אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן פו

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן פו

סימן פה

א) מוציאין מלוי ונותנין לראובן. הקשו מאי נ"מ בהך דר' נתן בלא"ה כל מה שיש לו משועבד לב"ת והנה נראה דנ"מ באם אין ללוה כלום רק זה החוב והיינו דבשעה שהלוה שמעון ללוי הי' שמעון עשיר והעני וקיי"ל דמסדרין לב"ח מ"מ כאן דמיד שהלוה נשתעבד לוי לראובן שוב אין מסדרין לו זה החוב ואין לראובן בזה במה שאין לשמעון עכשיו כמו שא"צ ליתן לו מביתו ה"נ א"צ ליתן מה שהוא תחת שעבודו מכבר כיון דבעת שהלוה הי' לשמעון נכסים ונראה ראי' לזה מקידושין דיליף מלו ולא לב"ח דאין נותנין הענקה לב"ח דהעבד דס"ד דנשתעבד לב"ח מדר' נתן קמ"ל קרא דאין נותנין וקשה אף בלא ר"נ למה לא יתנו לב"ח ומ"ש מאם הוא כבר בידו וע"כ צ"ל דמיירי באופן שאם הוא בידו לא יתחייב לב"ת דהיינו דאין לו כדי סידור ומ"מ קס"ד כיון שהוא ביד האדון יתננו לב"ח מדר"נ קמ"ל דאין נותנין ואך עדיין קשה דודאי אם בשעה שהלוה שמעון ללוי לא נשאר ביד שמעון כדי סידור דאז ודאי לא נשתעבד לראובן מדר"נ דלא עדיף מאם הוא ביד הלוה עצמו ומהסברא דלא נתחייב האדון בהענקה עד שעה שיצא ממנו ואז אם אין להעבד כדי סידור איך ס"ד דיתננו האדון לב"ח והרי אז הוי כאלו הוא ביד העבד עצמו לק"מ דשפיר משכחת דלא נתן האדון תיכף הענקה להעבד והי' בידו כדי סידור ואח"כ העני והרי כן צ"ל להפוסקים שהביא הש"ך ס"ק א' דאין משועבד מדר"נ רק אם הלוה השני כבר הי' מחויב דהיינו שהי' כבר לוי חייב לשמעון בעת שהלוה ראובן לשמעון וא"כ איך משכחת הענקה לב"ח מדר"נ וע"כ דאיירי דהעבד לוה אתר שכבר יצא לחרות ועיין מ"ש ס"ק ג':

ב) בכל ענין שיתחייב. עיין ש"ך ס"ק ב' דה"ה בפקדון מוציאין מנפקד ונותנין לב"ח והקצה"ח הקשה דא"כ נימא דאין המפקיד יכול ליתן הפקדון להנפקד כמו בכל שעבודא דר"נ דאין יכול למחול לכן העלה דבפקדון לא שייך דין זה והנתה"מ חולק עליו והעלה כהש"ך ובודאי דבריו נכונים ואך צריך לתרץ קושיית הקצה"ח דודאי אין סברא שלא יוכל המפקיד ליתן הפקדון להנפקד כמו שכ' גם הנתה"מ וכיון דמשועבד מדר"נ למה מהני מתנתו ולי נראה דאף דהוא אמת כמ"ש הנתה"מ דגם בפקדון יש שעבוד על הנפקד מ"מ בפקדון לא עדיף מאלו הי' הפקדון ברשות הלוה ויכול ליתנו לכל מי שירצה דהרי בפקדון לא מהני לשון מחילה רק לשון מתנה וא"כ החילוק פשוט דרק לוה דאין השעבוד על דבר מסוים ועיקר השעבוד על גוף הלוה ונכסוהו המה רק ערבין בי' וכיון דנשתעבד למלוה הראשון אין מחילת מלוה שלו מהני אבל פקדון דהחיוב הוא על גוף הדבר שהופקד אצלו להחזירו וכיון דנתן לו במתנה הוי כאלו החזיר וכלה שעבודו ואין לראובן יותר שעבוד בחפץ מאלו הי' החפץ ביד שמעון והרי בכל לוה אף דמשועבד לראשון משועבד ג"כ לשני כמבואר בכתובות (ד' ק"י) גבי הכא ביתמי עסקינן עיי"ש דמבואר דלא אמרינן כיון דנתחייב לעצמו מדר"נ מ"מ לא אמרינן דהוי ככבר גבה לעצמו ואין ביד היתומים לגבות וא"כ פשוט דבחפץ מבורר הוי כאלו הוא בידו ודו"ק:

עוד כ' הש"ך דיש פלוגתא בהג"א אי מוציאין מנפקד של המוסר ונותנין לנמסר ומהרש"ל תלה זה בדיני דגרמי אי הוי דאורייתא והש"ך כ' דאף בחוב דרבנן שייך דר"נ ובס' שע"מ כ' דהאמת עם מהרש"ל דהרי בלא"ה כל אשר לו משועבד לב"ח ומאי ס"ד דרבינו שמתה דאין מוציאין מנפקד ליתן לנמסר ורק דאיירי בעדיין לא עמד בדין וא"כ למ"ד דיני דגרמי קנסא לא קנסו בנו אחריו והרי כל הנ"מ משעבודא דר"נ דאין יכול למחול ללוה דאל"כ בלא"ה הוא משועבד וא"כ במחל לנפקד לא גרע מיורש ולא קנסו אותו אבל למ"ד דיני דגרמי מדאורייתא ואף בנו חייב א"כ ה"ה במחל ושפיר תלוי דין זה בפלוגתא אי דד"ג דאורייתא ע"כ והנה בתתילת העיון הי' נראה סברתו נכון אך כאשר עיינתי בזה ראיתי כי אין עמידה לדבריו והנה חוץ ממה שכתבתי בסמוך דודאי אף לוה יכול ליתן הפקדון להנפקד ולא גרע מאחר שיכול ליתן מטלטליו במתנה אך בלא"ה אי אפשר כלל לאוקמי פלוגתתן בזה דהא האו"ז ס"ל דד"ג קנסא וא"כ למה סבר כאן דמוציאין ולכאורה זה קשה גם על מהרש"ל אך צ"ל דמהרש"ל ג"כ מודה לזה דהאו"ז אף דסבר דהוא קנסא מ"מ מוציאין ורק קאמר טעמו של רבינו שמחה דאין מוציאין משום דסובר דהוא רק מדרבנן אך לפי סברת השע"מ דאיירי בלא עמד בדין קשה למה לא יוכל למחול להאו"ז וע"כ דודאי איירי בנתחייב כבר בב"ד או בלא מחל כלל ואך אי איירי במחל כבר כתבתי דיכול ליתן הפקדון וא"כ הי' אפשר לומר דלאו דוקא נקטו פקדון רק צ"ל מלוה של המסור או בפקדון מעות מותרים שמשתמש בהם דהוי כלוה ואי בלא מחל איירי באמת בלא"ה לא אבין טעמא דרבינו שמחה למה לא יוציאו וכמ"ש השע"ר וגם עיקר סברת השע"מ לא ברירא לי דהא כל מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ומ"מ מב"ח גובה וע"כ דשעבודא דר"נ דהוא משועבד מדר"נ עדיף וה"נ י"ל דאף דלא קנסו בנו מ"מ מנפקד גובה ואך נראה לפרש שיטת ר' שמחה דהרי יש פוסקים דמחלקין בין מכירת שטרות לשעבודא דר"נ דמכירת שטר דהוא מדרבנן יכול למחול ושעבודא דר"נ הוא מדאורייתא ולכן בדד"ג דהוא דרבנן ואין להנמסר שעבוד על הנפקד רק מדרבנן לכן יכול המוסר למחול וזה סברא נכונה לשיטתו ודו"ק:

ג) בין דרך שכירות. הש"ך ס"ק ג' האריך בדברי הרמב"ם במה שהקשו עליו דפסק כר"נ ופסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו ובש"ס קידושין אמרינן דמאן דאית לי' כר"נ אחא לו לאשמעינן לו ולא לב"ח ולא למעט מוכר עצמו ויותר קשה דפסק ג"כ גבי הענקה לו ולא לב"ח הא איצטריך לו ולא למוכר עצמו והש"ך כ' דהענקה הוא מדין צדקה והרי אף הוא עצמו בקבל צדקה אינו פורע בזה חוב לכן לא איצטריך ולא לב"ח וקשה דא"כ למה דרש חוטאי לו ולא לב"ח ודוחק לומר דפליגו בזה אי הוי צדקה והי' נראה לומר דהא דאמר לו ולא לב"ח הוא גופי' קמ"ל דצדקה הוא. שוב מצאתי כן במ"ל דחוטאי לית לי' דצדקה הוא ועיין שעה"מ ה' עבדים דלא ניחא לי' בזה וחלקי אמרה נפשי דודאי לומר בפשוט דצדקה הוא אין זה ברור ואף דסברא הוא דהתורה תסה על העבד לבל ישלחנו ריקם א"כ מדין צדקה הוא אך הרי בגמר' אמרינן יורשיו אמאי לא שכיר קריא רחמנא ושפיר פעולתו ליורשיו והגע עצמך אם יורשיו עשירים למה יתן להם הצדקה גם הם לא עבדו אצלו לכן נראה דהנה קשה לי למה לי למעט מוכר עצמו מהענקה והרי טעם הענקה הוא משום דמשנה שכר שכיר עבדך ובמוכר עצתו כיון דקיי"ל דנמכר לשש ויותר על שש ואין השנים קצובים וא"כ פשיטא דאין לו הענקה (וכענין הזה הקשה בשעה"מ בשם מהרי"ט כיון דאין מוסר לו שפחה כנענית ואין עובר ביום ובלילה א"כ פשיטא דאין לו הענקה ותי' דס"ד משום, דכתיב ואף לאמתך תעשה כן לכן ה"א דאף למוכר עצתו) אך בזה נאמר דהוי משום צדקה לכן בעי קרא לו ולא למ"ע דבצדקה אין חילוק בינו לבין מוכר עצמו ואך למאן דאמר לו ולא לב"ח סובר דיש לו דין חוב לכן קמ"ל קרא דלא יתן לב"ח ולפ"ז יצא לנו דת"ק דאית לי' דמוכר עצמו נמכר יותר על שש ומ"מ בעי קרא דלו ולא למוכר עצמו ע"כ סובר דצדקה הוא אכן ר"א דאית לי' לו ולא לב"א יסבור דחוב הוא (וכן במאי דת"ק לית לי' להרצאת אדון הוא דאתא משום דבצדקה א"צ הרצאה) ולפ"ז הא דאמר ות"ק בעלמא נמי לית לי' דר"נ אף דאית לי' דצדקה הוא א"כ ממילא לא יתן לב"ת אף בבא לידו אמר זה רק לרווחא דמילתא דאף אם נאמר דהוי כתוב א"צ לו לאשמעינן ולא לב"ח אבל הרמב"ם ממ"נ לא הצריך לו ולא לב"ת דאם הוא צדקה פשיטא דלא יתן לב"ת ואם הוא תוב א"כ פשיטא דאין מעניקין למוכר עצמו דכיון דנמכר לשנים שאין קצובים א"כ אין מעניקין לו ואתא לו ולא לב"ח ודו"ק:

ד) בד"א כשאין לשמעון נכסים שסדרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה. הש"ך ס"ק ו' הביא דברי מהרש"ל שכ' דה"ה אם אין שמעון כאן מוציאין מלוי ולא דמי לערב דהתם איכא אטריחו בי דינא דשוב יהי' צריכין למעבד דין לערב על נכסי הלוה אבל הכא לית טעמא להכריח להמתין והש"ך דחה דבריו דכיון דהוי כנכסים משועבדים דמי ממש לערב דכמו דחשו לפסידא דערב ה"נ חשו לפסידא דלוה שני עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו אלו ואף דאמת הוא כמ"ש הש"ך אח"ז דאף כאן כיון דזה הוא נפרעין עין שלא בפניו א"כ צריך להמתין אבל מ"ש דכיון דהוי כמשועבדים והרי אדרבה בלוקח שבא לגבות ממנו א"צ להמתין כמבואר לקמן סי' קי"ד דא"צ להמתין רק מהלך יום אחד וכ' שם בפרישה הטעם כיון דיש לוקח דיוכל לטעון עבור הלוה לכן א"צ להמתין וא"כ לכאורה כאן אם אין נ"מ ללוי צריך להמתין כמו בכל גבי' שלא בפניו אבל ביש ללוי נ"מ כגון שמחל לו שמעון או שטוען שהשטר שיש לשמעון עליו הוא פרוע א"צ להמתין ואך באם לוי מודה בעיקר המעות שחייב ורק דיש לו הפסד משום דרוצה שיהי' המעות עוד בידו בזה כתבתי דודאי הנכון עם הש"ך דאף דמגיע לו טובה מ"מ הוי כנפרע שלא בפניו דהדין דיש להמתין דודאי משום דיש ללוי טובה מזה לא הוי כאלו הוא כאן כמו לוקח ודו"ק. ואכן נראה דהמהרש"ל לא קאי אדברי הש"ע דהרי כאן כ' והשביעוהו וע"כ היינו ככל טוען טענת אין לי ואם לוי מודה ויגבה מלוי א"צ הלוה לשבע וע"כ איירי ביש ללוי הפסד דאז צריך הלוה לשבע כמו בבא לגבות מלקוחות דמבואר בכנה"ג הובא לקמן בנחה"מ סי' קי"ד דצריך לשבע וא"כ ודאי דאח"כ יצטרכו לעשות גם ללוי דין עם שמעון כמו בערב דכ' מהרש"ל דצריך להמתין מה"ט ודו"ק:

ה) שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי. הש"ך ס"ק ו' תמה ע"ז והתומים כ' דלולי דר"נ אין יכול לגבות מלוי דהוי ראוי ורק מטעם דר"נ משועבד לוי לראובן א"כ מוטל עליו טורח זה ולא הבנתי כלל, דבריו דמה זה ענין שלא יהי' שמעון מחויב לטרוח ולשלם חובו ואף דאין מחויב להשכיר עצמו ולפרוע חובו הוא מטעם כי לי בני ישראל עבדים אבל איך יפטור מלתבוע ללוי שגופו משועבד ועיין לעיל סי' ט' מ"ש ועיין שם בקצה"ח ודברי הש"ך ברורים:

ו) אין שמעון יכול למחול ללוי. האחרונים האריכו לחלק מה בין שמחל שמעון ללוי או גבה ממנו מטלטלין ואם לוי הוא משועבד לראובן אף בפרע לשמעון יגבה ראובן שנית ולי נראה דכבר מבואר לעיל דודאי אף שנשתעבד לוי לראובן מ"מ הוי ג"כ לוה של שמעון וא"כ נראה דזה פשוט דאף אם חייב רק מנה ויש לו נכסים עבור אלף זוז כל הנכסים משועבדים לאותו המנה מ"מ אם נתן לו איזה קרקע בחובו יצאו כל הנכסים משעבודם ולפ"ז ה"נ אף דלוי משועבד לראובן מ"מ כיון דשמעון הוי מלוה דידי' וא"כ אם נתן לו מטלטלין יצא שעבודו של ראובן על אותן מטלטלין ואף אם שמעון מכר אותן המטלטלין הוא המזיק ומכר שעבוד של ראובן אבל מתל שמעון ללוי על מה פקע שעבודו של ראובן כן נראה לפענ"ד: הש"ך ס"ק י"א מתרץ קושיית הקדמונים דהקשו באשה שחבלה דאם תתן לו כתובתה בטוה"נ תמחול לבעלה והאיך יכולה למחול הא הבעל משועבד להנתבל מדר"נ ותי' השיך כיון דכבר נתנה לו הכתובה בחבלה שוב אין הבעל משועבד מדר"נ והתומים הקשה כיון דמחלה נפקע המכירה וחזר שעבודא דר"נ למקומו והרי שעבוד הגוף של הבעל עדיין קיים והקצה"ח כ' כיון דהאשה נפטרה ממילא נפטר הבעל ממנו והמכירה כדין היתה. והנה קושיית התומים על אותן הסוברים בטעם דמהני המחילה משום דשעבוד הגוף אינו נמכר בזה שייך תי' של הקצה"ח ואך לדעתי אדרבה קשה להשיטה דמכירת שטרות דרבנן אבל מדאורייתא לא חל המכר וכיון דמחלה ומטעם דהמכר לא הי' רק מכר קל מהני וא"כ עדיין חייב הבעל להנחבל מדאורייתא וא"כ ממ"נ מדרבנן חל המכר והבעל חייב ואי משום דמכר דרבנן לא מהני שלא תמחול א"כ מדאורייתא עדיין החיוב במקומו וממ"נ חייב הבעל וצ"ע אכן מ"מ נראה כהש"ך וכמ"ש הקצה"ח דהרי לא אמרינן דהמוכר א"צ לשלם רק מה שקיבל ורק קיי"ל דחייב המוחל לשלם כל מה ששוה השטר א"כ המכר במקומו והמוחל מחויב חיוב חדש ודו"ק: מה שהקשה הש"ך כאן על הרבה קדמונים דסברו דיכול למחול והקשו דיהא נאמן פרוע במיגו דמחילה והש"ך כ' דפרוע עצמו הוי מחילה והוא באמת סברא אכן י"ל לפי מה שכתבו לעיל סי' מ"ז דיכול אח"כ לגבות מהלוה וליתן אמתלא שרצה לדחות ב"ח לכן פרוע לא הוי טענה טובה כיון דיכול לחזור וצ"ע:

ז) למחול ללוי. השע"מ הביא דברי שו"ת ד' טורי אבן באחד שהי' חייב למלוה שלו ותפס המלוה המציאה מבנו קטן של הלוה ופסק דיכול האב לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו מציאת בן לאביו והשע"מ כ' די"ל כיון דהבן נתחייב ליתן לאביו ומחויב להמלוה מדר"נ ואין יכול למחול ואח"כ כ' דמ"מ י"ל כיון דעדיין לא זכה יכול לומר אי אפשי ולדעתי נראה דודאי אם תחת יד הבן ודאי דיכול ליתן לו כמ"ש בס"ק ב' דיכול ליתן הפקדון להנפקד ואך כאן דכבר תפס המלוה וכיון דתיכף כשמצאה זכה האב ועיין בב"מ (ד' י"ב) רק דאין הכרע שם אם בשעה שהגביהה מיד זכה אב או הוא זכה ואב מיני' דידי' קזכי אבל עכ"פ זכה מיד וא"כ הוי כתפס מהאב ואיך שייך לומר אי אפשי כיון דכבר יצא מרשות הבן כנלפענ"ד:

ח) ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד הלך ופרע לשמעון. כ' הש"ך ס"ק י"ד אם רק ידע לוי ששמעון חייב לראובן ופרע חייב לשלם לראובן פעם שנית ורק אם לא ידע פטור והשע"מ הקשה כיון דלוי חייב לראובן מדר"נ אף בלא ידע למה לא יתחייב לחזור ולשלם לו (והשט"ח כ' דכ"ז שלא התרה בו א"צ לשלם פעם אחרתעיי"ש) ולי נראה דודאי אי לא ידע לא גרע מגנב שאינו מפורסם דדבר תימה הוא דלא שייך בזה תקנת השוק ורק נראה דהנה בלא"ה הרי כ' הרש"ך הובא בקצה"ח ס"ק ח' ונחה"מ ס"ק ז' דיכול לוי להתנות בשעת הלואה שלא ישתעבד לראובן דהרי בשעת הלואה יוכל ליתן מטלטלין למי שירצה וא"כ כ"ז שלא ידע אנן סהדי דאין רוצה להשתעבד לראובן שישלם שני פעמים ודברים שבלב כל אדם הוא דהוי דברים ואף דהם חולקין על הרש"ך היינו בתנאי בעלמא אבל בכה"ג ודאי דלא נשתעבד לפרוע שני פעמים ולא שייך טעמו של הנתה"מ עיי"ש ולפ"ז יש לי עיון גם במ"ש מהריט"ץ דאף אם שמעון גבר אלים וידוע שאף אם יתן לוי לראובן יכוף אותו שמעון ליתן לו פעם שנית מ"מ חייב ליתן לראובן ואין לראובן בזה מה ששמעון יגזול ממנו והשע"מ הקשה ממה שפסק הרמ"א בסוף הסימן גבי פקדון של נכרי דא"צ ליתן למלוה של הנכרי ומחלק השע"מ בין הלואה לפקדון משום דבפקדון אף אם אנסו העכו"ם להביא הפקדון של חבירו פטור השומר ואני לא אבין דבריו נהי דפטור היינו אם כבר נתנו להגזלן אבל וכי יעלה על הדעת שאם יבואו הבעלים ליטול פקדונם שיוכל השומר לומר לא אתן לך כי יודע שעכו"ם יבוא אח"כ עליו ויצטרך ליתן לו וע"כ דמ"ש הגהות מיימו' דאין מחויב למסור נפשו וליתן למלוה הוא משום דאדעתא דהכי לא נתחייב וא"כ ה"ה בהלואה וצ"ע:

ט) מי שיש בידו פקדון של עכו"ם. התומים כ' דבהלואה אם ישראל הלוה מעכו"ם כיון דהפקעת הלואה מותר ואם הי' העכו"ם תובעו לדין פטור בב"ד של ישראל א"כ א"צ הלוה ליתן למלוה של העכו"ם ע"כ והנה התומים סי' ע"ב כ' דאף בפקדון הפקעתו מותר וא"כ הרמ"א דכ' כאן דבפקדון שייך שעבודא דר"נ א"כ ה"ה בהלואה ועיקר הדבר אין נ"ל דאף דהפקעת הלואה מותר מ"מ כ"ז שלא נפקע ודאי חייב. שוב ראיתי כן בנחה"מ לעיל ר"ס ע"ו ואם תבעו בב"ד של ישראל ודאי דהב"ד מחייבין אותו וראי' ברורה לזה מהא דתרי דידעו סהדותא לעכו"ם ואזלו ומסהדי בערכאות אם אמת הוא אין חייבין וכ' הש"מ דאף ב"ד של ישראל היו מחייבין אותו וצ"ל דאף דמותר להפקיע מ"מ אם סמך על הב"ד אין מפקיעין ממנו כמו דאמרינן בקידושין גבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם אי אתה רשאי לבוא עליו בעקיפין עיי"ש בתוס' אף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ כיון דסמך עליו אין לגזלו ובסמך אהימנותא דב"ד אין להטות עליו הדין וכבר כתבתי בסי' ע"ב ראי' דכ"ז שלא נפקע הוי חיוב גמור מהא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דלאביי אף בלא הרהינו אין הישראל עובר עליו ועיין מ"ש שם ובסי' צ"ה ובריש ה' גזילה ועיין תומים סי' צ"ז ס"ק כ"ג וגם העיקר כמ"ש הקצה"ח סי' קכ"ח דהשיג על התומים בפקדון וכ' דגם הפקעת הלואה אינו מותר רק היכי דיוכל לומר ליורש נתתי לאביך או אבי לא השאיר כלום שאפרע חובו:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה