אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן עא
א) התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן וכו' נוטל בלא שבועה. הש"ך ס"ק א' בטעם השני כ' דלכן נועל בלא שבועה דאנן סהדי שלא פרעו כיון דהתנה והשע"מ הביא דכן כ' בעה"ת והקשה השע"מ דא"כ למה כ' הרא"ש והוא בש"ע לקמן סי' ק"ח דיורשי המלוה נשבעין דלהם לא נתן נאמנות והרי מ"מ אנן סהדי שלא פרעו ותי' דהתם איירי בטוען פרעתי לפני פו"פ והנה חוץ דלא משמע כן שם עדיין קשה דהרי כ' הרא"ש דאם מכרה כתובתה גם היא צריכה לשבע דלא נתן לה נאמנות רק אם תגבה בעצמה ועיין באה"ע סי' צ"ת ונימא ודאי לא פרע כיון דנתן לה נאמנות אך נראה דבלא"ה צריך להבין למה גרע מכל שטר דג"כ אין הלוה נאמן ומ"מ צריך המלוה לשבע ולא אמרינן ודאי לא פרע ואי די"ל דפרע וסמך על השבועה ה"נ אם יצטרך לשבע נאמר דסמך על השבועה שלא ישבע בשקר לכן נראה עיקר הטעם דנאמנות הוי כהתראה כמ"ש הש"ך ס"ק ז' ולכן ודאי אף אם פרע אדעתא דהכי פרע ג"כ דאם יכחישו יהא נאמן ואנן סהדי דאינו עובר על התראה וניתן אדעתא שיהא המלוה נאמן אבל יורשים דלא נתן להם נאמנות שפיר יוכל לומר כי פרע למלוה דידע שלא יכפור. וכן המגיה בטו"ז כ' דלא שייך אנן סהדי: ב) ה"ז נוטל בלא שבועה. הש"ך ס"ק ב' כ' דיש מחלוקת בין הפוסקים אי סתם נאמנות מהני נגד ע"א (מ"ש הש"ך שלא יצטרך לשבע נגדו דבשטר איירי ולענין בע"פ עיין ס"ק שאח"ז) והסמ"ע כ' דמהש"ע דכ' דנאמנות כבי תרי נאמן אפי' עדים מכחישין אותו ומנ"ל זה דילמא לא נתן לו נאמנות כבי תרי רק דיהי' יותר מע"א וע"כ דנגד ע"א אף סתם נאמנות מהני נגדו והש"ך כ' דאין ראי' דמשמע מדברי בעה"ת דהטעם דאנן אדידי' סמכינן דפסלינהו לכ"ע ע"כ ולא זכיתי להבין דבריו דאעיקרא דדינא פירכא דהסמ"ע על טעם זה פריך מנ"ל דפסלינהו לכ"ע ודילמא לא נתן לו נאמנות רק נגד ע"א וצ"ע אך גם דברי הסמ"ע צ"ע בעיני דאיך דייק דסתם נאמנות מהני נגד ע"א דאל"כ נאמנות כבי תרי לא יהני רק נגד ע"א הא אף אם נאמנות סתם לא מהני רק נגד עצמו ורצה להאמינו נגד ע"א הי' לו לכתוב דהאמינו כע"א וממילא הי' מהני יותר מע"א דאי רק כע"א יתן לו סתם נאמנות ומהני נגדו וע"כ נאמנות כעד הוא יותר מעד וא"כ נאמנות כתרי הם יותר מתרי וצ"ע עיין ש"ך סוף ס"ק ב' ודו"ק:
ג) בלא שבועה. השע"מ העלה דאף אם סתם נאמנות לאמהני נגד ע"א היינו רק דצריך לשבע נגד העד אבל בשבועה מהימן אפי' במלוה ע"פ והקשה על מ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"ד גבי ה"ז גיטך אם לא באתי וכו' חיישינן שמא בא ואם אמר תהא נאמנת עלי שלא באתי נאמנת ולא חיישינן שבא וכ' הב"ש דאם יש שני עדים שבא אינה נאמנת דלא הימנה יותר מעדים גם לא מהני ואם יש ע"א תלוי בפלוגתא שכ' הש"ך כאן אי נאמנות סתם מהני נגד ע"א והקשה השע"מ לפי שיטתו דלעולם נאמן בשבועה וא"כ לא נתבטל הנאמנות מכל וכל וא"כ לענין גיטין דאין דבר שבערוה פחות משנים מה מהני ע"א להכחישה ע"כ ולפענ"ד אף אם נאמר כן דאין צריך רק לשבע נגדו מ"מ דברי הב"ש נכונים דבשלומא כאן הרי יש לו נאמנות נגד הלוה וא"כ ממילא לא מהני ע"א לבטל הנאמנות דאין ע"א קם לממון וכשנשבע נגדו נתבטל נאמנות העד אבל שם אף דנתן לה נאמנות אין הנאמנות נגדו דהרי אף הוא עצמו אינו נאמן לומר שלא בא דהרי אנן הוא דחיישינן משום חומר א"א שמא בא והא דמהני נאמנות כתבו התוס' משום דאמרינן דנתן לה גט על תנאי זה שאף אם יבוא אם תאמר שלא בא יהי' הגט גט וא"כ נגד ע"א אם נאמר דאין הנאמנות נגד עד א"כ לא הי' התנאי שאף אם יכחישה ע"א והיא תשקר יהי' הגט גט ממילא נתבטל נאמנות שלה דהרי הנאמנות הוא רק בגדר תנאי וזה ברור ואדרבה להיפוך קשה קצת על הב"ש די"ל דאף אי נאמנות מהני נגד ע"א היינו בממון דיכול ליתן להמלוה נאמנות כפי רצונו אבל כאן דאין בידו רק מכת תנאי דילמא הכל מודים דלא מהני נגד ע"א וצ"ל דסברת הב"ש כיון דסתם נאמנות הוא אף להכחיש ע"א התם נמי הוא בכלל התנאי דאף אם יכחישה ע"א יהי' גט ודו"ק. אך בעיקר הדבר דכ' השע"מ דאף במלוה ע"פ א"צ רק לשבע אני נבוך ובתומים משמע להיפוך דכ' הכרעה שלו אי מהני נאמנות נגד ע"א ומחלק דבשטר דאין ע"א מחייב שבועה רק להפיס דעת הלוה א"כ בנתן לו נאמנות מפויס ועומד הוא אבל במלוה ע"פ מהיכי תיתי דנוציא ממון מספק עיי"ש משמע דסובר דאין להוציא כלל להסובר דאין הנאמנות נגד ע"א ומה שהכריח השע"מ דא"כ אף ע"י ע"א קרוב נימא דנתבטל הנאמנות וזה לא שמענו ע"כ אין זה הכרת ואולי אה"נ דנתבטל נאמנותו ועיין ש"ך ס"ק ה' ואין להקשות דא"כ מצינו קרבן שבועת העדות בקרוב כבר כתבתי בסי' כ"ת בשם הירושלמי כיון דאין זה בגדר עד לא חייבתו תורה קרבן ואך בל"ז קשה לי דלא מצינו נשבע ונוטל רק בשטר בע"א מעיד שהוא פרוע (ואם נאמר דנאמן אף שבועה א"צ ולאחר פרעון יוכל המלוה לומר קים לי) אך הש"ך כ' דאחר הפרעון יוכל לתבעו אם לא יטעון סיטראי ה"ה בע"א משביעו ומ"ש הנחה"מ דלדעת הסובר דהוא משום חזקה דאנן סהדי אף אחר הפרעון אין יכול לתבעו כבר כתבתי בס"ק א' דאין זה חזקה גמורה) ולכן נראה דדברי השע"מ צ"ע. שוב מצאתי בס' מקצוע בתורה כ' ג"כ דלא מצינו ע"א מעיד שהוא פרוע רק בשטר ודו"ק. ובהשמטות לסי' ע"ב כתבתי דמבואר בהרשב"א דבכ"מ דנוטל צריך לשבע נגד עד דלא כס' מקצוע בתורה:
ד) ואפי' הי' להלוה מיגו. התומים כ' דהיכי דהתנה הנאמנות בינו לבין עצמו כיון דלעולם יוכל לכפור התנאי הוי כהתנה שלא יהני מיגו ולא כ' הרמ"א לעיל דמהני מיגו בעיקר הנאמנות רק אם היו עדים בשעת התנאי ועכשיו ליתנייהו והביא ראיות לזה והנחה"מ דתה דבריו ואך הסברא לכאורה כהתומים והנתה"מ עצמו כ' לקמן סי' קל"ג כמ"ש התומים כאן גם תימה לי על הנתה"מ דכ' דמהני מיגו דאי בעי אמר דלא הימני' והרי בס"ק א' כ' דנאמנות הוי כנאמן עלי אבא ולעיל סי' כ"ג כ' הנתה"מ דאינו נאמן במיגו שיכול לומר דלא קבלו לדיין (הנה לכאורה רציתי לומר דהתם לא מהני מיגו מטעם דהוי מחויב שביעה ואיל"מ אך דא"כ אף ביצאו מלפניו למה לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ וע"כ או מטעם דכ' הש"ך דכל היכי דגם עכשיו מכחישו לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ או מטעם אחר) וע"כ הוא משום כיון דקבלו הוי כמיגו במקום עדים וה"נ כאן ואמת אם נחלק כמ"ש הסמ"ע בין הימני' כבי תרי לא מהני מיגו אתי שפיר אכן הרי קיימינן לפי התי' דיש חילוק בין מיגו בעיקר נאמנות א"כ לכאורה נראה כהתומים ואך הנה הקצה"ח הקשה דרש"י כתב גבי מהימנת עלי דאמר לי' בפני עדים בשעת הלואה וכ' הקצה"ח דלכן כ' רש"י בשעת הלואה משום דקאי שם לפי מה דסברו אביי ורבא דסתם נאמנות מהני אף נגד עדים וא"כ הוי כנאמנות כבי חרי דלא מהני רק בשעת הלואה אך א"כ קשה למה כ' בפני עדים לפי מה שכ' הסמ"ע דבנאמנות כבי תרי אף מיגו לא מהני ואך התי' פשוט דע"כ צ"ל בפני עדים לפי מה דאמר ר"פ דהנאמנות הוא נגד עצמו ואך לפמ"ש התומים דבינו לב"ע לא מהני מינו דהוי כהתנה שלא יהני מיגו א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה פרש"י דאמר לי' בפני עדים וצ"ע לדינא. ועיין טו"ז סי' ס"ט ובהמגיה שם:
ה) כיון דנחית לדיעות. נראה דאם נתן לו נאמנות כמאה עדים לא אמרינן דנחית לדיעות כיון דכן המנהג לכתוב ח"י תעיד כמאה עדים והוא יוצא מלשון התוספתא הודאת בע"ד כק' עדים ומשום דאמרינן בכ"מ תרי כמאה הנהיגו לשון זה:
ו) וכן אם העידו שמחל לו מהני. התומים הקשה וכי פרעון לא הוי מחילה וכן הודאה וכי עדיף מפרעון והנתה"מ ס"ק ת' כ' דבפרעון הי' הלוה יכול ליקח שובר אבל במחילה והודאה אין ביד הלוה והוא דוחק דמה להמלוה בתקנתא של לוה והוא התנה בנאמנות לתקנת עצמו שלא יוכל הלוה לשכור עדים וכדומה אכן הטעם פשוט דבפרעון לא נתבטל נאמנות דילי' אבל כשמחל הרי בעצמו מחל כל השטר ומחל גם תנאי הנאמנות וכן בהודאה י"ל דביטל נאמנות שלו ונתן להעדים נאמנות נגדו וכענין הזה כ' הש"ך סי' נ"ה ס"ק י"א והעיקר הוא דפרעון בא מחמת הלוה אבל הודאה ומחילה בא ע"י המלוה ובהודאה י"ל ג"כ סברא אחרת דכל נאמנות הוא כמו שיאמר פעם ראשון כמו קבל עליו דיין ועד פסול דכמו שאמר פעם אתת נתקיים אבל אינו יכול לדון ולהעיד באופן אתר וה"נ נתן לו נאמנות כמו שיאמר פעם אחת ואם יאמר שלא נפרע ישלם אבל כיון שכבר אמר והודה שקבל הפרעון שוב אין יכול לומר שלא קבל ויש להעמיד זה בלשון הרמב"ם שכ' שיעיד על עצמו שנפרע והש"ך מפרש דהיינו בפני ב"ד אבל המחבר דמפרש דמהני אף לפני עדים א"כ משמע מלשון שיעיד דהיינו שכבר אמר כן שוב אין חוזר ומגיד עיין מ"ש לקמן בס"ק ת' וס"ק ט'. ועיין נתה"מ שפי' מ"ש הש"ך במוסגר דמ"ש הטור וא"א כ' כהר"י מיגש קאי אלעיל ופי' הנתה"מ ר"ל דקאי על דין הראשון דכ' הר"י מיגש דאף ביש עדים שפרעו יכול לתבעו ותימה בעיני דהרי הש"ך כ' דמ"ש הטור ודוקא פרעון אבל העידו שהודה נאמנים הוא ג"כ מדברי הר"י מיגש וכ' הש"ך דגם הרא"ש סובר כן וא"כ למה הוצרך לומר דקאי אדלעיל ולא על ודוקא ויותר יש לפרש דבריו דקא אדלעיל היינו ודוקא שהוא מדברי הר"י מיגש ולא כפירוש הד"מ דקאי על הרמב"ן דחולק והיינו דהד"מ כ' דס"ל להרא"ש כהרמב"ן ועיין בנחה"מ כי קצרתי: ז) הלוה חוזר ותובע את המלוה וכו' ואם כפר ישבע היסת. עיין ש"ך סוף ס"ק י"ג הביא דברי הר"ן דכ' דע"כ כן הוא (ר"ל דאף אחר הפרעון נאמן המלוה בהיסת) דאל"כ הפוכי מטרתא למה לן והקשה הב"ח הא נ"מ באם יש לאחר בינונית ולהשני זבורית וכ' הש"ך דלפמ"ש דאיירי בטוען סיטראי ואם העדים נאמנים שעל תוב זהמ"מ לא מהני למעקר השבועה ע"כ ודבריו לא נהירין דהא הריטב"א כ' בפירוש דילמא לא גמר ומקנה וזה לא שייך רק בדברים הנקנין באמירה דהוא מטעם גמר ומקנה גם מ"ש הנחה"מ דשעת נשואין הוי כשעת הלואה דלא נשאת לו רק אדעת כן הוא תימה דהא בכמה דברים אמרינן דלא קנו דהיינו בנשואים שניים ובלא עמדו וקדשו בשעת הפסיקא ולא אמרינן דעל דעת כן נשאת לו ובודאי יש מקום לסברא זו ולומר דבמלוה כיון דהכל תלוי בדעתו ואינו רוצה להלות רק בנאמנות נגד יורשין א"כ הוי כקנין אך מטעם אחר יש להשיג על הקצה"ח דלפי דבריו דכל הנאמנות הוא רק מטעם דברים הנקנין באמירה וא"כ בנשואין שניים ובלא עמדו וקדשו מתוך פיטור הנאמנות נימא דלא מהני כלל נאמנות וזה ודאי אינו והריטב"א ע"כ צ"ל דס"ל דאף שלא בשעת הלואה מהני נאמנות ואין כונתו דמטעם נקנין באמירה מהני רק כונתו דאף בשעת הנשואין הוא רק בדברים הנקנין ובשלא בשעת נשואין לא עדיף אבל להש"ע דדוקא בשעת הלואה מהני ע"כ דשעת נשואין הוא כשעת הלואה והכתובה אין לה ענין כלל לפסיקתא דר"ג וכן משמע בכל המקומות ומ"מ לא מהני פיטור נגד יורשין ה"ה בהלואה ולכן העיקר כהש"ך:
יח) אין הנאמנות מועיל נגד לקוחות. הש"ך ס"ק מ"ב הביא דיש בזה מחלוקת הפוסקים והתומים כ' הכרעתו דנאמנות כבי תרי לא מהני ובשע"מ ראיתי שכ' לתמוה על הבעה"ת שכ' דלהסוברים דנאמנות לא מהני לענין לקוחות ה"ה נאמנות כבי תרי ר"ל דאם באו עדים שפרע אין גובה כלל ותמה השע"מ דהא הרי"ף כ' דלכן לא מהני נאמנות נגד לקוחות הוא משום דחיישינן שמא כבר פרע והחזיר השטר להלוה והרי חזינן דלא חיישינן לחשש זה רק לענין שצריך המלוה לשבע אבל מ"מ גובה מלקוחות א"כ ה"נ נימא כן דאם יבואו עדים שפרעו יצטרך לשבע אבל מ"מ יגבה ואין לומר כיון דאיכא עדים גרע וחיישינן יותר לקנוניא א"כ מנ"ל להבעה"ת דהראב"ד והרמ"ה סוברים דכל נאמנות מהני נגד לקוחות והרי הם בסתם נאמנות איירי אבל בבאו עדים דחיישינן יותר שמא מודים דלא מהני ע"כ ודבריו תמוהים דהרי הכל בחדא מחתא מחתינהו דנגד הלקוחות בטל הנאמנות וכאלו לא נתן נאמנות וא"כ בסתם נאמנות בטל לענין שצריך לשבע אבל ודאי גובה דכל שטר הוא לגבות מלקוחות וא"כ ה"ה נאמנות כבי תרי ובאו עדים שפרעו כיון דבטל הנאמנות אין גובה כלל כמו בכל שטר שבאו עדים שפרע וזה פשוט ומ"ש הרי"ף דחיישינן שהחזיר השטר היינו משום דכ"ז שלא החזיר לא נתבטל הנאמנות דלא שייך קנוניא בשעת פרעון דיכול ליתן את שלו במתנה ודו"ק:
יט) לגבי לקוחות. כ' התומים דאם ידוע שאחר שקנו הלקוחות ודאי לא פרע ורק כל הספק שמא פרע קודם שמכר אז הכל מודים דמהני הנאמנות אף נגד לקותות וגובה מהם בלא שבועה דהרי אז הי' בידו ליתן הפרעון במתנה שיכול ליתן את שלו עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דכי אחר שמכר אין בידו ליתן במתנה את שלו ולכן כ' הרי"ף דהחשש הוא שמא כבר החזיר השטר וא"כ גם קודם שמכר אולי פרע ונתבטל השטר ועתה עושה קנוניא ומ"ש התומים דמה שנתן בתחילה הרי נאמנות כמחילה ויכול למחול קודם שמכר הא ודאי אינו וחוץ מהא שכתבתי דמאי נ"מ ושמא עכשיו עושה קנוניא ואי יכול למחול עכשיו הפרעון ומעיקרא מחילה הוא א"כ אף אתר שמכר תהא מחילה אך בלא"ה ודאי אין הנאמנות מחילה למה שפרע עיין ש"ך ס"ק ז' ואם ודאי פרע הוי גזל ביד המלוה כמ"ש הרי"ם פ' הכותב ועל כל הטעמים שכתבו הפוסקים יש סתירות רק עיקר הנאמנות שיכול אדם לשעבד נכסיו למה שיאמר המלוה ואם נפרע נתבטל השטר גם בסי' פ"ב בתומים ס"ק ד' ג' כזה דאם ב"ת מוקדם גבה ממטלטלין מועיל הנאמנות ובעצמו כ' דמדברי התוס' כתובות (ד' צ"ב) לא משמע כן ובעיני הדבר פשוט ואין להאריך. גם אם כבר החזיר שטרו וכי יאמר דלא נתבטל:
כ) מלוה שהאמין ללוה וכו' מועיל נמי גבי יורשים הנתה"מ בשם הטו"ז הקשה דילמא לא האמינו רק בפניו דאין יכול להעיז ומתרץ כיון דהפוסקים דימו זה לנאמן עלי א"כ הוי כעד ועדים נאמנים לעולם ולכן אמרינן בסעיף כ"ב דאף תוך זמנו נאמן דעד נאמן לעולם ודבריו דחוקים דודאי אי נימא דלא האמינו רק משום דלא יוכל להעיז א"כ במקום שיוכל להעיז לא האמינו ואין לו דין עד ועוד וכי נאמר דשני מלוין אף בסתם נאמנות יהיו נאמנים אף נגד עדים וגם הפוסקים לא דימו זה לנאמן עלי אבא רק לענין דבעי קנין ואם נדמהו לנאמן עלי אבא יצטרך להעיד דוקא בפני ב"ד ויותר יקשה למה טוענין ליורשיו דאביהם פרע הרי לא אמר ולא העיד כלל אך עיקר הקושיא כבר תי' הסמ"ע ס"ק מ"ה דלא אמרינן סברא זו דרק בפניו האמינו רק להחזיק ולא אלים סברא זו להוציא והרי אין לו דין שטר כלל וגם מ"ש הסמ"ע לעיל סעיף י"ז דנאמנות סתם לא מהני נגד יורשים דשמא לא האמינו רק נגדו דאין יכול להעיז אין זה עיקר הטעם כמו שהוכיח השע"מ בראי' גמורה דהא אף בשבועת אפטרופיא לא נפטרה בנאמנות סתם נגד היורשים אף דלא שייך דנגדו לא תוכל להעיז דהא על שמא נשבעת וגם טעם הנתה"מ דלא רצה לעקור תקנת השבועה הוא דוחק והעיקר דלא קאי הנאמנות רק על מה שהוא במשמעות הלשון:
כא) משלם המקצת ונשבע היסת. מ"ש הסמ"ע ס"ק מ"ב דאין לומר מטעם דאין נשבעין על שטרות וכו' כונתו דאין נשבעין בשטר משום שעבוד קרקעות וכן כתב בפרישה ועיין ש"ך ס"ק מ"ט:
כב) אפי' תוך הזמן וכו' יש מי שאומר דאינו גובה מהיורשים. הפרישה כ' דאף דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא כאן שהאמין ללוה נעשה תוך הזמן כלאחר זמן ומילתא דשכיח הוא ואני לא אבין דלמה ביום דמשלם זמנו אף דהלוה נאמן שפרע במלוה ע"פ ומ"מ לא טענינן ליתמי למ"ד דלא טענינן להו מילחא דלא שכיחא ובלא"ה מה סברא הוא זו כיון דיש לו נאמנות יפרע יותר והרי אמרינן דלא עביד דפרע תוך זמנו משום דגלי דעתי' דצריך למעות וא"כ למה יהי' שכיח לפרוע ביש לו נאמנות ואף דכתבתי לעיל סי' מ"א ובהרבה מקומות דחזקה זו רק על הרוב נאמר ולולי דראו חכמים לתקן שלא יהי' נאמן יארע דפורע תוך זמנו היינו דמילתא דלא שכיחא הוא שיהא פורע ורק מיעוט פורעין לכן הי' נאמן לולי תקנת חכמים וכיון דתקנו דאינו נאמן ודאי אינו פורע וא"כ אמת כאן דנאמן שוב אפשר דפרע אבל מ"מ לא שכיח הוא דהרי להכי תקנו שיהא המלוה נאמן משום דלא שכיח דפרע ופשוט בעיני דהיש מי שאומר הרי הוא מדברי בעה"ת ואיהו לשיטתו דס"ל דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא ומזה נראה ראי' להש"ך סי' ע"ת שכ' דלמ"ד דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא ה"ה ביום דמשלם זמנו טענינן להו והרי כאן אף תוך זמנו טענינן להו כנלפענ"ד. והנה זה שנים רבות אשר כתבתי זה ועתה בא לידי חו"מ עם פתחי תשו' ותה"ל כי מצאתי שכ' כן בשם הגאון רע"א דזה למ"ד דטענינן מילתא דלא שכיח ליתמי ונהניתי: כג) שאינו גובה מהיורשים. כבר כתבתי בס"ק הסמוך דהוא משום דסובר דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיח ומכאן נדחין דברי הנתה"מ לעיל סי' ס"ט ס"ק י"א ובהרבה מקומות שנ' דלא טענינן ליתמי היכי דטענת שמא של אביהן לא מהני אף בלא חיוב שבועה ואיל"מ עיי"ש והרי הכא לא מהני טענת שמא של אביהן ומ"מ טענינן ליתמי ופשוט: