אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן עב
א) המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית. כ' הסמ"ע דלדעת הרמב"ן דבחצר דלא קיימא לאגרא אם דר בו א"צ לשלם אף לצאת י"ש ה"נ כאן אם לא קיימא לאגרא א"צ לשלם והתומים הקשה עליו דהא כאן במטלטלין ודאי דנפחת דבר מועט עכ"פ ובזה קיי"ל דמגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם כל מה שנהנה ותי' הנחה"מ דכיון דבמטלטלין הוי גזלן א"צ לשלם רק מה שנפחת ודבריו תמוהים דאם הוי גזלן א"כ לעולם א"צ לשלם רק הפחת אף בקיימא לאגרא וא"כ למה התנה הסמ"ע דדוקא אי לא קיימא לאגרא וע"כ דאיירי באופן דלא הוי גזלן כגון שמשתמש בה מדעת בעלים וכן מוכרח לפרש גם דעת המחבר דכ' דאיסור הוא משום ריבית ואם שלא מדעת בעלים בלא"ה אסור דשואל שלא מדעת גזלן הוא וע"כ דמדעת בעלים איירי אך כשבאנו לזה נראה דגם קושיית התומים לק"מ דעד כאן לא אמרינן דבחצר דלא קיימא לאגרא אם נפחת מעט מגלגלין עליו את הכל הוא רק בדר שלא מדעתו עיין באחרונים סי' רמ"ו ושס"ג גבי דר עמי ותראה שאין סברא כלל לחייבו יותר ממה שהזיקו היכי דדר מדעת ואין מגלגלין עליו את הכל וה"נ דנשתמש בו מדעתו ואין כאן רק משום ריבית שפיר קאמר הסמ"ע דלדעת הרמב"ן א"צ לשלם. אך זה קשה לי דלמה כ' הסמ"ע בלשונו וה"נ אם לא קיימא לאגרא והרי אף דהחפץ קיימא לאגרא מ"מ כאן דהוא משכון תחת יד המלוה הרי ודאי לא קיימא לאגרא דהרי אינו יכול להשתדל בו להשכירו כמ"ש החו"ד ביו"ד סי' קע"ב בשם התוס' ב"מ (ד' ס"ד) ד"ה ולא ישכיר ממנו בפחות אכן לאחר העיון נראה כי גם בזה נכונים דברי הסמ"ע ודברי החו"ד הם תמוהין לפענ"ד ולא ראיתי לשום פוסק שיאמר כן דבהלוה על חצירו לדור בחנם לא הוי ריבית (והחו"ד השיג שם על הש"ך מדברי התוס' הנ"ל ע"ש) ועיקר הסברא אינה נכונה דודאי אם מתחילה לקחו סתם שלא להשתמש ורק אח"כ הודיע ללוה שרוצה להשתמש בו הוי לא קיימא לאגרא כיון דאין יכול להשכירו אבל פשוט דאם בשעת הלואה התנה לדור בו כיון דמקודם שמסר הבית לידו הי' בידו להשכיר וקיימא לאגרא דהוי ריבית גמור דאיך נאמר שמשום דאחר שמסר בידו אין בידו להשכיר שוב מותר והוי לא קיימא לאגרא והרי התנה שיתן בידו בית זה והוא קיימא לאגרא ולא כתבו שם התוס' בשם ר"ת דהוי לא קיימא לאגרא רק כתבו דאין לו הפסד ומותר בנכייתא וכונתם שם דעכ"פ לא הוי כדר בחנם כיון דהלוה מוכרח להשכין הבית עיין ש"מ שם ודו"ק ויצא לנו בזה דמה שכתב הסמ"ע דלא קיימא לאגרא זה בהתנה תיכף בעת שלקחו להשתמש בו בעינן דוקא דלא קיימא לאגרא אבל אם בתחילה נטלו סתם ולא התנה ואח"כ הודיע ללוה שרוצה להשתמש בו לעולם הוי לא קיימא לאגרא כיון דאין יכול להשתדל להשכירו כמ"ש:
והנה במ"ש דהיכי דדר בה מדעת א"צ לשלם יותר ממה שהפסידו בלא קיימא לאגרא אף כי הי' נראה כן בסברא והי' לי קצת הוכחות לזה אכן עיינתי בש"ך יו"ד סי' קס"ו ולא משמע כן ואי"ה אברר זה במ"א אך בקושיית התומים למה לא ישלם מה שנהנה עיינתי בסי' שס"ג והנה שם סעיף ה' איתא התוקף ספינתו ש"ח אם לא קיימא לאגרא אינו נותן רק הפחת ואם קיימא לאגרא אז אם נטלן ע"ד שכר נותן שכרה ואם נטל ע"ד שאלה שלא מדעת הוי גזלן ואינו נותן רק פרא שא דבלא קיימא לאגרא אף בנטלה שלא לגזל הפחת ובפירוש כ' כן הרא"ש פ' הגוזל שכר אינו משלם דק פתחה (בחי' שם כחבתי פ' כיצד הרגל או ש דהיכי דגלי דעתי' שאין רוצה בתנם חייב לשלם צריך לוחדי דמ"ש הרא"ש אם נטל ע"ד שכר היינו אם יתחייב בדין לשלם) והנה גם שם קשה דלמה אינו משלם רק הפחת הרי כיון דהי' פחת מגלגלין עליו את הכל ומצאתי שכבר הקשה הש"מ בשם הרשב"א שם בפ' הגוזל קושיא זו ומחלק דדוקא בקרקע מגלגלין בכל אבל לא במטלטלין ולפ"ז אין התחלה לקושיית התומים ומ"מ עדיין יש לעיין בכ"ז וחיפוש בקדמונים:
ב) המלוה את חבירו על המשכון וכו' בין שמשכנו בשעת הלואה בין שמשכנו אחר שהלוהו ה"ן שומר שכר. הש"ך הביא דרש"י ושאר פוסקים סוברים דמשכין שלא בשעת הלואה חייב אף באונסין משום דקנה לי' כדר' יצחק והרמב"ן סובר דהך דר"י הוא לפי האמת אף בשעת הלואה וא"כ מבואר בש"ס דהוי רק שומר שכני א"כ אף שלא בשעת הלואה ל"ש ואינו רק שיש. והנה כי כל האתרונים האריכו בזה לא אמנע להציג מה שחנני השם לחדש בזה וזה יצא ראשונה הנה הקשו על פרש"י מפ' כל שעה דפליגו שם ר"מ ורבנן בישראל שהלוה לנכרי על חמצו דר"מ סובר דהישראל עובר בב"י ורבנן סברי אינו עובר וקאמר דפליגו בדר"י דאמר ב"ח קונה משכון דרבנן סברי ה"מ ישראל מישראל דקרינן בי' ולך תהי' צדקה אבל ישראל מנכרי לא קנה לכן אינו עובר ור"מ מבר ישראל מישראל קנה ישראל מנכרי לא כ"ש לכן עובר והקשו הרי שם בשעת הלואה איירי וא"כ לר"מ אמאי עובר הא ר"י לא אמר רק שלא בשעת הלואה וגם לרבנן יש קצת לדקדק למה הוצרך לומר משים דישראל מנכרי לא קנה תיפוק לי' משום דהוא בשעת הלואה ונראה דגם יש לדקדק מ"ט דר"מ דאמר ישראל מנכרי לא כ"ש הא ר"י אמר אם אינו קונה צדקה מנין וא"כ אם כאן צדקה אין קנין כמו דס"ל לרבנן ומ"ט דר"מ ונראה דהנה הש"ך בד"ה וגם הך דפ' השולח הקשה על הא דאמרינן בש"ס אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר נהי דהך קרא דולך תהי' צדקה דמיני' יליף ר"י דב"ת קונה משכון דאם אינו קונה צדקה מנין במה שמחזיר המשכון בלילה איירי שלא בשעת הלואה מ"מ מאי טעם לחלק בין שעת הלואה בין שלא בשעח הלואה עיי"ש. והנה ודאי קושייתו גדלה מאוד דהרי אנן לא אמרינן דע"י הצדקה יש לו קנין רק ע"י שקונה יש לו צדקה וא"כ מנ"ל דשעת הלואה לא קנה וכי אם לעולם קנה אין לו צדקה במחזיר המשכון שלקח שלא בשעת הלואה (והש"ך כ' דעיקר הקנין נתגלה ע"י מה שאין לשלה ממקום אחר ואז אף בשעת הלואה קונה) והנה אף כי קושיית הש"ך הוא גדול בסברא מ"מ הרי אין לדחות ש"ם ערוך המבואר שלא כדבריו (ופלא גדול על הש"ך דאשתמט לי' הש"ם שדיבר בזה הס"ק הרבה פעמים) והוא ש"ם הנ"ל דפסחים דאמרו רבנן דישראל מנכרי דכיון דאין בו צדקה לא קני א"כ מבואר דהקנין תלוי בצדקה ורק היכי דיש צדקה יש קנין ויש ליתן קצת טעם דאין שייך קנין במשכון רק היכי דיש בו איזה דבר לעשות בו ולכן אם התורה נתנה לו מצוה וצדקה להחזיר המשכון לכן יש לו בו קנין ובזה נראה דהא דאמרו כן בפשיטות אימור דאמר ר"י שלא בש"ה הוא דדייק מש"ם הנ"ל מדסברו רבנן דבישראל מנכרי כיון דלא שייך בי' צדקה אינו קונה ע"כ דאינו קונה רק בשלא בש"ה ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דע"כ צריך לומר דר"מ ורבנן פליגו בסברא זו דרבנן סברי הקנין תלוי בצדקה ור"מ ס"ל איפכא משום דקונה יש לו צדקה ולכן אמר ישראל מנכרי לא כ"ש ולפ"ז לר"מ ע"כ אין חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה דהרי יליף רק מקרא דקונה א"כ בשעת הלואה אף דליכא צדקה ג"כ קונה כמו ישראל מנכרי ולפ"ז שפיר ס"ל לר"מ דאף בשעה דלואה עובר מדר"י וגם הדקדוק מרבנן לק"מ מה שדקדקנו דלמה הוצרך לומר מטעם דישראל מנכרי לא קנה תיפוק לי' דהוא בשעת הלואה אה"נ דהי' יכול לומרכן רק הרי כבר אמרנו דכל החילוק דאמר אימור דאמר ר"י הוא נשמע מרבנן דסברו ישראל מנכרי לא קנה ודו"ק כי הוא נכון וחריף:
ובזה מיושב גם קושיית התוס' שבועות (ד' מ"ד) ד"ה מאי לאו ואציע בקיצור שיטת הש"ס דשם פליגו ר"א ור"ע בהלוהו על המשכון ואבד המשכון דר"א ס"ל ישבע וויטול מעותיו ור"ע ס"ל אבד המשכון אבד מעותיו ופריך הש"ס ה"ד אי דשוה מ"ט דר"א (ופירשי התוס' לשיטת רש"י דס"ד דאף בשעת הלואה קנה מדר"י וא"כ למה יטול מעותיו) אלא בדלא שוה ובשמואל קמפלגו ואח"כ אמר דפליגו בדר"י ופריך אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה וכו' והקשו התוס' לגירסא זו דמאי קאמר אלא בדלא שוה והיינו כי אז אינו תופסו רק לזכרון והרי כיון דידע מר"י ור"י גזה"כ הוא ווא"כ וכי בדלא שוה לא קרינן בי' השב תשיב העבוט ולך תהי' צדקה ומכת זה דחי הגירסא ולפמ"ש לק"מ דהרי בס"ד דר"י אף בשעת הלואה אמר וע"כ לא ס"ל דהקנין תלוי בצדקה דהא בשעת הלואה אין כאן צדקה וא"כ ע"כ דס"ד דהצדקה תלוי בהקנין והקנין הוא משום דמקבלו למשכון וא"כ בדלא שוה דאינו תופסו למשכון רק לזכרון דברים לא קנה (ובאמת אין כאן צדקה בלא שוה מה שמחזירו) ולק"מ ודו"ק כי הוא נכון מאוד:
והנה הש"ך תמה על הרמב"ן דהביא ראי' דאף בשעת הלואה אמר ר"י מהא דאמר בקידושין המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדריב"ח הרי דאף משכון דשעת הלואה קונה ויכול לקדש בו והקשה הש"ך דהרי התוס' פירשו דאיירי במשכון דידה ואינו מחזיר לה המשכון רק מקדשה בהמלוה ולק"מ ואך על הרמב"ן קשה דאי במקדש אותה בהמשכון ומקודשת משום דהמשכון קנוי לו למה קאמר מקודשת מדריב"ח הול"ל מקודשת מדר"י ונראה ע"פ מה שכתבתי בחידושי אה"ע הנדפס כבר סי' כ"ח דהרמב"ם מפרש דהחזיר לה המשכון והקשיתי א"כ למה הוצרך ללמוד מדריב"ח וכי גרע מכנסי סלע שאני חייב לך והתקדשי בו דמקודשת וה"נ נהי דהמשכון שלה הרי לא גרע ממה שהוא חייב לה דמקודשת בו וכתבתי שם דלא יליף מקידושי יעוד רק אף בלא שדיך ולא אמרה הן דבכנסי סלע אינה מקודשת רק בשדיך והוא מוכרח וכתבתי שם דהתוס' לשיטתם דיעוד בע"כ א"כ אין למילף משם דאף בלא שדיך דשאני קידושי יעוד אבל הרמב"ם דס"ל דיעוד הוא רק מדעתה ויליף מקידושי יעוד דלא דמי לכנסי סלע דהתם חייב לה לכן בעינן שדיך אבל כאן אין מחויב להחזיר המשכון לכן לא בעינן שדיך ולפ"ז עיקר הקנין שיכול להתקדש בהמשכון הוא מדר"י ומריב"ח לא יליף רק דלא בעינן שדיך ושפיר דייק הרמב"ן ובש"מ ב"מ פ' האומנין ראיתי דעיקר הוכחת הרמב"ן הוא מקדושי יעוד עצמן דקאמר ריב"ח דהיא גופה משכון ומקודשת בהחזרת גופה אף דהיא משכון דשעת הלואה ולק"מ קושיית הש"ך אך הש"מ דחה שם כיון דנתנה לו התורה רשות ליעדה הוי כמשכון דשלא בשעת הלואה ונראה דהש"מ ע"כ יפרש דהא דאמרינן המקדש במלוה שיש עלי' דיליף מריב"ת איירי במשכון שלא בשעת הלואה או דקמ"ל דאף דהמשכון דידה מ"מ מקודשת וכנ"ל דאף בלא שדיך ודו"ק:
וד כ' הש"ך לתרץ הך דהשולח דאמרינן תפיס משכון אינו משמט כדר"י וקשה הא שם בשעת הלואה איירי ותי' הש"ך כיון דאם יגיע שמיטה לא יוכל לגבות חובו מיד נקנה לו המשכון בהגיע שביעית והוי כשלא בשעת הלואה ובהגהות א"ב הקשה דאם לא הגיע זמן עד שביעית איך יעשה קנין בהמשכון שלא מדעת הלוה ול"ד למבזבז נכסיו דיכולין ב"ד להגבותו קודם זמנו כמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ד דשמיעה לא דמי למבזבז נכסיו עיי"ש. והנה המעיין שם בש"ך יראה דלק"מ דהש"ך כ' דמלוה לעשר שנים דמשמט אחר מ"ד היינו משום דידע שיהי' שמיטה א"כ סבר וקבל וע"ד כן הלוה ולפ"ז נראה דלא שייך כן רק בלא לקח אבל היכי דלקח משכון אם ידע ונתרצה שהשביעית ישמיענו למה לו המשכון וע"כ הי' כונתו דיגבנו בחובו. ואדרבה בזה נתחזקה סברת הש"ך דאף אם מבזבז נאמר דאין יכולין ב"ד לתופסו אבל כאן דלקת משכון ולמה לו המשכון וע"כ דדעתם הי' לגבותו בחובו ואך הרי ודאי אינו יכול ליקח המשכון שיהי' שלו לכן קאמר דמשכחת קנין במשכון שיקנהו כדר"י ודו"ק:
וד הביא הש"ך דברי הרמב"ן שכ' דשייך קנין אף אם לא קנה לאונסין רק להיות ש"ש וז"ל והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ואינו אלא ש"ש ומתרץ הש"ך דהתם איירי באגרי' לביטשא דליכא שבח אבל היכי דאיכא שבח באמת חייב באונסין ע"כ ולא הבנתי למה הוצרך לדחוק בזה והתי' פשוט דהרי שם לא אמרו אומן קונה בכלי רק בשבת כלי ועל השבת באמת חייב באונסין ואין בעה"ב משלם לו אם נאנס דהרי קנאו לגמרי ומה שנעשה ש"ש הוא על חלקו של בעה"ב כמו שותפין דהם ש"ש זה לזה. והנה אמת לקמן סי' ש"ו כתבי הקצה"ח ונחה"מ בפשיטות דאם נאנס הכלי אף שכרו אינו מפסיד ולמדו זה מדברי הרמב"ן דמשמע מדבריו דאף על חלקו של האומן אינו רק ש"ש ותימה לי על דבריהם שלא זכרו דברי הש"ך דכ' דהא דאומן ש"ש הוא רק באגרי' לביטשי אבל היכי דיש שבח חייב אף באונסין ואין הבעה"ב משלם לו וא"כ לשיטת הש"ך הי' יכול לתרץ כפשוטו. גם לקמן סי' פ"ט כתבתי לתמוה על הש"ך במה שמישב דברי הרמב"ן דשם ומוקי דאומן ש"ש בליכא שכחה והוא תימה עיי"ש:
מ"ש הש"ך דאפשר דקונה קנין גמור אף להשתמש וכו' עיי"ש והוא תימה דא"כ אף לענין יוקרא וזילא יהא ברשותו וז"א. גם מ"ש דמ"ש בפ' כ"ש ישראל שהלוה ומוקי שהרהינו אצלו אין ר"ל דמיד הרהינו רק תחילה שעבדו ואח"כ הרהינו ע"כ ולא אבין כיון דעיקר הקנין מה שנטלו אח"כ למשכון למה לי כלל זה ששעבדו וכך לי הלוה עליו או לא מ"ש הש"ך דהרי"ף ע"כ ס"ל כרש"י דאל"כ למה הביא הך דר"י ע"כ אינו מוכרח דהרי הא דיכול לקדש את האשה במשכון הוא רק מדר"י ודו"ק:
ג) בין שמשכנו אחר שהלוהו. הקצה"ח הביא דברי הר"י מיגש דמשכון לא הוי הילך דמנה אין כאן משכון אין כאן ופי' הנ"י דבריו בשם הר"ן דמלוה אינו קונה רק בנטלו ע"פ ב"ד לגוביינא והקשה הקצה"ח איך יוכל לקדש האשה במשכון דאחרים כיון דמשיכה למשכון לא מהני ואין לומר כיון דהמקדש נתן לה כל זכותו דאכתי לדידה ליכא רק משיכה עיי"ש. והנה בעניי לא הבנתי והרי כונת הנ"י דכיון דנותן עבור החוב ומלוה אינו קונה הוא כמו בקידושין דמנה אין כאן משכון אין כאן דהרי אינו נותן לו המשכון להיות שלו אבל במשכון דאחרים ונותן לה כל זכות שיש לו והרי ודאי יש לו בו קנין הרי אין ע"ז שם משכון רק כשותף שנותן חלקו וכן מה שהקשה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דקונה והרי נכרי אינו קונה בכסף ומנה אין כאן משכון אין כאן עיי"ש לפי שיטתו הי' יכול להקשות גם בישראל כיון דלפי האמת גם ישראל אינו קונה בכסף אך פשוט דלק"מ דהנ"י לא קאמר דאינו יכול להתחייב או להשתעבד ורק שלא בשעת הלואה כיון דאינו שעבוד חדש הוי רק כמתנה ומתנה שלא נתחייב לא מהני משכון שיתחייב המתנה במשיכת המשכון אבל בנכרי שהלוה עכשיו וכי אין יכול הישראל להשתעבד לו עבור ההלואה ובזה ודאי קונה מחמת השעבוד וזה פשוט ומה שהקשה מהא דתפס שלא ברשות דאיך קונה זה לכאורה קושיא הוא וע"כ צ"ל או דקנה מגזה"כ דהשב לו העבוט דמשם ילפינן בתמורה דאי עביד מהני או משום דעביד אינש דינא לנפשי' והוי כמו הגביהו ב"ד עיין נתה"מ: אכן עיקר דברי הנ"י לא הבנתי דלמה לא פירש דברי הר"י מיגש כפשוטו דלכן לא הוי משכון הילך דהרי אינו נותן לו מה שחייב לו והמשכון הרי לא ישאר בידו כמ"שמנאנסו והוא תימה דהא מבואר בבעה"ת שער א' העתיקו הרמ"א לקמן סי' צ"ז סעיף כ"א דאם המלוה מחזיר המשכון כסות יום ביום צריך להתרות את הלוה אל תחזיר לי אלא בעדים דאל"כ יהי' הלוה נאמן החזרתי או פרעתי במיגו דהחזרתי הרי דנאמן הלוה לומר המשכון בידך ועוד יותר דאף פרעתי נאמן במיגו דהמשכון בידך ויותר תימה דהש"ך כ' שם דאף תוך זמנו נאמן הלוה פרעתי במיגו דהמשכון בידך אף דשם הדרך להחזיר המשכון ביום כדינו ויש סברא דמסתמא החזיר לו ומ"מ נאמן הלוה לומר שהמשכון ביד המלוה ואף פרעתי במיגו דהמשכון בידו ולמה כ' הש"ך כאן דאין הלוה נאמן לומר המשכון בידך אף במקום דא"צ המלוה להחזיר את המשכון וא"כ נראה דודאי אף דבכ"מ יש לי בידך כנגדו אינו נאמן רק במיגו אבל כאן דידוע שהי' ביד המלוה משכון של הלוה הוי יש לי בידך טענה מעליא אף בלא מיגו ואף דלקמן סי' צ"ז כתבתי דאין הלוה נאמן פרעתי במיגו דהחזרתי משום דזה הוי כנאנס המשכון מה שאין הלוה מחזירו וא"כ נאמן המלוה לשבע שנאנס והלוה צריך, לשלם רק כונת בעה"ת דנאמן לומר פרעתי במיגו שיכול לומר פרעתי, וגם החזרתי דאם נאנס המשכון ואינו ביד המלוה יכול הלוה לטעון פרעתי ככל מלוה ע"פ (כתבתי שם זה ע"פ, סברת הקצה"ח שם עיי"ש אף דצ"ע בזה) אבל תוך זמנו דאינו נאמן לטעון פרעתי אין הלוה נאמן עיי"ש מ"מ דוקא שם כיון דהמלוה מחזיר לו המשכון בכל יום אולי הוי כטענת יש לי בידך כנגדו דצריך מיגו. ויהי' איך שיהי' כאן נראה פשוט דיש לי בידך הוי טענה טובה וכנ"ל ובפרט לפי דברי הש"ך שם פשוט דבכ"מ נאמן וגם תימה דהש"ך לקמן ס"ק קט"ו שכ' לתרץ קושיית הסמ"ע שם דלמה לא כ' המחבר דגובה חובו וכ' הש"ך כיון דהלוה טוען ברי שנרקב המשכון בפשיעתו אין הלוה צריך לשלם ע"פ שבועת המלוה משמע דאף באין ללוה מיגו נאמן ולא כמ"ש כאן ודו"ק. גם מ"ש הנתה"מ דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן קשה דא"כ אף מיגו לא יועיל כמבואר לקמן סי' קל"ג גם לא ידעתי חילוק בין הלוה שכופר המלוה בין המלוה שכופר המשכון ולקמן סי' קל"ג כתבתי דלא אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן רק לגנוב מבית חבירו ולא לכפור במה שבידו ואך לענין למכור המשכון וליקח דמיו משמע לקמן דהוי כגניבה ואך בזה נוכל לתרץ דכונת הסמ"ע שמכרת מדעתי ובמכרת בלא דעתי צ"ע דאפשר אף מיגו לא מהני והתומים בשם הב"ח כ' דמטעם אחר צריך למיגו גבי מכרתיו וקבלת דמיו משום דמכירה טענה גרוע הוא דמי לקחו ואנה הלוקח אבל בטוען המשכון בידך ודאי הדין עם הסמ"ע דאף בלא מיגו נאמן. ומ"מ באופן שצייר התומים דהיינו בהתנה המלוה עם הלוה אל תחזיר אלא בעדים יש לי עיון למה נאמן הלוה שהמשכון בידו דהרי זה הוי כנתן נאמנות למלוה ואולי הוי כטענת הודאה או מחילה דנאמן אף בנתן נאמנות נגד פרעון ומ"מ י"ל כיון דכאן לא הי' צריך להתנות כיון דיש משכון ת"י ע"כ דהי' כונתו אם יאנס המשכון ואם יהי' הלוה נאמן שלא נאנס התנאי מה אהני לי' וצ"ע: מ"ש הקצה"ח לענין זה גובה וזה גובה עיין מ"ש הקצה"ח סי' נ"ר. ועיין מ"ש לקמן ס"ק ט"ז וס"ק כ"ז:
ח) וי"א דמלוה על המשכון לא הוי רק ש"ח וכו' אלא אבד מעותיו ולא יותר. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק כ"א דאם משכן ישראל לישראל חבירו משכון של עכו"ם ונוטל ממנו ריבית כיון דהוי כהלוה לעכו"ם עצמו הוי ש"ש משום הנאת הריבית והוי ש"ש על הכל והתומים יפה הקשה דאין דין שומרין לעכו"ם ואך אין נ"מ דכיין דהראשון מוכרח לשלם פשוט דגם הוא מחויב דהרי הראשון אינו רק שליח ולמה יפסיד ואך היכי דיכול להשמט עצמו בלא"ה לא הוי רק הפקעת הלואה ואך יש לי עיון אם מותר לקבל החוב מן העכו"ם דנראה דיהי' תלוי בזה לכאורה לפי מ"ש הקצה"ח דאי הוי שימר הדין זה גובה וזה גובה ואי מפסיד מטעמא דשמואל א"כ לא שייך זה גובה וזה גובה וא"כ יהי' נ"מ דאי הוי שומר או התנה אחריות א"כ יכול לגבות חובו ודמי המשכון הוי רק הפקעת הלואה אבל אם נפקע חובו כבר הפסיד החוב ואם יקבל בע"כ הוי גזל עכו"ם דאסור ועיין בענין הפקעת הלואה מ"ש בסי' פ"ו וצ"ה וקכ"ח:
והנה התומים כ' דאף אם הפסיד מטעמא דשמואל דהוי כאלו פירש שאם יאבד יפסיד החוב מ"מ זה דין שומר הוא ובעכו"ם דאין דין שומרין אף חובו לא הפסיד והשיג על הפוסקים הסוברים דאף משכון של עכו"ם אם נאבד הפסיד חבי וחילי' דידי' הוא דהתוס' פ' שביעת הדיינים (ד' מ"ד) ד"ה שומר אבידה בסופו הקשו דלפי הפוסקים כשמואל א"כ ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו דפליגו ר"מ ורבנן אם עובר ופליגו בדר"י אם ישראל מעכו"ם קונה משכון ולמה אינו עובר מטעמא דשמואל דחייב בגניבה ואבידה מדשמואל ולכן כתבו התוס' דהם סברו דאין עובר בחמץ מטעם אחריות רק באם יש עליו אחריות אונסין ולא אחריות גו"א ע"כ וא"כ הפוסקים כולם דאית להו דאף אחריות גניבה ואבידה עיבר בחמץ הדרא קושיית התוס' לדוכתי' למה אינו עובר מטעמא דשמואל אך צ"ל דגם טעם דשמואל הוא רק מטעם חיוב שומרין וכיון דאין דין שומרין בעכו"ם הוצרך הש"ס לומר מטעם דר' יצחק דקונה משכון כן תוכן דברי התומים וכל מעיין יראה כמה דבריו רחוקים דהא בקבל עליו אחריות הרי עובר אף שאין דין שומרין בעכו"ם וא"כ שמואל דאמר בפירש אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולכן כתבו התוס' דנגד החוב ששוה אף אם לא פירש הוי כפירש שיפסיד חובו ולכן כתבו התוס' באמת דאף בעכו"ם הוי כאלו פירש שיפסיד החוב וא"כ מאיזה טעם וסברא נאמר דלא הוי כפירש שיפסיד החוב ורק כפירש דיש לו דין שימר היכי דשייך דין שומר ולא היכי דלא שייך דין שומר כגון בעכו"ם ואיך לך דוחק יותר מזה. אכן נראה לתרץ קושיית התוס' להנך פוסקים דסברי דאחריות גניבה ג"כ עובר היפך סברת התומים והיינו דכבר ידוע שיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם וסוברים דאחריות אלם אינו עובר ובארתי לקמן סי' שפ"ו דהם סוברים דכל אחריות יש להשומר איזה קנין בו וכן סובר הטו"ז או"ח סי' ת"מ אבל אחריות אלם אין בו קנין להשומר א"כ מתורץ בפשיטות דאף דאמרינן דמטעמא דשמואל מפסיד החוב מ"מ כיון דאין החיוב אחריות במשכון עצמו דהרי מבואר לקמן סעיף מ"ג דהיכי דכבר החזיר הלוה המעות אין על המלוה שום חיוב (ואף דהש"ך שם פקפק קצת ע"ז עיין מ"ש שם דהעיקר כהש"ע) א"כ אף דכ"ז שלא נפרע אם אבד המשכן אבד החוב מ"מ אין ע"ז שם קנין ולא עדיף מאחריות אלם לכן הוצרכו לומר מטעמא דר"י דקונה משכון והנה אין רחוק דהפוסקים שפסקו כשמואל לא סברי כהרמב"ם ורק באחריות אלם אינו עובר וא"כ הכל ניחא וכמ"ש ואך אף להרמב"ם י"ל דדוקא אחריות אלם דהוא מגזה"כ דעכ"פ האחריות הוא בחמץ עצמו שיצטרך לשלם אבל מטעמא דשמואל דאין זה רק תנאי בעלמא שיפסיד החוב אינו עובר ודו"ק כי כן נראה נכון וברור לכל מעיין: הש"ך מסבר ספיקו של מהר"י ן' לב דהוא בנתן מעות בעיסקא לישראל ע"פ היתר בזה אם קבל משכון יש ספק אם הוי ש"ש כיון דהריוח אין ודאי וגם אין הנאה מהמשכון גופי' רק מן המעות ע"כ. והנה אין מובן דספק ריוח, ג"כ הנאה מיקרי וגם הרי בקבל משכון בהלוהו פירות דאין לו הנאה מהמשכון רק מהפירות ומ"מ קאמר דהוי ש"ש ועיין תומים אך אולי כונת הש"ך דשם בפירות מיקרי הנאה ע"י המשכון דלולי המשכון לא הי' מלוהו אף דהמשכון הוי רק גורם מיקרי הנאה אכן ספק ריוח לא הוי רק כזביני מציעי י"ל דהגורם לזה לא מיקרי הנאה ומ"מ הוא דוחק:ט) ומספיקא לא מפקינן ממילא. עיין סמ"ע דאם הלוהו על קתא ונסכא ופירש שאם יאבד יפסיד כל החוב אבד נסכא אבד פלגא אבל קתא הפסיד חצי השני והשע"מ הקשה דהא בהמקבל (ד' ק"ד) באוביר ולא אעבוד אשלם אלפא זוזי ואוביר תלתא יתן תלתא והטו"ז סי' ע"ג למד מזה למקום אחר וה"נ יפסיד לפי ערך והנסכא ששוה עשר פעמים כקתא יפסיד עשר חלקים ע"כ ולק"מ דהרי גם כאן רצו בש"ס לומר כן דההפסד לפי חשבון רק ר"נ סובר דאין סברא כן ורק הסברא דנחשב לזה פלגא ולזה פלגא וא"כ לא קשה כלל משדה דאה"כ בשדה אם הי' אפשר לחשוב כמו כאן ג"כ היינו חושבין כן רק בשדה אי אפשר דתילתא דאוביר דמי ממש לשני קתות או לשני נסכא ועיין תומים הביאו הנתה"מ בחידושים דאף כאן אין חושבין לזה חצי ולזה חצי רק מה שהחוב יתר על המשכון מחלקין חצי לזה וחצי לזה:
י) לא ישלם לו אלא דמי שויו דסתם סייף דעלמא. הנתה"מ כ' דהיינו דוקא בלא הודיעו לו שהסייף הוא של העכו"ם אבל הודיע לו חייב לשלם כל מה שהעליל העכו"ם והביא ראי' מסי' קל"א גבי ערב דאף דנתן לעכו"ם שלא כדין רק משום שהוא אלם חייב הלוה לפצותו וה"ה הכא חייב השואל עיי"ש ולפענ"ד צ"ע בזה דהרי גם בסי' קל"א לא איירי כלל שהעכו"ם העליל על הערב וקבל ממנו יותר ממה שהערב מחויב לו רק שם איירי דהלוה פרע להעכו"ם ויען כי דיניהם דעכו"ם בתר ערבא אזיל הוכרח הערב לשלם וא"כ הלוה פשע דלמה שילם ומיד כשנכנס עבורו לערב ידע שיצטרך ליתן לערב ולפצותו וא"כ דהלוה חייב לשלם שם להערב מדינא ולא משום דגרם לו היזק ואין דמיון להך דהכא וגם בלא"ה לא אדע דשם אף אם נאמר דע"ד כן ערב בשבילו ונתחייב הלוה לפצותו מכל היזק מ"מ מנ"ל דכאן נכנס ע"ד כן והרי לא אסיק כלל אדעתי' שיאבד והרי כלל גדול בדין שאין אדם נתפס בשביל חבירו ועיין עוד בש"ג פ"ק דב"ב הביאו כאן השע"מ וז"ל ומכאן אתה למד דהגונב דבר מחבירו ואותו דבר הי' שאול ביד הנגנב והתפשר השואל שלא ליתן רק דבר מועט גם הגנב א"צ ליתן יותר להנגנב ממה שנתן מיהו לעשות מעשה צ"ע דגם בהיפך אנו אומרים דאם העכו"ם רוצה ממנו דבר שאין הגנב צריך ליתן רק דמי שמו ע"כ הרי דגנב א"צ ליתן יותר ואולי גם שואל כה"ג ואף דיש לחלק דודאי הגנב לא קבל עליו אך א"כ למה מדמה אותו דכמו שאין הגנב מפסיד בעלילה ה"נ לא ירויח אלא משמע סברתו דאין להשני שקבל ממנו לא ריוח ולא הפסד אכן הנתה"מ הביא בשם הגרשוני דכן המנהג וכן משמע קצת לקמן בקצה"ח סי' רצ"א בשם חכמי בריסק א"כ אין לאחר המנהג כלום:
ואגב דאיירינא בדברי הש"ג וראיתי שהשע"מ מדבר בזה והקשה עליו לכן אעתיק מה שהעלה מצודתי בזה בע"ה במה שכ' הש"ג דבנתפשר השואל עם הבעלים בדבר מועט גם הגנב א"צ ליתן רק מה שנתן השואל (דמה שכ' צ"ע כיון דדבר א"צ ליתן ה"נ לא ירויח אין זה ראי' דהתם אינו נתפס בשביל חבירו וא"כ משמע מהש"ג דעיקר לדינא דא"צ ליתן רק דבר מועט ואין הריוח של השואל) תמה השע"מ ודחה דבריו וכ' דחייב הגנב לשלם לו כל שויו וראי' מפ' המפקיד דתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה דהשואל משלם לשוכר וה"נ הגנב משלם להשואל ואף ר' יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו ש"ח כתבו התוס' דהוא מטעם דהשוכר לא קנה רק בשבועה ויכולין בעלים לומר דל אנת ודל שבועתך אבל באם א"צ לשבע מודה ר"י דהשואל משלם לשוכר אלמא דהשוכר בעלים של השואל וה"נ המשאיל בעלים של השואל (שם מצייר דהשאיל להשואל דבר של העכו"ם) ואין לו להשואל במה שהוא לא נתן לעכו"ם רק דבר מועט ע"כ ודבריו תמוהים בעיני דא"כ האיך יפרנס דברי הש"ע לקמן מן סעיף ל"ט עד סעיף מ"א דמבואר שם דבהפקיד חפץ של עכו"ם ביד אחר ומת העכו"ם האחר זכה בהחפץ הרי דהראשון לא נקרא בעלים (אמת שהמרדכי שם כ' דיש להסתפק כיון דהשני בא מכחו של ראשון אך ע"כ אי אפשר לפרש דברי המרדכי דהראשון נקרא הבעלים דא"כ שפיר כ' הש"ך שם דהרי אפי' תופסו זוכה בו ועיי"ש מה שאכתוב ואם נאמר דתפיסה עדיף מהפקיד בידו א"כ בלא"ה לא קשה על הש"ג דלא איירי בהפקיד בידו) אך מה שהביא ראי' מפ' המפקיד הנ"ל חוץ ממה דכל הפוסקים חולקין על התוס' וסוברין דאף אם הבעלים יודעין שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לשבע מ"מ אין השואל משלם להשוכר ויתבאר טעמם בסמוך אך אף בשיטת התוס' נראה דאין כונתם דהשוכר הוא בעלים של השואל רק כיון דכל שוכר פטור במתה כדרכה מיקרי לענין זה יש לו חלק בו דכל חיוב שיש להשואל באונסין, זה החלק הוא של השוכר ולענין זה הוא הבעלים אבל ודאי לכל דבר שומר שמסר לשומר ודאי דהבעלים עצמן הן בעלים של שומר השני וכן נראה דקדוק לשון הש"ס דקאמר מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני לה ולמה לא אמר הש"ס משעת שאלה שהשאילה להשואל קני לה והוי בעלים שלו אלא ודאי דאין לו קנין בגוף הפרה רק משעת מיתה היינו הזכות שיש לו ע"י אונסין ובזה נראה ליישב מה שהקשה הפ"י שם למה נקט דין זה בשוכר ושבק דין דמשנה ראשונה דאיירי בש"ת והי' יכול להשמיענו ש"ח שמסר לשומר שכר ונגנבה ולפענ"ד י"ל דשו"ת אין לו שום קנין והא דפטור בגניבה אין זה קנין רק כמ"ש התוס' ב"מ (ד' נ"ח) דירדה תורה לסוף דעת השומרים ורק שוכר דבא בשכרו יש לו קנין זה בפרה לאונסין ואך הפוסקים החולקין על התוס' וסוברים דאף בידע המשכיר שמחה כדרכה תחזור פרה לבעלים לכאורה לפי הנראה סברו בטעמא דר' יוסי דקיי"ל כותי' כהס"ד של התוס' דיכול המשכיר לומר פרתי גבך כיון דהשואל שלם דמי' אך א"כ יקשה קושיית התוס' דלמה בפ' השואל בעי אי בעל בנכסי אשתו אי שואל הוי ואי אגרה פרה ואינסבה הבעל משלם לבעלים והרי שם אין הבעלים יכולין לומר לאשה פרתי גבך דהא הבעל פטור מהאשה משום שאילה בבעלים אך פשוט דכל הפוסקים סוברים דאף שוכר לא נקרא בעלים של שואל ואין לו קנין כלל וזה שאמר ר"י כיצד הלה, עושה סחורה בפרתו של חבירו וזה פשוט וגם מפ' השואל דחזינן דאין הבעל פטור משום שאילה בבעלים ע"כ דהיא ששכרה לאו בעלים היא ועיין מ"ש עוד בזה לקמן סי' ש"ז וסי' שמ"ו וזה ברור ונכון:
יא) והלוה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרין הי' שוה ישבע המלוה תחילה ואח"כ ישבע הלוה (שבועה דאורייתא). הקצה"ח חקר האיך הדין באם המלוה חשוד ופסק דיש לזה דין דשניהם חשודין דיחלוקו והנתה"מ חולק עליו דאף דיש על הלוה ש"ד מ"מ כיון דהוא אנוס שהרי רוצה לשבע רק אין אנו מניחין אותו לשבע פטור עיי"ש ולפי ענ"ד נראה לכאורה להיפך דאף מאן דלית לי' מתוך שאיל"מ מ"מ היכי דאנן אין מניחין אותו לשבע, גרע דהא אמרינן בגיטין דרב לא אגבה כתובה לארמלתא אף דרצונה לשבע רק חכמים חשו לשמא מורי היתרא ומ"מ הפסידה כתובתה ואך משם יש לדחות דנשבע ונוטל שאני דהר"ן כ' שם דלא רצה לפוטרה ולא רצה להשביע וסילק עצמו מהדין ולכן אף דאין עלי' רק שבועה דרבנן לא חייב היורשים ליתן לה אכן כן משמע נמי בריש כל הנשבעין דפריך שם לשמואל א"ה קציצה נמי וכ' התוס' אף דקציצה הוי א"י אם נתחייבתי מ"מ הא הוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וקשה הא שמואל לית לי' מתוך שאיל"מ וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דיכול לשבע רק הב"ד אין מניחין לו משום דטרוד (בס"ד אף בקציצה) לכן פריך דיתחייב לשלם ועיין מ"ש עוד בזה לקמן ס"ק י"ג ומ"ש הנתה"מ מלא הוי לי' למידע דפטור הנה לפמ"ש הש"ך דרק היכי דהתובע יודע שאין הנתבע יודע פטור דאין עליו שבועה דהתובע בעצמו מודה לו א"כ משמע דבכל מקום חייב משום דלא מהימן וכיון דאין יכול לשבע דאין ש"ד באיני יודע חייב וא"כ משמע להיפוך דמה לו להנתבע בזה דאין שבועת התורה בא"י מ"מ הרי הוא טוען אנוס אני ורוצה אני לשבע שא"י משמע דלא מהני בזה אונסו ומ"ש עוד ראי' מהתוס' דכתבו דבחשוד לא אמרינן מתוך שאיל"מ כיון דהוא רוצה לשבע לא אבין ראייתו דהרי אף חשוד משלם ואי דשם התובע נשבע מ"מ הרי בשניהם חשודין יחלוקו כמ"ש הקצה"ח כאן ומ"ש דבחשוד כ' הר"ן דפשע מה שהוא חשוד פשוט דלא כ' הר"ן כן לדון מזה רק כ' לחלק בין מת ליה בחיי מלוה דאין יורשי המלוה גובין את דלא פשעו כלום כ"ש כאן דהוא חשוד עיי"ש ע"ז מתרץ דכאן גם הלוה פשע אבל כאן דעיקר שבועת המלוה הוא לתקנת הלוה פשוט דל"ד לדרב ושמואל וממה שכתבתי ראי' מפ' כ"ה נראה עוד יותר ממ"ש הקצה"ח רק דהלוה חייב לשלם אכן בטלה דעתי ואיני מכריע ביניהם ולדינא צ"ע:
יב) אני יודע שהי' שוה יותר ואיני יודע כמה הוי לי' מחויב שבועה ואיל"מ. הש"ך ס"ק נ' האריך לחלק בין מה שהנחת אתה נוטל ובין כאן דכאן אין הודאה לא פחות ולא יותר מפרוטה והקצה"ח הקשה מסעיף ט"ז דהודה המלוה שהטבעת שוה כהטבעת שביד השולחני והתם אינו ידוע כלל ומ"מ אמר שם שישבע ונראה לחלק דבמה שהנחת אתה נוטל אין כאן אף כפירה דאפשר הודאתו שוה לגמרי אבל שם דטען הלוה ששוה יותר מטבעת שביד השולחני וקצת יש לפרש דברי הרא"ש לכונה זו ולא ראיתי להאריך במה שאין הסברא ברורה לי ועיין ס' מקצוע בחורה:
יג) הוי לי' מחויב שבועה ואיל"מ הש"ך האריך ואבוא על קצת דבריו הנה העלה כדעת הרמב"ם דאף בלא הוי לי' למידע הוי מחויב שבועה ואיל"מ והא דשור שנגח את הפרה התובע בעצמו מודה שהנתבע א"י וקשה לי ע"ז דבריש כל הנשבעין דשכיר נשבע ונוטל דבעה"ב טרוד בפועליו פריך א"ה קציצה נמי ומשני קציצה מדכר דכיר והקשו התוס' מאי פריך הא בקציצה הוי א"י אם נתחייבתי ותי' דהתם הוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וקשה דהא החם הבעה"ב טוען שאינו חייב ורק אנן אמרינן דאינו יודע וא"כ וכי גרע מזה דהתובע יודע שאינו יודע דהרי כל חיובו הוא משום דאמרינן דאינו יודע ואך לפי מ"ש בס"ק י"א דהיכי דאין הב"ד מניחין אותו לשבע ע"כ אין יכולין לפוטרו בולא כלום וגרע מא"י לשבע וראי' דשמואל שם קאמר נמי לשון זה דקציצה מדכר דכיר אף דשמואל בלא"ה לית לי' מתוך וע"כ דשם גרע ניחא ושוב מצאתי שקדמני בס' נקרא שו"ת מצפה ארי' (כעת הוא הגאון אבד"ק לבוב) וכן משמע קצת מהא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ולחד הרא"ש מזה דחשוד שהוציא שטר אינו גובה והרבה חולקין על הרא"ש א"כ יקשה שם מ"ט לא גביא (אמת דלפי הש"ך דמחלק בין שטר לכתובה ניחא אך אין האחרונים מסכימים עמו) וע"כ דבאם הב"ד אין מניחין לשבע גרע ואך כבר כתבתי דלפי דברי הר"ן אין ראי':
והנה במ"ש הש"ך דהיכי דהתובע מודה שאין הנתבע יודע פטור וע"כ בחמשין ידענא וכו' צ"ל דאנן חשדינן לי' דיודע א"כ קשה להימן במיגו דהי' טוען על הכל א"י כיון דאמרינן דמשקר ודוחק לומר דאף דעושה עצמו מסופק אין רוצה לעשות עצמו מסופק על הכל כמו דאמרינן דמיגו דא"י לאו מיגו הוא זה דוחק וכאן במשכון יש ליישב קצת די"ל דמוכרח לומר שהוא שוה יותר דאולי כל אדם יוכל להכיר זה לכן אינו עושה מסופק על הכל ובפרט דקשה ביורשים למה לי קרא למפטרינהו הא יש להם מיגו דהיו טוענין על הכל איני יודע ולמפטר מממון אמרינן מיגו דהי' מעיז וצ"ע. גם מ"ש הש"ך דהתוס' שם בפ' הפרה תירצו שני תירוצים למה לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ ויעלו גם לשיטת הרמב"ם בעניי לא הבנתי דמה שתירצו התוס' דשמואל לית לי' מתוך ודאי אינו תי' כלל דהרי הרמב"ם אית לי' מתוך ומ"מ פסק כשמואל וגם מ"ש התוס' דבקנס לא אמרינן מתוך שאיל"מ עדיין יקשה להסובר פ"נ ממונא ופשטות הפוסקים ודאי לא משמע דהטעם בחמשין ידענא וכו' דהוא משום דלא מהימנינן לי' רק משום דכל מודה במקצת צריך לשבע גם מיש דאין שבועת התורה בא"י משמע דרצונם לומר דכל מ"מ צריך לידע בבירור שאין חייב יותר אבל אי א"י ג"כ פטור מה לי שישבע שאינו חייב או שא"י וצ"ע ועיין מ"ש לקמן סי' קצ"ט:
יד) מחויב שבועה ואיל"מ. כבר כתבתי דהש"ך נראה לו כדעת הרמב"ם דאף בלא הוי לי' למידע חייב ולקמן סי' צ"ה גבי תבעו שהפסידו קרקע ותבעו מעות עבור הקרקע שהפסידו דדעת הרמב"ם דכל הבא מקרקע אין נשבעין והראב"ד ס"ל דנשבעין הכריע הש"ך כהראב"ד ואני בעניי בחידושי כתבתי דהם דברים הסותרים זא"ז דבב"ק (ד' ו') דקאמר אלו ידעינן דכחושה אכל משלם כתושה השתא דלא ידעינן משלם שמנה המע"ה והקשה הפ"י דמאי קושיא הא שפיר הוי מחויב שבועה ואיל"מ (עיין פ"י בפ' הנזקין כ' תי' ע"ז אכן הש"ך אינו סובר כתירוצו) וכתבתי דלק"מ דלהראב"ד בלא"ה לק"מ דהרי לא הו"ל למידע וכן חי' הפ"י בהנזקין תי' א' ולשיטת הרמב"ם ג"כ לק"מ דהרי שם במחובר לקרקע איירי דהוי כקרקע ואף דתובע מעות הרי הרמב"ם ס"ל דכל הבא מקרקע הו"ל כקרקע וגם שם באין עומדים לקציר איירי דהא בקרא כתיב ובער בשדה אחר דשמין אגב שדה אחר וזה דוקא בלא אכלה פירות גמורים וא"כ דינו כקרקע ואין נשבעין אכן אם כאן נאמר כהרמב"ם ושם נאמר דהוי כמטלטלין כמו דס"ל להראב"ד הדרא קושיית הפ"י:
טו) הלוה שאמר למלוה על משכון פרעתיך וכו' נשבע הלוה נגד העד. הש"ך ס"ק נ"ט כ' דהיינו שבועת המשנה ליעול וכבר דתה התומים דבריו דהרי מבואר כאן בריש הסעיף דאין המלוה נוטל בשמא דאין הוא מוחזק כיון דאין לו על המשכון רק שעבוד וא"כ הוא תובע ללוה ע"פ העד וחייב הלוה ש"ד נגד העד ודבריו ברורים דאם נתשוב הלוה כבא ליטול אף שבועתו לא מהני ליטול ואך ראיתי שהנחה"מ ס"ק כ"ח מתרץ דברי הש"ך דכיון דקנוי הוא להמלוה מיקרי נשבע ונוטל וגם הרי כ' הש"ך לקמן ס"ק ע"א דאם אין המלוה תובע את הלוה לפדות המשכון אין המלוה צריך לשבע בנק"ח וא"כ נשמע דהלוה הוא נשבע ונוטל ע"כ ובמתכ"ח דבריו תמוהים דמה שהביא מס"ק ע"א אין כאן ראי' של כלום ואדרבה הרי אנן אמרינן דהלוה צריך על תביעה שתובעין אותו לשבע ש"ד וא"כ וכי משום דחוץ ממה שתובעין אותו צריך גם ליטול המשכון דהמלוה מוחזק בו לכן גם יפטור מהשבועה דאורייתא מה שתובעין אותו החוב ואדרבה לפי דברי הנתה"מ אף באין כאן עד כלל הי' לנו לומר דאין הלוה נוטל אלא בשבועה חמורה ליטול וגם אישתמט לי' דברי הש"ך לקמן ס"ק קי"ח דהש"ע כ' דאין הלוה נשבע ש"ד כיון דהמשכון הילך והש"ך חולק דמשכון לאו הילך הוא ובסי' פ"ז מחלק בין שעת הלואה וכו' והרי בלא"ה אין הלוה חייב ש"ד כיון דבא ליטול דהמלוה מוחזק אך פשוט דודאי אין זה מעלה להלוה מה שהוא מוחזק ושוב ראיתי בנתה"מ לקמן ס"ק ל"א בענין מ"ש הש"ך דאף דהלוה טוען שמא מ"מ צריך המלוה לשבע ותמה התומים הא הלוה חייב דהו"ל מחויב שבועה ואיל"מ ולמה צריך המלוה לשבע וכ' שם הנתה"מ ג"כ דאין הלוה מחויב שבועה כיון דהמלוה מוחזקוהרגיש שם במ"ש הש"ך ס"ק קי"ח דלא הוי הילך וכ' דבס"ק קי"ח איירי שהמלוה תובע החוב היתר על המשכון א"כ אין הלוה נשבע ונוטל לכן חייב ש"ד ודבריו שם ג"כ תמוהים דהרי אנן אמרינן דהמשכון הוי מוחזק לפי שיטתו וא"כ לאו מודה במקצת הוא ורק אזיל בהשיטה שכ' כאן דהכא רוצה ליטול לכן כ' דשם אין רוצה ליטול וכבר כתבתי דהוא תימה דכי משום דרוצה גם ליטול עדיף דיפטור עי"ז משבועה שרוצה לפטור עצמו ופשוט שדברי התומים ברורים וגם פשוט עוד ביותר דאף במשכון שלא בשעת הלואה דכ' הש"ך דהוי הילך מ"מ אם מחולקין בפרעון ויש ע"א חייב לשבע ש"ד דהרי אין המשכון של המלוה דנימא דהלוה אינו בא לפטור עצמו דאדרבה הם דברים הסותרים דאם המלוה מוחזק אף שבועתו לא מהני וזה ברור ואמת. עיין מ"ש לקמן סי' צ"ז דאשתמט להקצה"ח ס"ק י' שם הגהה זו:
טז) אבל בזמן שהלוה נשבע וכו' לא ינצל המלוה מלשבע. הש"ך ס"ק ס' הביא דהג"ת הקשה איך שייך במינו מצוי בשוק שיצטרך שבועה כמה הי' שוה והתומים הביא שכן הקשה הריטב"א ופירש התומים דבריו (ממה שדחה הש"ך זה) דכיון דיש נ"מ בשויו א"כ שייך שמא עיניו נתן בה אף דמצוי בשוק ולא הבנתי דא"כ כל כופר הכל למה לא ישבע שמא עיניו נתן בממון חבירו וע"כ דלא חשו לזה רק היכי דמשלם דמורי היתר ובודאי גם התומים לא כ' זה רק לפילפולא בעלמא והראי' שלא העתיק דברי ריטב"א באורים אך קצת קשה לי בסוגיא דפריך כיון דנשבע שאינו ברשותו ישבע ע"י גלגול כמה הי' שוה וקשה דאם ניחוש שהי' שוה יותר אף שבועה שאין ברשותו אין כאן דהרי אין שייך מורי היתרא ויש ליישב:
יז) ואפי' מאמין הלוה למלוה שנאבד. הב"ח כ' דהתוס' חולקין ע"ז וס"ל דבמאמין אין המלוה נשבע אף דהלוה צריך לשבע והש"ך ס"ק ס"ב כ' דלא כתבו כן התוס' רק לשמואל אבל לפי האמת דמסיק רב אשי זה נשבע וזה נשבע אף במאמינו צריך לשבע ולפענ"ד הנכון עם הב"ח דודאי התוס' חולקין ע"ז לכן אעתיק קצת הסוגיא כי יתיישבו עי"ז גם איזה קושיות. הנה במשנה דאמרינן מי נשבע מי שהפקדון אצלו ומוקי דקאי ארישא דהמלוה אומר סלע הלויתיך ושקל הי' שוה והלוה אומר ג' דינרין הי' שוה דהשבועה גבי לוה נשבע המלוה דשמא כשישבע הלוה יוציא הלה הפקדון ופריך מזה אר"ה דאמר משביעין שאינו ברשותו היכי מצי מפיק ומשני שם ולבסוף מסיק ר"א דשניהם נשבעין וכונת המשנה מי נשבע תחילה ואח"כ פריך מהא דקתני דהיכי דהמלוה כופר הכל פטור ישבע ע"י גילגול דשבועה שאינו ברשותו ומשני במאמינו והתוס' שם הקשו דלוקי גם רישא במאמינו ותירצו דרישא בודאי לא יאמינו שעי"כ לא יוכל הלוה לשבע ויפסיד וע"ז סובבים דברי הב"ח והש"ך. והנה קשה לפי דברי הש"ע דאף במינו מצוי בשוק וכן במאמינו כיון דהלוה צריך לשבע נשבע המלוה כדי שלא יוציא המלוה הפקדון והרי זה אינו מדברי ר"ה דהא ר"ה לא אמר רק דישבע משום חשש שמא עיניו נתן בה אבל מנ"ל דמשום חשש שמא יוציא הפקדון ויפסול הלוה וכדומה יצטרך המלוה לשבע ולכאורה הי' פשוט בעיניהם דמשום חשש זה משביעין אף בלא ר"ה א"כ קשה מאי פריך אר"ה היכי מצי מפיק לה למה לא פריך בלא"ה על המשנה למה תקנו להפוך השבועה מהלוה על המלוה לתקנו דישבע המלוה כדי שלא יוציא כיון דסברא הוא פשוט בלא ר"ה לפי האמת אך הדבר פשוט דלולי דחדית לנו ר"ה דמשביעין אף באין כאן כפירת ממון ורק שמא עיניו נתן בה ה"נ בודאי לא ס"ד דנשביע המלוה כדי דיוכל הלוה לשבע אבל אחר דחידש לנו ר"ה דאף על דבר שאינו כפירת ממון נשבע ה"נ משביעין המלוה דאולי אומר שאינו ברשותו דרוצה להוציא אח"כ את הפקדון כדי לפסול את הלוה דמה לי כופר מטעם זה או מטעם אחר וזה פשוט ולפ"ז מיושב גם מה שהקשו על הרמב"ם דכ' דבמינו מצוי בשוק א"צ לשבע מאי פריך ואי איתא לדר"ה היכי מצי מפיק לה לוקי במינו מצוי בשוק דא"צ לשבע ובגמר' אמר ע"ז כמה שנוי' דחוקי ולפמ"ש לק"מ דהכי פריך ואם איתא לדר"ה דמשום חשש עיניו נתן בה צריך לשבע א"כ ודאי היכי דיש חשש שמעכב הפקדון ולהוציאו אח"כ ג"כ צריך לשבע א"כ אף במינו מצוי צריך לשבע ולמה שקלוהו השבועה מהלוה וכן ראיתי בס' נקרא הלכה למשה והתומים ג"כ מיישב כעין זה רק שלא כ' הכרח לזה ולפמ"ש הדבר מוכרח וכיון שבאנו לזה שפיר הקשה הב"ח דלמא הקשו התוס' דנוקי גם רישא במאמינו דהרי קושיית הש"ס הוא דישבע אף מטעם שמא יוציא וא"כ אף במאמינו צריך לשבע ומאי הקשו התוס' אלא ע"כ דהתוס' אין סוברים כנ"ל רק דא"צ לשבע רק בחשש שמא עיניו נתן בה וזה ברור ודו"ק. ובחי' לשבועות (ד' מ"ג) כתבתי דאישתמט להש"ך תוס' דשם:
יח) אם הוא בענין שהי' המלוה יכול להחזיק במשכון לטעון לקוח וכו' נאמן לומר שהלוה עליו. עיין קצה"ח ס"ק כ' הקשה דמה לי לקוח או משכון ולמה לטענת משכון צריך דוקא מיגו והרי הרמב"ן סובר דהיכי דידוע שבא לידו בתורת משכון ואינו ידוע כמה הלוה עליו נאמן בלא מיגו ותוכן תרוצו ע"פ דברי הרמב"ן שכ' דלמ"ד אין אותיות נקנין במסירה צריך להביא ראי' על הקנין ואינו נאמן לומר שקנה אגב קרקע וכדומה והיינו מטעם דאין תפיסתו קנין ואינו מוחזק רק בהנייר וכו' וה"נ במשכון אין תפיסתו קנין דהרי אם אינו מצוה עליו רק הבטיחו ליתן אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן ולכן לא הוי מוחזק בלא מיגו ע"כ ואין לדבריו הבנה דכי מתנה או לקוח קונה אף באם חבירו אינו נותן ומקנה לו וא"כ לעולם אין התפיסה ראי' על הקנין וגם מדאורייתא דכסף קונה ולא משיכה וכי אינו נאמן לטעון לקות ומצאתי שעמד בזה הנחה"מ גם המעיין בדברי הרמב"ן שהביא הקצה"ח שכ' ואינו מוחזק רק בהנייר וסיים דלמ"ד מסירה קונה עשאוהו כמטלטלין משמע דשם באותיות עיקר הטעם שאין הוא מוחזק כלל רק בהנייר ולא בהחוב אבל משכון הוי ודאי תפיסה גמורה וגם דברי הנחה"מ צ"ע כמבואר למעיין ואך העיקר פשוט בעיני דלק"מ דהרי אין לך תפיס ומוחזק יותר ממה שהלוה מוחזק במעות שהלוה ומ"מ פשוט דאם טוען הלוה שאינו חייב מחמת שיש לי בידך כנגדו דאינו נאמן רק במיגו והיינו לפי שהוא ודאי חייב והטענה שחבירו חייב לו הוא אינו ידוע לכן אינו נאמן רק במיגו וה"נ אם ידוע שהחפץ של חבירו הרי היא צריך להחזיר ויותר מלוה שאין מחזיר דוקא אותן מעות ומשכון הוא בעצמו של חבירו וצריך להחזירו ומה שטוען שמגיע לו חוב הרי לא עדיף מ"ש לי בידך כנגדו ופשוט דאינו נאמן אלא במיגו עד שאני תמה מה עמדו בעלי התריסין בזה ומה שהביא הקצה"ח מדברי הרמב"ן דהיכי דידוע שבא לידו בתורת משכון ואין ידוע כמה הלוה דנאמן נראה דשא"ה דכבר כתבתי בס"ק ז' דהיכי דידוע שיש לו כנגדו אף דאין ידוע אם החזיר נאמן בלא מיגו לכן גם כאן כיון דידעינן דמגיע לו חוב אז יש לי בידך הוי טענה מעליא ואכתוב עוד לקמן בזה וכ"ז ברור:
יט) נאמן לומר שהלוהו. עיין ש"ך ס"ק ס"ז דאף אם הלוה טוען שמא צריך המלוה לשבע כבר כתבתי ס"ק ט"ו דהתומים השיג ע"ז והעיקר כדבריו: ב) י"א דלא בעינן שראו העדים עתה בידו אלא שראו קידם לכן בידו וטען אז שהם מכורין שאין ראוין להחזיר לפי אותו טענה וכו'. הנתה"מ הקשה מסי' ע"ט דאמרינן דאין מגלה טענתו רק בב"ד ואם טען בפני עדים לא לויתי ובאו עדים שלוה נאמן לומר שפרע ומתרץ דגם שם אינו נאמן לומר שפרע אח"כ כ"ז שלא חייבוהו ב"ד ורק דלא הוחזק כפרן ונאמן לומר שפרע אתר שחייבוהו ב"דע"כ ובעיני תימה לחלק בין קודם שחייבוהו או אח"כ דלא מצינו כן רק במה שאין חיובו ברור דשייך מי יימר דחייבו לי' רבנן אז אין דרך שיפרע קודם שיחייבו אותו הב"ד אבל אם הוא מודה ששיקר במה שאמר שלא לוה ופרע אח"כ אי נאמן שפרע אח"כ נאמן שפרע קודם שחייבוהו ב"ד ובלא"ה לא משמע שם כן והי' נראה לומר דגם כאן אף דטען מכורין מ"מ נאמן לטעון החזרתי ולא קאמר הרמ"א רק דאבד המיגו של החזרתי אכן הרי הש"ך ס"ק צ"ב לא כ"כ רק גם החזרתי אינו נאמן והי' נראה קצת לחלק בין הך דסי' ע"ט דהתם בממון איירי דשייך אישתמיטו לכן אף טען לפני עדים לא לויתי יוכל לומר דפרע אח"כ ומה שאמר לא לויתי הוא שלא יכופו לפרוע מיד אבל כאן בחפץ כיון דטען לקוח ע"כ דעתו הי' להחזיקו לכן אינו נאמן שהחזיר אכן עיקר דברי הרמ"א תימה בעיני דהרי הר"ן פ' כל הנשבעין גבי נסכא דר"א כ' דאף בחטף בפני שני עדים א"צ להחזיר בעדים ובנסכא דר"א איירי בהי' עם הנסכא לפני הב"ד דאל"כ נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דהחזרתי והרי תיכף אמר דידי חטפתי אינו ראוי להחזיר לפי אותו טענה ומ"מ נאמן ועיין בש"ך לקמן סי' ע"ה דפסק כהר"ן וכן כ' הנ"י בחדושי שבועות. שוב מצאתי בשע"מ שהאריך וחולק על הש"ך ופי' דברי הרמ"א כמ"ש דנאמן החזרתי רק לקות במיגו דהחזרתי אינו נאמן עיי"ש שדבריו ברורים ואח"כ הקשה על הרמ"א מדברי הר"ן הנ"ל דאף במיגו דהחזרתי נאמן וכ' דבאמת הוא מחלוקת ולכן כתבו הרמ"א בלשון י"א ומ"מ נראה דאף אלו הי"א לא כתבו כן רק בחפץ וכמ"ש ולא במעות דשייך אישתמיטו ובזה ל"ק מה שהקשה השע"מ על תשו' מיימוני שכ' דהוחזק כפרן והרי בעדים לא הוחזק כפרן והוא כקושיית הנחה"מ (ולא יתיישב כלל בחי' של הנתה"מ) ולפי מ"ש חפץ שאני וגם שם בשע"מ כ' דבסי' ע"ט איירי שטוען שפרע קודם בואו לב"ד ועיין ס"ק שאח"ז:
כא) דעתה אין לו מיגו. עיין ש"ך ס"ק צ' וס"ק צ"א והיוצא מדבריו דאף דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אם תיכף כשראו עדים טען לקוח וכן טען לפני ב"ד נאמן אבל אם לפני הב"ד טען ממושכן אינו נאמן אבל דברים שאינן עשוין להשאיל אף אם טען לפני ב"ד ממושכן נאמן במיגו שהי' עומד בטענה הראשונה שטען לפני עדים לקוח ואין הסברא מובן דגם בעשוין להשאיל יש לו מיגו זו דהי' עומד בטענה ראשונה והי' נראה החילוק בזה דדברים העשוין להשאיל כיון דאם הי' טוען לפני העדים ממושכן אינו נאמן כמ"ש הש"ך והי' מוכרח תחילה לפני עדים לשקר לכן לא אמרינן מיגו ובנתה"מ ראיתי ג"כ מתרץ קרוב לדברינו אכן קשה דהא במיגו שהי' מוכרח לשקר תחילה קיי"ל דמ"מ הלכתא כותי' דרבה בארעא כיון דמוחזק מהני ושם כתבו התוס' דר"י ס"ל דלכן לא הוי מיגו דהי' מוכרח לשקר תחילה וצ"ע אך בל"ז לפי דברי הר"ן שהבאתי בס"ק הקודם שחטף לפני עדים ולא הי' נאמן בשום טענה ומ"מ נאמן לטעון לפני הב"ד דידי חטפתי במיגו דהחזרתי וכי עדיף מכאן דטען תחילה טענה דהי' נאמן בה לכן כ"ז צע"ג בעיני: כב) וכן אם מפורסם שהוא בידו אין כאן מיגו. הש"ך ס"ק צ"ב תמה דלמה לא העתיק דברי ר"י החולק ע"ז וכ' איך הי' מפורסם כ"כ שלא יוכל לטעון החזרתי א"כ אף לקוח נאמן במיגו דהחזרתי ע"כ ולא אבין דהרי אין זה פשוט דלא אמרינן מיגו להכחיש הקול ועיינתי בהגהות דשר"י ושם אינו חולק הר"י רק על מה שכ' ר"ת דהחזרתי ג"כ אינו נאמן וע"ז פליג דודאי נאמן להכחיש הקול וכן מבואר בש"ע בכמה מקומות אבל מיגו לא אמרינן גם עיינתי בתשו' מיימוני וכ' בשם הר"י בזה"ל דלא משכחת שיהי' מפורסם דאיך יודעין שלא החזיר ע"כ וא"כ הוא רק חולק על דבר התלוי במציאות ואין תפיסה על רמ"א דלא כ' רק אם מפורסם ואם קשה לצייר הדבר אין להרמ"א בזה אבל דינו ברור:
כג) ואם יש ע"א. הש"ך ס"ק צ"ד העלה דאף בשני עדים אם יודעין שבא לידו בתורת משכון ואין יודעין כמה הלוה נאמן המלוה בשבועה והקצה"ח הביא הטעם בשם הרשב"א משום דמלוה קונה משכון והא דאומן אינו נאמן עד כדי דמיו בלא מיגו משום דאומן אינו קונה הכלי למשכון והקצה"ח הקשה דהרי מבואר באה"ע דאומן שקידש האשה בשבת הכלי שעשה לה מקודשת משום דהוי כמלוה שיש עלי' משכון הרי דגם אומן קונה וא"כ הדרא קושיית הרשב"א למה אומן אינו נאמן גם הקשה בהך דאה"ע דמשמע דאומן אינו קונה כמ"ש הרשב"א ולמה מקודשת עיי"ש שהאריך. והנה מ"ש עוד שם כיון דכל כמה דלא מהדר הכלי אין יכול לתבוע שכרו אין כאן מלוה לכן לא קנה עיי"ש והנה לפענ"ד הסברא להיפך כיון דאמרינן דאף לתבוע אינו יכול ואינו מלוה והיינו משום דעדיין אצלו א"כ ע"כ דיש לו קנין עוד יותר ממשכון דמיקרי שלו לגמרי (עד דיש סוברין דאומן קונה בשבת כלי) אכן מה שהקשה על האה"ע פשוט דהרי גם הר"ן כ' דאין לאומן קנין ומ"מ כ' הר"ן וז"ל דלא חשיב משכון רק אם תפיס אאגרי' הרי דאם תפיס אאגרי' הוי משכון ובחידושי לאה"ע הוכחתי דכיון דרצונה להתקדש והוא במה שרוצה לקדשה זה בעצמו הוי גילוי דעת שתופס על שכרו לכן קנה ולא אאריך במה שכבר נדפס שם ואך עיקר החילוק בין מלוה לאומן דמלוה יש לו קנין שעבוד בכל המשכון אף במה שיתר על חובו כיון דהלוה הקנה לו לשעבודו אבל אומן לא הקנה לו בעה"ב ורק אם תפס יש לו קנין למשכון נגד מה שמגיע לו ויכול לקדשה בו ולפ"ז מיושב הקושיא למה אין אומן נאמן כמה מגיע לו דהרי אין לו בו קנין רק באם מגיע לו וכ"ז שאין מברר כמה מגיע לו אין שייך דיש לו קנין דאם אינו מגיע לו כ"כ אין לו בו קנין על סך זה שאומר ודו"ק כי הוא נכון. והנה הקצה"ח תמה על הר"ן דכ' דאומן כ"ז שלא תפס אינו קנוי לו למשכון והראי' דהא עובר בב"ת למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ואם הי' קנוי לו למשכון לא הי' עובר ותמה הקצה"ח דהא כ"ז שהכלי בידו הרי אינו עובר עליו ורק כשמחזירו ואז הרי אין בידו משכון עיי"ש ולי נראה דכונת הר"ן פשוט דאם הכלי חשוב למשכון כ"ז שהוא בידו אז אף אם החזיר עדיין הוא קנוי למשכון ולמה עובר וכמו שמצינו במשכון אף דמחזירם הכסות יום ביום ואף אם הוא ביד הלוה אין שביעית משמטתו ואין נעשין מטלטלין אצלו וה"נ אם סתם כלי הוא ביד האומן משכון אף אם מחזירו עדיין קנין משכון לא נסתלק וזה ברור:
כד) והא דאדם. עיין ש"ך ס"ק צ"ז האריך והנה הביא דברי הרשב"א שכ' שני דינים. הדין האחד ראובן מכר חפץ לשמעון ויש עדים שלוי הפקידו ביד ראובן גם ראו את החפץ ביד שמעון חייב שמעון להחזירו ללוי רק לוי יחזיר מעותיו מחה"ש. הדין השני באין כאן עדי פקדון רק שמעון בעצמו יודע שלוי הפקידו ביד ראובן וכ' ג"כ ששמעון עומד במקום עדי ראיה וחייב להחזירו ללוי ותמה הש"ך בדין השני למה לא נטעון ללוקח והרי לראובן יש מיגו דהחזרתי וליכא למימר דאם הי' ראובן טוען החזרתי הי' הלוקח מכחישו ור"ל וא"כ בטוען שלקחו הוי ראובן מחויב שבועה ואיל"מ דהרי הלוקח הוא נוגע בעדות דמוכרח הוא לומר שלא החזירו דאם יטעון שגם הוא החזיר יצטרך לשבע והוי עד הצריך שבועה ע"כ תוכן דבריו ובעניי לא הבנתי למה לא השיג גם על דין הראשון דאף שראו עדים החפץ ביד שמעון מ"מ מה לו לראובן בזה הרי יכול ראובן לומר החזרתי ללוי ומה שהוא ביד שמעון לוי בעצמי מכר לו וע"כ בדין הראשון ג"כ הטעם דשמעון עומד במקום עדי ראיה ולהש"ך יקשה למה לא נטעון לו והלוקח הוא נוגע בעדות גם עיקר דברי הש"ד לא זכיתי להבין במ"ש דהוי נוגע דמהנוגע גם מה זה שכ' שיצטרך לטעון שגם הוא החזיר והרי א"צ רק לומר שלא החזירו ראובן וכיון דראובן טוען לקות וצריך מינו הוי מחויב שבועה ואיל"מ ואי דשמעון חושש שמא לוי יתבענו הרי לא ראהו כלל בידו והרי לוי עצמו אומר שאין הוא בע"ד של שמעון ואדרבה בדין הראשון דיש עדים שראו אותו ביד שמעון י"ל דשמעון הוי נוגע ושוב ראובן נאמן במיגו דהחזרתי ונטעון ללוקח כמו דראובן נאמן לקוח במיגו וצ"ע לפענ"ד גם לדינא צ"ע בעיני מטעם אחר דהא בסי' קל"ג מבואר בדברים העשוין להשאיל אם מכרן לאחר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכתבתי שם דהיינו דאינו יכול להוציא מהלוקח אבל בהמוכר כאן יכול לתבוע אותו וכעת מצאתי שקדמני התומים בזה וא"כ הלוקח א"צ להחזיר ויכול להיות עד לחייב את המוכר וצ"ע בכ"ז ואולי יש לפרש גם דברי הרשב"א בזה ועיקר דבריו שצריך ראובן לשלם ללוי:
כה) אם המלוה כופר במשכון וכו' ואם הי' שוה פתות נשבע (הלוה) שמשכונו הי' שוה כו"כ וישלם השאר. השע"מ הניח דין זה בצ"ע דהא הרמב"ן הקשה בסלע הלויתני וג' דינר הי' שוה דחייב הלוה ש"ד ולמה הרי הוי א"י אם נתחייבתי לך דהא אם המשכון ביד המלוה אין הלוה צריך לשלם כלום ותי' כיון דהמלוה נאמן בשבועה ע"ז שנאבד שוב חייב הוא לשלם השאר אבל כאן דהלוה טוען שנתן לו משכון והמלוה כופר הוי כידע הלוה שהמשכון הוא ברשות המלוה וא"כ אין חייב כלום וראי' מסעיף כ' דיכול המלוה לומר לדידי שוה לי כל חובי כ"ש שהלוה יכול לומר כן ע"כ. והנה אף שדברי המחבר יש ליישב דאיירי שאין הלוה מדקדק בחפצו ורוצה לשלם השאר אך בלא"ה נראה דלק"מ דאין שום סברא דיוכל הלוה לתפוס יותר ממה שהי' שוה והגע עצמך אם טוען שחבירו תפס משלו או כופר בפקדונו היעלה על הדעת דיכול לתפוס כל אשר לחבירו ולומר חפצי שוה אצלי כל הונך וראי' גמורה לזה דהרי ר"ה חידש לנו דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וכן בדין דלוה אומר ג' דינרין הי' שוה צריך המלוה לשבע תחילה שאינו ברשותו ומבואר בכל הפוסקים דהוא רק שבועה דרבנן ועיין לעיל בש"ך ס"ק נ"ה ואם נאמר דאם טוען הלוה לדידי שוה לי חפצי והוי חביעת ממון גמור א"כ יצטרך המלוה לשבע מדינא שבועה דאורייתא וע"כ דאין זה ממון גמור כ"ש דאין יכול להחזיק משלו יותר משויו וזה ראי' ברורה ומה שהביא ראי' מסעיף כ' וכ"ש כאן הוא ק"ו פריכא דהתם המלוה נאמן עד כדי דמיו ולפי דברי הלוה שהוא שוה יוחר או ששוה אצלו יאמר המלוה גם לדידי שוה וא"כ אני נאמן עליו יותר אבל איך יתפוס משלו ויאמר דשוה אצלו וגם ודאי דאינו נאמן דשוה אצלו יותר וגם מה לנו בזה הרי הוא אינו מפסידו רק מה ששוה בשוק ומ"ש הרמב"ן דאינו חייב ליתן לו כ"ז שמשכונו אצלו ר"ל דכ"ז שלא נשבע המלוה יכול לחפוס משלו עד שישבע א"כ יצאה הודאה בפטור וגם כאן כיון דהמלוה נאמן בשבועה שוב אין הלוה יוכל לחפוס יותר משויו וזה ברור:
כו) ואמר לו הלוה יהא המשכון שלך לא קנה דדחויי קמדתי לי'. עיין ש"ך ס"ק קי"ד מה שהקשה אך ביען כי קיצר מאוד צריך אני לברר כונתו קודם שאבוא על דבריו והנה דין זה נובע מסוגיא דב"מ (ד' קט"ז) גבי כותלו שנפל לגינת חבירו ואמר לו שיפנה אבניו ואמר לו בעל הכותל יהא האבנים שלך לא קנה אף דמונחים בחצירו עד דפנינהו בפניו דאל"כ דחויי קמדחי לי' ומכאן למד הנ"י דין זה דגם במשכון לא קנה אבל המחבר לקמן סי' של"ו כ' דבפועל שאמר לו טול מה שעשית בשכרך קנה ומחלק דוקא בעצים ואבנים דבעל כותל לא הי' חייב כלום לבעל גינה לא קנה אבל פועל דהי' מחויב לו קנה מיד וזיכה לו חצירו וזה שהקשה הש"ך דגם כאן הרי הי' חייב למלוה למה לא קנה ונראה בזה דהנה הקשו עוד על הש"ע דקאמר גבי כותל דאמר יהא אבנים שלך דקתני במשנה דאם קבל עליו קנה ופירש דהיינו דוקא דפנינהו בפניו א"כ קשה דבב"מ שם (ד' קי"ח) דעביד צריכותא בין כותל לפועל דאי תנא פועל הוי אמינא פועל הוא דקנה כשקבל עליו משום דאית לי' אגרא וכו' וקשה למה לי הצריכותא כיון דדינו של זה לא כדינו של זה דבאבנים צריך דוקא בפניו א"כ אין למילף חד מחברי' והנה עוד קשה דמאי דאי תנא פועל וכו' אבל הכא לית לי' אגרא והרי ה"נ חייב לו שכר פינוי וכן הקשה הש"מ ולכן נראה דהם פירשו מה דאמר הש"ס פועל אית לי' אגרא היינו דדינו דפועל דחייב לשלם לו שכרו כמו שהתנה ור"ל דאף באין לו מעות חייב למטרת ולמזבן ולייתי זוזי לכן אמרינן דודאי אינו רוצה לטרוח וגמר ומקנה לו אבל בעצים ואבנים יכול ליתן לו מה שירצה וא"כ למה לו להקנות לו העצים והאבנים אף אם שוין יותר ולעולם הברירה בידו ליתן לו אבנים בשכר פינוי (וראי' לזה דהרי קשה בלא"ה גבי פועל למה נימא דמשקבל עליו אינו יכול לחזור ודלמא לדחויי בעלמא אמר לו דהרי מצינו גבי משרת דאמר לו לך מעמי אם הי' דרך כעם יכול לחזור וה"נ כיון דהוי ספק בקנין יד לוקח על התחתונה ואוקי בחזקת מ"ק וע"כ דבעי הוכחה ואיזו הוכחה יש לו וע"כ דזה בעצמו הוכחתו משום דחייב לשלם לו במעות מסתמא אינו רוצה לדחותו) והשתא ממילא לא קשה למה לי הצריכותא כיון דכאן בעי בפניו דהא זה באמת משני הגמר' דפועל דחייב לו מעות לכן א"צ בפניו אבל הכא אם פנינהו שלא בפניו הרי אין לו עליו רק חוב ולכן צריך בפניו דוקא דיהי' הוכחה דסבר וקבל ולפ"ז מיושב גם כאן דבמלוה כיון דא"צ ליתן לו מעות דוקא א"כ דמי ממש לעצים ואבנים ולא קנה. שוב ראיתי שהתומים חי' באופן אחר על דרך זה עיי"ש ודו"ק: כז) משכון שנפתחו דמיו וכו' עד ישבע הלוה היסח. עיין ש"ך ס"ק קט"ו כ' כיון דהלוה טוען ברי אינו חייב לשלם ע"י שבועת המלוה ומשמע דאף דאין להלוה מיגו ולא כמ"ש לעיל ס"ק י"ד ועיין מ"ש לעיל ס"ק ז': עוד כ' הש"ך דאם המפקיד טוען ברי שלא נאנס אין השומר חייב לשבע ש"ד דלא חייבה התורה שבועה רק נגד שמא של בעה"ב ולכאורה קשה דהתוס' ב"ק (ד' ק"ז) ד"ה ערוב פרשיות כתבו וז"ל דהכא מיירי שטוען זה וכו' יודע אני שיש בידך עכשיו הרי דאף נגד טענת ברי נשבע ואך בחי' כתבתי כי כל דברי התוס' מגומגמים ושם יש ט"ס וצ"ל שטוען וכו' יודע אני שהי' בידך כשהייתי גדול וגם דבריהם בקושייתם הוא מגומגם דמ"ש החזרתי לך כשהיית קטן צ"ל נגנב מאצלי כשהיית קטן ודברי הפ"י צ"ע שם:
כח) זה אומר אני מהפכה וז"א אני מהפכה וכו' ואם לא נתרצו שניהם נשבעין. הנתה"מ ס"ק מ' הקשה דלקמן סי' רל"ח בשנים אוחזין בטלית פסק דאם שניהם אין רוצין לשבע חולקין בלא שבועה וחי' דכאן דהוא לפטור עצמו כ"א יכול לכוף את חבירו שישבע אף אם הוא לא ישבע לכן שניהם נשבעין עיין בדבריו באריכות ולא ירדתי להבין דבריו ואך מ"ש דכיון דכ"א יכול לכוף חבירו לכן שניהם נשבעין הוא חימה אצלי דאדרבה הא כ"א יכול לחפוס שבועתו ולומר לא אשבע עד שתשבע אתה כמבואר לעיל סי' זה וכן כ' שם הנחה"מ ואך הרי הדין דיטילו גורל מי ישבע תחילה כמ"ש הנחה"מ וא"כ אם נתרצו לגורל פשיטא דשניהם נשבעין ומי שיעלה עליו הגורל. הוא ישבע תחילה וכן בשנים אוחזין בטלית פשוט דהדין כן ואם אין מתרצין בגורל פשוט דשניהם אין נשבעין דכי ב"ד יכופו אותם לשבע וזה פשוט אך דקדוק הלשון ששינה כאן הש"ע מסי' רל"ח דהקשה הנחה"מ וגם מאי קמ"ל נראה דשם דשניהם אוחזין טלית ושניהם אין רוצין לשבע וגם אין רוצין לחלוק דכ"א אומר כולה שלי ס"ד דהב"ד נוטלין הטלית ויהא מונח דאין להוציא חצי מכ"א דשניהם מוחזקים בכולה קמ"ל דלא אמרינן כן רק יחלוקו בלא שבועה ויתפוס כ"א שבועתו עד שישבע חבירו וכן כאן הדין כן רק מה דכ' כאן שניהם נשבעין נראה דקמ"ל דבר חדש דבלא"ה הקשה הנחה"מ כיון דאין רוצין לקבל ההיפוך מה שחבירו מהפך עליו ממילא נפטר חברו עיי"ש והנה אם נאמר כן הי' הדין דהמלוה המוחזק בג' דינרין יתן להלוה אותן ג' דינרין והלוה המוחזק בהדינר יתן דינר להמלוה אכן בודאי אין הדין כן ולא דמי לבעלמא דהרי כאן הא השבועה המוטל עליו הוא ממש שבועת ההיפך כמ"ש הש"ך ס"ק קכ"ד א"כ הראשון שמהפך לא שייך לומר דכבר נפטר דהרי חייב לשבע ע"י שהשני מהפך עליו וא"כ גם אין יכול השני לומר שוב אינך יכול לחזור בך כיון שהפכת דהרי יאמר הראשון כיון דאני מוכרת לשבע השבועה שהי' מוטל מתחילה עלי וכדומה המלוה הפך על הלוה שישבע ויתן לו הג' דינר והלוה מהפך על המלוה שישבע ויתן לו דינר ודאי יאמר המלוה וכי ע"ד כן הפכתי הא יותר טוב לי לשבע וליטול ג' דינרין שאני מוחזק ולא הפכתי ע"ד כן דכי שוטה הוא שישבע על דינר אותו שבועה עצמה ויפסיד ג' דינרין וא"כ יאמר המלוה אשבע השבועה שנתחייבתי וזה דקמ"ל הש"ע דאם אין רוצין את ההפוך היינו שאין אחד רוצה לקבל כל השבועה שניהם נשבעין ולא אמרינן כבר נפטרו כמו שהקשה הנתה"מ וזה ברור ונכון:
כט) נמצא שמעון מודה במקצת וצריך לשבע שלא הי' שוה רק ג' דינרים. חימה בעיני שהרי הדינר השלישי שמשלם הוא רק מטעם דאי"ל והרי המחבר לקמן סי' שס"ד פסק כהרמב"ם דהיכי דלא נתחייב רק משום דאין יכול לשבע לא הוי מודה במקצת ודוחק לומר דתיכף כשמסר חפץ של ראובן ללוי נתחייב בדינר הג' וראיתי שכן כ' הקצה"ח סי' פ"ז אך זה דוחק דהרי אם יש עדים שנאנס ביד לוי פטור ותימה שלא ראיתי מי שיתעורר בזה והי' נראה לחלק דוקא בטוען ברי כמו דידי חטפתי דנתחייב רק משום דאינו נאמן לשבע נגד העד אבל הוא כופר הכל דדילמא האמת אתו א"כ אין כאן הודאה אבל כאן דיודע בעצמו שהוא חייב מכח שאינו יודע הוי מודה במקצת אך הרי הש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ב לא כתב כן. שוב עתה בעת העתקה מצאתי שכן הקשה בס' מקצוע בתורה וכ' תי' הנ"ל בדוחק וכבר נתבאר:
ל) אם דרך ראובן להפקיד וכו' ישבע לוי ונפטר שמעון. הש"ך ס"ק קל"ג כ' די"ל דחייב ראובן לשלם חובו ולזה הסכימו האחרונים והשע"מ כ' דכן מבואר בבעה"ת ובקצה"ח כ' דאין שמעון גובה החוב כיון דכבר נתן ללוי והוי כהאי דאמרינן במרובה בהקדישו בעלים ביד הגנב דחזרה קרן לבעלים והנתה"מ כ' דאין לוי גובה דאין המלוה יכול למכור המשכון שיהי' הלוקח יכול לתבוע גופו של לוה רק להחזיקו עד שישלם הלוה וכיון דנאבד פקע זכותו ומשמע ג"כ דהסכים להקצה"ח ולא אבין כלל דבמרובה ודאי שייך להקדש ורק אין כפל בהקדש וההקדש תובע הגנב רק שם כבר לקחו בעלים שלהם אך אם אמת כדברי נתה"מ דאין יכול לוי לחבוע מראובן אכן שמעון ודאי גובה חובו ונראה דבמחכ"ח אשתמט להו דברי הש"ע לקמן ס"ס רמ"א בהגהה דכ' דהקונה קרקע מחבירו באחריות ונתנה במתנה לא' וטרפוה מיד מקבל מחנה דאין המקבל מחנה חוזר על המוכר וכ' שם הסמ"ע דמ"מ הנותן דהוא הלוקח חוזר על המוכר וכ"ש כאן דנשאר שעבוד הגוף ביד שמעון דודאי שמעון גובה ועיין שע"מ סי' רכ"ו: התומים השיג על הש"ך ס"ק קכ"ט וכ' כיון דאין ידוע אם הוא ברשות לוי ושמא ברשותו הוא לכן חייב אף דינר הרביעי וכ' משום שבועה שאינו ברשותו הוא דאורייתא וכבר דחו דבריו הקצה"ח והנתה"מ ולפי מ"ש לעיל ס"ק כ"ה דאף אם הלוה טוען נר' שהוא בידך אינו גובה יותר ממה שהי' שוה אף להחזיק בידו כ"ש כאן ודו"ק ובעיקר הענין שכ' דשבועה שאינו ברשותו הוא מדאורייתא הוא תימה כאשר הארכתי בס"ק י"ז דהש"ס יליף מר"ה דאף מחשש שמא יוציא הפקדון נשבע וא"כ וכי נימא דזה ג"כ מהתורה והעיקר כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ה דשבועה זו הוא דרבנן. ובב"י סי' רל"ח מבואר ג"כ כהסמ"ע הנ"ל סי' רמ"א ועיין מ"ש סי' שע"א:
לא) שמעון פושע הוא. עיין ש"ך ס"ק קל"ו בסופו שכ' וז"ל ואין משם ראי' שהרי כ' שם ג"כ או שנתן לו במתנה נגד החוב ופשיטא שאם נתן לו במחנה גמורה נגד החוב נפטר מחובו וכו' ואין הדברים מובנים ואולי הי' לפני הש"ך הגירסא ברמב"ם דהי' משמעותה שהמלוה נתחייב ליתן ללוה מתנה גמורה ועדיין לא נתן לו ובזה כ' דאם נתחייב באמת נפטר הלוה מחובו אכן ודאי כונת הרמב"ם כפשוטה דהלוה נתן מתנה וסבר דנפטר מחובו ובודאי משמע מהרמב"ם דבנתן לאשתו לא מיפטר אך התומים כ' דבנתן לאשתו לא גרע משומר שרגיל להפקיד אצלו ואך נראה דזה לא שייך בהלואה רק באשה הנו"נ גם בזה פטור:
לב) ואם הוא מסופק אין מוציאין המעות מיד לוי. הקצה"ח ס"ק ל"ג תמה בזה דהמלוה הרי על המשכון א"י אם נתחייבתי כיון דאם נאבד קודם הלואה לא נתחייב כלל אבל הלוה הוי על המעות א"י אם פרעתיך ולא העלה דבר ברור גם דברי הנחה"מ אינם מוכרחים ואך י"ל דבדררא דממונא אף א"י אם פרעתיך פטור ואך בלא"ה י"ל דיש חזקה דנאבד המשכון אח"כ ועיין לקמן ס"ק מ"ב ואך אם ידוע זמן האבידה של המשכון ואך זמן הלואה אינו ידוע בזה לא שייך חזקת משכון ולא עיינתי בזה:
לג) הוא הרשני ללמוד. הש"ך ס"ק ק"מ הביא דברי הע"ש שכ' דאף אם הרשה ראובן לשמעון ללמוד מתוך ספריו אין שמעון יכול להרשות ללוי ואם הפסידם הוי שולח יד וחייב לשלם והשיג הש"ך עליו דאף דאין השואל רשאי להשאיל מ"מ לא הוי פשיעה וכ' ועוד דבהרי"ף והרא"ש משמע דאף מתה מחמת מלאכה אצל השני פטור ע"כ ודברי הש"ך צריך אצלי עיון ומקודם אבאר דמ"ש הש"ך ועוד דבהרי"ף וכו' לא הבנתי מה לשון ועוד דודאי אף אם נאמר דלא הוי פשיעה משום דנתן לו רשות מ"מ בנפתחו למה יפטור אף אם הרשהו ללמוד הרי לא הרשהו לקלקל רק דממילא פטור משום מחה מחמת מלאכה וא"כ אם נאמר דמתה מחמת מלאכה אצל השני חייב גם כאן חייב וא"כ עיקר הפטור משום מתה מחמת מלאכה אצל השני ג"כ פטור ובעניי לא מצאתי שום משמעות ברי"ף ורא"ש דמתה מחמת מלאכה אצל השני פטור ומתני' דהשוכר את הפרה והשאילה לא איירי במתה מחמת מלאכה רק לא אאריך בזה ויכול להיות הסברא מבחוץ דאי לאו פשיעה הוא פטור גם השני במתה מחמת מלאכה כמ"ש הש"ך אך מ"מ ע"כ דאיירי בלא הכביד עלי' דהרי השואל לחרוש בבקעה וחרש בהר חייב וא"כ ודאי מסברא אין שייך בספרים מלאכה שוה דכמה לומדים בספר ואין מקלקלים אותם וכיון דחזינן שהשני קלקלם מנ"ל דגם אצל הראשון היו מתקלקלים אך כאן בש"ע והוא מתשו' הרא"ש נראה דאיירי בידוע שהשני קלקל יותר מהנהוג. והנה הקצה"ח כ' דאם לוי לא ידע שהספרים הם של ראובן פטור רק צריך לשלם כפי מה שנהנה והנה אישתמע לי' דכן כ' הטור בשם הרא"ש וז"ל טענה זו הי' מועיל אלו הי' סבור שהספרים הם של שמעון הרי להדיא דבהי' סבור שהוא של שמעון פטור וגם מ"ש הקצה"ח דצריך לשלם מה שנהנה הוא דבר ברור דהרי הרא"ש דסובר דשלא כדין הרשהו וא"כ מאיזה סברא יפטור מלשלם כפי מה שנהנה ולכאורה מה שייך בספרים כפי שנהנה ע"כ צ"ל מה שיכולין לשכור ספרים כאלו והנה בודאי המשכיר ספרים נוטל יותר שכר ממה שדרכו להתקלקל וא"כ צ"ע מאי פטרו הרא"ש אם לא הי' יודע שהוא של ראובן כיון דצריך לשלם כפי שנהנה וע"כ צ"ל דהוא קלקל יותר מהדרך ומ"מ מי שמשכיר אינו נוטל כל כך דאין עולה על דעתו שיתקלקלו כ"כ (בדוחק י"ל דנמצא לשכור ספרים ישנים דאין מתקלקלים כ"כ ואין דרך להשכיר חדשים דעולה חסרונם יותר מהשכר ואין נהנה מהם יותר מישנים) וכיון דקלקל יותר מהנהוג א"כ פשוט דהדין עם הע"ש דודאי אם היו אצל שמעון לא היו מתקלקלים כ"כ אך באמת נראה דהסברא דלעולם יש לנו לומר אולי הראשון לא הי' מקלקל כ"כ וא"כ לא שייך לפטור את לוי מטעם שהרשה את שמעון נם מה שדייק הש"ך מדברי הטור שכ' דאף לשמעון לא הי' רשות משמע דאם הי' לשמעון רשות פטור לוי לפי מה שפי' הפרישה דשמעון הלך תיכף לראובן וסיפר לו שהלוה אותן מעות מלוי וא"כ אם הי' ראובן מרשה לשמעון מסתמא כשסיפר לו שלקח המעות מלוי ודאי משכנס ללוי שיהי' במקומו והוי כאלו ראובן בעצמו הרשהו לכן כ' דאף לשמעון לא הי' רשות אבל ודאי אם לא הודיע תיכף לראובן י"ל דאף רשות שיש לשמעון לא מהני ללוי ולכן אולי אין לחלוק על הע"ש וצ"ע:
לד) וטוען היורש שהמשכון נאנס. הש"ך ס"ק קמ"ב כתב דאם היורש טוען שהחזיר המשכון צריך הלוה לשבע היסת והתומים תמה דלמה לא יהא היורש נאמן במיגו שנאנס המשכון ועיין נחה"מ כ' דלפי דברי הסמ"ע דבטוען הלוה ברי שלא נאנס נאמן וכאן כ"ע מודים דהחזרתי טענה גרועה הוא והוי מיגו להוציא עיי"ש והנה אין זה ברור דהוי להוציא כיון דהחוב ברור בשטר וי"ל דאף הסמ"ע לא יאמר דהיכי דיש להמלוה מיגו נאמן הלוה ואך לפי דברי הסמ"ע י"ל בפשוט דכמו דיש להמלוה מיגו דנאנס ה"נ יש להלוה טענה להכחישו בברי שלא נאנס וצ"ע לדינא דמ"מ י"ל כהש"ך לפי מ"ש התומים דאין כאן חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דאין טוען שפרע ובשע"מ הביא תשו' הרי"ף דכ' כהש"ך. ואכן זה גופא אינם מה שכופר: לה) וטוענים היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה עיין ש"ך ס"ק קמ"ג דדוקא אם היתומים טוענים ברי וצ"ל דמה שכ' הש"ע דנשבעין שלא פקדנו אבא היינו אם הלוה טוען פרעתי וזה שכ' הש"ך בס"ק קמ"ו דאין צריכין לשבע רק בטוען השבע לי דהוי נגד טענת שאינו ממושכן רק בחמשים ודאי דלעולם צריכין לשבע עיין נתה"מ אך מ"מ צ"ל דזה דמי לטענת פרעתי דאל"כ למה ישבעו, שכך צוה אביהם הרי אין נשבעין על טענת שמא והוא אינו יודע אם לא צוה אביהם וע"כ דכיון דהוי ליטול נשבעין כמו שלא פקדנו אבא ומ"מ כ"ז דוחק ובפרט לפמ"ש הש"ך ס"ק צ"ד דאם ידוע שהוא ממושכן אף דיש עדים וגם הם דברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן שכך הלוה עליו כמ"ש הרשב"א וה"נ כיון דעכ"פ הוא ממושכן אצלם אף בטענת שמא נוטה הסברא דנוטלים כדי דמיו כמ"ש התומים דהרי זה דמי לטענת לקוח ועיין נתה"מ:
לו) ועל השאר ישבע היסת. עיין ש"ך דזה דוקא כשטוענים ברי והוא פשוט ורק מהש"ך משמע דזה שטוענים שאביהן צוה הוי טענת ברי ולקמן סי' ע"ה יש ב' דיעות באמר לי אבא אם צריך הנתבע לשבע ואך לפי מ"ש התומים דמ"ש הש"ע אביהן צוה הוא לאו דוקא רק אף בשמא א"כ מ"ש כאן ישבע היסת לא קאי אלעיל רק אטענת ברי א"כ י"ל דאיירי בברי גמור דטוענים דיודעין דחייב ולא מפי אביהן:
לו) עכו"ם שהלוה לישראל על משכון ונפל ממנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לישראל. הש"ך כ' דאם השיבו לעכו"ם חייב לשלם לישראל והשע"מ הקשה דהא מבואר לעיל סי' כ"ח דאם העיד לעכו"ם אמת דפטור אף דהפקעת הלואה מותר עיי"ש ולק"מ לפי מ"ש בהרבה מקומות דהלואה אם העכו"ם בא לפני ב"ד ג"כ פוסקים לו דישלם לו וכ"ז שלא נפקע והעכו"ם אינו מייאש ודאי דחייב לו וכמ"ש הקצה"ח דהפקעת הלואה אינו מותר רק ביכול להשמיט עצמו שהעכו"ם יאמין לו כגון לא הניח לי אבא כלום שאפרע חובו א"כ לא הפסידו זה שהעיד ואף אם נאמר דמותר לכפור כ"ז שלא נפקע הוי רק מניעת הריוח אבל כאן דעכו"ם בתר ערבא אזיל ואין גובה רק מהמשכון והמשכון שנאבד כבר זכה בו הישראל דהרי הוא שלו א"כ הוי מוסר ממש ממונו לעכו"ם אך זה פשוט דאם הישראל ידע שהעכו"ם אבדו ונתייאש כל המוצאו זוכה רק איירי שהישראל לא ידע והוי יאוש שלא מדעת ועיין נחה"מ ר"ם ק"ל:
לח) וי"א דה"ה במעות שהלוה ישראל לעכו"ם ונפלו וכו' ול"נ דבמעות הוא של המוצא. התומים האריך ליישב דעת הי"א ותוכן דבריו דהעכו"ם לא קנה המעות במשיכה וברשות בעלים הוא לחזרה ותקנו משיכה בשומרין ובעכו"ם לא תקנו ואף דקיי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות וא"כ לעכו"ם במשיכה זה רק לקנות גוף הדבר אבל כאן דמשך לשימוש אין משיכה קונה עיי"ש ולא הבנתי כלל חדא דא"כ למה צריך למעט עכו"ם מדין שומרין כיון דמשיכה אין קונה אין בו חיוב ועוד דמלוה שהוא להוצאה אין זה שימוש רק גוף הדבר ועוד דכבר הסכימו הפוסקים דהיכי דאין מעות כמו במתנה לד"ה משיכה קונה בין בישראל בין בעכו"ם ופשיטא דהלואה דלהוצאה ניתנה הוי כמתנה ובלא"ה א"צ לכ"ז דכאן המלוה אתייאש כבר מהמעות כיון שמסרם להעכו"ם ופשוט:
לט) וכבר יצאו. עיין סמ"ע ס"ק ק"י בשם תשו' מהר"ם דאם עלה על המשכון קרן וריבית יותר משויו מסתמא נחלט לו המשכון דעכו"ם בתר ערבא אזיל וא"כ באבדו העכו"ם זכה בו המוצאו ולפענ"ד לא זכיתי להבין דמ"ש זה מעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דאם לא אמר מעכשיו, עובר הישראל בב"י אף דודאי לא ירצה לפדותו ורוצה להחליטו ביד העכו"ם ואולי י"ל דשם אם לא יעבור א"כ לא יהי' אסור א"כ לא יחליט לו ועיין בסוף סי' שאח"ז כתבתי בשם הלח"מ דחמץ כיון דיכול לפדותו שוב הוי שלו לעבור עליו אך צ"ע בזה ולא נפניתי:
מ) והלך ראובן ומשכנו לשמעון וכו' זכה שמעון בכל המשכון. הסמ"ע כ' דה"ה אם ראובן בעצמו משכנו בלי ציווי העכו"ם דזוכה בו השני רק אם העכו"ם הניח יורשים אז כיון דדעתם לפדותו חייב להחזירו לראשון והש"ך ס"ק קנ"ט בשם הב"ח חולק דכ"ז דאין היורשים באים לפדותו אין מחויב להחזיר והתומים תמה דמה מקום ספק דהא עכו"ם יורש את אביו ומה לי שהעכו"ם חי או מת עיי"ש ולדעתי כונתם פשיט ולק"מ דהרי אף אם העכו"ם חי אין מהסברא שיוכל הראשון לפדותו דכל זכותו מכר לו להשני דאל"כ איך השני מקבל ריבית רק שתלה הדבר בהמנהג כמו שכ' הסמ"ע ס"ק קי"ד ובמת דאין כאן מנהג אין יכול לפדותו ואך אף על המנהג פקפק הש"ך ביו"ד עיי"ש:
מא) ואם הי' העכו"ם חייב לראובן. הש"ך ס"ק קס"ב האריך בנידון עכו"ם שהשכין משכון לראובן והעכו"ם חייב ג"כ לשמעון וכ' הב"ח בשם הרשב"א דשמעון יכול לפדות את המשכון מראובן משום דמה שהמשכון שוה יותר מחוב של ראובן חייב ראובן לשמעון מדר"נ ורק שמעון חייב ליתן לראובן גם הריבית שעלה עליו ופירש הב"ח דהיינו הריבית שעלה עד היום שבא לפדותו והש"ך כ' דאף מה שיעלה עליו עד הזמן שהתנה לפדותו ואף דהי' ביד העכו"ם לפדותו קודם דהרי הרשב"א כ' שאלת וכו' וטען שמעון קרן ורבית שהרוחת קודם אתה נוטל לפי שלא חל הריבית אלא בכל יום, מתרבה והוא הי' יכול לפרעו ולסלק שעבודו והשיב הרשב"א שמזמן הלואה חייב עצמו בכל הריבית שיעשו מעותיו כמו פסק לזון בת אשתו שאף דהמזונות דבר יום ביומו גובית ממשועבדים ומה שטוען דהי' יכול לסלקו הא התם נמי בכותב לה כ"ז שאת עמי הי' יכול לסלקהולגרש הרי משמע מהרשב"א דאף מה שיעלה אח"כ ע"כ תוכן דברי הש"ך בקיצור וקשה לי דלפי דברי הש"ך איך מייתי הרשב"א ראי' מהא דכתב לה כ"ז שאת עמי דג"כ הי' יכול לסלקה דשם הרי עכ"פ נתרבה דכ"ז שלא גירשה הרי לא סילק את שעבודה אבל כאן דשמעון טוען שרוצה תיכף לסלקו ושוב לא יתרבה הריבית דהרי כן הי' טענתו והוא במקום העכו"ם עומד כיון דהעכו"ם חייב לו ולכן הי' נראה לכאורה דכונת הרשב"א כהב"ח דהיינו ששמעון טוען דמה שעלה קודם ר"ל קודם שהלויתי אני לעכו"ם זכית בו אבל מה שעלה אח"כ כיון דנתרבה בכל יום א"כ שעבודי קודם והשיב הרשב"א דהעכו"ם נתחייב מיד בכל הקרן והריבית כמו שהבת גובה ממשועבדים אף דחיוב המזונות בכל יום ואף במקום שהי' יכול לסלקה כמו בכותב כ"ז שאת עמי וא"כ כ"ז שלא פדה שמעון המשכון נחתייב לו העכו"ם למפרע הריבית ג"כ ואף דיש ליישב דברי הש"ך דכונת הרשב"א דאם נאמר דיכול לפדותו ולא ישלם הריבית שיעלה אח"כ וע"כ לא נשתעבד עדיין כיון שיכול לסלקו התם נמי איך תגבה ממשועבדים והרי שעבוד הלקוחות קדמו מ"מ סברת הב"ח דשאני הכא דשמעון במקום העכו"ם עומד ושאני בבת דאיגלאי מילתא למפרע ועכ"פ אין קושיא על הב"ח וצ"ע לדינא אך הסברא נראה כהש"ך ועיין לקמן ר"ס קכ"ו:
מב) משכונו של עכו"ם ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת העכו"ם יש להסתפק אם זכה שמעון. הש"ך ס"ק קס"ג חמה דאין כאן ספק דהרי אף אם הוא בחצר של ראובן ותפסו שמעון זכה בו ע"כ והנה נראה דלא עיין במרדכי שם פ' חזקת הבתים דכ' דאפשר כיון דמונח מכתו של הישראל לא יוכל לזכות ושוב ראיתי בתומים דכ' דספק קלוש הוא דהרי פקע כח ישראל הראשון ואך לפענ"ד יש קצת לעיין לפי מה שכ' המהרי"ט דחצר הנפקד קנוי להמפקיד א"כ הוי כמונח בחצר המפקיד ועיין לקמן סי' קפ"ט שהאריכו כל האחרונים בדברי מהרי"ט ומ"ש שם. ואך התומים הקשה על הש"ך דהא הפקעת הלואה מותר וכן הפקעת פקדון וא"כ כבר זכה ראובן במשכון בהיותו אצלו ולא הבנתי דהרי הש"ך לעיל ס"ק קס"ב הביא דברי הרשב"א דהיתר מחובו שייך לשמעון הרי דלא זכה. שוב ראיתי שהתומים סי' פ"ו הקשה גם על הרשב"א אך דבריו תמוהים בעיני דאיך נאמר כיון דהפקעתו מותר שוב הוי שלו דא"כ עכו"ם שהפקיד חמצו לישראל אף בלא קיבל אחריות יהא נחשב כשלו וע"כ כ"ז שלא הי' דעתו לזכות בו לא הוי שלו וכ"ש במשכון שהי' דעתו לגבות חובו ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ק ל"ז דאף הלואה כ"ז שלא הי' דעתו להפקיע לא הוי שלו ובפרט בפקדון דנראה דאף הפקעתו אסור ועיין מ"ש ריש ה' גזילה ומה שכתבתי בס"ק ח'. ושוב ראיתי בנתה"מ כ' ג"כ כמ"ש רק מ"ש ראי' מישראל שהלוה לנכרי על חמצו עיי"ש אין ראי' דשם הרי בכונה אין רוצה לזכות בו דהרי רוצה להשתלם חובו גם ראיתי שכ' דאף דגילה דעתו שגזלו וכבר הפקיע לא נקרא שלו כמ"ש הרא"ם גבי אתרוג הוא רחוק דהרי מ"מ אין אחר יכול לזכות בו ולכן ודאי פשוט כי דברי הש"ך ברורים: