אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן סז
א) ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהג. ראיתי בתומים כאן דבר חימה שהביא דברי התוס' דלכן לא תקנו ג"כ יובל שלא היו יכולין לעמוד בה לאסור בעבודת קרקע שתי שנים רצופות וכ' התומים ע"ז דאין זה מספיק למאן דפסק כר"י דשנת היובל עולה לכאן ולכאן וא"כ לא משכחת כלל שיארע שמיטה ויובל רצופים רק אתת לכמה יובלות עיי"ש ודבריו תמוהים ונראה דיסבור דאף אם שנת היובל עולה גם לאחריו מ"מ אתר יובל היו זורעים שש שנים ואח"כ עשו שמיטה אך זה טעות ולר"י אחר היובל לא זרעו רק חמש שנים ועשו שמיטה ולעולם אחר מ"ט עשו יובל ודו"ק כי קצרתי במובן במה שאין להאריך:
ב) והמשכנתא וכו' ומקום שאין יכול לסלק עד סוף זמנו אין שביעית משמטתו. עיין סמ"ע ס"ק ט' כ' וז"ל וגם דוחק לומר דסוף זמנווכ' ר"ל הזמן שקבעו ביניהן ועיין תומים דמפרש כן והנה בעיקר הדין הוא מחלוקת עיין ש"מ ב"מ (ד' ס"ז) דהריטב"א מפרש דוקא אם אין יכול לסלק עד אתר שמיטה ודין זה לפי פרושו הוא פשוט דהרי המלוה לעשר שנים אין שמיטה משמטו וכ' הריטב"א דרק משום אינך נקטי' אכן הרמב"ם דהעתיק דין זה ע"כ צ"ל דסובר כהרשב"א המובא בש"מ שם כיון דלא הי' יכול לסלק יום א' שוב הוי ברשות המלוה עד שיפרע לו ועיין פ"י שם ולפי דבריו יש לפרש דהרמב"ם. נמי איירי כה"ג דרשות ביד המלוה לתובעו אף תוך זמנו ומ"מ כיון דאין רשות ביד הלוה אין שמיטה משמט:
ג) מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם וכו' משמטת. הסמ"ע ס"ק ט"ו הקשה ממ"נ אם הזמן אתר השמיטה אינו משמט ואם הזמן קודם שמיטה כבר עבר על השבועה ובפשיטות יש לפרש דנשבע לשלם בלי דתי' בעת שיתבע אותו ולא תובעו קודם השמיטה ותובעו אחר שמיטה פטור מהשבועה ג"כ וק"ל: ד) וכפר ונשבע לו וכו' אינו משמט. הרמב"ם כ' סתם דאם כפר אינו משמט ותמה הראב"ד דא"כ איך קתני דשביעית משמע שבועה והרי אם עומד בכפירה ולא נשמטה אף השבועה לא נשמטה. והנה התומים הביא בשם הר"ן דפירש לכן שביעית משמטת השבועה כיון דנפטר ממה שהודה אף מהשבועה פטור דהוי ככופר הכל ואך, תמה על הרמב"ם עיי"ש. והנה לפענ"ד מ"ש התומים דכיון דנפטר ממה שהודה פטור מהשבועה דהוי ככופר הכל תימה בעיני דהרי מודה במקצת אף ששילם לא נפטר משבועתו אם לא אמר מיד הילך בשעה שהודה ולמה עדיף השמיטה מתשלומין ואך נראה דבכופר הכל דאין עליו חיוב כלל ואין יורדין לנכסיו שוב לא קרינן בי' לא יגוש לכן שפיר כ' הרמב"ם דרק בכפר אינו משמט אבל במודה במקצת דיש עליו חיוב או לשבע או לשלם לכן בלא נשבע כי היכי דנשמט התשלומין אף השבועה נשמטה דהשבועה היא כממון ומיושב קושיית הראב"ד. שוב ראיתי בס' מקצוע בתורה הקשה על הר"ן כמ"ש דלמה עדיף שמיטה מאלו שילם ועיינתי בר"ן ויותר יתפרש דבריו כמ"ש דמ"ש כיון דנפקע הממון שחייב עליו שבועה ר"ל הממון שכפר דהי' עליו חיוב לשלם או לשבע עיי"ש ודו"ק:
ה) לעשר שנים וכו' אין שביעית וכו' משמטתו. הקצה"ח הקשה הא בלא"ה כיון דעשה זמן לעשר שנים א"כ הוי כהתנה שלא תשמיטני בשביעית ולמה הוצרך לומר השתא לא קרינן בי' לא יגוש ובפרט דקשה להך לישנא דאמר בש"ס דשביעית משמטו עיי"ש שדחק ולפע"ד לק"מ והנה בש"ס פרכינן שם להך לישנא דמשמע מהא דתנן מעידין אנו וכו' בין יתן לו מכאן ועד עשר שנים איך משכחת עשר שנים בלא שמיטה ומשני הב"ע במוסר שטרותיו לב"ד ע"כ. והנה ע"כ אין ר"ל דכבר מסר שטרותיו דהרי עדיין לא הגיע שביעית רק ר"ל כיון דיכול למסור שטרותיו לב"ד שוב העדים לא הפסידו לו ואם אמרינן כן לענין העדים ה"ה בכותב לעשר שנים דעיקר הזמן הרי הוא לטובת הלוה שלא יתבענו קודם א"כ ממילא לא נאמר דהוי כהתנה שלא ישמיט רק דכיון דיכול למסור שטרותיו לב"ד ולא ישמיט לא יתבענו קודם אבל בלא מסר ה"נ דנשמט ופשוט וגם דברי הירושלמי שהביא הקצה"ח נראה דמאי דאמר והא תנינן הוא לראי' לרב דמהני תנאי דאל"כ זכי יש עשר שנים בלא שמיטה וע"כ דהוי כהתנה ודחי דיש לפרש במלוה על המשכון ומוסר שטרות: ו) אינו משמט מה שכנגד המשכון. התומים הקשה דאמרינן במס' מכות במשנה שהבאתי בס"ק הקודם אומדים כמה אדם רוצה שיהי' בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים ומוקי לה במלוה על המשכון וא"כ מה הפסידו לו העדים שאמרו שחייב ליתן בשלשים יום בלא"ה הא המלוה נאמן בשלומא לשיטת הסוברים דאף כשהמשכון ביד הלוה אינו משמט י"ל דהלוה מוחזק אבל לשיטה הסוברת דרק כשהמשכון ביד המלוה וא"כ המלוה נאמן ותי' התומים דשם אליבי' דשמואל קאי ומשכחת משכון דאינו שוה דג"כ אינו משמט בכולו, והנה הירושלמי שהבאתי בס"ק הקודם לא אזיל אליבא דשמואל אכן בלא"ה נראה דלק"מ דאף לשיטת מהר"ם י"ל דעכשיו המשכון ביד הלוה בשעה שהעידו העדים ואף דהלוה יצטרך להחזיר המשכון להמלוה מ"מ עכשיו נאמן שהלוה לעשר שנים ושמיטה לא ישמט דיחזירנו ע"כ להמלוה קודם שביעית:
ז) וי"א דאף היתר על המשכון אינו משמט התומים הקשה כיון דע"כ הוא מטעמא דשמואל דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וא"כ למה הוצרך בפ' השולח דקונה מדר"י, הא ר' יצחק לא אמר רק נגד החוב וא"כ צריך לדשמואל ולמה לי דר"י ולא הבנתי קושייתו דאף דשמואל קאמר דהמשכון הוא נגד כל החוב מ"מ לולי דר"י דב"ת קינה משכון הי' משמט. עוד הקשה התומים דהמחבר לקמן סי' ע"ב כ' דהא דשמואל הוא דוקא אם פירש ואמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו ולמה סתם כאן ונראה דדוקא שם באבד המשכון הוצרך לומר דוקא בפירש הפסיד כל החוב אבל כיון דסבר שמואל דלא נקטי' לזכרון דברים אף בלא פירש כמבואר סי' ע"ב א"כ לעולם אינו משמט דכ"ז שהוא בעין הוא נגד כל החוב ודו"ק:
ח) או העדים חותמים. הקצה"ח הקשה הא הוי מפ"כ כיון שהוא שלא נודעת המתחייב ותי' כיון דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ואין הפרוזבול לראי' רק להקנאה בשעתו לא שייך מפ"כ ולכן הקשה על הרי"ף דסובר דאין נאמן לומר פרוזבול הי' לי והנה אף לדבריו אין מוכרת לומר דתליא בזה די"ל דאף דאין נאמן מ"מ גוף הפרוזבול אינו עשוי רק להתיר ואינו לראי' אך בלא"ה נראה דהפרוזבול אינו רק שמוסר כחו לב"ד והוי כהרשאה ולא צריך דעת מתתייב:
ט) אין כותבין פרוזבול רק על הקרקע. רש"י מפרש הטעם משום דלא תקנו רק במילתא דשכיח והר"ש מפרש משום דאם יש לו קרקע כגבוי דמי ואף קרקע כ"ש אין אונאה לקרקעות וכ' הר"ן דיש נ"מ ביניהם דלרש"י די אם יש לו קרקע בעת כתיבת הפרוזבול אבל להר"ש צריך שיהי' לו קרקע בזמון השמיטה אבל מכרו קודם השמיטה לא מהני והתומים הקשה לשיטת רש"י למה פרוזבול המוקדם כשר שמא לא הי' לו קרקע בעת הכתיבה ובזמן הנכתב בשטר הי' לו קרקע וא"כ גובה שלא כדין ולכן כ' דנראה לו שיטת הר"ש ולפענ"ד לק"מ דהא התומים בעצמו הקשה דמה נ"מ אם מכרו אח"כ מ"מ הא גובה ממשעבדי ותי' התומים דכיון דאין לו ב"ת וצריך לגבות מלקוחות לאו כגבוי דמי וכ"ז לשיטת הר"ש דבעינן שיהא כגבוי אבל לרש"י דהוא מטעם מילתא דלא שכיח אף דמכרה קודם כתיבת הפרוזבול מ"מ כיון שהי' לו בעת שלוה שוב הוי מילתא דשכיח ויגבנו מלקוחות ופשוט אכן עדיין יש להקשות דעדיין משכחת שהי' לו קרקע בזמן הנכתב בפרוזבול וטרפה ב"ת מוקדם (אמת לשיטת התומים י"ל דעיקר שכיח הוא שהי' לו בשעת הלואה ולק"מ) ואך נראה דכל עיקר הקושיא לק"מ דהתומים עצמו כ' דיש ליישב דעדים הכותבין הפרוזבול אין כותבין רק ביודעין דיש לו קרקע אך דתה זה דהרי הוא מוסר שטרותיו לב"ד אפי' הוא באספמיא ואך לדבריו נצטרך לחקור בעת הגבי' אם הי' לו אז קרקע בעת הכתיבה או בשמיטה והוא תימה בעיני דהרי כותבין אף השאילו מקים לתנור וכיריים ולכן נ"ל דכל אדם מוחזק ביש לו קרקע כיון דמסתם יש לו עכ"פ בשאילה וע"כ הא דקתני דאין כותבין רק על הקרקע היינו לאפוקי ביודעין בודאי שאין לו ולפ"ז לק"מ בפרוזבול המוקדם שמא אין לו קרקע דהרי אנו אומרים דכל אדם ודאי יש לו:
והנה כבר הבאתי קושיית התומים על הר"ן דכ' דאם מכרו קודם שמיטה לשיטת הר"ש לא מהני הפרוזבול וקשה הא גובה ממשעבדי ומה שתי' דמשועבדים לאו כגבויהוא דוחק ולי נראה דכונת הר"ן הוא רק בקרקע שאין שוה ומטעם שאין בו אונאה וכבר ידוע שיטת הרא"ש וטור לקמן סי' קי"ד וקט"ו דאם הקרקע אינו שוה אין יכול המלוה לומר לדידי שוה לי ורק הלוקח מסלק להב"ח בשיווי הקרקע וא"כ בכה"ג אין שייך לומר דשוה כל החוב משום אין אונאה לקרקעות דהא הלוקח לא יתן רק מה ששוה ודו"ק ודרך פלפול י"ל דאף אם הר"ן לא יסבור כהרא"ש וטור ורק המלוה יכול לומר לדידי שוה לי אך הרי כתבו הטעם דהוא משום רווחא דלוה דיפטור מכל החוב אבל כאן דיפטור הלוה משום דשביעית תשמט א"כ שפיר כ' דלא הוי כגבוי ודו"ק. עוד הקשה התומים לשיטת רש"י דהטעם משום מילתא דשכיח א"כ אף אם אין קרקע בזמן כתיבת פרוזבול מ"מ אם הי' לו קרקע בעת הלואה שוב הוי שכיח ולמה לא יכתבו הבין בשיטת רש"י דר"ל דלא שכיח שילוה באין לו קרקע והנה לפ"ז יותר הי' לו להקשות דמה מהני דיזכה לו המלוה הקרקע הא לא הי' לו בשעת הלואה אכן עיין לשונו של רש"י שכ' וז"ל דלא תקנו אלא בזמן שהחוב הוא כשאר שטרות דנגבין מהקרקע ע"ז פירש הסמ"ע דמסתמא נגבין דודאי מלוה על קרקע אבל תקנת פרוזבול העיקר מה שנגבה עתה:
י) נאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ואבד. הב"י כ' דאף אם הלוה מכחישו בברי נאמן והשע"מ הביא פוסקים דרק בטוען שמא והקשה למה לי לטעם חזקה ולמה יש אומרים דאין נאמן הא הוי הלוה א"י אם פרעתיך ולק"מ דהא הא דא"י אם פרעתיך חייב מטעם דחזקה דלא נעשה הפרעון כמ"ש הש"ך דאף ספק פרעון קודם הלואה חייב אף דאין שם חזקת חיוב וא"כ כאן אדרבה חזקה שלא נעשה הפרוזבול דכל דבר שהוא בקום ועשה חזקה דלא נעשה ובלא"ה בספק דלא הו"ל למידע אין הדבר ברור אם הלוה חייב עיין לקמן סי' ע"ה וקצרתי:
יא) פרוזבול הי' לי ואבד. התומים והשע"מ הקשו על הא דמבואר בש"ס הטעם דלא שביק היתרא ואכל איסורא והא ביו"ד סי' קמ"ט גבי ריבית אמרינן דלא מהני חזקה זו רק להחזיק ולא להוציא והנה נראה דסברו דחזקה זו היינו דבעת שבא לגבות אמרינן מסתמא הי' לו פרוזבול דאל"כ לא הי' גובה באיסור ולפי דעתם יש להקשות ביותר למה ביתומים טענינן להו דהי' לאביהם פרוזבול דילמא באמת לא עשה ולא הי' גובה וחוץ מזה אין כלל מהסברא דלא הי' גובה באיסור דמה יוכל עכשיו לעשות אם לא הי' לו פרוזבול או ששכח לעשות ודוחק לומר מסתמא כיון דרוצה עכשיו לגבות חזקה דלא שכח אך נראה פשוט דודאי כל אדם בהול על ממונו ומסתמא אינו רוצה להפסיד ועושה פרוזבול ואך מה דאמר בש"ם חזקה לא שביק היתרא היינו דאיך יתקנו רבנן דנאמן א"כ יסמוך ע"ז ולא יעשה פרוזבול לזה אמרו שודאי יעשה דחזקה וכו' אבל גבי ריבית דאינו בידו שחבירו ילוה בריבית דרך היתר ורק במה שכבר לקח דחזינן דחבירו נתרצה ליתן לו א"כ הי' בידו ליקח דרך היתר, כיון דהוא רוצה ליתן אמרינן ג"כ חזקה לא שביק היתרא אבל במה שלא לקח בזה אין ראי' דהי' יכול לעשות בהיתר דשמא לא נתרצה הלוה ליתן לו לכן לא מהני להוציא:
ובזה נראה ג"כ לתרץ מ"ש הסמ"ע ס"ק נ"ה דבאומר הי' תנאי בינינו שלא תשמט שביעית דצריך מיגו משום דאין בידו והקשו עליו וכי אין בידו שלא ילוה רק בתנאי ונראה דהנה מבואר בסעיף ל"ח דלוקח שטר שעברה עליו שמיטה טוענין לו שהי' להמוכר פרוזבול או תנאי ובלקח קודם שמיטה מפסיד שלא עשה פרוזבול ולמה לא אמרינן ג"כ דעשה המוכר תנאי או פרוזבול וע"כ דאין דרכו של מלוה לעשות פרוזבול רק בהגיע קרוב לשמיטה אז ורואה חובו נשמט בהול על ממונו ועושה פרוזבול אבל כ"ז שלא הגיע שעת השמיטה סובר אולי יפרע לו וא"כ אז אין בידו להתנות ומה שהלוה אז הי' סבור שיפרענו קודם ולכן כ' הסמ"ע דצריך מיגו אכן הכה"ג השיג בלא"ה. על הסמ"ע נהי דאין בידו להתנות הא בידו לעשות פרוזבול וא"כ ודאי דהתנה אך עיין בשע"מ מה שתי' דברי הש"ע למה צריך מיגו ועיין ס"ק שאח"ז:
יב) וכן אם אמר המלוה תנאי הי' בינינו וכו' נאמן במיגו עיין שע"מ הביא דברי הרמב"ן והרשב"א דנאמן משום דלא שביק היתרא וא"צ מיגו והקשה ת"ק במשנה כתובות (ד' פ"ט) דס"ל דאין נאמן לומר פרוזבול הי' לי משום ריעותא דאין בידו הפרוזבול וכן לרשב"ג קודם הסכנה למה אינו נאמן פרוזבול במיגו דתנאי דהרי אף דבפרוזבול איכא ריעותא דאינו בידו בתנאי אין כאן ריעותא ולהימן במיגו והניח בקושיא ולא ידעתי מה קשיא לי' דאף דמקודם כ' השע"מ לשיטת הרמב"ם דקשה עליו דהרכיב שני הטעמים דמשעת הסכנה האמינוהו מטעם לא שביק היתרא ולמה הוצרך לשני טעמים ומתרץ דחזקה דלא שביק לא מהני משום ריעותא דאין בידו הפרוזבול ומשעת הסכנה סמכו אחזקה לכן כ' השע"מ דיש ריעותא דאין הפרוזבול בידו אכן להרמב"ן והרשב"א ודאי דפירשו כפשוטו דמשמע בגמר' דהמשנה לא סוברת כר"נ דנאמן אדם לומר פרוזבול הי' לי ור"נ סבר כהאי תנא ותנאי הוא וא"כ המשנה סוברת דאף בלא שום ריעותא אינו נאמן ולא מהני כלל הך חזקה להוציא ודו"ק ותראה כי דברי כנים ופשוטים ועיין ס"ק שאח"ז שדברי הרמב"ם ג"כ מתפרשים באופן אחר:
יג) במיגו דפרוזבול הי' לי. כבר הבאתי בס"ק הקודם דהשע"מ הקשה למה הרכיב הרמב"ם שני טעמים דלא שביק היתרא ושעת הסכנה וכ' דאיכא ריעותא במה שאין בידו הפרוזבול וקשה דעדיין לא תי' כלום דהגמר' פריך על ר"נ דאמר נאמן משום חזקה דלא שביק ממתני' דאינו נאמן ולמה לא אמר דר"נ נמי מטעם שעת הסכנה האמינוהו משום חזקה זו דכן מוכרח לדעת הרמב"ם ולמה הוצרך לומר תנאי הוא ור"נ כי האי תנא והוא קושיא גדולה וז"ל הגמר' אמר ר"נ נאמן אדם וכו' כי אתי לקמי' דרב א"ל שמא פרוזבול הי' לך ואבד מיתיבי וכן בע"ח שהוציא שטר ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו תנאי הוא וא"כ איך הביא הרמב"ם הך דר"נ להמשנה ואם צריכין זה לזה אין קושיא לר"נ. ולתרץ זה אעתיק דברי הרמב"ם ומה שקשה עוד בדבריו דשם בפ"ט מה' שמיטה ה' כ"ד כ' וז"ל אם אמר הי' לי ואבד נאמן שמשעת הסכנה ואילך ב"ת גובה שלא בפרוזבול ולא עוד אלא כשיביא לתבוע אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע אי' פרוזבול שלו אומרים לתובע הי' לך פרוזבול אמר הן נאמן ע"כ ושם בה' כ"ו טען התובע הקפת חנות הוא שאינה נשמטת נאמן שאם ירצה יאמר פרוזבול הי' לי ואבד דחזקה דלא שבק היתרא וכו' ע"כ וקשה למה בה' כ"ד כ' הטעם דשעת הסכנה ובה' כ"ז כ' הטעם דלא שבק היתרא הלא דבר הוא. עוד הקשו עליו מנ"ל להרמב"ם דאומרים לנתבע שלם ורק כשטוען פרוזבול אז אומרים שמא פרוזבול הי' לך (ועיין תומים) ונראה דהא יש להקשות בגמר' דמה חידש ר"נ דנאמן לומר פרוזבול הי' לי הא רב שהי' עוד מקודם ר"נ אמר ביותר דאף טוענין לו שמא פרוזבול הי' לך ואבד ולמה הוצרך הך דר"נ ונראה דרב לאו מטעם חזקה דלא שביק היתרא אמר דפותחין לו דהך חזקה לא מהני לפחות לו רק משום דרב אמר הלכה כרשב"ג וכולה רשב"ג הוא וחסירא מחסרא ובמשנה קתני סתם גובה שלא בפרוזבול משמע אף דלא טען ולכן אחר מימרא דר"נ דאמר נאמן מטעם חזקה ואז אין פותחין לו הביא דרב קאמר דאף פותחין לו ולכן פריך על ר"נ ממתני' דמבואר דלולי הסכנה אינו נאמן והוצרך לומר דר"נ תנאי היא כן סוגיית הש"ס לפענ"ד ולפ"ז גם דברי הרמב"ם יתישבו דקשה לו דלמה פתח רב לתובע שמא פרוזבול הי'לך ובמשנה קאמר סתם גובה לכן פירש דתחילה אומרים לו שלם ואם יטעון אי' פרוזבול שלו פותתין לו והוצרך לומר מטעם מסכנה ואילך דמטעם חזקה אין פותחין לו ורק בה' כ"ז דמעצמו אומר שלא הי' לו פרוזבול רק הקפת חנות הוא והרמב"ם סובר דלא אמרינן מיגו להוציא לכן הוצרך לומר דחזקה דלא שביק היתרא ומסתמא הי' עושה פרוזבול לכן נאמן הקפת חנות הוא והכל נכון ויש לישב בזה גם דברי הרי"ף דלא העתיק הך דר"נ משום דבמשנה מבואר יותר דאף בלא טען גובה ודו"ק בזה כי קצרתי בדברי הרי"ף לישבו:
יד) טוענין ללוקח שהמוכר הי' לו פרוזבול. הקצה"ח כ' דאין טוענין שתנאי הי' שלא תשמט שביעית דתנאי לא מהני רק מטעם חיוב חדש וכיון דאין התנאי נזכר בשטר יהי' מלוה ע"פ וא"כ לא נמכר ללוקח ותימה דלפ"ז אם טוען המלוה תנאי הי' לא הוי שוב מלוה בשטר ואין גובה ממשעבדי ויהי' הלוה נאמן לומר פרעתי עיין קצה"ח סי' ע"ז וזה לא שמענו ולא הוי שתקו הפוסקים מלהשמיענו וע"כ דתנאי הוא על החוב שהוא בשטר ואין להאריך כי נראה שהוא פשוט לכל מעיין: