אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן ע

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן ע

סימן סט

א) אסור להלות בלא עדים. משמע דבהלוה בעדים אף בלא התנה שיפרענו בעדים וא"כ נאמן לומר פרעתי מ"מ אין איסור וכן מוכת בתשו' מהרשד"ם סי' כ"ג דכ' שהשומר שהלוה מעות של המפקיד ע"י כח"י הוי פשיעות משום דיכול לומר פרעתי ואף דמלוה בעדים אין איסור ולא חשו לטענת פרעתי מ"מ פשיעות הוי וכן משמע מהש"ך ס"ק ב' ואך העולם מקשין מדאמרינן בשבועות גבי הך מ"ד דסובר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ופריך והא הכא כיון דתבעו בעדים כמאן דאוזפי' בעדים דמי וקתני פטור ומשני ה"מ היכי דמעיקרא אוזפי' בעדים דלא הימני' הכא הא הימני' מעיקרא וקשה מנ"ל דלא הימני' דילמא להכי אוזפי' בעדים משום דאסור להלות בלא עדים ואם הוי אמרינן דתיקון האיסור אינו רק באופן דלא יהי' נאמן לומר פרעתי ניחא אבל לפמ"ש קשה אכן נראה דלק"מ דמ"ד צריך לפורעו בעדים אינו נאמן שפרעו רק היכי דידעינן ודאי דהימני' כגון הלוהו בלא עדים כלל אבל הלוהו בעדים כיון דרק י"ל דלא הימני' שוב אין מדרך הלוה לפרוע בלא עדים להוציא נפשי' מחשד ונראה הטעם דאין איסור בעדים משום דלא חשו רק לשכחה ובפרעון אין דרך לשכות ולסבור שפרעו אבל לא חשו לומר דלא ילוה לאיש מהימן מטעם שמא יכפור ובודאי לאיש דאינו מוחזק לנאמן לעולם אסור כדאמרינן בריש שבועות הדיינים דקאי בסורו נא שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן עיי"ש ברש"י: ב) אמר פרעתיך בפני פו"פ וכו' שצריך לברר הרמב"ם כ' דצריך לברר דבריו כדי לפטור מהשבועה וקשה דאם כל ההבאת העדים הוא כדי לפטור משבועה למה צריך להביא שניהם אף אם יביא ע"א עד מסייע פוטר ובדוחק יש לפרש כמו דאמרינן ר"פ כל הנשבעין המפקיד אצל חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים כדי לפטור משבועה ופירש"י דר"ל עדות המועיל והיינו עד אחד אף דלשון להביאם דוחק לפרש קצת. שוב ראיתי בשע"מ כ' דלהרמב"ם דא"צ להביאם רק כדי לפטור משבועה ניחא שצריך להביא שניהם שמא יכחישו זא"ז ויצטרך לשבע אבל להשיטה דבהכחישוהו הוחזק כפרן קשה למה צריך להביא שניהם כיון שאחד יאמר כדבריו שוב אף אם אחד יכחישו לא הוחזק כפרן ע"כ וכל דבריו תמוהים דאיך שייך לחוש שמא יכחישוהו ולכן יביאם ועוד אדרבה להרמב"ם די בע"א כמ"ש ועוד יותר נראה דלהרמב"ם אף אם יכחישוהו אחד יפטור משבועה כיון דמפרש מילתא דלא רמיא עלי' לאו אדעתי' היינו דלא רמיא על העדים עיין ש"ך ס"ק ו' וא"כ האחד שהכחישו אמרינן דהוא משום דלאו אדעתי' והשני לעולם פוטרו וגם הסוברין דהוחזק כפרן י"ל דמודים דצריך להביאם לפטר משבועה וא"כ לפי דברי השע"מ גם לדידהו צריך להביא שניהם דאם יכחישו זא"ז יצטרך לשבע אנן אין מקום כלל לדבריו ודו"ק:

ג) אל תפרעני אלא בעדים. עיין ש"ך ס"ק ט' דהר"ן כ' אף אם מיחה הלוה ואך הרבה חולקין ע"ז ובהתרה בו בפני ב"ד סיים בצ"ע וגם האחרונים פקפקו בטעם הדבר וכתבו דבפני ב"ד היינו ע"י פס"ד עיין תומים וקצה"ח וכן הש"ך סיים וז"ל וגם זה יש לדחות דאיך יכול להכריחו לקבל תנאו בע"כ ע"ש ולפענ"ד צ"ע בזה דלקמן סי' ע"ג כתבו הב"ח והע"ש דיכול לכוף הלוה ליתן לו שטר ומהנראה שגם הש"ך והטו"ז הסכימו עמהם והוא משום דלא שדי זוזי בכדי ובתחלת הלואה הי' דעתו דכשירצה יתן לו שטר וכן בסי' נ"ג הבאתי תשו' הרמב"ם דיכול לכופו ליתן לו שטר בערכאות שיהי' בטוח יותר וא"כ גם הסמ"ע החולק לקמן סי' ע"ג על הע"ש י"ל דרק לענין שטר דגובה ממשעבדי וזיילי נכסי חולק עליו אבל תנאי שיפרע בעדים שיהי' בטוח יותר למה לא יוכל לכופו וכי גרע משטר וצע"ג בעיני: ד) ואם אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י נאמן. עיין שע"מ דה"ה דטענינן ליתומים שמא אם הי' תי הי' מברר שפרע ועיין עוד שם כ' צ"ע בשטר עיסקא דידן דאין המלוה נאמן לומר שהפסיד מהקרן רק באם יברר בעדים כתיקון מור"ם אם טענינן ליתמי שמא אם הי' חי הי' מברר שהפסיד ולפענ"ד פשוט דצריכין היורשים לשלם ול"מ לשיטת הסוברין דתיקון מור"ם הי' דהמלוה מיקרי מוחזק לכן צריך דוקא לברר בעדים א"כ פשיטא דכמו דאין טוענין ליתומים להוציא ה"נ לא טענינן להו שהי' הפסד וחייבין לשלם וכן סיים השע"מ עצמו וכ' דאפשר דכך היא התקנה לשלם כ"ז שלא יברר והנה לא ראה שכבר הוא פלוגתא בין האחרונים אך אף הסוברין דהלוה מיקרי מוחזק מ"מ דבריו.פרעו א"כ צריך להחזיר הבינונית שקבל ע"כ ועיין נתה"מ סוף ס"ק ט' שהאריך לפרש דברי הש"ך ור"ל באם טוען להד"ם והעדים מכחישין ומוכרח להחזיר דמלוה הן אצלו א"כ זה גובה וזה גובה אבל אם בסיטראי צריך להחזיר ע"כ יחזיר מה שקבל פעם שנית עיי"ש ולא זכיתי להבין כונת הש"ך דהרי הא דהוכיח הש"ך דאין לפרש בטוען להד"ם הוא רק ג"כ מטעם זה דבלהד"ם ודאי העדים נאמנים אח"כ וא"כ הפוכי מטרתא למה לן וא"כ ע"כ נפרש דבלהד"ם הפוכי מטרתא הוא ואם גם בסיטראי העדים נאמנים א"כ גם בסיטראי קשה הפוכי מטרתא למה לן כן כונת הר"ן לפי דברי הש"ך וא"כ קמה גם נצבה קושיית הב"ח דילמא בטוען להד"ם ולאו הפוכי מטרתא הוא דנ"מ בגבה בינונית ופלא על הנחה"מ שלא הרגיש בזה אכן בקושיית הב"ח נראה דאין כונת הר"ן דאין נ"מ בדבר דבשלומא בכתובות דזה גובה וזה גובה רק דהפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא למה בכדי שפיר דהיכי דיש נ"מ בבינונית וזיבורית לא הוי אטרוחי בכדי אבל כאן כונת הר"ן דר"ל דאם אח"כ יגבה בחזרה ומהימני העדים ואיך יגבה וזה כחוכא ואטלולא וזה ברור ופשוט בכונתו:

ח) מאחר שהאמינו נגד עדים אין לו עליו רק היסת. הכל תמהו שבועה זו מה טיבה דאנן ידעינן שבשקר נשבע וגם נפסל ע"י השבועה דהעדים מעידין להיפוך והנתה"מ ס"ק ט' מתרץ דע"כ אין העדים מעידין שקבל על חוב זה דא"כ הוי הודאה מפי מלוה ונאמנים העדים כבסעיף ורק הלוה אמר על חוב זה ויוכל המלוה לשבע שדעתו הי' על חוב אחר ע"כ. והנה ודאי הש"ך סי' ע' ס"ק ט"ו אינו מפרש כן ואין לפרש כלל מחלוקת הראב"ד באופן זה ודו"ק גם לא נהירא דזה הוי הודאה והגע עצמך בבא המלוה בשטרו ואמר פרע לי שטר זה ופרעו (כן העידו העדים) וכי זה הוי הודאה ובפרט הנחה"מ בעצמו ס"ק ח' דכ' דבהודאה אין ביד הלוה ליקח שובר לכן עדיף מפרעון וא"כ מה שייך זה בפרע לו ואמר על חוב זה ועיין מ"ש בס"ק ו' דטעם הודאה שביטל הנאמנות או כיון שהגיד וכ"ז לא שייך בשעת קבלת המעות וכבר צוחו מה בין הודאה לפרעון די אם נחלק בהודאה שקבל כבר ולא במקבל כעת אכן לפענ"ד נראה דלק"מ דהרי בלא"ה קשה איך יוכל להשביעו והרי כ' הש"ך דלכן אין יכול לחזור ולתובעו באותן העדים שכבר פסלם כל שיעידו שפרע על חיב זה כ"ש שהלוה עצמו אין יכול לחזור ולתובעו דהרי נתן לו נאמנות נגדו וכמו שמבואר בסעיף א' דבנאמנות סתם א"צ לשבע וע"כ צ"ל דיוכל הלוה לחזור ולתבעו סתם שמגיע לו אצלו כו"כ ולא יאמר שפרע ומכח נאמנות פרע שנית ולכן יוכל להשביעו וא"כ גם המלוה ישבע סתם שאין חייב לו וע"ז לא יהי' מוכחש מן העדים דדילמא באמת אין חייב לו והי' לו חוב מכבר אצלו ובפרט לפי מה דמשמע מהש"ך סי' נ"ה ס"ק ה' דא"צ לברר בשבועתו שלא נפרע רק שחייב לו עיי"ש מ"ש ובפרט כאן דעל חוב זה אין מהדין לשבע שכבר פסל תביעת התובע א"כ א"צ לברר ושפיר נשבע. ויותר נראה דאינו נפסל כלל ע"י מה שכבר העידו העדים כיון דאז לא היו נאמנים ומן הסברא נראה דאף אם העידו שקר אין נפסלין כיון שלא עשה עדותן פרי דלא היו נאמנים ובפרט אם צריך עדים שאי"ל דאין כאן הזמה כיון שלא הי' ממש בעדותן וכבר דברתי מזה במ"א וא"כ אם ירצו לפוסלו צריכין להעיד מחדש א"כ למה לא ישבע שמא לא יעידו והרי אף בנשבע נגד עד יכול אח"כ העד והבע"ד לפוסלו ומ"מ משביעין כיון דעדיין לא העידו שנית וה"נ ל"ש ושני החי' נראין אמת: ט) שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כת"י המלוה שקבל וכו' הדין עם הלוה. עיין ש"ך ס"ק כ"ד השיג על הסמ"ע ודעתו דאף בנאמנות כבי תרי מהני כת"י שלא יהי' יכול לטעון סיטראי ועיין בשע"מ הביא תשו' הרי"ף דכ' כהסמ"ע והסביר בטעמו כיון דהאמינו כשני עדים הוי כעדים מעידים שהכת"י הוא מחוב אחר. עוד הביא השע"מ דהרי"ף באותו התשובה כ' דאף אם עדים מעידין שהכת"י הוא מאותו החוב נאמן הוא יותר כיון דיש לו נאמנות כבי תרי והקשה השע"מ למה יגרע מעדי הודאה עיי"ש ולפי מ"ש בס"ק ו' דהודאה לכן נאמנים משום דהוי כאמר פעם אחת ויותר לא הימני' וא"כ כאן דבהכת"י אינו מבואר שהוא על חוב זה א"כ לא אמר עדיין ואף דזה הנכתב הוי הודאה מ"מ לא הודה שעל תוב זה קבל:

י) שטר שיש בו נאמנות ויוצא מתחת ידי אחר וא"י מה טיבו. הש"ך ס"ק כ"ז הביא תשובת הרא"ש דאם אמר המלוה ללוה השבע דאינך חייב וקח השטר והלוה איני רוצה מחזירין השטר למלוה ואם הלוה אומר למלוה השבע וטול והמלוה אינו רוצה מחזירין השטר ללוה ואם זה אומר השבע אתה והשני אומר השבע אתה ושניהם אין רוצים יהא מונח והשע"מ האריך והקשה למה בשניהם אין רוצין יהא מונח הא הברירה לעולם ביד המלוה לומר השבע לי היסת דע"כ איירי דהלוה רוצה שישבע המלוה שבועה חמורה בנק"ח כשבועה השבע לי שלא פרעתיך דהרי אם ירצה היסת ודאי הברירה ביד הלוה להפוך שבועתו וע"כ דהלוה רוצה שבועה חמורה וא"כ יכול המלוה לומר השבע לי היסת כמבואר סי' פ"ב ואם אין הלוה רוצה לשבע יחזירו השטר למלוה עיי"ש דהשיא עי"כ דברי תשו' הרא"ש לכונה אחרת ולי נראה דלק"מ דהנה שע"מ הקשה עוד שם דלמה אם אין הלוה רוצה לשבע מחזירין השטר והרי בשבועת היסת אין יורדין לנכסיו אך יפה כ' הנתה"מ לעיל סי' ס"ה דכיון דהשטר מונח ביד אחר מחזירין ואין זה כשאר מקום דלא נחתינן לנכסי ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דבסי' פ"ב מבואר דהא דיכול המלוה לומר ללוה השבע היסת משום דיכול לומר הריני כשאר תובע ע"פ בלא שטר וא"כ ודאי הדין דבאין הלוה נשבע אין יורדין לנכסיו וא"כ הכא יכול הלוה לומר ממ"נ אם תרצה להיות תובע ע"פ אין ליתן לך השטר אף אם לא ארצה לשבע ואם תרצה לבוא בכת השטר אין להחזיר לך עד שהאמת השטר ותשבע ודו"ק כי נכון הוא אך בודאי יכול המלוה לכופו לשבע בשאר כפיות ופשוט: עוד חידש השע"מ דאם אין שניהם רוצין לשבע דהדין דמונח יכול הלוה להשביע את המלוה היסח משום דגורם לו שיהא שטרו מונח כדין דסי' נ"ד דמשביעין היסת על השטר והרי גם כאן להכי כ' הש"ך דאם הלוה אומר השבע וטול והמלוה אינו רוצה מחזירין השטר אף דאין לכוף המלוה על טובתו רק ע"כ משום דהלוה אינו רוצה שיהא שטרו מונח וה"נ, משביעין היסת ואם אינו רוצה מחזירין השטר ע"כ. והנה אישתמט לי' דברי הנ"י בב"מ גבי סימנים וסימנים וע"א דאין הע"א זוקק לשבועה כיון דאף אם ישבע לא יטול רק יהא מונח וא"כ ה"ה הכא ואין זה דומה למ"ש הש"ך דהתם ע"י השבועה יטול את השטר ואף דהרא"ש חולק שם על הנ"י כמבואר בסי' רס"ז אך עכ"פ הרי יכול לומר קים לי ובפרט דהכא הרי המלוה טוען השבע אתה היסח וטול השטר נראה דאף הרא"ש מודה ובלא"ה נראה שהוא טעות דהרי מבואר דהמלוה יכול לומר ללוה השבע היסת וטול השטר משמע דאין יכול לומר השבע היסת משום דהשטר מונח והוא שלי דהרי לפי דברי המלוה שייך לו למה לא ישביע את הלוה וע"כ דאין משביעין בשביל זה ול"ד למ"ש השע"מ ראי' מסי' נ"ח דמבואר דאין להשביע הלוה ויהא השטר מונח דהתם דהמלוה רוצה שיהי' השטר בידו ויועיל תפיסתו אינו בדין שנשביעו ויחזיק השטר לתפוס משלו אבל כאן טענת שניהם שוה בזה והוא פשוט וברור:

יא) ויוצא מח"י אחר וכו' שאין מועיל הנאמנות. הש"ך ס"ק כ"ז תמה על הש"ע למה כ' דין זה דאיןנ"מ רק להסובר דלא חיישינן לקנוניא וכמ"ש הרא"ש שם אבל המחבר דס"ל דחיישינן לקנוניא אין נ"מ בדין זה ולא זכיתי להבין דבריו דע"כ לא הוצרך לומר דלא חיישינן לקנוניא רק על מה דאמר מחזירין השטר למלוה ולדידן דחיישינן לקנוניא אין מחזירין אבל פשוט דאף להמחבר יכול הלוה לומר השבע וטול ויתן תיכף המעות ואם הלוה ג"כ אין רוצה לשבע אף דאין מחזירין השטר מ"מ נותנין פס"ד להמלוה לגבות מב"ת. שוב ראיתי שכבר תמה כן התומים על הש"ך:

יב) אע"פ. עיין ש"ך ס"ק כ"ט הביא תשו' הרא"ש בראובן שיש לו שטר בנאמנות ומכרו ליהודא אם טוען הלוה שפרע ליהודא צריך לשבע אבל בטוען שפרע לראובן אינו נאמן ועיין ש"ך דהלשון אינו מדוקדק ועיקר כונת הש"ך דלענין ראובן לא קמ"ל הרא"ש מידי ולא אדע דהא מבואר בש"מ כתובות פ' הכותב גבי כ' לה נקי נדר ומביא שם הרבה מקדמונים ובתוכם הרמב"ן והרא"ה דאם מכרה כתובתה אף היא צריכה לשבע דלא נתן לה נאמנות רק כשלא תמכור וא"כ קמ"ל הרא"ש דאף שמכר א"צ ראובן לשבע ואדרבה באמת תימה דמשמע מדברי הרא"ש דאף הוא סובר כהרמב"ן וכן כ' הב"ש בסי' צ"ח באה"ע בפשיטות בשם רש"י והרא"ש דלא נתן לה פטורים רק כשהכתובה בידה ויש קצת לחלק דכאן נתן גם לבאי כחו פטורים וזה דוחק גם דא"כ הרבה השמיע לנו בזה ואך בחידושי שם לאה"ע כתבתי דהרא"ש ס"ל דהיא לעולם אינה צריכה שבועה ועיין בס' שע"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו ומ"ש שם: יג) ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד בטל הנאמנות. הנה אם טוען שפרע לו קודם שהוחזק כפרן דין זה פשוט דיכול לומר החזקתיך לנאמן ופרעתיך ודמיתי שודאי לא חתבע אותי פעם שנית וכיון שהוחזקת כפרן אדעת כן לא האענתיך עלי אך בטוען פרעתיך את"כ ולמה סמך עליו ועוד דהטעם דמסתמא לא פרע שייך יותר בהוחזק כפרן ומ"מ י"ל כסברת הנתה"מ סמכתי דבטל הנאמנות שלך וע"כ חצטרך לשבע ואיני מחזיק אותך שתשבע לשקר וצ"ע. שוב ראיתי בשע"מ דהקשה ג"כ כיון דהתרה בו לא הי' לו לפרוע והנית בצ"ע ולא עלה בדעתו לחלק בין פרע קודם או אח"כ. שוב ראיתי שדיבר בזה ג"כ בס' מקצוע בתורה:

יד) דוקא שאמר כן בשעת הלואה. התומים הוכיח דכתיבה הוי כמו קנין אף שלא בשעת הלואה כמו כל חוב שיכול לחייב עצמו בשטר והביא ראי' מתוס' פ' הכותב דכתבו בהא דפריך הש"ס מי הוי ידעה דמותיב לה אפטרופא והקשו התוס' דילמא התנית אתר שכבר נעשית אפטרופסית וע"ז קשה דהא שם לא הוזכר קנין ומשמע דהי' תנאי בלא קנין (ביותר הי' יכול להוכית דאיירי בלא קנין דהא מבואר שם דלא מהני נאמנות נגד יורשים ואי בקנין אף נגד יורשים מהני כמ"ש הש"ך ס"ק ל"ה) והרי אתר הנשואין הוי כשלא בשעת הלואה ואיך מהני בלא קנין וע"כ דכתיבה הוי כקנין מ"כ והנתה"מ תמה עליו וכ' לא ידענא מאי קאמר דהא אם נתן לה נאמנות בשעה שמסר המעות לידה אין לך שעת הלואה יותר מזה עיי"ש. והנה לפי הבנת הנתה"מ דהראי' הוא מנאמנות שעל האפטרופסית בלא"ה יש לעיין בזה כאשר יבואר בס"ק שאת"ז אכן דברי התומים ברורים וכונתו דשם בעי הש"ס בסתם שנתן לה נאמנות מאיזה שבועה פטרה ופליגי ר"י ור"נ דר"י אמר דפטרה משבועת אפטרופסית ור"נ אמר אף על פוגמת ופריך בשלומא למ"ד על פוגמת דמסקא דעתה דילמא חיצטרכה לה זוזי ובקשה פטור על כל השבועות אלא למ"ד על אפטרופא מי הוי ידעה דמותיב לה אפטרופא וע"ז הקשו התוס' דהא משכתת לה כשהיתה כבר אפטרופא ואח"כ נתן לה פטורים והנה אם נימא דקושייתם הוא דילמא נתן פטורים בשעה שנתן לה מעות מנ שו וא"כ בזה ודאי על אפטרופסית פטרה ולא על פוגמת דה פוגמת הוי שלא בשעת הלואה ולמה אמרו שניהם דפטרה משבועת פוגמת ובשעת נשואין ודאי דמפוגמת פטרה דמי הוי ידעה כקושיית הס"ם ומאי הקשו התוס' וע"כ דכתיבה מהני גם את"כ וראיית התומים נכונה וזה ודאי דאין לומר דבשעה שמסר המעות לידה דהוי כשעת הלואה יכול לפטרה גם משבועת פוגמת ועוד הא שם סתמא איירי ואם הלוה אדם לתבירו ושוב הלוהו ונתן להמלוה נאמנות וכי נאמר דקאי גם אהלואה ראשונה אך בלא"ה לא מהני דע"י הלואה זו יוכל להתתייב גם על הראשונה שאינה בשעת הלואה ומסתמא כשהתנה בשעה שמסר מעות לידה לא קאי רק על אפטרופא ולזה דקדקו התוס' וכתבו שכבר נעשית אפטרופא דהי' עלי' שני חיובי שבועה או י"ל דדעתו הי' אשניהם אבל בשעה שמוסר הממון מסתמא דעתם על עסק זה ובזה לא פליגו כלל ודו"ק והסברא בלא"ה נראה כהתומים דכתיבה ודאי מהני כמו בכל מקום שיכול לתייב עצמו בשטר ואפשר דתלו בלשון הנכתב עיין קצה"ת אבל כתיבה באופן דמהני לתיוב ודאי מהני ומ"ש הנתה"מ כיון דהפוסקים דימו זה לנאמן עלי אבא ושם לא מהני כתיבה רק קנין לא אבין דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם אינו כותב על עצמו חיוב וגם הוי אסמכתא אבל כאן כיון דבאמת חייב לו אין כאן אסמכתא כמ"ש הנתה"מ ס"ק ו' ואף שכ' שם גם סברא להיפוך כמ"ש התוס' דיש להם תביעה זע"ז המעיין שם יראה דכ"ש כאן דיש לו ממון עליו ועדיף מתביעה וכמ"ש בסי' ע' ס"ק ב' ובפרט לפי הסוברים דלא הוי רק התראה כמ"ש הש"ך ס"ק ז' וכן לענין דנאמר דנאמנות לא הוי רק כפוסל עצמו הרי יכול לפסול גם עדים שיעידו זכותו כמו בב' שטרות תל שדה אתת דאמר נ"מ לאוריעו סהדי וכן בגט המנהג לפסול העדים המעידין על הביטול. ואך פשוט דכל ראיית התומים הוא אם לא נחלק בין סתם נאמנות לנאמנות כבי ארי אבל למ"ש הש"ך הכרעתו דנאמנות סתם בודאי מהני אף שלא בשעת הלואה פשוט דאין מהתוס' שם ראי':

טו) בשעת הלואה. יש לי עיון אם גם בשותפין הפוטרין עצמן משבועת שותפות אם צריך דוקא בשעת התחלת השותפות וכן בשבועת בן הבית ואפטרופסית ומן הסברא נראה דכאן לעולם יכול ליתן נאמנות דהרי כל הטעם דנאמנות לא מהני רק בקנין אם הוא שלא בשעת הלואה דהוי כמחייב עצמו לאיזה דבר דצריך דוקא קנין אבל שבועת שותפין ואפטרופום הוא רק כמחילה ועל העבר פשיטא דהוי רק מתחילה ולא בעי קנין ואך על העתיד נראה ג"כ דבכל יום דמתעסק הוי כשעת מתן מעות והנתה"מ שהבאתי בס"ק הקודם דהבין דראיית התומים הוא מאפטרופא ולא מהני בלא כתיבה משמע דאח"כ אין יכול לפוטרה ואך כבר כתבתי דראייתו מפוגחת אבל מאפטרופא נראה דלעולם יכול לפוטרה וגם הרי תוכל לומר אין רצוני להתעסק רת אם תפטור אותי וצ"ע כי הוא דבר חדש:

טז) אע"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים. הסמ"ע כ' דאפי' יש זמן וכו' דאל"כ פשיטא והש"ך ס"ק ל"ז הבין כונתו דאל"כ היינו תוך הזמן פשיטא לכן דתה דבריו אכן נראה כונתו דפשיטא דגם אתר הזמן נאמן וע"כ כונת המחבר אף דיש זמן רב עיין סמ"ע וש"ך ותבין:

יז) אא"כ פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו. הש"ך ס"ק ל"ת הקשה למה סתם הרמ"א ולא הביא הדיעה הסוברת דאף פיטור בפירוש מיורשים לא מהני והקצה"ת מחרץ ע"פ דברי הריטב"א דשם לא מהני הנאמנות רק מטעם דברים הנקנין באמירה ולכן בלא קנין דילמא לא גמר ומקנה לכן בעי קנין וא"כ כאן בשעת הלואה י"ל דהוי כקנין והרי מבואר בש"ך דקנין מהני נגד היורשים ג"כ ע"כ והנתה"מ דחה דבריו דשעת נשואין הוי כשעת הלואה והריטב"א לרבותא כ' זה אף דהוי דברים הנקנין באמירה מ"חנראה דחייבין לשלם ול"מ להסוברין דאין טוענין ליתמי נאנסו וא"כ מה לי נאנסו או הפסד וכל הפסד לא הוי רק כאונס וכ"ש לאחר התקון דחזינן דנאנסו נאמן בשבועה והפסד צריך לברר ואך אף הסוברין דטענינן להו נאנסו מ"מ הא אין טוענין להו כן רק מחמת ספק והרי כ' בעה"מ הביאו הקצה"ח לעיל סי' ס"ט דקשה לי' דאיך נטעון להו נאנסו כיון דיש שבועת התירה חייב באינו יודע וניחא לי' דהא התורה מיעטה שבועת השם תהי' בין שניהם ולא בין היורשין לכן באין יודעין פטורין וכ"ז היכי דאין כאן רק שבועה נתמעטו היורשין אבל היכי דאין אביהן נאמן וצריך לשלם א"כ חייבין בספק, וכ"ש לסברת הנתה"מ לעיל סי' ס"ט דלכן טענינן להו נאנסו משום דאף אביהם הי' פטור בא"י לולי דמחויב שבועה ואיל"מ ולכן יתומים דאין בהם מחויב שואיל"מ פטורין מספק והוי כמו א"י אם נתחייבתי וזה לא שייך היכי דהי' חיוב תשלומין על אביהם ואך סברת הנתה"מ לא ברירא לי גם בס"ס ע"א פקפקתי בדברי הנתה"מ מ"מ בנידון דידן נראה דלא טענינן להו שהפסיד וכן נראה המנהג פשיט:

ה) פרעתיך בפני פו"פ. עיין ש"ך ס"ק י"ג דהיינו דוקא במיחד אותן עדים ועיין בחידושי לאה"ע סי' ו' כתבתי טעם לשבת למה גבי מאיש פלוני וכהן הוא כתבו הפוסקים דאין צריכה לומר משל פלוני הוא רק סגי באומרת לכשר נבעלתי עיי"ש מ"ש אך עדיין קשה בב"ב (ד' נ') גבי אשה שאמרה של פלוני הוא כתבו ג"כ התוס' לדבר פשוט דאינה צריכה לומר של איזה פלוני הוא ואולי דוקא בעדים דלא חיישינן שישקרו צריך לומר בפני פו"פ אבל שם דאמרה אתר הפקיד לא שייך דנשאל אותו כיון דהוא נוגע וחיישינן דיסכים למאמרה למה נצרך לברר וצ"ע ולא נפניתי לעיין בפוסקים שם:

ו) והמלוה אומר בתורת פקדון קבלתים וכו' אין בדבריו כלום מאחר שמודה שקבלם. עיין סמ"ע ס"ק י"ת דאם בשעת קבלה אמר בפירוש שמקבלם לפקדון ונאנסו לא הוי פרעון והקצה"ח הקשה הא אפי' בתוך זמנו יכול הלוה ליתן הפרעון אפי' בע"כ דמלוה ומתרץ דכאן הוי הזמן לטובת המלוה שלא יוכל הלוה לומר שפרע והוא תימה דכי משום דירא שלא יפרע נאמר דאף נתינת הפרעון טוב לו שלא יתן לו ואדרבה אין לך פרעון חשוב מזה שנותן ואינו נאמן שנתן ומה גריעותא הוא למלוה וגם בכל קביעת זמן יש, טובה זו למלוה שאין הלוה נאמן תוך זמנו שפרע ואכן נראה העיקר כדברי הטו"ז דרק אם המלוה אומר שמקבלם לפקדון והלוה שותק אז לא הוי פרעון דאמרינן דגם הלוה נתרצה לדבריו ובזה ודאי לא אמרינן דהא דשותק משום דאינו חושש להשיבו דמאי איכפת לי' אדרבה טוב לו שיהי' בפקדון ואם יהי' צריך למעות יצטרך המלוה להחזיר לו אבל באין הלוה מסכים ודאי דהוי פרעון וא"כ לק"מ מה שהקשה הקצה"ח ופשוט:

והנה הטו"ז הביא ראי' דלעולם יוכל הלוה לכוף את המלוה לקבל הפרעון דאל"כ מה מהני תקנתו של הלל בבתי ע"ח דהתקון שיהי' חולש מעותיו ללשכה הא יוכל הלוקח לומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ (נראה כונתו אף דאמרינן דיכול לעולם ליתן בב"ד היינו אם לא התנה בפירוש אבל יוכל להתנות שאף לפני ב"ד לא יתן לו) וע"כ דלעולם הוי פרעון והרב המגיה דחה זה דהרי שם אם יתנה תנאי ולא יקיים התנאי יהי' המכר בטל גם יהי' ריבית ולק"מ דהרי התנאי אינו במכר והרי לא התנה רק אם לא יפרע בפני פו"פ לא יהי' פרעון ויתקיים המכר אך הקשה על הטו"ז דא"כ יוכל ג"כ להתנות שלא יחלוש מעותיו בלישכה וגם כל מלוה יוכל להתנות שלא יפרע לו בע"כ וזה ודאי דמהני ואך נראה בודאי ששום תנאי לא מהני בבתי ע"ת בענין הפרעון דהרי א"כ נמצא דהי' התנאי בהמכר והיינו שאם לא יפרע לו בתנאי זה יתקיים המכר והרי הפרעון הוא ע"ד התורה וגזה"כ והתורה חייבה להחזיר הבית ע"י פרעון אם יחזיר המעות כפי דעת התורה שיהי' נקרא פרעון ומה לנו לתנאו והרי זה דומה ממש למתנה שיהי' הבית חלוט לו דהוי מתנה עמ"ש בתורה ואף אם נאמר דיוכל להתנות על המעות שלא יהי' נאמן רק בתנאי זה היינו שיוכל לתבעו שנית אבל הבית מוחזר לו מיד שפרע במה שהוי פרעון אלו לא התנה ובנותן ללישכה יצא הבית מתחת יד הלוקח וזה פשוט בעיני וגם אימת יתנה אם בשעת המכר הא אף אם יסכים המוכר להחליט הבית יוכל לחזור ואין התנאי ענין להמכר ובאם יתנה אח"כ הברירה ביד המוכר לומר שאינו רוצה בתנאי ואף אם בהלואה מהני גם תנאי אח"כ עיין מ"ש ס"ק ג' ויכול המלוה לומר אם אינך רוצה בתנאי תחזיר לי מעותי מיד אבל שם דנתנה התורה הברירה למוכר או להחליט או לגאול אין הברירה בידו להטיל תנאי ועדיף עוד מתוך זמנו דמוכרת המלוה לקבל ובשעה שניתן לו אין יכול לומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ כיון דמחזיר מעותיו דאל"כ לא תמצא פרעון ת"ז שיכופו הלוה לקבל ופשוט אך בדין דכאן הסכים המגיה ג"כ להטו"ז דהברירה ביד הלוה לומר דאינו רוצה שיהי' פקדון ביד המלוה ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה