אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן פז
א) אם הוא מודה במקצת. הקצה"ח ס"ק א' צידד בראובן שתבע לשמעון שתי פרות שאולות מסרתי לך והוא מודה בשתיהן ושתיהן קיימות רק טוען שאחת הוא בשאלה ואחת בשכירות אצלי ואח"כ נאנסו שתיהן אם חייב אח"כ שבועת התורה והיינו דאף דכ' הר"ן דאם בתחילה יצאה הודאה בפטור שוב אין כאן שבועת מודה במקצת מ"מ כאן לא יצאה הודאה בפטור דהא אמרינן בב"ק (ד' ק"ה) אמר רבה שורי גנבת והוא אומר ש"ח אני עליו ונשבע חייב קרבן שבועת הפקדון לפי שפוטר עצמו מגניבה ואבידה אלמא אף דעכשיו הם בעין מ"מ כיון דיש נ"מ לענין חיוב שמירה הוי כפירת ממון וה"נ כיון דיש נ"מ זו דאותה השכורה פטור מאונסין הוי כפירת ממון רק מ"מ כ"ז שהן קיימות אינו נשבע לפי מ"ש הש"ך בסי' ע"ג דבאומר ה' ימים עד הזמן ולוה אומר עשרה דצריך להמתין ה' ימים ואח"כ ישבע שאינו חייב רק חמשים וגם כאן כ"ז שלא נאנסו עדיין לא הגיע זמנם כן תוכן דבריו והרבה תמיהות יש לי בדבריו חדא דלמה דן על פרה השכורה דהוי כפירת ממון ולמה לא דן על השאולה דהוי הילך וא"כ ודאי יצאה הודאתו בפטור ושנית לפי מה שפסקו האחרונים בסי' ע"ג כהטו"ז דחייב תיכף לשבע עיין תומים שם וכי יצטרך ג"כ כאן לשבע והרי אין לך כפירת דברים יותר מזה והרי שם בב"ק מחלק רבא ואמר דאם נותנו לו מיד אינו חייב קרבן שבועה ורק אם עומדת באגם דלאו הילך הוא דדילמא אדמייתי לה מיגנב עיי"ש והרי במודה במקצת פסקינן דאף בעומדת באגם הוי הילך וגם פשוט דאם בא לדמותו לשם א"כ הרי התם אף אם באמת לא נגנבה חייב קרבן שבועה ולמה יפטור כאן ושם בש"מ מביא המחלוקת של הראב"ד והרז"ה דהראב"ד דייק משם דבקיימא באגם לאו הילך הוא והרז"ה מפרש דשם הטענה אם יש עליו חיוב שמירה וא"כ ע"כ כיון דקיי"ל דהוי הילך מוכרת לפרש כהרז"ה א"כ גם כאן יצטרך תיכף לשבע דזה טוען דעל פרה אחת אין עליו חיוב שמירת שואל רק של שוכר וא"כ ישבע מיד ואין זה ענין להך דהר"ן דיצאה בפטור גם לא להך דסי' ע"ג ועוד תימה דהא יש לו מיגו דכופר הכל דלא שייך אשתמוטי ולא אין אדם מעיז וא"כ ודאי אין כאן חיוב מודה במקצת גם לא הבנתי דהרי סותר דברי עצמו דלפי דבריו דנקרא תיכף כפירת ממון איך מדמה לה לדברי הש"ך בסי' ע"ג דשם טעמו של הש"ך דעכשיו אינו מגיע לו כלום רק שם לא שייך יצאה בפטור כמובן להמעיין גם מ"ש בס"ק ד' דמדברי הש"ך דכ' דאף דיש לו משכון לא הוי הילך משום דאם יאבד או יגנב ישלם לו מעותיו יש ראי' למ"ש דהוי כפירה כיון דאם יאנס עיי"ש פשוט דאין זה דומה כלל דשם אדרבה כונת הש"ך דהמשכון אינו של המלוה ואי דהוא מוחזק במשכון מ"מ אינו מוחזק בממון דעדיין של לוה הוא דהא אף אם יאבד יצטרך לשלם ומיקרי הודאה במה שיצטרך לשלם אבל לא דיהי' כפירה כיון דיפטר אם יגנב. כלל הדברים שלא ראיתי שום מקום לדבריו ואך בעיקר הענין נראה דשם בב"ק לענין שבועת הפקדון ועיקר הקרבן משום השבועה ואף דלא חייבה תורה קרבן רק בכפירת ממון מ"מ כיון דיש רק איזה נ"מ בממון חייב קרבן וכמו עד מיתה אף דעיקר ביאתו לינשא והכתובה הוא רק כמו גורם דנוטלת ממדרש כתובה מ"מ חייב קרבן שבועת העדות כיון דיש רק צד ממון אבל במודה במקצת ודאי דבעינן כפירה מעליא וכתבתי עוד מזה במ"א א"כ אין לדמות כלל הך דב"ק לכאן ודו"ק:
מ"ש הקצה"ח לחלק בין גנב דנשתעבדו נכסיו לבין שומר דעדיין לא נשתעבד נראה קצת דממקומו הוא מוכרע דלמה יתתייב משום דילמא מיגנב וכן פסק הרמב"ם והרי לא הוי רק גורם אלא ע"כ דעיקר חיוב הקרבן הוא משום שעבוד נכסיו דכפר ואף דכתבתי בשם הרז"ה דכפירתו הוא חיוב השמירה פשוט דזה דגופו מחויב בשמירה אין ע"ז חיוב שבועה ולא עדיף מקרקע רק ע"כ דהוא על מה שנשתעבד נכסיו:
ב) חייב שבועת התורה. התומים הביא דברי הר"ן דכ' בתבעו נ' דהלואה ונ' דחבלה והוא כופר הכל אף דנשבע על החבלה ונוטל מ"מ לא הוי מודה במקצת משום דעדיין לא נשבע והקשה הא אף במודה בנ' דחבלה לא הוי מודה במקצת כיון דלא הי' יכול לכפור ולק"מ דהא הא דאינו יכול לכפור והנחבל נאמן בשבועה הוא ביש עדים שנכנס שלם ויצא חבול וא"כ לא גרע מהעדאת עדים שחייב שבועה דהרי הא דאינו נאמן משום העדים הוא ועיין מ"ש עוד לקמן ס"ק ח':
ג) ואמר לו הילך. נראה דאם מודה לו בפקדון שהוא ת"י בשאלה ואומר שעדיין לא כלה זמן השאלה וא"כ א"צ ליתן לו עדיין מ"מ נקרא הילך וראי' ממה דפריך בב"מ (ד' ה') מהא דתני רמי ב"ח שלש פרות וכו' והאפקדון הילך הוא ולא משני דעדיין לא הגיע זמן החזרה ושוב ראיתי כן בשע"מ ס"ק ד' והביא שם ראי' לזה:
ד) ואין נקרא הילך אא"כ וכו' מוכן בידו. הש"ך ס"ק ג' כ' דבפקדון אף שאין מוכן בידו דכל היכי דאיתי' ברשותי' הוא. הנתה"מ הקשה מפ' הבית והעלי' במכיר מקצת אבנים והשני אומר א"י הוי מחויב שבועה ואיל"מ הא הוי הילך ומתרץ דגזילה לא הוי הילך ושם איירי בפנינהו בגזילה עיי"ש יהנה אף דודאי הוא קושיא עצומה מ"מ תרוצו צ"ע ומצאתי בש"מ להיפך וכבר הבאתי ס"ק א' דפליגו הראב"ד והרז"ה בעומדת באגם ודייק הראב"ד מבק"מ (ד' ק"ה) דאמר רבא כי קאמינא בעומדת באגם ותי' הרז"ה דשם חיוב השמירה הוא הכפירה ע"ש ולדברי הנתה"מ אין כאן קושיא מעיקרא דשם בגנב לא הוי הילך אלא ע"כ דל"ש וקושייתו ראיתי שהשע"מ סי' רס"ד הקשה כן ומתרץ דאיירי באין האבנים בעין כגון שמכרן ואף דהוא דוחק מ"מ בפנינהו בגזילה הוא דוחק יותר דהו"ל להש"ס לפרש כיון דאינו מבואר בשום מקום אבל באינו בעין מבואר בהרבה מקומות וגם השע"מ הביא עוד סמך לדבריו דאם הם בעין וזה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא אין כאן חיוב שבועה ואני אוסיף דבזה טוען ברי וזה שמא בלא"ה ברי עדיף כשהם בעין אף דעדיין צ"ע בעיני דאיך יכול לתפוס מכח ספק וא"כ למה צריך לטעם מחויב שבועה ואיל"מ ורק כשאינם בעין י"ל קצת כיון דבעת שנטלם הוי דררא דממונא לא מיקרי חפיסה מספק אבל כשהם בעין ודאי צ"ע ודו"ק: ה) מוכן בידו. הנ"י הביאו הקצה"ח ס"ק ב' דגבי בגד כיון דיכול ליתן לו מאיזה מקום שירצה לאו הילך הוא וראיתי מקשים מב"נ (ד' ה') דאמר דשטר הוי הילך מטעם שעבוד קרקעות הא יכול ליתן לו מאיזה קרקע שירצה ונראה דלק"מ דשם השעבוד על כל הנכסים וכאלו כל הקרקעות בידו ובזה נראה הא דאמר אביי בפסחים ל"א למפרע הוא גובה והרי אין ברירה ואיך קנה למפרע ולמ"ש ניחא כיון דהכל משועבד מה שגובה אח"כ הוי רק גילוי מילתא דהרי הי' הכל בידו ודו"ק ודברי הנ"י יש עוד ליישב באופן אחר ולא רציתי להאריך:
ו) אם יתן לו משכון לא הוי הילך. הש"ך ס"ק ה' כ' דמשכון שלא בשעת הלואה הוי הילך וכ"כ הר"ן ע"כ וכבר כתבתי דלא כ' הר"ן כן רק דמשכון לא חשוב ממון היכי דצריך ממון לקנין דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן וה"נ לענין הילך עיין סי' ע"ב וכן מסברא דמשכון לעולם לא חשוב הילך דברשותי' דמרא קאי ולא יהיב לי' מידי אך התומים כ' דמשכון כיון שהוא ת"י ואין הלוה יכול לכפור לא תשוב מודה במקצת וראייתו לכאורה נכונה עיי"ש וא"כ במשכון אף בשעת הלואה אין כאן שבועה והש"ע כאן מיירי רק בנותן לו עכשיו:
ז) הודה הנתבע שאין זה כליו אלא שנתחלף לו צריך לשבע ש"ד ולמ"ד דמשכון מיקרי הילך לא גרע זה ממשכון. עיין קצה"ח ס"ק ו' וז"ל הטור (על מ"ש הרמב"ם חייב ש"ד) ואפשר שהוא סובר דמשכון לא הוי הילך ופי' הפרישה דר"ל דאפשר דאזיל לשיטתו דסובר דמשכון וכו' (ולק"מ מה שהקשה הקצה"ח) ותמהו על הטור מה לשין ואפשר דודאי לכאורה אם משכון הוי הילך לא גרע זה ממשכון ועיין תומים. והנה הש"ך פי' דנתחלף היינו דכלי שלו נאבד ולפענ"ד הוא דוחק דהו"ל לומר שאומר הנתבע הרי לך כלי אחר תחת שלך כי שלך נאבד ולכן נראה דר"ל שהיו אנשים אחרים אצלו ולקחו כלי שלו והניחו זה ומבואר לקמן סי' קל"ו דבנתחלפו כליו בבית המשתה וכו' לא ישתמש בהם ואך אולי כיון דבעל הכלי עשה החילוף שוב הוי כיאוש ומותר להשתמש וצ"ע בזה אכן דאם יבוא בעל הכלי צריך להחזיר לו אף דשלו נאבד כמבואר שם וא"כ הי' אפשר לומר דאף למאן דס"ל משכון הוי הילך כאן גרע דאולי יצטרך להחזיר אך אולי לא חיישינן דשלו נאבד וזה דכ' הטור דאפשר הרמב"ם לשיטתו דמשכון לא הוי הילך או אפשר דכאן גרע כמ"ש ודו"ק:
ח) מתוך טענת הכפירה. הש"ך ס"ק י"ג כ' בשם הר"ן דאם תובעו נ' דחבלה ונ' דהלואה וכבר נשבע על חבלתו והוא כופר בכל חייב ש"ד וכ' הש"ך אבל לא נשבע לא אף אם ירצה עתה לשבע על חבלתו ומ"ש ונתבע כופר היינו דאומר שלא חבלו אבל מודה שנשבע ע"כ והשע"מ ריש הסי' תמה עליו דבהדיא מבואר בר"ן דאף אם נשבע אח"כ מהני וגם תמה על מ"ש הש"ך דמודה שנשבע הא יש לו מיגו דכופר בשבועה וכ' בקושיא השני' י"ל דמיירי דיש עדים שנשבע ובחפזו לא עיין דבהדיא כ' הש"ך דמודה או שיש עדים. והנה בש"ע אשר לפני דברי הש"ך שכ' אבל לא נשבע לא אפי' ירצה לשבע הם מסוגרים בין שני חצאי לבנה ועיין נתה"מ שתי' בדוחק גדול אכן לי נראה דהש"ך פי' דברי הר"ן דאף דאמת הוא דאף בנשבע אח"כ חייב ש"ד היינו שתובע שנית לפני ב"ד וזה שכ' הר"ן והוא עומד בתביעתו אחר שנשבע אבל תביעה ראשונה לא מהני ולפ"ז קושיא השני' פשוט דלק"מ דאין שייך כאן מיגו כיון דהברירה ביד התובע לשבע ולתבוע שנית א"כ אין לו מיגו ופשוט: ט) הודה במקצת וע"א מסייעו י"א שפוטרו משבועה. הש"ך ס"ק ט"ו הביא דברי התה"ד דעד מסייעו פוטר משבועת שומרין ומודה במקצת אף דיש ע"א המסייע לתובע ותמה הש"ך דלמה לא נאמר אוקי חד להדי חד והוי כאלו אין כאן עד ויתחייב ש"ד ועוד הקשה ביותר דהרי כן מבואר בסי' מ"ו גבי שבועת היסת דאוקי חד להדי חד וחייב שבועה ולא אמרינן דהעד פוטרו כיון דיש עד המכחיש כ"ש דאין פוטרו משבועה דאורייתא כשיש עד מכחישו עיי"ש. ונראה ליישב ע"ד הפלפול ומקודם נחרץ קושיית האחרונים במה דכתבו הפוסקים הובא כאן בש"ך ס"ק ט"ו בטעם דעד מסייע פוטר דיליף מק"ו דאם עד המסייע לתובע מביא את הנתבע המוחזק לשבועה כ"ש העד המסייע להנתבע המוחזק שיפטרנו משבועה וראיתי קושיא בשם הגאון בעל נו"ב דאדרבה ק"ו פריכא הוא דהרי כיון דחזינן דעד המביא התובע אם נשבע הנתבע נאמן וע"כ דהשבועה עדיפא מהעד וא"כ איך נאמר דאם הנתבע חייב שבועה יפטרנו העד מהשבועה הא השבועה חמירא ועדיפא ממנו. אמת כי קושיא זו נוכל לתרץ בקל דמה דהנתבע פוטר עצמו משבועה נגד עד הוא משום השבועה וחזקת ממון שבידו ושפיר העד וחזקת ממון פוטרו אך הקשו עוד האחרונים כיון דהעד אין בירור והשבועה מברר מנ"ל דעד יפטור משבועה כיון דעד אין מברר (אכן קצת כתבו דגזה"כ הוא דעד קם לשבועה בין לחייב בין לפטור) ואמרתי בזה דלכאורה צריך להבין למה לי הק"ו לפי המבואר בטור אה"ע סי' י"ז גבי אשה האומרת לבעלה גרשתני דנאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ומבואר בש"ס דהיכי דיש שני כתי עדים המכחישים זא"ז דאינה נאמנת דכיון דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וכ' הטור שם דגם אם אין כאן רק ע"א המסייע לה מעיזה ולפ"ז קשה דהרי מבואר בש"ס דבמודה במקצת לולי הטעם דאין אדם מעיז הי' נאמן במיגו דכופר הכל וכן בכל שבועת השומרין כתבו הקדמונים דלכן אינו נאמן נאנסו במיגו דלהד"ם או החזרתי הוא משום דאין אדם מעיז ולפ"ז קשה כיון דיש לו ע"א המסייעו ומבואר בתומים דאף דבשנים לא אמרינן מיגו מ"מ בעד ובע"ד אמרינן מיגו דהרי העד רוצה לפוטרו והבע"ד מסתמא יסכים להעד כמו בכ"מ דבשני בע"ד אמרינן מיגו ולפ"ז הרי יש להנתבע מיגו דכופר הכל ונאנסו וא"כ ממילא פטור משבועה ולמה לי הק"ו ובזה אמרתי דבאמת א"צ ק"ו ופטור מטעם מיגו אך המיגו הרי לא מהני רק לענין ש"ד אבל שבועת היסת הרי אף כ"ה צריך לשבע ולכן כתבו מטעם הק"ו ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל של האחרונים דהקשו הא השבועה עדיפא מעד דמ"מ שפיר יש ק"ו דאם עד מהני לחייב שבועה דאורייתא כ"ש דמהני לפטור משבועה דרבנן דהרי העד עדיף משבועה דרבנן דהא בע"א אם אינו נשבע נחתינן לנכסי ובשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי. וכשבאנו לזה קושיית הש"ך חדא מתורצת בירך חברתה דמה שהקשה נימא אוקי עד להדי עד לק"מ כיון דהטעם דפטור הוא משום מיגו דיכול להעיז לפ"ז אף דיש ע"א המכחיש הרי כבר כתבתי בשם הטור דאף בעד נגד עד דכיון דאיכא דמסייע לו יכול להעיז ושפיר אית לי' מיגו וממילא מיושב הקושיא מסי' מ"ו דשם גבי היסת דאין כאן מיגו שפיר אמרינן אוקי עד להדי עד וחייב שבועה ודו"ק ובזה ישבתי גם קושיית הקדמונים בפ' המפקיד גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דישבע השוכר שמתה כדרכה דהקשו דיפטרו השואל משבועה עיין ברא"ש פ' שנים אוחזין ולפמ"ש לק"מ דשם דהשואל משלם אין להשוכר מיגו דלהד"ם והחזרתי כיון דתובע להשואל ודו"ק: והנה באמת קשה לי להסוברין דעד מסייע אינו פוטר למה אינו נאמן הנתבע במיגו ואך במודה במקצת י"ל קצת אולי אין העד רוצה לפוטרו מהכל כמ"ש התוס' כתובות (כ"ב) דאולי רוצים לאסרה לכהונה לכן אינם נאמנים במיגו דלא נתקדשה אכן בשבועת השומרין קשה אך כבר כתבתי בחידושי אה"ע דאין הכל מודים להטור או דאין סברת התומים הנ"ל מסכמת דמהני מיגו בעד ובע"ד ואך עוד י"ל קצת לפמ"ש התומים כאן ס"ק י' דעד אינו נאמן במיגו דהעזה ועדיף לי' לומר נאנסו מלומר להד"ם או החזרתי ודו"ק:
והנה אף דכל מה שכתבתי הוא רק ע"ד הפלפול כי הי' בעיני לדבר רחוק מ"מ מצאתי סמך לדברי בבעל המאור ומלחמות ריש שנים אוחזין דהבעה"מ כ' דעד מסייע פוטר וכדאמרינן לעיל גבי סלעין דינרין דמסייע לי' שטרא סיוע בעלמא ואף דלאו סהדותא מעליא הוא וכ' הרמב"ן במלחמות וז"ל דלא דמיא וכו' דבשטר איכא שנים ויכול להעיז וכדאמרינן דהיכי דמסייע לה מעיזה אבל בע"א לא אמרינן הכי ע"כ משמע קצת דאם הע"א הי' יכול להעיז הי' הרמב"ן מודה ודו"ק ואך לפמ"ש דעד מסייע הוא מטעם מיגו הוא דוקא אם יבוא העד מיד אבל בא אח"כ הוי מיגו למפרע ועיין נתה"מ בדיני מיגו בביאורים:
י) י"א הש"ך ס"ק ט"ו כ' דאף אם יש שני כתי עדים המכחישים זא"ז אם הי' חייב שבועה לולי העדים סילק עדותן וצריך לשבע והקצה"ח הקשה מסי' ע"א דכ' הש"ך שם דבשטר דשנים אומרים פרוע ושנים אומרים אינו פרוע בטל השטר ולמה לא נימא סליק עדותן והשטר בתקפו ולי נראה דודאי שטר דאין המלוה נאמן רק ע"י חזקה דשטרא בידי' מאי בעי והוי כעדי השטר אומרים דאינו פרוע ודאי דלא עדיף מד' עדים ותרי כמאה וא"כ בטל השטר והש"ך איירי בשבועה דא"צ לטעם חזקה ואך מ"מ לפענ"ד נראה דשבועת מודה במקצת דצריך טענת ברי של התובע לא עדיף ברי שלו מעדים אבל בשבועת שומרין דא"צ טענת ברי אז הנכון לומר אוקי תרי להדי תרי וצריך לשבע ועדיין יש לעיין בזה ודו"ק:
יא) שפוטרו משבועה. עיין ש"ך ובתומים פלפלו באם בא בתחילה ע"א וחייבו שבועה אם ע"א הבא אח"כ פוטרו אם נאמר דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והקצה"ח כ' דהש"ך סותר עצמו עיי"ש ולדעתי חימה הוא לומר כאן כ"מ שהאמינה תורה ע"א דא"ב נאמר ג"כ דאשה ושפחה יכולים לחייבו שבועה דהרי כללא הוא כ"מ שהאמינה תורה ע"א אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים ועיין רמב"ם פ"ה מה' עדות ה' ג' כ' וז"ל כ"מ שע"א מועיל אפי' אשה ופסול מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה רק בע"א הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון ע"כ וע"כ צ"ל דע"כ לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה וכו' רק היכי דמאמינים העד במה שאומר אבל ע"א המחייב שבועה הרי אינו מעיד על שבועה ורק מעיד שזה חייב ממון ואין נאמן להוציא ממון ורק יש ספק אולי אומר אמת לכן צריך הנתבע לברר בשבועה מש"ה אין אשה ופסול נאמנים וה"נ אין שייך כאן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואם נפרש כן כונת הש"ך לק"מ מה שהקשו עליו מעד שאמר על בהמה שהיא טריפה דהתם נאמן הוא בדיבורו ותימה בעיני שהתומים כ' בשם הרמ"ה דגם כאן אמרינן כ"מ וכו' הרי הוא כשנים ולפענ"ד הדבר רחוק שיהי' מי שיאמר כן ואך גם על הש"ך קשה לי דכ' דלכן כ' הר"ן דכל שלא נעשה מעשה ע"פ וכו' משום דסובר עד מסייע אינו פוטר להכי איצטרך לטעם שלא נעשה מעשה ע"פ דאל"כ הראשון נאמן כשנים ואני לא אבין האיך שייך כאן נעשה מעשה ע"פ דהרי לא האמינוהו כלל במה שאמר. ובנ"י בסוף דבריו כ' וז"ל דבשבועה כ"ז שלא נשבע אם בא המכחיש סותר עדותו ע"כ ויש לעיין בדבריו וטעם האומר דעד מסייע אינו פוטר נראה ג"כ מטעם זה לא אמרינן דקם הוא לשבועה אף לפטור דלא שייך התורה האמינתו לשבועה דלא מצינו דהאמינתו כיון דאין עדותו על שבועה ורק דמספק שמא אמת כדבריו צריך לשבע א"כ כל עדותו הוא רק כספק א"כ לא שייך דיפטור ודו"ק כי כל זה נראה ברור:
יב) דה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע. הקצה"ח ס"ק י' נסתפק בנתחייב שבועה וגלגל עליו לשבע על קרקע ויש לו עד המסייע על הקרקע אם פוטרו כיון דבקרקע לא שייך הק"ו דאם מחייב כ"ש שפוטר דהרי אין נאמן בקרקע להשביע וה"ה דאין יכול לפוטרו ע"כ ודבריו אין מסתברים לפענ"ד דהרי הא דאינו מחייב לשבע על קרקע אינו משום גריעותא דעד דהא כל שבועה אין נשבעין על קרקעות וקרקע קיל דאין נשבעין עליו וא"כ שפיר יש ק"ו דמה במטלטלין יכול לחייב שבועה כ"ש בקרקע דקיל דאין נשבעין רק ע"י גלגול דיכול לפטור ופשוט. עיין תומים דאותן נשבעין ונוטלין דמן הדין אין להם ליטול כלל אין עד מסייע פוטר ונכון הוא וכן כ' גם הב"ח בתשובה הביאו השע"מ:
יג) אבל אם אין מאמינין אותו רק מכח מיגו צריך לשבע. הש"ך ס"ק כ"א הקשה מהא דכ' הרא"ש גבי המפקיד בשטר דנאמן במיגו דנאנסו לומר החזרתי וכ' דעד מסייע פיטר ומ"ש הנתה"מ אין ברור ויש להשיב עליו אך התומים ביאר כאן דבריו יותר דכיון דכבר פסקו חז"ל דבשטר ג"כ נאמן בשבועה במיגו דהחזרחי וא"כ לא לקח שטר רק שיהי' מחויב לשבע א"כ אין שייך בזה דאין העד מעיד על טענת המיגו ושפיר פוטרו העד ונכון ומה שהקשה הש"ך מדברי, המרדכי מיש ביד שמעון משל ראובן וטוען שמגיע לו מראובן עד כדי דמיו דנאמן בשבועה ועד מסייע פוטרו יפה תי' השע"מ דהרי יש לו מיגו לתבע ויביא עד וגם יטעון שאין ת"י כלום וממילא יהי' פטור משבועה דאין ת"י כיין דעד מסייע דעכ"פ מגיע לו ממ"א עיי"ש וק"ל: יד) י"א מי שחייב שבועה דרבנן. הש"ך ס"ק כ"ה הביא דהר"ם רקנטי מסופק במחויב שבועת היסת ואינו רוצה לשבע אם מהני תפיסת התובע והקצה"ח ס"ק י"ד הכריע מסברתו דלא מהני תפיסה ונעלם ממנו דברי התומים בשם הרדב"ז דכ' דמהני תפיסה וכן כ' השע"מ בשם הרמב"ן וגם מ"ש הקצה"ח דלא מהני תפיסה היכי דהספק בתפיסה עצמה גם בזה לא קיי"ל כן וא"כ פשוט דתפיסה מהני בזה ולפ"ז נדחה גם מ"ש הקצה"ח סי' ט"ו דאם שנים התובעים זא"ז ולאחד יש שבועה דאורייתא ולהשני שבועה דרבנן דמי שיש לו שבועה דרבנן יכול לכוף להשני דיש לו ש"ד לשבע מקודם כיון דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי לא יוכל לתפוס השבועה דאורייתא נגד שבועתו ולפמ"ש דמהני תפיסה ה"ה דיכול לתפוס השבועה וא"כ העיקר כמ"ש התומים סי' זה דאין יכול לכוף זא"ז כ"א בגורל ועיין מ"ש לעיל מזה:
טו) וכן הנשבעין ונוטלין וכו' אינו יכול להפכה. הש"ך ס"ק למ"ד הביא דיש פלוגתא בזה ויכול לומר קים לי כרש"י דיכול להפך וכ' דיש נ"מ עוד דאם ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע דלרש"י יוכל להפך ולהרמב"ם דאין יכול להפך רק לומר הריני כשאר תובעים בע"פ וישבע הנתבע היסת מ"מ כאן דאין השבועה רק מחמת העד לא יוכל לומר השבע היסת דהריני כשאר תובעים דהרי אז יהי' לו עד מסייע ויפטרנו מן ההיסת אבל לרש"י דהשבועה מחמת העד יוכל להפך ואין העד פוטרו כיון דהשבועה באה על ידו ע"כ ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ז ומ"מ נראה דאף לרש"י אם פקח הוא הלוה יטעון השבע לי שלא פרעתיך ולא יביא העד וא"כ לא יוכל להפך דאם יהפוך יביא אח"כ העד ויפטרנו וזה פשוט ובזה פרשתי דברי רש"י דפי' גבי אי פיקח הוא מייתי לי' לידי ש"ד דנ"מ לענין נק"ח והקשו המפורשים למה לא פירש דנ"מ לענין היפוך כמ"ש רש"י גבי פוגמת דאמרינן סבר רמב"ח למימר ש"ד ופי' דנ"מ לענין היפוך ולמה לא פירש כאן ג"כ הכי ויהי' נ"מ לדינא ולפי הנ"ל ניחא דאם רצון הלוה שלא יוכל להפוך למה צריך כל טצדקי דשם ואנה פיקחותו הרי יכול לטעון השבע לי ואם ירצה להפוך יבוא עד המסייעו לכן הוצרך לנ"מ אחרת והארכתי עוד בחי' לאה"ע ודו"ק כי נכון הוא: ונראה דיש לצייר אופן דלהרמב"ם יוכל להפוך ולרש"י לא יוכל להפוך במפקיד בשטר וטוען החזרתי דהשבועה על הנתבע דאף להרמב"ם יוכל להפוך כמ"ש הנתה"מ והקצה"ח דיוכל הנפקד לומר השבע אתה שלא החזרתי לך כמו כל תובע בשטר כי איני רוצה במיגו וא"כ לא יוכל אח"כ המפקיד לומר השבע אתה דהרי הנשבעין ונוטלין אין יכולין להפוך (רק היסת) אבל לרש"י אם יאמר הנפקד איני רוצה במיגו והריני כשאר לוה א"כ גם המפקיד יוכל להפוך זאת השבועה דהרי הנשבעין ונוטלין ג"כ יכולין להפוך ואי דיאמר הנפקד הרי אני נאמן בשבועה במיגו דנאנסו וזאת השבועה אני מהפך עליך ז"א כמ"ש הנתה"מ ס"ק י' כיון דאינו נאמן רק במיגו דנאנסו וכמו שאין יכול להפוך טענת נאנסו ה"ה דאין יכול להפך טענת החזרתי דהוי כמו נאנסו דאל"כ אזדא לה המיגו וא"כ מוכרת הנתבע לשבע ודו"ק:
טז) אם יאמר התובע אי אפשי בתקנה זו וכו' וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו. השע"מ הקשה דהרי הרמ"א פסק בהרבה מקומות כהמרדכי דאין יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים להוציא א"כ ה"נ איך יאמר אי אפשי לחייב הנתבע שבועה ע"כ ותימה על תמיהתו דהרי כאן אינו אומר אי אפשי רק לענין שבועתו ליטול ומבטלה מכל וכל ולא אמר המרדכי רק כמו לענין בינונית וזיבורית דכיון דחכמים תקנו לו הבינונית א"כ אין הזבורית משועבדים לו כלל ורק הבינונית אבל כאן התובע בא משני כחות דבכל נתבע צריך לשבע היסת וגם בא בכת השטר דהמלוה נשבע ונוטל וא"כ אף אם יתבטל השטר וכי נתבטלה תביעתו ע"פ וכן שכיר וכי גרע משאר תובע ודל תביעת השכירות הא תובע שמגיע לו כך וכך ופשוט:
יז) אי אפשי בתקנה. הש"ך ס"ק ל"ה כ' דדבר פשוט הוא ומה שכ' המהרא"י דבכתובות גבי אי פיקח הוא משמע דאף להיסת אינו יכול להפוך דאל"כ הא נ"מ לענין זה דאם יחייב ש"ד לא יוכל להפוך אף על היסת והש"ך דחה זה מכמה דחיות וכ' דלא הי' יכול שם לומר נ"מ זו דהא שם אין שייך דיאמר המלוה הריני כשאר תובעים וישבע הנתבע היסת הרי יהי' לו עד מסייע ויפטרנו והרי"ף דאמר דנ"מ לענין היפוך היינו באותה השבועה שנתחייב המלוה ע"י העד אין העד פוטר את הלוה אם יהפכה עליו וכן כ' הש"ך לעיל ס"ק למ"ד והקצה"ח השיג עליו מהא דכ' מהר"ם בתשו' מיימוני דבחשוד אין עד מסייע פוטר דאל"כ כ"א יוציא ממון מהחשוד הרי דלולי הך טעמא הי' העד פוטרו אף דהשבועה שישבע ויטול הי' ע"י העד ע"כ ולק"מ וכבר הביא הש"ך דברי מהר"ם בס"ק י"ט ופי' הנתה"מ דהיינו בשבועת מודה במקצת ומ"מ אין העד פוטרו גם מ"ש הקצה"ח ראי' מדברי הגהות מיימוני דכ' דלכן לא פירש רש"י גבי אי פיקח הוא דנ"מ לענין היפוך משום דעד מסייע פוטר נראה ג"כ לפרש דברי הגהמ"י כמ"ש לעיל ס"ק ט"ו דיכול הלוה לומר השבע לי ואח"כ אם יהפוך יפטרנו העד ואם נאמר דדוחק הוא לפרש דברי הגהמ"י כן יש לחלק דשא"ה דכיון דיכול הלוה להשביע המלוה בלא העד לכן העד פוטרו ופשוט דאין לזוז מדברי הש"ך כי דבריו נכונים בסברא ג"כ ואף אי לא הי' אומרה הש"ך פשוט הוא דאיך יוכל העד לפוטרו והרי כבר עשה העד שלו וחייב את התובע שבועה ואיך נאמר דיפטור את הנתבע משבועת ההיפוך והרי התובע אומר הרי כל מה שאני נותן לך השבועה לפטור הוא ע"י העד ואיך יבוא לממון ואם הוא יפטור הרי תחזור השבועה עלי דע"ד שתפטור לא הפכתי עליך (ועיין בהגהות א"ב על דברי הסמ"ע ס"ק י"ח) וא"כ ע"כ תשבע וזה ברור בלי פקפוק:
יח) נפטר הנתבע. עיין ש"ך ס"ק ל"ה כ' וז"ל אבל התובע יכול להטיל עליו חרם סתם ויש נוהגין שהנתבע יאמר לו דור לי בחיי ראשך שקיל מחרם ואינו נראה דמאן לימא לן שהוא קל מחרם ע"כ ולפענ"ד נראה דממקומו הוא מוכרע דאם דור בחיי ראשך חמיר מחרם למה כ' הטור דהתובע יכול להטיל תרם עדיפא הי' לו לומר דיכול התובע להדירו בחיי ראשו ועכ"פ נשמע דלא חמיר מחרם וא"כ באם התובע רוצה להטיל חרם הרי ודאי דגם קבלת חרם יכול הנתבע להפך עליו רק דבימיהם לא היו נוהגין בחרם לנוכח א"כ לא שייך היפוך בחרם ואם הדרת ראש שוה לח' שוב הרי יכול הנתבע להפוך על הדרת ראשו ודו"ק:
יט) ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נק"ח בלא חפץ וכו' הוי טעות בד"מ וחוזר. השע"מ נסתפק אם יכול אח"כ להפך והיינו דהרי נק"ח הוא רק משום איום מדרבנן א"כ שבועה השני' הוא רק מדרבנן ויכולים להפכה ולי נראה פשוט מלשון הש"ס והפוסקים דהוי כלא נשבע כלל ושוב ראיתי כי יש להביא ראי' לזה מס' יפה תואר שהביא בפ"ת ס"ק ל"ת ונראה עוד דלא שייך היפוך אתר שנשבע דהרי קיי"ל דמשביעין הנפקד שבועה שאינו ברשותו היכי דהמפקיד צריך לשבע כמה הי' שוה ואף דהמפקיד מאמינו מ"מ תשו רבנן שלא יהי' שם שמים מתחלל עיין לעיל סי' ע"ב וכ"ש כאן שכבר נשבע ועתה ישבע התובע להיפוך אין לך חילול שם שמים יותר מזה ואין סברא דיתקנו בזה חז"ל דיכול להפך ודו"ק:
כ) או שפסקו לו בשבועת היסת נק"ח הוי טעות בדבר משנה. והש"ך ס"ק ל"ת האריך להוכיח דגם בשבועת היסת צריך נק"ח והביא ראי' מהא דאמרינן בב"מ (ד' ה') השתא נמי דליתי' לדר' חייא נתייבו מדר"נ וקשה הא נ"מ דישבע בנק"ח ובר"נ א"צ נק"ח וע"כ דגם בהיסת בעי נק"ח והקצה"ח הקשה דס"ד דאף בהיסת משתבע כנגדו ושקיל וא"כ וכי שוטה הוא התובע שישביעו ע"י העדים ויצטרך הוא לשבע בנק"ח בודאי יאמר התובע אין אני רוצה בסהדי והריני תובע בלא עדים ואין על הנתבע רק היסת וממילא ישבע הוא ג"כ רק היסת ושפיר פריך נחייבי' מר"נ וא"צ התובע נק"ח עיי"ש והנה זה לק"מ דאם הדין כיון דיש עדים צריך התובע לשבע בנק"ח איך יאמר אי אפשי בעדים ולא אשבערק שבועה הקלה אכן היטב אשר דיבר השע"מ דאיך הדעת נותן כשיש על הנתבע החשוד שבועה דאורייתא צריך התובע לשבע שבועה זו בנק"ח ואם אין על החשוד רק שבועה קלה לא יצטרך התובע לשבע רק בלא נק"ח ויפסיד הנתבע יותר ע"י שבועה הקלה שיש עליו וע"כ דאם יצטרך התובע נק"ח כ"ש היכי דאין על הנתבע רק היסת משתבע התובע ג"כ בנק"ח ושפיר פריך נחייבי' מדר"נ וזה נכון מאוד לתרץ קושיית הש"ך ואף דמצינו להסוברין דאף ש"ד מהפכין משתבע התובע בנק"ח ליטול וכשאין על הנתבע רק היסת ומהפכה גם התובע אינו משתבע רק היסת ולא בנק"ח היינו משום דהתם אין יכול הנתבע לומר להתובע השבע לי שבועה חמורה בנק"ח וטול דהתובע אומר השבע אתה שבועה קלה והפטר דהרי יכול להפוך עליו דבר שקל מן שבועה שלו ופשוט ודו"ק:
כא) כל מי שנתחייב שבועה וכו' יש לו להחרים. הטו"ז כ' דאף הנשבעין בטענת ספק צריכין לקב"ח קודם ובדברי הב"י בב"ה שהביא הש"ך ס"ק ל"ב לא משמע כן שוב ראיתי דהשע"מ דייק ג"כ כן משם לכן אקצר:
כב) אמרת ליתן לי מנה אין משביעין אותו. הש"ך ס"ק נ"א בשם מהר"ם כ' דבעני כיון דאין יכול לחזור בו אם כפר משביעין אותו והתומים הקשה דמ"ש מת"כ דכ' הרמ"א לקמן דכיון דלא נתחייב רק מחמת הת"כ אם כופר א"צ שבועה וגם אין לומר משום דאמירה לגבוה הוי כמסירה דאין זה אלא בחפץ מבורר עיי"ש והקצה"ח כ' דודאי נתחייבו הנכסים בהקדש באומר הרי עלי מנה כמבואר בב"ק (ד' ד') וה"ה באומר מנה לעני עושה קנין ונתחייבו הנכסים עיי"ש ועיין קצה"ח סי' רמ"א ובכל המקומות סובר דאף בדבר שאינו מסוים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה עיי"ש והנה בזה ודאי הנכון עם התומים דאין שייך קנין רק בחפץ מסוים וכן הוא בכל האחרונים דלא שייך אמירה לגבוה בנדר רק בחפץ מסוים דהא נדר ומת אין יורשים מחויבים לקיים נדרו ועיין נתה"מ סי' ר"ן ס"ק ד' ומה שהביא ראי' מב"ק (ד' ד') אדרבה הא שם אמרינן באומר הרי עלי מנה לבדק הבית לא יהא אלא ב"ח משמע דגרע מחוב והא דיורדין לנכסיו הוא רק מטעם כפי' לקיים נדרו וכן מה שהביא מקידושין (ד' י"ב) דאם אמר הרי עלי עולה נתחייבו הנכסים ושעבודא דאורייתא אגב חורפי' לא עיין היטב דשם ביורשים הא ודאי נודר ומת פטורין ושם מבואר דאיירי ביולדת בהביאה חטאתה ומתה אי חייבין היורשין עולתה והוא מחיוב התורה ולא משום נדר אך ודאי חיוב יש עליו ועל נכסיו לקיים אף באומר והב"ד יורדין לנכסיו וכופין אותו לשלם ואך בת"כ ג"כ בודאי כופין וא"כ ודאי קשה קושיית התומים ומ"ש התומים דמהר"ם במנה מבורר איירי ודאי דאין לשון מהר"ם משמע כן וכן מתשו' מיימוני שהביא הקצה"ח משמע כהש"ך דאף במנה שאינו מבורר חייב לשבע והנה הי' נראה לחלק דבנדר לעני החיוב הוא משום גוף העני לכן הוי כחיוב גמור כיון דחיובו הוא מחמת המקבל והוי כשאר תובע אבל בת"כ האיסור רבע על הנשבע ויכול לומר להתובע מה לך בזה וכענין המבואר בסי' י"ב באחרונים בשם תה"ד דיאמר לו תדאג בזה נשמתי לכן אין להשביע מספק ואפשר דהוא כשאר איסור דאמרינן דאדם נאמן על עצמו כמ"ש הרשב"א ואם יאמר האומר דאין זה רק סברת הכרם ואין בו כדי שביעה להנחת דעת מ"מ אין לחלוק על הר"ם והש"ך אך קצת קשה כיון דיכול ליתשל עלי' למה לא יהי' נאמן כדאמרינן בערכין גבי המקדיש נכסיו דלא חיישינן לקנוניא כיון דיכול למתשל עלה ואולי כיון דיש איסור בשאלה ועיין תשובת רדב"ז הביאו הפתחי תשו' ביו"ד סי' רכ"ת דחכם המתיר נקרא רשע לא שייך אי בעי מיתשל וצ"ע בזה:
כג) אין משביעין. הש"ך ס"ק נ"ב הביא בשם בעה"ע בע"א מעיד שנתרצה הנתבע להפוך השבועה שישבע התובע ויטול והנתבע כופר א"צ לשבע נגד העד ש"ד דלא הוי רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע התובע ע"כ והשע"מ לקמן סעיף כ"ז גבי אמר נשבעתי דנאמן דכ' הטור דדוקא בשבועה דרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל תובעו שנתחייב לו ש"ד ואומר נשבעתי צריך לשבע היסת והקשה הא מ"מ אינו רק גורם ומדברי הש"ך משמע דאין נשבעין על גורם עיי"ש שדחק ולי הדבר תימה דהא יותר הי' לו להקשות דהרי נשבעין על שטרות שבועה דרבנן שאינו ברשותו וא"כ איך מצינו דאין נשבעין על גורם דשטרות לא הוי רק גורם לממון אכן דברי בעה"ע הם פשוטים ודין זה מבואר בכמה מקומות עיין ש"ך לעיל סי' ע"ה ס"ק מ"ז דברי הטור בשם הרמ"ה דכל היכי דאין שנים מחייבין אותו ממון רק ע"י שבועת התובע בחד סהדא לאו מחויב שבועה הוא דכללא היא דאין ע"א מחייב שבועה רק היכי דשנים מחייבין אותו ממון להדיא ולא היכי דאף אם יהי' שנים יצטרך התובע לשבע ודו"ק:
כד) גזלתני או גנבת ממני וכו' נשבע. הטו"ז תמה מה בין זה לטענו עבדי אתה דאמרינן בקידושין (ד' כ"ת) דאין נשבעין ע"ז אדרבה מנדין לתובע והת"צ מתרץ בדוחק והתומים מתרץ דש"ס בספק איירי אבל בטוען ודאי גם שם צריך לשבע וזה יותר דוחק ובעניי לא אדע מה הי' להגדולים האלו ואין כאן קושיא כלל הגע עצמך באם טוענו עבדי אתה והוא מודה לו וכי נאמר דעבד הוא ומותר בשפחה ופטור ממצות שהעבד פטור כגון תפילין וכדומה והרי הדין פשוט דכל שהוחזק בשאר בשר שלשים יום לוקין וסוקלין על החזקה ותביעתו לא מעלה ולא מוריד רק הוא הוצאת שם רע ולכן מנדין אותו אבל תובעו גזלתני הרי אין התביעה רק ממון ואם יודה ישלם ולא יפסול כלל וזה פשוט:
כה) אבל אם עיקר התביעה משום איסור. עיין ש"ך ס"ק נ"ז ובסופו לענין אם טוען על אשתו שזינתה כ' הש"ך וז"ל ועוד דאי תובעת כתובה הבעל נאמן וכמ"ש הטור והמחבר סי' קנ"ד ע"כ ולא הבנתי דבריו דשם איירי בטוענת שאין לו גבורת אנשים דנאמנת מטעם אינה מעיזה ואז בתובעת כתובה לא מהימנא אבל בטוען הבעל שזינתה ודאי דאין נאמן רק בטענת בתולים ביום ראשון לנשואין מטעם אין אדם טורח בסעודה. שוב ראיתי שגם על יתר דברי הש"ך השיג התומים עיי"ש:
כו) שנדר לה דבר באתננה חייב לשבע. וכ' הש"ך ס"ק נ"ח דבחייבי מיתות א"צ לשבע דפטור משום קלב"מ וכ' הקצה"ח דמ"מ אם תובעת אותו חמשים דהלואה וחמשים דאתנן ומודה באתנן הוי מודה במקצת דהרי חייב לצאת י"ש לכן הוי הודאה ולא אדע דמ"ש ממשביע העדים שהדליק גדישי בשבת דפטורין מקרבן שבועה והרי יועיל עדותן אם יתפוס ואף דהי' בידי לחלק מ"מ לא נראה לכן לא רציתי להאריך:
כז) וחייבוהו ב"ד. הש"ך ס"ק ס' השיג על מ"ש המבי"ט בראובן שתבע לשמעון שכבר עמד בדין ופסקו הב"ד שחייב לו ממון ושמעון כופר חייב לשבע והשיג עליו הש"ך דמאי איכפת לי' למהדר דינא עיי"ש מ"מ סיים הש"ך דאם טוען קבלת עליך בין לדין בין לטעות שיקיים כל מה שיפסקו חייב לשבע ור"ל דעתה לא שייך דלהדר ולדיינו דשמא זה אז זכה ע"י שהב"ד טעו ועתה יזכה התובע עיי"ש ולא זכיתי להבין דהא גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי דפריך ולהדר ולדיינו ולמה לא מתרץ דאיירי בקבל עליו בין לדין בין לטעות ועוד דכבר כתבתי לעיל סי כ"ב וכ"ה להקשות דמאי פריך להדר ולדיינו לשני דאפשר דהי טעות בשיקול הדעת וטוען הדיין שזיכה התובע והנתבע טוען שהוא זכה א"כ לא שייך דלהדר ולדיינו ולכן כתבתי דכלמצוין אצל דין מומחין הן לכן אין הבע"ד נאמן שטעה הדיין בש"ה ולמה יהא כאן נאמן שזכה ע"י טעות הב"ד וצ"ע לפענ"ד: כח) נשבע היסת ואח"כ הודה בעצמו במקצת אם הודה שלא ע"ד חשובה אינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו. הסמ"ע ס"ק פ"ח כ' דר"ל דחוזר ונשבע כיון דהודה ששבועה ראשונה היתה שקר והקצה"ח כ' דודאי יכול לשנות מפטור לפטור ועיקר הטעם משום דחייב ש"ד והוא לא נשבע רק היסת ונכון כדבריו אכן אני תמה למה ישבע הא יש לו מיגו דכופר הכל דכאן לא שייך אין אדם מעיז דהרי כבר נשבע וא"צ אלא לשתוק ואף אם תובעו שנית חוץ דמסברא נראה כיון דכבר העיז אינו בוש להעמיד שקרו אכן בלא"ה הא מבואר באה"ע סי' י"ז סעיף ב' דאם זינתה שוב לא שייך החזקה דאין אשה מעיזה פני' שתהימן לומר גרשתני דמחמת בושה מעיזה וה"נ כיון דכבר נשבע ואף דבדוחק יש לחלק דשם איתרע רק החזקה דאינה מעיזה ואמרינן דמעיזה אבל מ"מ מיגו דכ"ה אין כאן דעדיף לי' לטעון ולהודות ולא להעיז דזה דוחק ובפרט לפי מה שכתבתי הרבה פעמים דודאי מי שרוצה לגזול מעיז ג"כ רק היכי דאין כונתו רק לאשתמוטי אינו מעיז לכפור הכל וזה לא שייך בנשבע כבר. ושוב עיינתי בב"י דכ' דלשון ונשבע אין נוח לי וצריך לדחוק ולפרש דה"ק מועיל שבועתו שנשבע כבר ולכן באמת לא העתיק המחבר בש"ע כאן דצריך לחזור ולשבע ואך הסמ"ע והב"ח כתבו דדברי הב"י אין נראין דלמה לא יצטרך לשבע ולי נראה דאפשר כונת הב"י כמ"ש ואמת כי נראה לפרש דברי רב שרירא שהביא הטור דהיינו בהודה לפני עדים באופן דמהני ואח"כ כשבא לפני ב"ד שוב אין לו מיגו דהוי מיגו למפרע וצריך לשבע מטעם העדאת עדים ואך דברי הסמ"ע והב"ח משמע דמפורשים כפשוטו ואף בלא תבעו שנית ומ"מ צריך לשבע עד שתמהו על הב"י לא זכיתי להבין דעתם כי לפי ענ"ד נראה כמ"ש:
כט) אינו נפסל ע"פ עצמו. הש"ך ס"ק ע"ב כ' דמ"מ אם רוצה התובע נשבע ונוטל ולפמ"ש בס"ק הסמוך היינו באין לו מיגו ועיין תומים כ' והאריך דאין אדם משים ע"ר וכבר הארכתי בזה בחידושי לאה"ע סי' קט"ו דאין זה מוסכם לענין ממון ולא רציתי להאריך כאן בזה:
ל) שאביהם נתחייב נו בב"ד שבועה. עמ"ש לעיל סי' ס"ט דאף בנתחייב שבועת התורה היורשים פטורין:
לא) מי שתבעו חבירו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו וזה משיב שכבר החזיר פטור בלא שבועה. הסמ"ע ס"ק צ"ט חולק ע"ז דהרי הקדישות של זמן הזה נשבעין עליהם ולא כ' המרדכי רק בטוען אני החזקתי בידם לחלקם אבל בכופר חייב לשבע והתומים הקשה דאף בטוען החזרתי יש לו מיגו שהי' יכול לומר חלקתים לעניים עיי"ש ולי צ"ע בזה דהא הש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ה כ' דבשבועת היסת לא מהני מיגו גם יש לעיין דכ' דבזכיתי לחלקם א"צ לשבע היינו דהם בעין ורוצה לחלקם או בידוע שחלקם אבל באומר שחלקם ואין התובע מאמין לו מטעם דמי הרשהו לחלקם דמסר בידו ע"מ שיחזירם לידו אפשר דהוי כטענת אינו ברשותו בפקדון דצריך לשבע ובפרט דכיון דלא הרשהו מסתמא לא חלקם גם מ"ש הטו"ז על הסמ"ע דאף דנשבעין היינו כשהב"ד תובע לא אבין דכי כ"א מהקהל אינו בכלל הב"ד וכל מי שיודע בממון הוא התובע ואמת כי הב"ד יכולין לומר אנו רוצין לתבוע אבל כשאין הב"ד מוחין כ"א תובע גם מ"ש הח"צ בהגהותיו דהוי ממון שאין לו תובעין כיון דלא קייץ כדאיתא בסוף החובל לא זכיתי להבין דרק מדין פשיעה אימעיט מלשמור ולא לחלק לעניים והיכי דקייץ הוא בכלל לשמור אבל כשהוא בידו ודאי צריך להחזיר ושוב ראיתי דגם השע"מ כ' דהנכון עם הסמ"ע ויש לפקפק קצת בדבריו כי הלך בדרך רחוק וצ"ע בזה: