגם לתרץ הרבה קושיות אשר קשה שם בסוגיא דמוקשה הוא מתחילה ועד סוף צריך להרחיב הדיבור ולתרץ גם דברי הרי"ף התמוהים מה שתמהו עליו כל הקדמונים דהנה הרי"ף כ' דלמסקנא קיי"ל כאביי דאף בלא מסרו לו בעדים אין האומן נאמן ואף דליכא גם עדי ראיה אינו נאמן האומן דחזקה דכל אומן נותנין לו לתקן והוי מיגו במקום חזקה ותמהו עליו דהא אביי משני התם דליכא עדי ראיה לכן אומן נאמן והוא קושיא עצומה. וליישב זה נראה ויבואר דאדרבה משם ראי' להרי"ף דהנה קשה במה דפריך שם רבא בהא דקתני כ"ז שהטלית ביד אומן המע"ה ה"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרו ולמה לא פריך לאביי בפשיטות למה מהימן דכיון דסבר דאף בליכא עדים אין האומן נאמן כ"ש באיכא עדים דבשלמא לרבא איירי בליכא עדים אבל לאביי קשה במאי מוקים לה וכבר הקשו כן התוס' גם הקשו וכי לא משכחת דלא ידעו העדים הקציצה או שכחו גם קשה וכי לא ידע רבא דיש לתרץ דליכא עדי ראיה כמו שתי' אביי גם קשה שם דאביי מתרץ לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה ולמה לא משני בקיצור דליכא עדי ראיה ואי דאם איכא עדים שמסר נחזי מאי קאמרו זה כבר מתרץ רבא דהרי קושיא זו נחזי לאו לאביי קשה וכבר הרגיש הנתה"מ בכ"ז ונראה דלכאורה קשה דמאי פריך רבא אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן לומר ב' קצצת לי וקשה לאביי דאמר דאומן אינו נאמן לטעון לקוח וקשה דמאי מדמי בטען שתים קצצת לטוען לקוח דהרי כבר כ' הר"ן דלכן בטלית ביד אומן א"צ האומן לשבע משום דאף בנתנה לו הא דצריך לשבע הוא רק להפיס דעתו של בעה"ב ולכן כשהוא מוחזק א"צ לשבע דמפויס ועומד הוא וה"נ נאמר אף דאינו נאמן לטעון לקוח מ"מ שתים קצצת לי נאמן כיון דאף בנתנה לו נאמן בשבועה באם הוא מוחזק נאמן ואך נראה דלק"מ דכ"ז דנאמן אף בלא שבועה משום דמוחזק היינו אם יש לו מיגו ונאמן לטעון לקוח אף שבועה א"צ אבל לאביי דלא מהני חזקתו ואף דיש לו מיגו וא"כ לא הוי כמוחזק כלל ס"ל לרבא דלא שייך מפויס ועומד דלשקול בלא שבועה ואך הרי מצינו להפוסקים וכן פסק הש"ך סי' ע"ב דאם יש עדים שבא לידו בתורת משכון אך אין יודעין כמה הלוה עליו נאמן המלוה בשבועה כמה הלוה אף דאינו נאמן לטעון לקוח משום דיש דררא דממונא דיודעין דבתורת משכון בא לידו. וע"פ הקדמה זו נתחיל לפרש הסוגיא דהכי פריך רבא אי דאיכא עדים שמסר בידו לתקן נחזי מאי קאמרו ואי דשכחו הקציצה א"כ דמי למשכון דצריך לשבע אף דאיכא דררא דממונא ולמה א"צ לשבע וע"כ דליכא עדים וקתני אומן מהימן ולמה נאמן וע"כ דחזקתו מהני מטעם מיגו דלקוח לכן מפויס ועומד הוא וקשה לאביי דס"ל דאומן לא מהימן במיגו אף בליכא עדי ראיה כמ"ש הרי"ף דאף בליכא עדי ראיה לא מהימן לטעון לקוח במיגו דלהד"ם או החזרתי דהוי מיגו במקום חזקה וא"כ ליכא לאוקמי בליכא עדי ראיה ומשני אביי לעולם דליכא עדים וכ"ש באיכא עדים דהוי דררא דממונא רק לעולם מצית לאוקמי אף בליכא עדים והוא דלא ראה ופליג על סברת רבא דס"ל דהיכי דאין לו מיגו לא שייך מפויס ועומד רק אף דאינו נאמן לטעון לקוח מ"מ כיון דנאמן החזרתי שוב הוי מפויס ועומד וא"צ שבועה. ומעתה מיושב כל הקושיות ואדרבה יש ראי' להרי"ף מדלא רצה רבא לתרץ דליכא עדי ראיה והיינו משום דס"ל דאף בליכא עדי ראיה אינו נאמן וכן אביי לא מתרץ רק דלכן נאמן שתים קצצת דאף בנתנה נאמן בשבועה והיכי דיכול לטעון החזרת מפויס ועומד וא"צ לשבע על שכרו אבל לקוח ודאי לא מהימן ולפ"ז גם על הש"ע ל"ק דלרבא יהא נאמן במיגו דלא שכרתיך דלרבא שפיר איירי ביש עדים ושכחו הקציצה ומ"מ מפויס ועומד הוא ובנתנה לו צריך לשבע ודו"ק כי הוא נאה ע"ד הפלפול. ואם לא ניחוש לקושיית התוס' דשמא שכחו עדים הקציצה יש ליישב דברי הרי"ף ביותר חריפות והיינו דנאמר דאף דבמשכון אף דיש עדים צריך לשבע היינו במשכון דאם אינו בידו אינו נאמן כלל אבל באומן דאף בנתנה נאמן בשבועה לכן אם הוא בידו א"צ לשבע כלל ביש עדים ואתי שפיר יותר מה דאמר רבא אי דאיכא עדים והיינו דאז נאמן האומן אך נחזי מאי קאמרו ודו"ק:

יא) בעה"ב אומר שתים קצצתי לך ושכיר אומר שלשה וכו' אע"פ שכבר נתן לו שתים בעה"ב נשבע בנק"ח. הש"ך ס"ק ט' כ' דנראה לו עיקר כהרי"ף דאינו נשבע רק היסת והא דאמר שמואל בזה ישבע בעה"ב איירי בלא נתן עדיין דהוי מודה במקצת ומה שהקשו על הרי"ף דאי שמואל במב"מ איירי א"כ מאי פריך שם לשמואל מברייתא דמשמע ואי לא מייתי ראי' פקע ואיך ס"ד דמודה במקצת לא ישבע כ' הש"ך דנראה לו עיקר כהרמב"ן דקס"ד שאין מוסרין לו שבועה משום דטרוד עיי"ש והתומים הקשה דהרי כבר סתר הר"ן זה דאם נאמר דטרוד ואין יכול לשבע א"כ אינו יכול לשבע ומשלם ונראה דלק"מ דכבר כתבתי בסי' ע"ב כיון דבעה"ב טוען ברי ואנן אמרינן דטרוד אין לך לא הוי לי' למידע גדול מזה ואין אומרין בו מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ואף דהוכחתי שם דהיכי דטוען ברי ומביא עצמו לידי חיוב שבועה ואנן לא יהבינן לי' השבועה חייב מדאמר שמואל הטעם דקציצה מדכר דכיר אף דלית לי' מחויב שבועה ואיל"מ וכן מרב דלא מגבי כתובה עיי"ש זה אינו פשיטות כ"כ דתקשה על הס"ד למה יפטור ודו"ק:

והנה הרמב"ם הסובר דנשבע בנק"ח נראה טעמו דכבר כתבתי בס"ק א' דסובר שני טעמים בשכיר דלא הוי כודאי שכח רק משום כדי חייו תקנו וכמו שכתבתי בס"ק ב' דעיקר השבועה הי' על בעה"ב ונראה שיטתו דהוא כמ"ש הרי"ף הביאו הש"ך ס"ק ג' דמשום כדי חייו הי' ראוי ליתן השבועה עליו רק משום דטרוד נתנו אותה לשכיר לכן אף במחולקין בקציצה שייך כדי חייו ופשוט:

יב) אומן ומר שתים קצצת לי וכו' כ"ז שהטלית ביד אומן נשבע בנק"ח ונוטל. הרמב"ן הביאו הש"ך ס"ק י' כ' דהאומן א"צ לשבע בנק"ח ול"ד למלוה על המשכון דאומן קונה בשבח. כלי וקנין גמור יש לו בה והר"ן הקשה דהא גם במשכון יש לו קנין כדר"י ויש סוברין דיש לו קנין אף לאונסין אבל אומן תנן דכל האומנין הם רק ש"ש ומתרץ הש"ך דודאי אומן יש לו קנין גמור והא דתנן האומנין ש"ש היינו בליכא שבחא דאגרי' לביטשי ולפענ"ד אין דברי הרמב"ן מתורץ בזה כאשר אבאר. והנה רציתי ליישב דברי הרמב"ן בפשיטות דהא דתנן אומן ש"ש היינו בחלקו של בעה"ב אבל בשבחו ושכרו קנין גמור יש לו ואף באונסין שנאנס הכלי מפסיד שכרו ואף דהקצה"מ סי' ש"ו כ' בפשיטות דבנאנס אף שכרו אין מפסיד כבר כתבתי עליו דאין זה מוסכם ובדברי הש"ך מבואר כאן ובסי' ע"ב להיפך דהא כ' דאומן עוד עדיף ממשכון ואומנין ש"ש הוא רק באגרי' לביטשי אבל ביש שבח יש לו קנין והפסיד שכרו והוא פשוט בדברי הש"ך סי' ע"ב וא"כ מיושב דברי הרמב"ן בפשיטות אך הדרנא בי דהא הרמב"ן שהביא הש"ך סי' ע"ב הקשה על רש"י דס"ל דמלוה קונה משכון לשון קונה הוא אף לאונסין והרי גם באומן אמרינן אומן קונה בשבח כלי ומ"מ תנן כל האומנין ש"ש ואם נפרש דהרמב"ן ס"ל דבשבח קנין גמור יש לו והא דתנן ש"ש הוא רק בחלקו של בעה"ב א"כ מאי הקשה על רש"י וע"כ דהרמב"ן מפרש דאומן ש"ש הוא אף בחלק שלו בשבחו (והוא כדברי הקצה"ח) וא"כ נדחה גם תרוצו של הש"ך ופשוט:

והנה הקשו עוד על הרמב"ן דאיך נוכל לאוקמי הברייתא דאתיא כמ"ד אומן קונה בשבח כלי הא איתא התם נתנה לו אחר זמנו נשבע ונוטל והיינו משום חזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת והא מבואר בב"מ דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי אין עובר בבל תלין עיי"ש שדחקו ולפי דעתי נראה דלק"מ דאף דאומן קונה בשבח כלי מ"מ זה פשוט דאין לו קנין רק נגד שכרו ואם יש שבח יותר אין זה שלו וא"כ באומן אומר שתים קצצת לי ל"מ לדברי התומים שהבאתי ס"ק ז' דע"כ איירי שרוצה יותר ממה שנשכרין פועלים וא"כ שכר היתר אין שבח זה בכלי וא"כ ודאי דעובר ואף לפי מ"ש שם דלא משמע כן מ"מ סתמא דמילתא איירי ברייתא דיש פועלים הנשכרין כפי מה שאומר בעה"ב וא"כ תביעת האומן אין זה ניכר בכלי ובודאי בזה עובר בב"ת ובב"מ דאמר אי אומן קונה אין עובר הוא משום דסתמא איירי בנשכר כדרך הנשכרין וזה בעיני לדבר פשוט ואך אדרבה באם נימא דאתיא ברייתא כמ"ד אומן קונה בשבת כלי יתיישב בזה קושיית התוס' שהקשו למה אחר זמנו אינו נשבע ונוטל והרי הטעם משום חזקה דאינו עובר בב"ת וכאן הרי חזינן דעבר דהרי אותה אחת שמודה ג"כ לא פרע עיי"ש ולפי הנ"ל ניחא דדוקא במה שאינו מודה עובר אבל במה שמודה הרי אומן קונה בשבח כלי וליכא ב"ת ודו"ק כי נכון הוא. ומה שהקשו התוס' עוד דהא צריך לבעה"ב שני חזקות דאינו עובר ואין שכיר משהה וכאן הא שהה כבר כ' התומים בשם הנ"י דחזקה זו דאינו עובר בב"ת די שלא ישבע השכיר ויטול ורק כיון דאין שכיר עובר בבל תגזול הי' ראוי שעכ"פ ישבע בעה"ב לכן צריך גם לחזקה דלא שהה אבל כאן במב"מ דבלא"ה צריך לשבע ורק שלא יטול השכיר די בחזקה דאינו עובר בב"ת:

ואגב אבאר דבר אשר הוא תמי' בעיני בדברי התוס' שכתבו הרי עבר וא"ל דברשותו השהה ולא עבר בב"ח דאכתי צריך ב' חזקות וכו' ודבריהם מ"ש דברשותו השהה לא אבין כלל דא"כ אין כאן חזקה דאינו עובר לומר דפרע ומה לי דחזינן דעבר או דהרשהו וד' יאר עיני והתומים ס"ק י"ב ראיתי כעת מפלפל ע"פ דבריהם אלו מדבריהם שגבו ממני. ועל מ"ש הר"ן דאם האומן מוחזק א"צ לשבע דכל השבועה הוא להפיס דעתו של בעה"ב וכשאומן מוחזק מפויס ועומד הוא כ' הש"ך דהרי בקציצה קיימינן דאין השכיר נשבע כבר תמהו עליו דהא הברייתא אליבא דר"י דאף קציצה לא דכיר והנתה"מ כ' דהא הא דאמרינן להפיס דעתו של בעה"ב הוא משום קושיא וניתיב לי' בלא שבועה וכבר כתבו התוס' דקושיא זו לא קשה לר"י עיי"ש וזה ג"כ לק"מ דהמעיין בר"ן תחילת הסוגיא יראה דאין סברתו כסברת התוס' ורק מכח תקנה פריך דליתיב בלא שבועה עיי"ש:

יג) שאינו יכול לטעון לקוח. הנתה"מ הקשה דלהדיעה המובא בסי' ע"ב דאם ידוע שבא לידו בתורת משכון אף דאין לו מיגו דלקוח נאמן לשבע כמה הלוה עליו וה"נ הא ידוע שבא לידו בתורת אומנות עיי"ש ועיין מ"ש ס"ק ז' ואך נראה דיש לחלק דמשכון ודאי עד כדי דמיו הוי דררא דממונא והרי יש פוסקים כתבו דמה לי משכון מה לי לקוח אבל אומן דיש קציצה וקצבה לשכרו אין סברא דלהימן עד כדי דמיו וכמו דידעינן דמגיע לו שכר ה"נ ידעינן דיש לבעה"ב איזה שיווי בהחפץ אם בעה"ב אומר שקצץ לפי מה שפועלים נשכרין:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה