אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן עד
א) המלוה ניתנה לתבוע בכ"מ. הש"ג מסתפק באם צריך הלוה להביא להמלוה מעותיו למקום שתובעו והש"ך ס"ק א' פשיט לי' דא"צ והתומים כ' דודאי אם יש לו דרך לשם צריך להביאם והביא ראי' מהא דהש"ס מחלק בין מלוה לפקדון דבפקדון א"צ להחזיר במדבר וע"כ איירי דאין הפקדון בידו וא"כ מאי קמ"ל וע"כ דקמ"ל דא"צ להביא הפקדון לשם וא"כ משמע דבמלוה צריך להביא לשם עיי"ש ולא ראה דברי הש"מ דכ' בפירוש החילוק בין מלוה לפקדון הוא דבפקדון א"צ ליתן מעות אחרים והוא עצמו מטעם זה דאינו בידו אבל מלוה כיון דיש בידו איזה מעות מחויב ליתן לו ואף דהסמ"ע כ' בס"ק א' טעם אחר והוא משום דבמלוה עשה לו טובה אין זה עיקר הטעם כמ"ש הש"ך ס"ק ג' דאף בקנה ממנו דמי להלואה וכ' הטעם כמ"ש הש"מ ב"ק שם גם ראיתי שם בש"מ בגזילה כמ"ש הש"ך ס"ק ב' דאם קנה הגזילה ניתן לתבוע בכ"מ ואם לא קנה לא ניתן לתבוע וא"כ מבואר דלא כהתומים דאם בהלואה צריך להביא למה הגזילה לא צריך וכי עדיף מהלואה אלא ע"כ דאף הלואה א"צ להביא:
ב) והלוה טוען שאין לו אלא כדי ספוקו ישבע היסח. עיין ש"ך ס"ק ד' דהיינו בטוען המלוה ברי ולכאורה קשה אף בשמא למה לא ישבע כתקנת הגאונים בטוען אין לי שוב ראיתי כן באו"ת אך ע"כ לשון הש"ע דכ' ישבע היסת לא משמע דמתקנת הגאונים אתי עלה דא"כ ישבע בנק"ח וצ"ל דלא תקנו הגאונים רק היכי דאין רוצה כלל לשלם אבל באומר שאין לו כאן וישלם בביתו א"צ לשבע כיון דלא שייך שרבו הרמאים ונעילת דלת. שוב ראיתי כן בש"ך סי' רצ"ג:
ג) אע"פ שהלוה ממהר לפרוע כדי להציל עצמו מאונסים וכו' הדין עמו.
עיין ש"ך ס"ק ט' דמהני כשנותן ליד ב"ד כ"כ המהרש"ך וכן הי' המנהג כונת הש"ך דיש חולקים לכן כ' דהי' רק מחמת מנהג והתומים כ' דקשה לסמוך על מנהג שאין ידוע לכן האריך להוכיח דמן הדין הוא וכ' דכן משמע מהרשב"א והנתה"מ כ' דהרשב"א כתב להיפוך וכן הוא האמת ואך צריך לתרץ קושיית התומים ושאר קושיות שיש להקשות על הרשב"א לכן מוכרח אני קצת להאריך והנה הרשב"א דייק מדהוצרך הלל לתקן שיהא חולש מעותיו ללישכה ליד ב"ד ש"מ נתינה ליד ב"ד לא הוי נתינה והקשה התומים דהא הרשב"א בחידושיו כ' דדוקא בית בבתי ע"ח דצריך שיהא נתינה חשוב ביד הלוקח דהרי עבור מעותיו צריך ליתן הבית לכן לא הוי נתינה בע"כ אבל בכ"מ א"צ רק שיצא הנותן ידי נתינה אף נתינה בע"כ הוי נתינה וא"כ במלוה ג"כ א"צ רק שיצא הלוה ידי נתינה מהני פרעון בע"כ וא"כ איך מביא הרשב"א ראי' משם דנתינה לב"ד לא מהני דילמא כיון דמהני נתינה בע"כ לכן אף ליד ב"ד מהני כן תוכן קושיית התומים ולכאורה הוא קושיא גדולה ונראה דהנה הב"ש סי' קמ"ג בהביאו דברי הרשב"א הקשה דילמא שאני התם דהטמין עצמו וגילה דעתו דאין רוצה לקבלם לכן לא מהני ליד ב"ד. והנה ראיתי כי הקשו על הב"ש דמה מהני גילוי דעתו שאין רוצה לקבלם הרי נתינה בע"כ הוי נתינה אך דברי הב"ש נכונים דאף דנתינה בע"כ הוי נתינה היינו בנותן לידו אבל בנותן ליד שליח ודאי דאין יכול להעשות שליח בע"כ וה"ה ליד ב"ד דהם רק שלוחים לכן הוצרך הלל לתקן אבל בכ"מ דלא גילה דעתו שאין רוצה לקבלם אה"נ דמהני נתינה לב"ד ואך כשבאנו לזה נראה דדברי הרשב"א נכונים עיי"ש בתשו' הרשב"ח דהי' השאלה בנשבע לפרוע לחבירו לזמן ואין המלוה כאן וכ' דפשוט דאין צריך ליתן ליד שליח שיזכה עבורו דהרי אכתי חייב באחריות ולא יצא ידי נתינה א"כ א"צ לעשות שליח רק אח"כ צידד אולי מהני שיתן ליד ב"ד והביא ראי' מהלל עיי"ש בב"י סי' קמ"ג הביאו והנה מה שצידד דאולי ליד ב"ד מהני ע"כ דהי' לו איזה סברא דב"ד עדיף משליח והיינו כמו דמצינו בגוזל ונשבע דנותן לב"ד והיינו דהב"ד בכחם לקבל שלא מדעתו ע"ז הביא מדהוצרך הלל לתקן וא"כ לא קשה קושיית הב"ש דשמא התם אין נעשים שליח בע"כ דהרי זה בלא"ה פשיטא דלשליח לא מהני רק שתאמר דב"ד אלים משליח ויכולין לקבל בע"כ אבל אם אין יכולין לקבל בע"כ לא עדיפי משליח ולפ"ז מיושב קושיית התומים דהקשה שמא בפרעון דמהני אף בע"כ אף ליד ב"ד מהני דהרי כיון דהב"ד אין יכולין לקבל היכי דלא מהני בע"כ ע"כ אינם רק שלוחים כמ"ש וכיון דלשליח לא מהני אף ליד ב"ד לא מהני ודו"ק:
ד) שאין עתה הקלקלה נראית. עיין תומים דאם כבר חל האונס אף שהגיע הזמן א"צ לקבל והתומים הקשה מבית בבתי ע"ח דהפסידו נראה מיד ולא ידעתי מאי קשיא לו דהרי כל ראי' שלו הוא מראה אנס כנגדו ואמר הרי מעותיך א"צ לקבל כן הוא בתוספתא וא"כ פשוט דזה דמי להך תוספתא המובא בב"ק (ד' קט"ז) דאיתא שם ראה אנס כנגדו והי' בידו פירות ואמר הרי הן תרומה על פירות שיש לי בביתי לא אמר כלום ומבואר הטעם דהוי תורם מאבוד וה"נ באמר הרי מעותיך הוי כנותן לו דבר האבוד וא"כ היכי דההפסד הוא בדבר אחר ודאי דהוי פרעון כיון דהמעות שנותן לאו אבודים הם ופשוט:
ה) חוב דמשכונא. עיין סמ"ע ס"ק ז' בשם הש"ג דבהלואה שעושין בעלי החניות שהוא לטובת המלוה ג"כ א"י לחזור תוך הזמן ותמה התומים דהא מקבל עיסקא דינו כפועל ויכול לחזור תוך הזמן והנה התומים הי' לפניו גירסא בש"ג והם יקחו רווחים כפי התנאי והמותר לבעל המעות והיינו שבעלי החניות אין לוקחין רק כפי התנאי וא"כ הנכון עם התומים אכן עיינתי בש"ג דכ' בלשון הזה ונותן למלוה ריוח כפי התנאי וע"כ היינו כפי עיסקא שלנו על חצי ריוח ומתנה עם המלוה שיתן לו עשרה למאה לשנה עבור חצי ריוח שלו וא"כ אם לא יתן עבור כל השנה ודאי יכול המלוה לומר לא נתרצתי עשרה למאה רק לכל השנה. שוב ראיתי שהנתה"מ מחלק כן ואך לא עיין שלפני התומים הי' גירסא אחרת ובהגהות א"ב מתרץ בדוחק: ו) אבל בפקדון. עיין סמ"ע דפקדון תוך הזמן א"י לחזור כמבואר סי' רצ"ג והתומים ר"ל דשומר שכר דינו כפועל ויכול לחזור ולא משמע שם כן וכן בעל בנכסי צ"ב דאין יכול לחזור כתבו הטעם משום דהוי כפקדון (ואני השגתי מטעם אחר) אך צ"ל דחיוב שמירה וחיוב אחריות הם שני דברים. שוב מצאתי כן בקצה"ח ואך מ"ש הקצה"ח ליישב קושיית התומים מבעלי חניות בזה אין נראה עיין ס"ק הקודם:
ז) בפקדון כה"ג פטור. עיין ש"ך ס"ק ט"ו דאף במעות שמותר להשתמש בהם מ"מ אם אמר טול שלך פטור אף מפשיעה והתומים הקשה עליו דהתוס' ב"מ (ד' מ"ט) גבי אומן כתבו לכן בטול את שלך הוי ש"ח וחייב בפשיעה משום דהי' מקודם ש"ש לכן לא הי' כונתו רק לפטור מדין ש"ש וא"כ ה"נ דהי' מקודם ש"ש למה נימא דאף מפשיעה פטור וגם חמה על התוס' שחילקו בין טול את שלך לעובדא דשומשמי והרי גם שם מקודם הי' ש"ש וכ' עוד דנראה לו דמטעם זה כ' הרמב"ם בלוקח שחזר בו קודם שמשך ואמר לו המוכר טול זוזך דמ"מ הוי ש"ח משום דהי' מקודם ש"ש ולפענ"ד תימה לומר דעדיין יש
עליוחיוב שמירה ונראה דע"כ לא כתבו התוס' באומן דהוי ש"ח משום דהי' ש"ש רק משום דאף בלא טעם דתפיס אזוזי כיון שקבל החפץ ח"י ובעה"ב אין יכול לשמרו הרי קיבל השמירה עליו ובאומר טול שלך דאינו רוצה רק להראות דאין תופסו על מעותיו ולכן ש"ח דהי' בלא זה מזה לא סליק נפשי' אבל בעובדא דשומשמי דחוזר מכל המקח ואין נייח לו קבלת המעות סילק עצמו מכל וכל וכ"ש הכא דכל החיוב מפני שקבל עליו שמירתו וכיון דנפטר משמירה ודאי דאף ש"ת אינו וטעם הרמב"ם עיין לקמן ה' מקח וממכר לכן ודאי דהסברא נוטה כהש"ך:
ח) אין יכול לכופו להחזיר לו חצי המשכונא. קשה לי בזה דהנה ודאי משמע דהלוה יכול לפרוע לו חצי מעותיו אף במשכונא רק דא"צ להחזיר חצי המשכונא וכן כ' הרשב"א בתשובה הובא בב"י יו"ד סי' קע"ב דיכול לפדות לחצאין רק אין המלוה נגרע מהפירות רק הא דיכול ליתן חצי החוב יליף הרשב"א מהא דבעי בקידושין בבתי ע"ח אי נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין ופירשו הרמב"ן והרשב"א דנגאל לחצאין אין ר"ל שיחזור לו חצי השדה כפרש"י דזה ודאי אינו רק דבעי אי יכול לכופו ליקח חצי המעות ומכאן דייק הרשב"א דבמשכונא ודאי יכול לכופו ליקח חצי המעות דאי במשכונא אין יכול לכופו כ"ש בבתי ע"ח ומאי בעי ע"כ ולפ"ז קשה דא"כ נאמר ג"כ לפי פרש"י דפי' דנגאל לחצאין היינו שיחזור לו חצי השדה נאמר ג"כ דבמשכונא ודאי דצריך להחזיר לו חצי השדה דאם במשכונא א"צ להחזיר חצי השדה א"כ מאי בעי בבתי ע"ת כמ"ש הרשב"א האי ק"ו ועיין ברמב"ם פ"ב מערוכין משמע ג"כ דמפרש כרש"י וא"כ למה סתם הש"ע דאין יכול לפדות חצי המשכונא ונראה דודאי לפי פירוש הרמב"ן והרשב"א דבעי לענין שיתן חצי מעותיו יש שפיר הק"ו דהרי במשכונא אין כאן על הלוה רק חוב והרי בחוב בלי משכונא דפשוט דיוכל ליתן לו חצי מעותיו ואם נאמר דמשכונא א"י לכופו ליקח חצי כ"ש בית בע"ח דלא נתנה התורה רק כח לגאול אבל לא ליקח חצי מעותיו ולהיות שומר עליהם וע"כ דבמשכונא כופהו ולכן בעי בבתי ע"ח אבל לפירוש רש"י דבעי לענין שיחזיר לו חצי שדהו ודאי אין לדמות כלל בית מע"ח למשכונא דבית בע"ח דהגאולה מגזה"כ בעי אי נגאל לחצאין אבל במשכונא דכל הענין הוא כפי שאומדין דעת הלוה והמלוה איך הי' התנאי ביניהם והיינו דכל מי שנוטל משכונא אם ירד אדעתא שיפדה החצי ואין לדמותם כלל ודו"ק ואך מה דמשמע מהש"ע דיכול ליתן חצי מעותיו אף דלרש"י אין ראי' כלל מהתם צ"ל דסובר דלרש"י א"צ ראי' אך זה פשוט מסברא דזה כמו שאר חוב דכופהו לקבל חצי מעותיו:
ט) וה"ה אם הגיע הזמן א"צ לקבל הפרעון בפרוטרוט השע"מ צידד אם קבל בפרוטרוט אם הוי רק כפקדון כיון דאין יכול לכופו ואם נאנסו ברשות הלוה נאנסו וצריך לפרוע פעם אחרת וסיים דצ"ע לדינא והנה בעצמו הבין חולשת ספיקתו דודאי כיון דקבלו הוי פרעון אך הי' קשה לו דמצינו בע"ע דאם נתן לו חצי מעותיו ואח"כ איכסף ואינו שוה רק החצי אמרינן דחצי שנתן הוי פקדון כיון דאינו נגאל לחצאין ויהיב לי' נהילא ונפיק הרי דכיון דאינו מחויב לקבל הוי פקדון אצל בעה"ב וה"נ כן בהגיע הזמן הלואה ואח"כ דחה זה דהתם גזה"כ הוא דאינו נגאל לחצאין לכן לא הוי פרעון כלל ורק הקשה דא"כ איך יליף הרשב"א משם דבמשכונא אין יכול לכופו להחזיר לו חצי השדה שא"ה דגזה"כ הוא עיי"ש. והנה מה שהביא משם דאמרינן דהוי פקדון פשוט דלק"מ דאין הכונה כלל דהוי פקדון ממש אף לענין שאם נאנסו יהי' ההפסד על העבד רק ר"ל דלא הוי פרעון והוא כהלואה ואפשר דבדיוק נקט פקדון דכיון דהלואה אינו קונה ה"נ י"ל דאין יכול לפדות עצמו בהם ופשוט דאף אם כבר הוציא בעה"ב המעות כיון דלשם גאולה ניתן לו יצא לחירות וכמו דמצינו במקדש לאחר שלשים דאמרינן הנך זוזי לאו למלוה דמי ומקודשת אף בנתעכלו המעות ואף דשם אמרינן ג"כ לאו כפקדון דמי שם ר"ל דאין זה כפקדון שהוציא רק כפקדון שישנו בעין וא"כ לק"מ. אך מ"מ יען כי גם דברי השע"מ אמת דהתם גזה"כ וא"כ קשה מה שהקשה דאיך יליף הרשב"א משם דין דמשכונא ואך לפענ"ד אין דברי הרשב"א ענין לכאן ואך דברי הרשב"א בלא"ה הם מקושי הבנה כאשר חמה עליהם השע"מ לכן אעתיק דברי הרשב"א ואפרשם להראות כי דבריו ברורים ודבריו מובא בב"י יו"ד סי' קע"ב וז"ל כ' הרשב"א בתשו' שהמשכון יכול לפדות לחצאין מדבעי בקידושין וכו' (העתקתי דבריו ס"ק הקודם) ומ"מ כל שגואל לחצאין המלוה אוכל פירות של כל המשכונא ואנו רואין המעות כאלו הם פקדון וראי' מקידושין (ד' כ') אמר אביי עבד עברי נגאל לחצאין משכחת לחומרא וכו' ואם איתא דאם פורע חצי החוב הלוה אוכל חצי המשכונא אף כשח"ל דאין נגאל לחצאין ה"מ שאין העבד יכול לכוף את רבו ליקח חצי המעות אבל אי איתרצי בעה"ב ונגאל חציו וה"ז עובד את רבו יום אחד ונמצא זה פרעון גמור והאיך אמר אביי שהם פקדון אלא ע"כ שאף ע"פ שגואל לחצאין עדיין אינו יוצא מכלל שעבודו ולפיכך אנו רואין המעות כאלו הם פקדון עד שיפרע הכל עכ"ל ותמה השע"מ דהרי הא דאמר אביי שהם פקדון היינו אי אינו גואל לחצאין ואיך דייק הרשב"א במשכונא דאף דגואל לחצאין ויכול לכופו לקבל בפרעון הוי כפקדון ואוכל הפירות עוד חמה עליו דהא הרשב"א בחידושיו דשם בעבד איירי שקבל המעות בסתם דאם קבל בפירוש לפרעון ודאי דהוי פרעון ואיך כ' כאן ונמצא זה פרעון גמור והאיך אמר אביי דהוי פקדון והרי התם דקבלו בסתם ואינו נגאל לכן אין זה פרעון גם על חידושי הרשב"א חמה דשם ג"כ דייק דבמשכונא אוכל כל הפירות ואיך דייק משם כיון דכבר כ' דשם נתן בסתם ואינו פרעון כלל וכ' השע"מ דמ"מ מוכח מדברי תשו' הרשב"א דאף חיך הזמן דיכול לכופו לקבל בפרוטרוט מ"מ הוי פקדון ע"ש ולי נראה דברי הרשב"א הם כפשטן ואישתמט להשע"מ דהרשב"א אינו מפרש כרש"י הא דאין נגאל לחצאין דאין חל הגאולה רק מפרש דאינו יכול לכוף בעה"ב לקבל חצי המעות וזה שכ' הרשב"א בתשו' הנ"ל דאף את"ל שאינו נגאל לחצאין היינו שאין יכול לכופו לקבל חצי אבל אם קבל הרי נתרצה שיהא חציו פדוי וא"כ עובד אח רבו יום אחד וכונתו דאם נאמר כן דחציו פדוי דהא מזה לא איירי קרא וא"כ יכול להיות דאף בנתן בסתם חציו פדוי וא"כ הוי פרעון גמור ואיך אמר אביי דהוי פקדון אלא ע"כ דאף שגואל לחצאין ר"ל בין אם הדין שגואל לחצאין בין אם נתרצה לקבל חצי אין יוצא מכלל שעבודו (והיינו דסובר הרשב"א דאף אם נגאל לחצאין היינו דיכול לכופו לקבל ממילא חצי פדוי אף דהרב עובד עמו בכל שעבודו) ולכן אמר אביי שהם פקדון וא"כ ממילא אף במשכונא שיכול לכופו לקבל מ"מ אוכל כל הפירות דהא מזה לא איירי קרא גבי עבד אי אוכל כל הפירות או לא רק אם יכופו לקבל חצי וא"כ משכונא דמי לשם וזה שהתחיל ואמר דאם במשכונא אוכל חצי השדה ה"ה בעבד ודו"ק:
י) המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותו מדינה נותן לו מטבע שהלוהו. הש"ך ס"ק כ"א כ' וז"ל וכ"ש כשסוחרי אותה מדינה מצויים כאן כ"כ הסמ"ק וכ"כ מהרש"ל ע"כ ובס"ק כ"ה כ' דאם אין המלכיות מקפידות כלל אף אם אין לו דרך לאותה מדינה נותן לו מטבע שהלוהו וכ' מהרש"ל דהיינו דוקא כשסוחרי אותה מדינה מצויים כאן ע"כ והוא תימה דכאן כ' דאף אם מקפידים קצת ור"ל דרק שאין מחפשים אם סוחרי אותה מדינה מצויים כאן נותן לו מטבע זו והוא כ"ש מיש לו דרך וא"כ אין שום עדיפות באין מקפידין כלל אף אם מוצאים ועיינתי בש"ס וביש"ש וראיתי כי הדין בס"ק כ"ה הוא מוכרח דהיינו דאף דאין מקפידין כלל מ"מ דוקא בסוחרי אותה מדינה מצויים כאן דהא הדין באין מקפידין כלל לא איירי בהלואה רק בחילול מעשר שני ולכן אף באין לו דרך מ"מ הרי מוליכם לירושלים ושם מצויים סוחרי אותה מדינה כמ"ש ביש"ש וא"כ אף בהלואה שפיר כ' היש"ש דאף דאין מקפידין כלל מ"מ דוקא בסוחרי אותה מדינה כאן וממילא נשמע דבמקפידין קצת לא מהני סוחרי מדינה מצויים ונראה הטעם דודאי לא ירצו הסוחרים לקבל וצריך דוקא שיהי' לו דרך לשם וגם דברי הסמ"ג משמע דאיירי דוקא באין המלכיות מקפידין כלל עיי"ש ביש"ש שהביאם ולכן כ' וכ"ש דהא לא יצטרך להוליכם אבל במקפידות קצת ודאי אין כאן כ"ש וא"כ דברי הש"ך כאן דכ' דאף במקפידות קצת מהני אם סוחרי מדינה מצויים צ"ע ודו"ק:
יא) שהתנה ליתן מעות. עיין תוס' בסוגיא שם ומשמע הא דנותן מטבע שהלוהו ולא דמי לגזלן שהוציא דחייב כשעת הגזילה משום דבהלואה יש חשש ריבית ותימה דא"כ מאי מהני התנה והרי בהתנה יותר יש חשש ריבית עיין ש"ך ר"ס ע"ב וצ"ע:
יב) אבל לא התנה נותן לו מטבע שהלוהו.
הש"ך ס"ק כ"ז כ' בשם מהרש"ל דאם בא הזמן ודחה אותו ואח"כ נפסל המטבע נותן לו מטבע היוצא והש"ך חולק עליו ובס' שע"מ ואבני מלואים באה"ע סי' קי"ד דחו דברי הש"ך מהא דאיתא שם בפוסק לבת אשתו מזונות ה' שנים דהדין דחייב ליתן לה ה' שנים הראשונים ואם לא נתן והעכוב הי' ממנו ואח"כ הוזלו המזונות צריך ליתן לה מעות כשעת היוקר וה"נ בדחה אותו בזמנו חייב ליתן לו כזמן החיוב לפרוע וכמ"ש מהרש"ל ע"כ. והנה לפענ"ד אין דומה לשם דהתם הרי ודאי אכלה בשעת היוקר והפרעון הוא עבור מזונות שאכלה לכן משלם כשעת היוקר אבל כאן מה שלא נתן הוי רק גורם כמו דאם כבר נפסל אמרינן נותן לו מטבע שהלוהו וע"כ דזה הוא מעות שלו ובלא נתן בזמנו הוי רק גרמא בעלמא וראיתי בב"ש שם ס"ק ג' שכ' בשם הרא"ש משום דהוי כגזלן ונראה מזה דלא כמו שכתבתי רק אותן המזונות הוי כגזל ממנה ולא דהוי פרעון עבור מזונות שאכלה וא"כ אולי גם בהלואה הוי כגזלן בלא נתן בזמנו ואך לא הבנתי באמת דלמה יהי' כגזלן ואף מעכב פקדונו של חבירו לא הוי כגזלן עיין לעיל סי' ע"ב בש"ך ס"ק קס"ט ובקצה"ח סי' רצ"ד ושוב עיינתי בס' משפט שלום להגאון מברעזאן סי' ר' הביא בשם המח"א דצידד במי שהי' חייב ליתן לחבירו סאה חטים לזמן ולא נתן לו ואח"כ הוזלה וכ' דהוי רק גרמא והביא אח"כ הירושלמי וזה הדין דאה"ע סי' קי"ד וכ' לחלק דכאן הוא רק פרעון דנתחייב מעות עבור המזונות (ותה"ל כוונתי לדעתו) ואח"כ הביא ג"כ דברי הרא"ש הנ"ל ומסיק כן ורק בס' משפט שלום הנ"ל הקשה לו מדברי המהרי"ט דכ' ג"כ אם מעכב פקדון ש"ח לא הוי כגזלן עיי"ש ולכן הי' נראה דאף דהרא"ש כ' שם דהוי כגזלן כיון דלסברת הרא"ש לא ירדנו נאמר הבו דלא להוסיף וכאן לא הוי רק גרמא ואין קושיא על הש"ך ואך מהרש"ל נראה דמדמי לה לדינא דגרמי ועיינתי בתומים שג"כ גמגם בזה וכ' דלכאורה נראה דהוי רק גרמא והקשה ג"כ על מהרש"ל דהתוס' הקשו דלמה בגזל דאינו בעין אין יכול ליתן מה שגזלו ולמה בהלואה דלהוצאה ניתנה יכול ליתן מה שהלוהו ולדברי מהרש"ל מה קשיא דהרי בגזל הפסידו ולא עדיף מהגיע זמן הלואה לפי דברי מהרש"ל עיי"ש ולי נראה קצת לחלק דהרי מבואר לקמן סי' פ"א ורצ"ב דבהגיע הזמן ולא נתן לו מחויב ליתן הריוח למלוה והיינו מטעם כיון דמבטל כיסו והוא הרויח בהם חייב ליתן מה שהפסיד אבל גזלן שהרויח ודאי פטור כמבואר באיזהו נשך בספינה דירד עד שלא לית אגרא וא"כ הכא דנפסל המטבע חין לך הרויח יותר מזה שהחליפם ועתה רוצה ליתן מטבע שלו שנפסל. שוב מצאתי תה"ל בפליחי ה' ריבית סי' קס"ה הנדפס כעת ביו"ד דפוס ווילנא כ' דהש"ך לשיטתו דסובר בסי' שפ"ו דהיכי דבדידי' קעביד ליכא משום דד"ג ומהרש"ל סובר דחייב כמו שכ' המרדכי פ' הגוזל דבמרויח אפי' ביטל כיסו ש"ח חייב ואין לך ריוח יותר מזה שדחאו ונותן לו מטבע שאינו שוה ע"כ וזה כמ"ש בישוב קושיית, התומים אך אני כתבתי כן בדעת התוס' אבל המהרש"ל ודאי דלאו מטעם זה אתי עלה דהא מהרש"ל חולק על המרדכי הביאו הש"ך יו"ד סי' קע"ז ס"ק מ"א ואף בפקדון חולק מהרש"ל הביאו הש"ך סי' רצ"ב ובאמת לכן נראה דדמי להך דסי' פ"א ושם ג"כ קיי"ל דאין מוציאין מיד המוחזק אך מ"מ על המהרש"ל לק"מ וסובר דכאן עדיף משם והוי דינא דגרמי בודאי או דהוי כגזלן כמ"ש המח"א הנ"ל ודו"ק. ועיין תשו' מהר"ם שממנה הביא המהרש"ל ראי' וכ' הש"ך דאדרבה משם משמע איפכא ואמת כן כמ"ש התומים אך מ"מ פשוט דמשם גם על המהרש"ל לק"מ דשם מבואר דהיא לא באה לקבל המעות בזמנו ועל ידה בא לידי הפסד וא"כ שם פשוט דאין לו להפסיד עיי"ש: