אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן עה

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן עה

סימן עד

הלכות טוען ונטען:

א) צריך לברר דבריו. השע"מ הקשה דלקמן שי' רל"ב סעיף י"ז דכ' ראובן שמכר לשמעון שמן ואח"כ מצאו עכור דישבע המוכר ואם היפך השבועה ישבע הלוקח שהתנה ליתן לו שמן טוב וזה הוא השמן שנתן לו ופי' הסמ"ע שהמוכר לא בירר טענתו אם לא הבטיחו לעולם ליתן לו שמן טוב או שטוען שהחליפו לכן צריך לשבע על שני הפרטים ולמה לא יברר המוכר ותי' השע"מ דהמוכר בירר ואמר שנתן לו כמו שהתנה עיי"ש ואין לתרוצו הבנה דהרי בכ"מ הוא מברר ואומר שאינו חייב ומ"מ צריך לברר למה פטור גם בלא"ה הוא תימה למה לא יברר המוכר טענתו כדי שלא יצטרך הלוקח לשבע על שני הפרטים ובפשיטות י"ל דאיירי שלא הי' יכול לברר טענתו גם יש לפרש דברי הש"ע דבעת שהיפך טען שלא התנה ליתן צלול ומ"מ נתן לו צלול לכן צריך לשבע על שני הפרטים אכן נראה שיש ט"ס בסמ"ע שהרי כ' ועיין בפרישה ושם כתבתי דהמוכר לא בירר טענתו ובאמת בפרישה לא כ"כ רק כ' דהשואל בתשו' הרא"ש לא בירר בשאלתו טענות המוכר לכן השיב הרא"ש שבועה על שני טענות והשואל שבא הדין לפניו ישביע הלוקח כפי טענת המוכר וא"כ גם הסמ"ע כונתו לזה:

ב) מנה הי' לאביך בידי. הש"ך ס"ק ט' הביא דברי הסמ"ע וכ' ודבריו סתומים אבל אני אפרש ודברי הש"ך סתומים ג"כ והנתה"מ מפרש דבריו דהש"ך קשה לו על הסמ"ע דכ' דה"ל לחלק בין כמערים או כמודה והרי כבר כ' הש"ע חילוק זה בסי' פ"ח ולכן פירש הש"ך דבריו דמ"מ הו"ל לחלק כיון דבהזכרתני אין חילוק הו"ל לומר דבידעתי יש חילוק ואין פרושו מובן כלל דמ"מ הא כבר השמיענו החילוק בסי' פ"ח ולמה מ"מ הו"ל לחלק כיון דחילוק זה ידענו כבר וגם לדבריו לא מתרץ הסמ"ע כלום ולמה באמת לא השמיענו חילוק זה גם וכי כאן מקומו לחלק בזה דהרי זה קשה מבחוץ דגבי הזכרתני הי' לו לחלק בין הזכרתי לידעתי ואין תירוץ לזה גם לשון ודבריו סתומים לא משמע כן אכן נראה דברי הש"ך פשוטים דהסמ"ע דהקשה למה נקט לאביך וא"ל דבדידי' יכול לומר ידעתי מזה ואינו כמשיב אבידה דהא כ' הטור דיש חילוק בן מערים למודה והו"ל לחלק גם כאן בהכי ובזה כ' הש"ך דדבריו סתומים דיש לפרשו בשני פנים או דהו"ל למיתני בדידי' ויאמר דיש חילוק בין כמערים או כמודה והיינו דבמודה אף בדידי' הוי משיב אבידה או דקשה לי' דאף באביו למה נקט סתם דהוי משיב אבידה דמ"מ אם כמערים הוא לא הוי משיב אבידה אך פשטות לשון הסמ"ע משמע דהו"ל למתני בדידי' ולחלק וזה לא ניחא להש"ך דהרי לא נחית כאן לחלק בזה ולכן נקט באביו דאין חילוק דהא לא בא רק להשמיענו דמשיב אבידה פטור משבועה לכן פירש הש"ך דבריו דכונתו דא"ל לכן נקט באביו משום דבדידי' יש חילוק דיכול לומר ידעתי דהרי גם באביו יש חילוק בין מערים למודה וזה הוכיח הש"ך דבסי' פ"ח דכ' לך או לאביך בהזכרתי פטור משמע דבידעתי גם באביו כמערים חייב ודו"ק. ומ"ש הסמ"ע דא"כ גם לקמן סעיף י' הי' לו לומר אביך הלוני וכ' הש"ך לא ידענא מאי קאמר ופי' הנחה"מ כונתו דהרי שם התובע אינו יודע וא"כ אין שייך בודאי אדם תובע הלואתו ושפיר נקט אף בדידי' וזה דוחק דהרי מ"מ שייך אדם יודע הלואתו והי' לו לומר אביך והרגיש הנתה"מ עצמו בזה אכן כונת הש"ך דהרי השמיענו יותר רבותא דאף בשמא גרוע חייב לצאת י"ש וגם איך לנקוט דין אחר מכפי הנזכר בש"ס:

ג) אבל אם כתבו שטר. הש"ך ס"ק י"ב מחלק ומסיק כן לדינא דהיכי דאין לו קרקע אם מודה מה שבשטר הוי הילך אבל באינו מודה לא הוי הילך ובעניי לא זכיתי להבין כלל דמה חילוק יש בין מודה או לא ואף במודה מה נותן לו (ולשיטת רש"י דכופר הכל פטור מטעם אינו מעיז י"ל קצת דבמודה מה שבשטר לא מיקרי הודאה והוי ג"כ העזה לכן לא הוי מודה במקצת אבל באין מודה ומתחייב ע"י הב"ד דהוי כהדעאת עדים ובהדעאת עדים מחייב שבועה אף במעיז אכן אין כן שיטת כל הפוסקים) גם תפשתי אותן הפוסקים המחלקין בין מודה או לא ולא זכיתי למוצאן ולקמן סי' פ"ח בש"ך ס"ק מ"ט ראיתי שכ' דלכן מפרש רש"י דשטר הוי הילך משום שעבוד קרקעות משום דרש"י איירי באינו מודה עיי"ש ולא זכיתי להבין דהרי רש"י שם מחק הגירסא שהי' כתוב בה ושטר כיון דקא מודה הילך הוא משום דבלאו הודאה נמי הילך הוא ואם יסבור רש"י דיש חילוק בין מודה או לא למה מחק הגירסא ולא פירש מטעם הודאה דהא עדיין לא ידע הש"ס שם הטעם משום שעבוד קרקעות או דאיירי בלית לי' קרקע ושפיר גרס ושטר דקא מודה ולכן ודאי נראה דרש"י סובר דשום שטר לא הוי הילך רק ביש לו קרקע (ודברי הפ"י לא הבנתי והארכתי במהד"ק והשמטתיו כאן מפני האריכות אכן גם שם מבואר דאין לרש"י שום טעם רק משום שע"ק) וא"כ ודאי הסוברין דשטר אף בלא שע"ק הוי הילך ע"כ הטעם משום דאין יכול לכפור וא"כ אף בלא מודה נמי ואך מה שרוצה הש"ך לתרץ בזה דברי הב"י דכ' ואין נראה והקשו הד"מ והב"ח דסותר דברי עצמו דהרי כ' דשטר הוי הילך ולי נראה כונת הב"י להשיג על מ"ש המרדכי דקנין הוי הילך וע"ז השיג ובאמת לפי ענ"ד הוא השגה גדולה דהרי זה גופי' דשטר יהי' הילך אין מובן בסברא והמהר"ם שיף הבין דלאו דהוי הילך רק דלא הוי הודאה כיון דא"י לכפור ועכ"פ צריך לומר דלכן הוי הילך כיון דכבר יש בידו שטר והכל רואין חיובו אבל בקנין כיון דצריך דיבואו עדים ויעידו על הקנין לא עדיף מכל העדאת עדים ובשלמא היכי דפטור משום שעבוד קרקעות אף בקנין הוי שע"ק אבל למה יהי' הילך וא"כ אפשר דזה כונת הב"י ותימה לי על הנתה"מ דכאן בחידושים העתיק לדינא דברי הש"ך ולקמן סי' פ"ח ס"ק י' פסק דכל שטר לא הוי הילך רק ביש בו שע"ק מהני נם טעם הילך לדידן דגובין אף ממטלטלין ודו"ק:

ד) ודוקא שהכירו הב"ד. עיין ש"ך ס"ק י"ט דהיכי דהב"ד יודעין בבירור שחייב לו כגון נתתי עבורך ריבית ודאי חייב לשבע אבל באם חייב מכח מתוך שאיל"מ כיון דאפשר דאין חייב לו פטור משבועה אכן התומים דעתו להיפך וכ' דבנתתי עבורך ריבית כיון דמעיז לכפור הכל יש לו חזקה דאינו מעיז ופטור משבועה כמ"ש הנ"י עיי"ש. והגר הי' לי מקום עיון בהך חזקה דאינו מעיז אם זה שכופר בפיו הוי העזה שאומר דאינו חייב כלום או דזה שפוטר עצמו מכל החוב הוי העזה ואמרתי דזה תלוי בשני תרוצי התוס' בשבועות (ד' מ') ד"ה והודה ובחד תי' כתבו דאף דפטור משעורים לר"נ מ"מ חייב שבועה כיון דהודה משמע כיון דרק הודה שוב יכול להעיז אף דפטור וא"כ ה"ה להיפך היכי דכופר אף דנתחייב העזה הוא אכן לתי' השני שם נראה דעיקר העזה הוי במה שפוטר את עצמו וא"כ לכאורה בנתתי עבורך ריבית כיון דחייב לא הוי העזה ולא כהתומים אך אפשר לומר דנהי דחייב מ"מ כיון שטוען אותה טענה הרי הוא סבור שיפטור על ידה ושוב אין יכול להעיז דהוי העזה אך לפ"ז באם באמת יודע שיתחייב שוב הוי מודה במקצת ורק אנו פוטרין אותו משבועה דאמרינן דסובר דפטור והוי העזה וא"כ קשה בכל מודה במקצת יהא נאמן במיגו דאי בעי טוען טענה שיתחייב ויפטור משבועה והוא קושיא נאה ועוד קשה לי לפי דברי התומים דא"כ אף בנתחייב ע"י חשבונו נימא דפטור משבועה דהרי הוא סבור דלא חייב וא"כ העיז ואך בלא"ה כבר כ' הנתה"מ דאנן לא קיי"ל כהנ"י אך מ"ש הנתה"מ דהתוש' ג"כ סוברין כהנ"י דכתבו בב"מ (ד' ג') בד"ה בכולה בעי דלודי כלומר מאחר דאינו מעיז א"כ אמת הוא דאין חייב א"כ להימן במיגו דכ"ה ומשני דאישתמט ואין זה העזה משמע דהיכי דודאי מעיז פטור וכהנ"י עיי"ש ובעיני תימה דאיך יפרש מ"ש התוס' א"כ אמת הוא וכו' וסיימו א"כ להימן במיגו דכ"ה ולאו סיפא רישא דהא רצו לפוטרו משום דמעיז וסיימו משום מיגו וע"כ דאין כונת התוס' דיהי' נאמן מטעם חזקה דאינו מעיז אכן פשוט דכונתם בפירוש הש"ס דקשה אם האי גברא אינו מעיז ואומר אמת למה ישבע ואם אתה חושש שמא מעיז א"כ יש לו מיגו דכ"ה וזה ברור וא"כ נראה מדבריהם דמטעם מעיז לא אמרינן דודאי אומר אמת ופטור ודו"ק: מ"ש הש"ך דמאי דאמרינן בב"מ כי היכי דאנן סהדי היינו כיון שתופס הוי כיודעין בבירור שהוא שלו עיי"ש והוא דחוק ונראה בזה סברת הקצה"ח דאחר דדחי הש"ס ואמרו כי היכי דאנן סהדי להאי וכו' שוב אף ע"י ב"ד אי אפשר לחייב שבועה והרי החצי ג"כ אין יודעין בבירור שחייב (ודברי הנתה"מ שדחה דבריו אין מוכרחין אף דבמה דהשיג עליו בענין נתתי עבורך ריבית הדין עמו) ועיין מ"ש סי' ע"ב סעיף למ"ד דשם משמע דאם נתחייב במקצת ע"י מתוך שאינו יכול לשבע חייב שבועה על השאר וכתבתי בשם ס' מקצוע בתורה לחלק בין טוען דידי חטפתי דיודע בעצמו שפטור אז אין כאן הודאה אבל בא"י אם נאנסו דהוא מסופק חייב לשבע על השאר בזה אפשר לומר דמיקרי הב"ד יודעין בבירור כיון דלדידי' הוי ספק אכן לפ"ז אף בטוען במקצת א"י אם פרעתיך חייב שבועה וזה דלא כדברי הר"ן שהביאו האחרונים כאן עיין בדבריהם:

ה) יש לי בידך כנגדו. הסמ"ע ס"ק י"ז הביא דברי הב"י דבטוען יש לי בידך כנגדו פקדון אז יש חילוק דאם הנפקד טען להד"ם יכול המפקיד לשבע שיש לו בידו כנגדו אבל אם הנפקד טוען נאנסו א"כ אין יכול לשבע דהרי הנפקד נאמן בשבועה שנאנס ע"כ. והנה שמעתי קושיא נאה בשם הגאון הר' משולם מטיסמניץ דלפ"ז מאי פריך רבא לרמב"ח ר"פ כל הנשבעין שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא יש לו מיגו דלהד"ם הא משכחת לה דיש להנפקד ביד בעה"ב חוב וא"כ אם יטעון להד"ם המפקיד נאמן שיש לו בידו וא"כ אין לו מיגו ונראה דהנה ידוע דתנא רמב"ח שבועת השומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ובריש ב"מ פריך הא הילך הוא ומשני דאומר חד מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך דלאו הילך הוא וא"כ לרמב"ח ליכא למימר דיש לו חוב ביד הנפקד דא"כ אכתי הילך הוא וגם כיון דכבר כפר א"כ כיון דחייב לו יכול נגד הכפירה לטעון יש לך בידי וא"כ אין כאן כפירה אם יש חוב יותר מהכפירה ואם החוב פחות מהכפירה הרי כבר נאמן בעה"ב לטעון יש בידך כנגדו וא"כ שפיר ע"ז דנאנסו יכול לטעון להד"ם ופריך רבא לרמב"ח לשיטתו ואך בתוס' ב"ק (ד' ק"ז) ד"ה עירוב פרשיות משמע דקושיא דרבא לא אזיל אליבא מאן דבעי שלש פרות: ו) אבל אתה מחלתו לי. השע"מ הקשה דכאן נאמן מחילה במיגו ולקמן סי' ע"ו סעיף י"א מבואר בש"ך וטו"ז בשם המרדכי בראובן שפטר חובות של שמעון שותפו דאף ביש לו מיגו אין נאמן דברשות שמעון פער דאין אדם מפסיד חובותיו תנם ולי נראה דיש חילוק בזה דשם איירי באופן שאין לו שום הנאה לשמעון במה שפטרם דהרי המרדכי יליף זה משורי הרגת והלה אומר אתה אמרת להורגו וע"כ דגם זה איירי בהיזק גמור וכן משמע לשון שפטר חובות וכו' אבל מחילה דהוי כמתנה ודאי דלא שייך אנן סהדי דאין שום אדם נותן מתנה לחבירו ומיגו עכ"פ מהני ולדינא גם דברי השע"מ עולים כן. שוב מצאתי בנתה"מ לקמן סי' קע"ו כ"כ:

ז) או נחתו לי במתנה. עיין ש"ך ס"ק כ"ב דנחת אינו נאמן אלא במיגו יפה תמה השע"מ דלעיל סי' נ"ח מבואר דנאמן נתת במתנה אף בלא מיגו ורק הרמב"ן כ' היכי דחייב אין דרך ליתן מתנה וקודם יפרע החוב וכן תמה על מ"ש הש"ך דבמכרת לי צריך מיגו והרי מבואר דבדברים שאין עשוין להשאיל לקוח הוי טענה טובה אכן כונת הש"ך דכאן דאומר אמת הי' לך בידי והיינו שבא לידו תחילה בפקדון ואח"כ מכר או נתן בזה ודאי אין נאמן רק במיגו:

ח) איני יודע אם הלויתני פטור. השע"מ צידד ביודע שקיבל ממנו מעות ואינו זוכר עתה אם במתנה או בהלואה אי הוי כאיני יודע אם נתחייבתי והביא ראי' ממציאה שאינו יודע אם נתייאשו הבעלים דחייב להחזיר וכן באומר לחבירו אכול עמי דצריך לשלם וכן ממ"ש הבעה"ת במאן דאוזיף זוזי ואשכח בהו טופיינא בדבר שאין הדעת טועה דפסק הבעה"ת דוקא בשתק ולא תבע נהלי' פטור אבל תבעו חייב להחזיר דאיהו ברי ואיהו שמא ואף החולק לא פליג רק משום דבכדי שאין טועה ודאי למתנה יהבי' משמע דאם אינו יודע חייב ולכן תמה על מהרשד"ם שלא כ' כן עיי"ש ולפענ"ד ודאי דברי מהרשד"ם נכונים דבכל הראיות שהביא תיכף בשעה שבא לזכות בהם הוא ספק ולכן מספק אין יכול לזכות בשל חבירו אבל כאן דטוען איני זוכר עתה אם במתנה או בהלואה ובשעה שקבל הי' זוכר א"כ דמי ממש לא"י אם נתחייבתי ועיין לקמן סי' ע"ט בקבל מעות בסתם:

ט) יודע אני שהלויתני וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם. עיין קצה"ח במ"ש הש"ך בספק פרעון קודם הלואה ג"כ חייב וכ' דאף אם המלוה טוען בחוב הראשין שמא חייב הלוה משום זה גובה וזה גובה ועיין נתה"מ חולק עליו דיכול לעשותו לפרעון אך לי נראה די"ל מטעם אחר דחייב דכבר קם דינא ועיין ש"ך סי' רס"ח דאף בלא באו עדיין לפני ב"ד ואף דשם יש חילוקים והרבה חולקין היינו משום דהוי ודאי גזל אבל כאן דדילמא אמת הוא כבר קם דינא וצ"ע:

י) ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב. הנתה"מ כ' דבלא הו"ל למידע פטור ולפענ"ד צ"ע ויש לי ראי' ברורה להיפך דהרי בריש פ' כל הנשבעין דאמר בעה"ב טרוד בפועליו לכן ישבע השכיר ופריך ליתיב לי' בלא שבועה ופירשו התוס' משום דבעה"ב הוי א"י אם פרעתיך והרי שם בעה"ב טוען ברי שפרע רק אנן אמרינן דטרוד א"כ הרי רק דאמרינן דלא הוי לי' למידע ומ"מ חייב ואף דבחידושי שם כתבתי דשאני התם כיון דהבעה"ב טוען ברי הוי ברי של פועל ברי טוב כ"ז אינו רק לפלפול בעלמא דאין העיקר משום ברי טוב וגם שם מבואר דלא הוי העזה דהכל יודעין דערוד א"כ אף שם אין הברי של פועל טוב וכן ראיתי בתומים ס"ק ח' כ' ג"כ דאף בלא הו"ל למידע חייב רק בס"ק כ"ב מצאתי דדייק מדברי התוס' שבועות היפך ממ"ש והמעיין יראה כי כל דבריו הם רק לפלפול ופשטות הש"ס משמע כמו שכתבתי גם סברת הנתה"מ לא אבין דאם הטעם דבהו"ל למידע חיישינן דמשקר א"כ להימן במיגו ואף שהנחה"מ ס"ק ז' מתרץ זה כל מעיין יראה איך דבריו דחוקים גם אין סברא לחייבו משום דהו"ל למידע וגם מנ"ל זה דמשמע עיקר הטעם דחייב בא"י אם פרעתי משום חזקת חיוב וא"כ אף בלא הוי לי' למידע חייב והנתה"מ בעצמו לעיל סי' נ"ד כ' דאף בלא הו"ל למידע חייב: יא) חייב לשלם. הנה בפרע ומצא מטבע מזויפת והלוה אינו יודע כ' מהרשד"ם הובא בש"ך סי' רל"ב דחייב דהוי א"י אם פרעתי והטו"ז כאן כ' דכבר יצא מחזקת חיוב וצ"ע דהא לעיל סי' נ"ט בהחזיר לו משום דהוי שייפא וסומקא דלא נתבטל השטר כ' הה"מ משום דאם הוי ירע לא הי' מקבלם לא חשוב פרעון אך י"ל כונת הטו"ז דלכן פטור משום דמסתמא המלוה מדקדק ועכ"פ הוי דררא דממונא דאף בא"י אם פרעתי פטור ולפ"ז י"ל דאין כאן מחלוקת כלל דמהרשד"ם איירי בהנתבע מודה דהמלוה לא עיין בהם כמו שמשמע שם מלשונו דא"ל למה לא בררת אותם ובכה"ג ודאי דחייב: יב) ואין התובע צריך לשבע. השע"מ חידש דבטוען המלוה מנה הלויתי לך ופרעת לי חמשים והלוה אומר שמא פרעתי לך הכל דצריך המלוה לשבע דמפרע לא דייק והוי כפוגם שטרו דכ"ז דלא נשבע הוי כטוען שמא וכפוגם שטרו וכן בטוען הלוה פרעתיך חמשים וחמשים א"י והמלוה אומר שלא נפרע כלום צריך לשבע עיי"ש שהאריך ואין כדאי לבנות בנינים אשר לא שערו אבותינו וכבר כ' כעין זה בסי' ע"א והשגתי עליו מדברי ס' מקצוע בתורה שלא מצינו בש"ס רק בע"א מעיד על שטר וכן כאן לא מצינו רק בפוגם שטרו וטוען הלוה ברי וגם כתבתי דרק נגד שטר שיש להלוה ג"כ מיגו לטעון השבע לי עיין לקמן סי' פ"ד ובלא"ה נראה דזה דמי למי שיש לו ב' שטרות דפרע א' דלא הוו פוגם:

יג) ואם חזר ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן. הקצה"ח הקשה דמ"ש מעדים דאמרו אין אנו זוכרים דאין יכולין לחזיר ולהעיד רק באומרים איני זוכר עתה ולק"מ דהרי ע"כ החילוק בין אומרים שאין זוכרים כלל לאומרים שאין זוכרים עתה הוא משום דרחוק הדבר שלא יהי' נשאר בלבו שום זכר ובאומר איני זוכר עתה משמע שיש לו איזה ספק אם ראה העדות וא"כ הכא בטוען א"י אם פרעתי ע"כ דאומר שקצת דומה לו שפרע דאם אין לו שום זכר של פרעון הוי כמודה שלא פרע וא"כ הוי כמו התם שאומר איני זוכר עתה ודו"ק:

יד) לא תובעו אדם. עיין ש"ך ס"ק למ"ד דאף אם המלוה אומר ברי לי שלא פרעת לי רק איני זוכר מהלואה הוי ג"כ לא תבעו ופטור והתומים חולק עליו ועיין נחה"מ והנה בירושלמי סוף ב"ק הביאו התומים ס"ק י"ט איתא וז"ל גזלתיך וכו' והחזרתי לך והלה אומר א"י ר' ירמי' סבר חייב להעמיד לו מהדין ר' יוסי סבר מימר עוד הוא לצאת י"ש ע"כ. והנה מ"ש והחזרתי לך כבר פי' התומים דהוא בלשון שאלה או אפשר דצ"ל וא"י אם החזרתי אך מ"מ כל המפורשים לא פירשו כראוי דברי הירושלמי ולי נראה דמה דאמר והלה אומר א"י קאי על מה דאמר גזלתיך וע"ז משיב שא"י משום גזילה או הלואה אבל זאת יודע שלא החזיר לו ובזה פליגו ר' ירמי' ור"י וא"כ הוא מחלוקת בירושלמי:

טו) טענו חטפת חפץ ויש לו ע"א. עיין ש"ך ס"ק מ"ג הביא מה שהקשו התוס' דרב ושמואל אף דליתלהו מתוך וכו' מ"מ יתחייב מטעם שאין לו מינו ותי' השיך דרו"ש ס"ל וכו' עיי"ש ודבריו מגומגמים ונראה כונתו דע"א אינו קם לממון אף דאיתרע המיגו:

טז) המלוה נאמן בשבועתו כמה הלוה עליו. הנחה"מ ס"ק י' כ' דלפי דברי הש"ך דלכן נאמן משום דב"ח קונה משכון והוי מוחזק א"כ אף בטוען העד שלא הלוה עליו רק כו"כ נאמן המלוה להכחישו ולטעון שמגיע לו יותר ודבריו לא נהירין דהא אין מלוה קונה משכון רק נגד חובו א"כ כאן דאין חזקתו במשכון רק מכח העד א"כ אינו מוחזק יותר ממה שהעיד העד ורק באם העד א"י הוא נאמן לברר בשבועה עד כמה חזקתו ועיין מ"ש סי' ע"ב לחלק בין אומן למשכון ואך נראה דלפי פירוש ר"י דלכן אין לו מיגו דאין יכול להכחיש העד והש"ך בסי' נ"א כ' היכי דמ"מ מכחישו הוא נאמן וא"כ כאן דמכחישו נאמן במיגו דהי' אומר אין משכון רק לקוח הוא אבל להאחרונים דחלקו על הש"ך אף כאן אינו נאמן יותר ממה שאומר העד: יז) י"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע"י גלגול מחויב שבועה ואי"ל משלם וכו' וי"א שכיון. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק נ"ב דאם בעיקר השבועה אי"ל ומשלם מודים הנך י"א דאין חייב לשבע על הגלגול דהא אין כאן ש"ד כלל דהא מוכרח הוא לשלם עיי"ש ועיין בשע"מ תמה דנעלם מהם דברי הנ"י דכ' בטענו עבד גדול והוא אומר א"י חייב דמיירי בטוענו עבד בכסותו ולכן הוי גם על העבד מחויב שבועה ואיל"מ גם הקשה דדברי הטור סותרים זה את זה דבסי' צ"ד פסק דאין נשבעין בגלגול אם אין יכול לשבע על עיקר השבועה ובסי' רכ"ג פסק דאם טענו עבד גדול וכו' הוי אי"ל ומשלם וכן הקשו כל האחרונים. ונראה ליישב דברי הטור דהנה סברת הש"ך במ"ש דהא אין כאן ש"ד כלל דהא מוכרח לשלם נראה דאזיל לשיטתו בהרבה מקומות שכ' דהיכי דהוי מחויב שבועה ואיל"מ לא אמרינן עד מסייע פוטר עיין לעיל סי' ע"ב ובש"ך שם ס"ק ס"א וכן כ' הרא"ש ריש ב"מ אכן הרמב"ן לא ס"ל כן ועיין שם בסי' ע"ב בהגהות א"ב בשמו וכן הרבה פוסקים חולקין וס"ל דאם עד מסייע פוטר אף בכה"ג פטור וסברתם הוא כיון דאין חיוב התשלומין בא רק ע"י השבועה וכיון דעד מסייע ופוטרו אין כאן שבועה ממילא אין תשלומין אכן הרא"ש והש"ך אזלי בחר סוף דינא דכיון דחייב לשלם אין עד אחד קם לממון ולפ"ז ה"נ בדין זה הש"ך לשיטתו דחשבינן כאלו אין כאן שבועה א"כ אין כאן גלגול ואך נראה דאין שייך סברא זו רק כשהם טענות נפרדים ותיכף כשטוען א"י חייב לשלם א"כ אין כאן שבועה אבל כשאין כאן רק תביעה אחת שמכר לו עבד בכסותו וטענו עבד גדול וטוען א"י והרי אם כסות גדול מכר גם עבד גדול מכר א"כ השבועה והגלגול באין כאחת ובעת שנתחייב שבועה דעל ידה משלם נתחייב גם על הגלגול לשבע ולכן כ' הטור דאף בעבד הוי מחייב שבועה ואיל"מ. שוב מצאתי חה"ל שכן כ' בדרישה סי' רכ"ג והי' דבריו בהעלם מכל האחרונים. עוד ראיתי בדרישה שם סברת הפ"י שהביא הקצה"ח כאן דהיכי דשניהם ספק מגלגלין ודחה אח"כ סברא זו:

יח) כמדומה לי שיש לי אצלך מנה. עיין ש"ך ס"ק נ"ח בשם המבי"ט דאם אמר כמדומה לי שאתה חייב לי מנה וזה אומר פרעתיך וזה אומר ברי לי שלא פרעתני חייב לשבע היסח (ומה שדקדק הש"ך בזה מתרץ בהגהות א"ב) והנה לעיל בש"ך ס"ק למ"ד בהלה אומר א"י אם פרעתיך והלה משיב ברי לי שלא פרעתני דזה לא מיקרי תובעו י"ל דשאני התם דלא תבעו כלל (אך גם התם כ' הש"ך דחייב לשבע היסת) ובזה מיושב מה שהקשה בהגהות א"ב דהא הר"ן והרשב"א והריטב"א דייקו מדברי הירושלמי שהביא הרי"ף פ' כ"ה בעובדא דחד גברא הביא ע"א שהלה נטל מביתו שלא בפניו והשיב נטלתו ושלי נטלתי דהוי מחויב שבועה ואיל"מ ודייקו מזה דמשביעין בספק ע"פ העד וקשה דהרי זה מיקרי ברי לפי דברי הש"ך דהרי על מה שאומר שלי נטלתי זה טוען ברי דלאו שלו נטל ע"כ ואישתמט לי' דברי הש"ך הנ"ל דזה לא הוי ברי רק לענין היסת אך בלא"ה נראה דלק"מ ושפיר דייקו דהרי הא דאמרינן דהוי מחויב שבועה ואיל"מ הוא משום דאם הי' מכחיש את העד הי' מחויב לשבע א"כ נשמע דבאם הי' אומר לא נעלתי הי' מחויב לשבע הרי דמשביעין בספק ע"פ העד גם מה שהקשה בהגהות הנ"ל דלפי דברי ר"י דהטעם דאין יכול לשבע הוא משום דלית לי' מיגו וכאן הא אין לו מיגו כיון דהעד לפנינו עכ"פ יצטרך לשבע היסת וה"נ יצטרך לשבע להכחישו עיי"ש וזה פשוט דלק"מ (דהרי לא קאמר הר"י רק היכי דיצטרך לשבע נגדו ולהכחישו אבל כאן הרי בלא"ה לפי דברי הש"ך נשבע וגם בלא"ה) דהרי פשוט דאף דאין לו מיגו מ"מ במקום דאין עליו ש"ד כגון בקרקעות ועבדים ושטרות אף דלית לי' מיגו פטור ורב ושמואל דלית להו מתוך שאיל"מ פטור אף דאין לו מיגו עיין ש"ך ס"ק מ"ג ובזה לא יחלוק הר"י וע"כ טענו בספק ע"פ העד חייב שבועה ופשוט:

יט) טענו שניהם ספק. עיין ש"ך ס"ק ס"ה דמהרשד"ם סי' מ' צידד אם טוענים שניהם ספק בפרעון אי חייב לצאת י"ש והביא ראי' מסעיף י"ז והש"ך מפקפק והעתיקו גם הנתה"מ בחידושים ולא הבנתי כלל דהרי הדין מפורש לעיל סעיף י' דחייב לצאת י"ש אך בדברי מהרשד"ם י"ל דמפרש דהך דסעיף י' י"ל דאיירי בטוען התובע ברי שלא פרעתני אך אין אני יודע מהלואה כמו שפירש הטו"ז שם לכן הוצרך לראי' מסעיף י"ז דאיירי בטוען התובע שמא אך הש"ך הרי פי' לעיל ס"ק למ"ד דאיירי בטוען שמא רק כ' מבחוץ דאף בטוען ברי על הפרעון ג"כ פטור אבל המחבר איירי בשמא וא"כ מבואר הוא שם. גם יותר תימה דברי התומים דלעיל חולק על הש"ך וסובר דבטוען ברי על פרעון חייב והש"ע ע"כ איירי בשמא וכאן דחק להביא ראי' מירושלמי דחייב לצאת י"ש והרי הוא פשוט לעיל וגם כן משמע בב"ק פ' הגוזל וד' יאר עיני ואך בכעין דין דסעיף זה דדעת הי"א דפטור לצאת י"ש יש לעיין בטוענים ספק בפרעון היינו שיודעין שפרע רק אין יודעין כמה דאולי כאן קיל ואף בפרעון פטור כיון דעכ"פ יודע שפרע קצת וכמו דדיעה א' מחמיר מטעם דעכ"פ יודע שלוה כן י"ל לדיעה ב' להיפך אכן גם בזה נראה פשוט דחייב לצאת י"ש:

כ) ואם הודה הרי הודה במקצת. עיין סמ"ע ס"ק נ' וש"ך ס"ק ס"ט ולא אמרינן שמא הודה יותר מפרוטה וא"כ לא נשאר כפירת ב' כסף דאין לומר שחייב יותר מן ההכרח ע"כ ובעניי לא אבין למה לא נשאל כדי להוציא הדין לאמיתו בשלמא לדיעה שני' הא דא"צ לחקור שמא הוא פחות מפרוטה דסברו סתם הודאה אין פחות מפרוטה וכבר יצאה הודאה בחיוב אבל כאן למה לא נחקור אולי אין כאן כפירה ב' כסף ואולי כיון דטוען א"י אין לנו להשתדל לפוטרו מחיוב תשלומין ודוחק:

כא) ודוקא שטענו דבר שהוא אמוד. לא זכיתי להבין מ"ש כאן מכל טוען דלא בעינן שיהי' אמוד דלא אישתמט בשום דוכתא לומר דבטוען חבירו כמה דבעינן שיהי' דוקא אמוד ואדרבה כאן דטוען הנתבע ספק דאולי אמת הוא שחייב לו כל כך דאם טוען הנתבע דודאי לא הלוה לו כל כך א"כ אינו מחויב שבועה ואיל"מ על הכל כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ג וע"כ דהוא מסופק על כל מה שתובע למה בעינן כאן אמוד ולולי דברי הש"ך הי' נראה לפרש דקמ"ל דאם אינו אמוד אז אף מה שאמור ומסופק הנתבע א"צ לשלם דהוי כהוחזק כפרן על תביעתו אך הרי הש"ך ס"ק ע' כ' דמ"מ משלם מה שהוא אמוד וכן התומים כ' דהוא פשוט א"כ צ"ע:כב) אמר לי אבא. זה הוא שיטת הרמב"ם דבדין דסעיף הקודם שטוען ברי לי שמנה לאבא בידך חייב לשבע ובטוען אמר לי אבא פטור ועיין בהה"מ שמסופק אם פוסק כראב"י ומפרש פלוגתתם בטוען ברי או דפוסק כחכמים וסובר דאף חכמים מודים בברי ולי נראה מדכ' הרמב"ם דפטור באמר לי אף מהיסת ע"כ דחושבו לטענת שמא ואם הש"ס איירי באמר לי א"כ למה הוצרך הש"ס לומר דחכמים סברי בבנו מעיז בלא"ה פטור נגד שמא והוי משיב אבידה וע"כ לשיטת הרמב"ם פלוגתייהו בברי ודו"ק:

כג) אפי' קרוב שלו הש"ך ס"ק פ"ג למד מדברי מהרש"ל דמי שתופס ממון חבירו יכול לקבל כת הרשאה ממי שא"י אם חבירו חייב לו והתופס ישבע שהוא חייב להמרשה ותמה התומים דהא קיי"ל דע"י הרשאה לא הוי רק שליח ואיך ישבע השליח ועיין נתה"מ גם עוד הקשה דשבועה זו אם נשבע לשקר לא הוי רק שבועת שוא וקיל משבועת פקדון ואיך יהא נאמן בשבועה זו עיי"ש והאריך שם ואני לא אבין מה קול הרעש הזה דהא אם אמת כדבריו הוא מחויב ליתן להמרשה מדר"נ ולא התפיסה תב לאחרים כיון דמחויב לו ובפרט לפי דברי התומים בקונטרוס ת"כ דאף שלית יכול לתפוס ולטעון קים לי כדיעה המחייבת אותך וא"כ איני תב לך בתפיסתי (ורק אני השגתי עליו בזה בחידושי אה"ע סי' ע"ז) וכ"ש כאן וא"כ למה לא יוכל לשבע איני חייב לך רק לחבירך מדר"נ וגם הוי שבועת הפקדון וצ"ע:

בד) קרוב שלו. השע"מ חידש כאן דקרוב פוטר מהיסת דהרי התה"ד כ' דקרוב דאינו פסול רק מגזה"כ איכא למימר דמחייב היסת שהוא תקנת חכמים וא"כ ה"ה לפטור ע"כ והוא חידוש גדול ופשוט בעיני דהתה"ד לא כ' זה רק להחמיר בשבועה ועיקר טעמו דכיון דאין חושדין אותו למשקר הוי דבריו עכ"פ כטענת ברי או דכן דרך כל התשובות לכתוב לסניף דבר אף שאין ברור להלכה אבל לפטור דהוי עדות גמור זה לא שמענו ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה