אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן סו

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן סו

סימן סה

א) אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה. הש"ך העלה דעיקר כהסוברין דמכירת שטרות דאורייתא והתומים תמה דהרי הסוברין דמכירת שטרות דאורייתא הא דיכול למחול משום דשעבוד הגוף אינו נמכר ורק שעבוד נכסי ולפוסקים דשעבודא לאו דאורייתא איך יוכל להיות מכירת שטרות דאורייתא והרי מדאורייתא לא נשתעבדו הנכסים כלל ובפרט דעל הש"ך קשה דאיהו סובר בסי' ל"ט דשעבודא לאו דאורייתא וכאן כ' דהמכירה דאורייתא ולפענ"ד לק"מ דמה לנו בזה דמדאורייתא לא נשתעבדו נכסיו וכי כל חפץ הנמכר צריך שהי' חפץ כזה בשעת מתן תורה וה"נ אף דמהתורה לא הי' שעבוד אבל עכשיו דנשתעבד הוא כמו כל קרקע שלו ובכלל מכירת כל חפצים הוא דכל פלוגתתם דהסובר דהוא רק מדרבנן היינו דסובר דהוא דבר שאינו ברשותו או כדבר הגורם לממון אבל הסובר דאורייתא הוא משום דהוי ממון גמור והוא ככל דבר הנתפס בו קנין ואולי כונת התומים בקושייתו הוא דכיון דאין להמלוה קנין בו רק מדרבנן איך יזכה הקונה מדאורייתא ואך זה פשוט ג"כ דלק"מ דהא רוב הפוסקים סוברין דאף דמע"ש הוא רק מדרבנן מ"מ המקדש במע"ש מקודשת מדאורייתא דהרי נתן לה הנאה וקנין מדרבנן וה"נ באמת אין ללוקח שעבוד רק מדרבנן מ"מ מה שהי' בו למלוה קנה הלוקח קנין גמור ויצא זכותו להקונה כיון דהוא דבר שיוכל הקנין להתפס בו ואין גריעות בהמכר ואך מ"ש הש"ך דבזה ניחא מה דממעט הש"ס מקרא שטרות מאונאה זה אינו מיושב דהא מדאורייתא אין כאן שטר וקושיא זו קשה גם להרמב"ם דסובר דשטר הוא דרבנן משום דמהתורה הוי מפ"כ: אך להיפך קשה לי להסוברין דשעבודא דאורייתא א"כ אף מלוה ע"פ שעבודא דאורייתא ואף דרבנן הפקיעו השעבוד מ"מ הסברא דמלוה בשטר דנשתעבד משועבד הוא מדאורייתא ולא חידשו בו חכמים שום קנין רק דלא הפקיעו השעבוד משום דאית לי' קלא וא"כ אין השטר עושה שום קנין וכל שטר הוא רק שטר ראי' וא"כ לפי המתבאר לקמן סעיף י"ד דשטר ראי' אינו נקנה בכתיבה ומסירה איך קונה מדאורייתא ואולי כיון דקונה בשטר אף דלא לוה המעות כמו שטר הקנאה או במסירה קונה לכן כל השעבוד נקנה בהשטר והוי שטר קנין וצ"ע:

עוד הקשה התומים להסוברין דמכירת שטרות דרבנן קשה מרבי דממעט מקרא דאין פודין בשטרות בלא"ה הא הכהן לא קנה השטר מדאורייתא ממילא אין בנו פדוי ולמה לי קרא ונראה דהנה להסוברין מאר"ר שטרות דאורייתא צריך להבין למה אין פודין באמת וצ"ל דמ"מ חין גופן ממון ולפ"ז י"ל דהקרא עיקר לאו לשטרות אתא רק בהקנה השעבוד ומשכחת לה במעמד שלשתן ואף דמע"ש מדרבנן משכחת אופן דקונה מדאורייתא כגון שהפודה פוטר את הלוה דאז מעמ"ש מדאורייתא כמבואר לקמן סי' קכ"ו ורק כיון דעכשיו תקנו מכירת שטרות נקט רבי לישנא קלילא דממעט שטרות וכונתו דאין פודין בשעבוד נתמעט מקרא. והנה קצת מהאחרונים תי' דהא דאין פודין בשטרות היינו בנתן שטר על עצמו והקשו ע"ז הנתה"מ והמהרי"ט

אלגזידלהרשב"א בלא"ה אין פודין דאגיד גבי' עיי"ש וכבר כתבתי הרבה פעמים דאגיד גבי' דכ' הרשב"א ר"ל דעכשיו אינו נותן לה כלום עיין בס"ס. ל"ט וא"כ בנותן חיוב על עצמו ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני מחייב עצמי אה"נ דמקודשת א"כ אפשר דמ"מ כאן ממעט קרא דאין פודין בשטר אף כה"ג אף היכי דההנאה עצמה שוה ה' סלעים ואין כאן מקום להאריך בזה לכן לא עיינתי בזה:

והנה הקצה"ח הביא דברי התוס' והסמ"ג דהא דאיצטריך קרא למעט שטרות מאונאה היינו היכי דמצא שטר ומכרו להמלוה וכ' הקצה"ח דלהתוס' י"ל דכונתם דאף דהמוצא לא קנה החוב כמ"ש הח"צ מ"מ הוי מכירה לענין גוף הנייר אבל הסמ"ג דכ' בלשונו דהמכירה דאורייתא כיון שנכתב על שמו ואם לא קנה גוף החוב למה הוצרך לומר כיון דנכתב על שמו פשיטא דהרי ממילא הראי' שלו ולכן העלה דאף דהלוה לא זכה בהחוב דבאיסורא אתא לידי' והיינו דנתחייב בהשבה ולא קנאו ביאוש אבל המוצא קנאם ביאוש וקנין יאוש לא בעי כומ"ס והאריך שם ודבריו תמוהים דכיון דהלוה לא קנה מטעם חיוב השבה איך יזכה המוצא והא חיוב השבה של הלוה הוא למלוה וגם מ"ש דיאוש עדיף הוא תימה כאשר תמה הנתה"מ אך בלא"ה נראה דאדרבה מהסמ"ג הוא ראי' להח"צ דלא מהני כלל יאוש בחוב והמוצא לא קנאו דאם נאמר דהמוצא קנהו א"כ הוא דומה לחוב של עצמו ומה לי שמוכר למלוה או לאחרים ולמה יהי' בכאן המכירה דאורייתא ואף דהיכי דכתוב בשטר דנשתעבד לכל המוציאו הסכימו האחרונים דהמכירה דאורייתא לאו מטעם דנכתב על שמו הוא רק משום דבשעת הלואה נשתעבד לכל מי שימסור המלוה שטר זה כמבואר לעיל סי' ס"א אבל כאן אם כל השעבוד להמוצא אף אם ימכרנו להמלוה איך מהני מדאורייתא הא אין גופן ממון אך נראה פשוט מ"ש הסמ"ג כיון דנכתב על שמו הוצרך לזה דכבר מבואר דאם מוכר רק הנייר יש בו אונאה כמבואר בש"ס במוכר שטרותיו לבושם וה"ה המוכר לצור ע"פ צליחותו וע"כ המכירה הוא לראי' ואז שייך בו אונאה ואף דמ"ש הנתה"מ דהמוצא קנה דא"צ כלל להראות לראי' שיגבה המלוה לא נהירא ועיין מ"ש בסי' ס"ה ס"ק ו' דעיקר מה שקנה המלוה לראי' הוא שיהי' הראי' בידו ולא יצטרך לחזור אחר המוצא התופס השטר ורק מהסברא כיון דשטר אינו במכר משום דאין גופן ממון א"כ אף הראי' אין גופן ממון לזה כ' הסמ"ג כיון נכתב ע"ש ור"ל דאף דמצד המוכר אין לו מה למכור מ"מ המלוה הקונה הרי יהי' לו קנין גמור דהוא ע"ש ומהני לי' לראי' כן נ"ל:

ב) אלא בכתיבה ומסירה. עיין באחרונים בהקדש עניים דיש בזה פלוגתא אי בעי כתיבה ומסירה והרמ"א ביו"ד כ' דהקדש עניים הוי כהדיוט ובעי כומ"ם והקצה"ח כתב דמדברי התוס' ב"ב (ד' ע"ו) משמע דאף כומ"ם לא מהני דכתבו דהא דלא קנה גם הקרקעות הכתובין בשטר דכמו שאין יכול להקדישן כך אין יכול להקנותן כמבואר בפסחים (ד' ל"א) שאין יכול להקדישן והא דלא תקנו גם שיוכל להקדישן כמו דתקנו שיוכל להקנותן משום דאין בהקדש צורך כ"כ הרי דאף כומ"ם לא מהני ותמה גם על התוס' דאיך מצינו דלא מהני בהקדש כומ"ס ושם בפסחים לא איירי רק במקדיש הקרקעות עיי"ש ולק"מ דהא דמבואר ביו"ד בהקדש עניים דהוא בכומ"ס כבר מבואר דהקדש עניים הוי כהדיוט אבל הקדש גבוה ודאי לא יפלגו הפוסקים על הריטב"א שהביא הש"ך דלאו דוקא אמירה לגבוה כמסירה רק דהוי כקנין המועיל והובא דבריהם בתומים וא"כ שפיר הקשו התוס' כיון דבהדיוט הדין דכומ"ם מהני א"כ ממילא בהקדש להני אמירה וזה הא מבואר בפסחים דלא מהני ואף מדרבנן משמע דלא מהני ושם בהקדש גבוה איירי לזה תי' דלא הי' צורך כ"כ (ואפשר דממילא אף כתיבה ומסירה לא מהני דלמי ימסור וצ"ע בזה) וא"כ ודאי בהקדש עניים כומ"ס מהני כמבואר ביו"ד:

ג) וכן אם קבל עליו המוכר אחריות צריך לקיים המוכר מה שקבל עליו אע"פ שלא קנה הלוקח השטרות. עיין סמ"ע ס"ק ה' דהיינו דצריך לשלם כל שיווי השטר לגבות בו דאל"כ מאי קמ"ל והש"ך כ' דאין זו הוכחה דקמ"ל דצריך לקיים אף אם ירצה ליתן לו עתה כתיבה ואם לא הי' מקבל אחריות א"צ ליתן כלום אם יתן לו עתה כתיבה ולא זכיתי להבין דבריו דמה ענין כתיבה אצל אחריות דע"כ הש"ך פירש דאחריות ר"ל דקיבל עליו באם לא יגבה השטרות היינו דלא יהי' להלוה לשלם ישלם הוא וא"כ מאי קמ"ל דאף אם יתן כתיבה ישלם פשיטא דמוכרח לשלם כי כן הי' המדובר ביניהם וגם מה זה שכ' הרמ"א אע"פ שלא קנה השטרות אדרבה בלא קנה צריך לשלם מעותיו ואם הי' קנין הי' פטור לולי האחריות אך הפשוט בעיני דכונת הרמ"א דקבל עליו אחריות אם לא יעמוד המקח בידו והיינו מ"ש אם לא יגבה דאין הלוקח רוצה ליתן וקמ"ל דאף דלא קנה בקנין הנקנה יש עליו חיוב מצד אחריות והוא כענין שכ' הש"ע לעיל סי' ס' וא"כ הנכון כדברי הסמ"ע ור"ל דאם אינו נותן לו כתיבה חייב ליתן כמו ששוה אבל מעותיו פשוט דצריך ליתן ומאי קמ"ל ולא קשה מה שהקשה התומים דהוי ריבית דזה דמי ממש לדבר שלא בא לעולם דמ"מ הוי מכר ולא הלואה עיין ס"ק שאח"ז ומ"ש הנתה"מ דהי' תנאי שיתן לו כפי השיווי ואם לא ישוה כלום לא יתן כלום לכן לא הוי ריבית לא אבין דאין זה קנין רק קוביא ואסמכתא ואין זה ענין לכאן ומ"ש כמו בסי' ס' הרי שם איירי כמ"ש דנתחייב להעמיד המקח בידו:

ד) ובמקום דלא קנה הלוקח וכו' י"א דאינו חייב לקבל מי שפרע. הש"ך ס"ק ה' חולק ע"ז והאחרונים תי' דברי הרמ"א דיש בזה מחלוקת כיון דלא קנה מדאורייתא והקצה"ח הביא דברי הג"א הובא בש"ך יו"ד סי' קע"ג בהא דאמרינן התם דיכול למכור החוב בפחות וכ' הש"ך דבשטר יכתוב וימסור הרי דבלא"ה יש בו איסור ריבית ואם הי' בו מי שפרע אין בו איסור ריבית וע"כ דאין בו מי שפרע והוסיף הקצה"ח דאם יבוא להחמיר על עצמו יפלו ברברבי איסור ריבית ע"כ. והנה זה פשוט ועדיפא ה"ל לומר דכיון דיש בו ריבית א"כ הוי מקח שנעשה באיסור ואין מוסרין אותו למי שפרע אכן לפענ"ד נראה דודאי אין כאן איסור ריבית דהרי לקמן סעיף י"ז כ' הש"ע דאם גבה הלוקח מה שגבה גבה ולמדו זה מפירות דקל דבשמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ובפירות דקל הטעם כתבו הפוסקים דבעי למיקם בהימנותא לכן לא הוי מחילה בטעות עיין סי' ר"ט ובקצה"ח שם ואם הי' כאן איסור ריבית איך למדו מפירות דקל ועיין הג"א פ' א"נ ד"ה פירש בסופו כ' וז"ל הכא הלואה ואלו ידע דיש כאן איסור ריבית לא הי' מוחל אף דאבק ריבית אינו יוצא בדיינים א"נ תקני חכמים שלא יבוא לידי איסור ריבית אבל הכא (בפירות דקל) זביני וכו' ע"כ הרי דהיכי דיש כאן איסור ריבית שמיט ואכיל מפקינן מיני' ואי נימא דיש כאן איסור ריבית למה מה שגבה גבה וע"כ דאין כאן ריבית ומה שכ' הש"ך ביו"ד הנ"ל דדוקא בכומ"ס אין בו חשש ריבית נראה שם ביו"ד איירי שמכר החוב בפחות משויו והיינו דגם בעת שמוכר שוה יותר ובזה יש חשש ריבית אם לא קנה בקנין המועיל אבל מוכר כפי שויו כעת אין בו ריבית ואף בלא קנה צריך להעמיד המקח בידו אם הוא גברא דבעי למיקם בהימנותי' ודו"ק:

ה) ויכול לחזור בו. הסמ"ע ס"ק ד' כ' הואיל ולא קנה אסור להשתמש בהמעות ואין הוא עליהם רק שומר שכר ופטור בנאנסו והש"ך חולק עליו והתומים השכים להסמ"ע וכ' דשגה הש"ך בזה דכן מבואר בתוס' והפוסקים ג"כ מודים דהיכי דא"צ לקבל מי שפרע אסור להשתמשבהמעות ולפענ"ד צ"ע בזה דהוא נגד הסברא לפי מה שכ' הש"ע שהבאתי בס"ק הקודם דאם תפס הלוקח אין מוציאין מידו משום דהמוכר צריך לעמוד באמונתו ואיך יהי' המוכר אסור להשתמש במעות והלוקח יוכל לגבות החוב ובפרט לפי מ"ש הקצה"ח דיש איסור ריבית ואם אסור להשתמש במעות מה הלואה יש כאן דיהי' בו ריבית ולא עיינתי כעת יותר אך עתה בהעתקה עיינתי בס' מקצוע בתורה שכ' דהרי"ף ורבינו האי חולקים על התוס' וגם בזה לא נפניתי לעיין:

ו) אפי' אם מסרו לידו וקנו מידו בקנין שמוכר לו השעבוד וכתבו לו עדים הקנין זה הכתב אינו אלא לראי', עיין תומים תמה כיון דשטרי דידן שכתוב בו נחתי שטרי קנין הם וה"נ שנכתב שקנו מידו שהקנה לו השטר וכל שעבודי' למה לא יועיל ע"כ ולי פשוט דודאי בבא השטר לפנינו ונכתב בו בלשון שהקנה לו השטר והשעבוד קנה והיינו דאמרינן דמה שנכתב שהקנה היינו באותו כתיבה ורק אם ידוע שלא ציוה לעדים לכתוב כן רק העדים כתבו בעצמם כמו בכל קנין העומד לכתיבה והקנין בודאי אינו מועיל ונראה דאף אם נכתב בפירוש שהקנה בקנין סידור השטר וכל השעבוד לא מהני כיון דנכתב דהי' בקנין סידור ודאי יש לחוש דהעדים סברי דמהני הקנין ויכולים על ידו לכתוב וכן הש"ך ס"ק ז' הביא דברי מהראנ"ח די"ל דבנכתב שא"ל מהני וסיים לעיין בסעיף ב' משמע דכאן נראה מלשון השטר דרצה למכור בקנין סידור:

ז) הנותן נכסיו לאחד וכו' אע"ג דשטרי בכלל נכסי אינון לא קנאם. התומים הקשה א"כ הא דאמרינן בב"ב שטרי בכלל נכסי ממ"נ אי אמר וכל שעבודי' הרי אמר בפירוש ואי לא אמר מה מהני מה דשטרי בכלל נכסי הרי לא קנאם. והנה בפשוט י"ל דאמר וכל שעבוד שיש לי רק לא אמר הן דהיינו השטרות והוי אמינא נהי דקנה החוב מ"מ השטר לא קנה אך בל"ז י"ל דאף דסוגיית הש"ס שם קאי בשכ"מ וכמו שפירש התומים גם זה דשטרי בכלל נכסי אבל מ"מ אינו מוכרח דיש לפרש כיון דמונה שם כל הדברים הנכלל בנכסי קאמר דשטר בכלל נכסי ונ"מ דנקנין באגב וא"צ מסירה או במכר כל נכסיו והיו בהם שטרות אף אם לא קנה השטרות יכול הלוקח לחזור אם לא יתן לו השטרות או ינכה לו שיווי השטרות וגם יש עוד נ"מ טובא:

ח) שצריך מסירת השטר קודם כתיבת השעבוד. הסמ"ע ס"ק ט"ו כ' ה"ה בפעם אחת עם הכתיבה והש"ך חולק וכ' דמלשון הנ"י והריטב"א משמע דוקא מקודם ועוד דאי אפשר לצמצם לכתוב ולמסור ביחד וכן לעיל ס"ק ז' כ' הש"ך בכתב על השטר עצמו כ' דימסור מקודם השטר ומשמע ג"כ מהש"ך דהכתיבה לא יהי' קודם. ואף כי מה אני לחלוק על הש"ך אכן הדבר ודאי תימה ולא שמענו שום שטר שיצטרך לשמה ופשוט בעיני דמ"ש הש"ע דצריך למסור קודם כתיבת שעבוד אין ר"ל דאסור לכתוב קודם רק ר"ל דלא ימסור הכתיבה של קני לך קודם שימסור השטר אבל אינו מזיק אם יכתוב קודם ודבר זה הוא מוכרח מסעיף ג' ועיין לקמן סי' רנ"ג בש"ך ס"ק כ"ט בשם המבי"ט דגם שכ"מ צריך אמירת קני לך לפ"ז ואף דלא קנה השעבוד רק אחר מיתה מ"מ מהני אמירת קני לך אף שהי' קודם וכן לקמן סעיף ט' גבי שטר הפקר ע"ש מ"ש ומוכח. שם דגם בהפקר מהני כתיבה אף דהוא קודם ורק באו יחד לידו וכן בש"ך ס"ק י"א דכ' דשטר זה של קני לך איהו וכו' הוא כמו שטר מכר דקנין שדה שצריך שיקנה בזה השטר א"כ וודאי סגי רק המסירה שטר זה של הכתיבה יהי' אח"כ דהרי כ' הנ"י והריטב"א דלכן צריך מסירה קודם משום דשעבוד לבד קודם שמסר השטר אינו נקנה וכיון דלא קנה בעת שמסר לו שטר הכתיבה במאי קנה אח"כ ע"כ א"כ פשוט דעיקר המסירה של קני לך לא יהי' קודם אבל סגי במאי שמוסר לו שטר הכתיבה אחר מסירת השטר הרי בשעת המסירה של זה השטר קנה כיון דכבר השט"ת בידו וא"כ פשוט דה"ה במוסר ביחד ומ"ש הש"ך דאי אפשר לצמצם זה לפי שסבר דהכתיבה יהי' אח"כ אבל לפי שפרשתי מסירת הכתיבה שפיר יכול ליתנם ביחד שני השטרות וכן בדין דס"ק ז' בכתב על השטר עצמו יכול מקודם לכתוב ולמסור השטר ודו"ק כי זה נראה ברור ואמת:

ט) לא קנה. הש"ך ס"ק י"ת כ' בשם מהרשד"ם דשותפין שחלקו בשטרות צריך כומ"ס וכ' הש"ך דאף דשותף יכול לתבוע כל החוב וא"צ הרשאה היינו לענין הלוה היינו דשותף הוא כשליח בהרשאה אבל נגד השותף שלא יוכל לחזור צריך כומ"ס וכן ראיתי בנתה"מ לעיל סי' ס"ב ס"ק י"א החליט כהש"ך דשותף בעי כומ"ס ואך ראיתי כי הנתה"מ כאן כ' דלפי מ"ש הרמ"א בתשובה דשותף אין יכול למחול וע"כ דחשבינן כאלו הכל הי' מתחילה שלו א"כ אף כומ"ס לא בעינן וכן בשע"מ ראיתי שכ' בשם תשו' הרמ"א דכ' בפירוש דא"צ כתיבה ומסירה והתומים בסוף הסימן סעיף מ"א כ' דנראה לו דצריך כומ"ס רק כופף נפשו לגדולי המורים יען כי כן כ' הרמ"א בתשו' ויען כי לפע"ד דברי הש"ך בשם מהרשד"ם נכונים ואף הרמ"א נראה שלא כ' כן במוחלט לכן צריך אני להאריך בזה. והנה השע"מ כ' דהרמ"א אזיל לטעמי' שכ' בסוף סעיף א' דשטר שכתב בו לכל מי שמוציאו דכמו דא"צ הרשאה ה"נ לא בעינן כומ"ס וא"כ גם שותף דא"צ הרשאה ג"כ לא בעי כומ"ס והש"ך לשיטתו דהשיג שם על הרמ"א לכן סבר דבעי כומ"ס והנה לפי דבריו האחרונים דהסכימו שם להרמ"א הי' מהדין דאף כאן א"צ כומ"ס והנה בעיני פשוט דאין תלוי כלל בהך דין דסעיף א' והנה התומים שם הביא ראי' להרמ"א מיש גאונים הסוברין דכל לוקח אף דיש בידו כומ"ס מ"מ צריך הרשאה וא"כ בשטר דכתוב בו לכל מי שמוציאו דא"צ הרשאה כ"ש דכומ"ס א"צ ע"כ ולפי דברי השע"מ יהי' מאלו הגאונים ראי' להיפוך דכיון דכתבו דצריך כומ"ס וגם הרשאה ע"כ דהם שני דברים כומ"ס הוא נגד המוכר שלא יחזיר והרשאה הוא נגד הלוה שלא יוכל לומר לאו בע"ד דידי את והרי דאף דיש בידו הרשאה מ"מ צריך כומ"ס וא"כ אף בכתוב בו לכל המוציאו נהי דמהני נגד הלוה מ"מ נגד המוכר בעי כומ"ס וע"כ טעמו של הרמ"א שם משום דתיכף נשתעבד בשעת הלואה לכל המוציאו והוא מלוה שלו ולכן לא בעינן לא הרשאה ולא כומ"ס אבל כאן שותף דיכול לגבות דהוא רק שליח של השני אף הרמ"א יוכל לסבור כהש"ך כיון דהחוב אינו שלו כולו בעי כומ"ס וא"כ אף דלעיל קיי"ל כהרמ"א כאן נוכל לומר דהדין עם מהרשד"ם והש"ך והנה השע"מ תחילה הביא ראי' להש"ך ואח"כ דחה ראי' זו ולקמן נבאר דאין דחייתו כלום:

והנה בעיקר הדין הי' נראה לכאורה דדין זה תלוי בברירה דאי אמרינן ברירה והוברר שזה חלקו א"כ הי' שלו מתחילה ואין השותף יכול למחול אבל אי אין ברירה א"ב הוי כלוקח ויכול למחול וגם צריך כומ"ס (אך לכאורה אף אי אין ברירה יהי' תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' סוף השולח דאם נאמר כרש"י דאי אין ברירה יש לכל אחד חלק והיינו דכל חטה וחטה הוא לשניהם וא"כ יש לו יד בכולה וא"כ אין השני יכול למחול כמו מכנסת שט"ח לבעלה אך זה טעות דא"כ אף קודם שחלקו לא יוכל שותף למחול חלקו וז"א עיין לקמן סי' ע"ז) וכיון דמספקא לן אי יש ברירה או לא הוי כאן ג"כ ספק ואזלינן בתר המוחזק וכשמוחל אין הלוה צריך לשלם ולקנות החוב יהי' כשנים אוחזין והלוה תופס בחזקת שניהם ויחלוקו בהחצי ואך בכללי ברירה אשר לי חקרתי אי אמרינן ברירה היינו דאמרינן דנתברר דהי' שלו מעולם או רק דאמרינן דאם היו חולקין תחילה הי' זה נפל לחלקו והבאתי מביצה (ד' ל"ז) דאמרינן שם לעולם קסבריש ברירה ושאני בהמה דינקו תחומין אהדדי ע"כ ואי אמרינן דכל מה דנפל לחלקו מעיקרא הי' שלו א"כ נאמר דאף מה שיזיק מחלק השני הי' שלו וע"כ דברירה הוא רק דאמרינן דאם היו חולקין אתמול הי' נפל זה לחלקו לכן במה שינקו דלא שייך כן לא נאמר ברירה וא"כ בנידן דידן אף אם נאמר ברירה מ"מ י"ל דיכול למחול דהרי לא אמרינן מעיקרא הי' שלו וכ"ז כתבתי לפלפל קצת אכן ודאי אף אי אמרינן הוברר היינו כשחלקו אבל בלא כומ"ס דלא קנה א"כ לא מיקרי חלוקה וגם במה שכתבתי יש סתירות במקומות אחרים דמשמע דמעיקרא הי' שלו ואין כאן מקומו כמ"ש דאין כאן חליקה בלא כתיבה ומסירה כמ"ש הש"ך:

והנה עיינתי בתשו' הרמ"א בסי' כ"ב שהביא השע"מ וז"ל שם עיקר הדבר צ"ע דאפשר דכאן לא בעינן כומ"ס דהרי הם שותפין והשטרות הס בכח כל השותפין וכל אחד יכול לגבות כל החוב וכן הדעת נוטה וכן משמע בתשו' הרא"ש שהביא הטור ס"ס ס"ו ע"כ הרי שלא החליט כלל דלא בעי כומ"ס ומ"ש דכן משמע בתשו' הרא"ש כונתו למ"ש הש"ע סעיף מ"א דאחין שחלקו שטרות ונפסד חוב של אחד מזלו גרם וע"כ בלא כומ"ס איירי דאל"כ מאי קמ"ל דאף לוקח שנפסד שטרו מפסיד הרי מבואר דא"צ כומ"ס אכן לא הביא זה לראי' ברורה דבאמת אין משם ראי' דשפיר קמ"ל דאף דהי' החלוקה ע"י כפי' וה"א דלא הפסיד מ"מ קמ"ל דמזלו גרם אבל אה"נ דהי' בכומ"ס אך יותר נראה דהתם דהי' החלוקה ע"י ב"ד כמבואר בתשו' הרא"ש והרי מבואר בש"ך סי' ק"כ דב"ד המגבין שטרות א"צ כומ"ס (וכ' שם דמ"מ יכולין למחול כיון דגבה בשומא) וא"כ ה"ה חלוקה ע"י ב"ד א"צ כומ"ס. שיב ראיתי שכן כ' התומים לקמן סעיף מ"א (והוא סובר דע"י ב"ד אף למחול אין יכולין) אך לא רצה לחלוק על תשו' הרמ"א וצ"צ עיי"ש וכבר כתבתי דהרמ"א אין מחליט דין בזה גם לא סמך כלל ע"ז דלא כ' רק בלשון קושיא אך מטעם אחר לא הי' שם המכירה קיים עיי"ש. ועיינתי בתשו' הרמ"א סי' צ"ב שהביא כאן הנתה"מ שכ' דאין יכול למחול ונראה דגם משם אין ראי' ושם הי' המעשה שהאב נתן שטר לאחד מבניו בחייו ובן השני אחר מיתת אביו מחל להלוה וכ' דאין יכול למחול דכבר נסתלק מהנכסים ונפלו לפני השני וראי' מהא דמכנסת שט"ח לבעלה דאין יכולה למחול ואמרינן משום דידו כידה ולמה אמר ידו כידה והא קיי"ל דידו עדיפא מידה רק לאשמעינן דאף במקום דרק ידו כידה דהיינו האב שמכר ליורש אחד אין היורש השני יכול למחול ועוד נראה דדוקא נקט שמואל יורש ולא יורשים דלפני שנים לא יכול למחול ל"מ קודם שחלקו דעדיין לא זכה בחלקו כמ"ש הרשב"ם דאין היורש יכול למכור ואף דלא קיי"ל כן היינו ירושה שעתיד לבוא לידו אבל כאן דלעולם לא יבוא לידו אין לו שום זכות בו אלא אפי' אם כבר חלקו ובא השטר ליד יורש אחד אין השני יכול למחול דהא אחין שחלקו לקוחות הן והוי כלוקח זכות היורש וא"כ אין יכול למחול בלא יורש חבירו דאל"כ לאשמעינן רבותא דאפי' לוקח זכות היורש יכול למחול ע"כ העתקתי דבריו בקיצור למען נראה אם דין זה שוה לכאן. והנה הראי' ממכנסת שט"ח אין ראי' כלל לכאן דהתם הבעל יש לו חלק בכל החוב אבל כאן כל שותף יש לו חצי החוב ואיך נאמר דאם יש לו יד בחצי יש לו יד בכולו ולהסוברין הטעם דשעבוד הגוף אינו נמכר ע"כ צ"ל דבעל יש לו שעבוד הגוף ג"כ אבל כאן הלוה חייב לזה חצי ולזה חצי ועיין בתוס' ב"ב (ד' נ') ושוב מצאתי בש"מ כתובות גבי מכנסת שט"ח לבעלה כ' וז"ל שניהם אין יכולין למכור ולמחול ודוקא שותפות בזה שאין כל אחד יכול לברור חלקו אבל שני שותפין שיש להם שטר וכו' ולכן נראה דהרמ"א לא כ' זה רק בנידון דידי' דלא הי' ליורש השני שום זכות בשטר וגם האריך שם באשר נסתלק ובפרט שכתב על עצמו שאם יערער אין לו חלק בירושה עיי"ש ומ"ש אח"כ ועוד נראה ג"כ פשוט מטעם דלא הי' שום זכות בשטר ומדמה את יורש הזה דלא נפל השטר בחלקו דקנה חלקו וגם השני לקח כל הזכות אף דבאמת לא הבנתי דבריו מ"ש אלא אפי' כבר חלקו דהרי השטר שנמכר לא חלקו בו וגם נראה דכ' זה דעכ"פ חצי השני אין יכול למחול דהרי מה דאמרינן לקוחות הן הוא רק מספק וגם לא ראיתי שום פוסק דמחלק בין יורש אחד לשני יורשים ולא אאריך במה שלא זכיתי להבין דבריו אך עכ"פ בשותפין נראה דמודה הרמ"א דכ"א הוי כמוכר חלקו ולא הביא ג"כ דברי הרשד"ם ועדיין יש לעיין בדבריו שם:

והנה השע"מ הביא תחילה ראי' להש"ך מב"ב (ד' קע"ג) דרבא אמר שם למ"ד שטרות נקנין במסירה א"צ ראי' דלקחו ולא חיישינן שנפל ואמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחד מהאחין שהשט"ח יוצאין על שמו צריך ראי' ודוקא אחין דשמטו מאהדדי אבל אחר א"צ ראי' וקשה דילמא ברייתא אתיא כמ"ד דשטר צריך כומ"ס ואך באחין דא"צ כומ"ס קמ"ל דצריך ראי' דאחר יש לו בידו שטר שקנאו ושטר קנין בידו אלא ע"כ דגם אחין צריך כומ"ס וא"כ ברייתא דקתני צריך ראי' ע"כ דאתיא כמ"ד א"צ ואח"כ דתה השע"מ דודאי אחין צריך כומ"ס דהא דמבואר בסי' ע"ז דשותף יכול לתבוע כל החוב דוקא שותף אבל אתין אין א' יכול לתבוע הכל לכן צריך כומ"ס ע"כ ודבריו תמוהים מכמה טעמים דהרמ"א אדרבה יליף לה מאחין שבתשובת הרא"ש וכן בסי' צ"ב באחין איירי גם לא עיין במקור הדין דסי' ע"ז דיכול לתבוע כל החוב הוא מדברי הרשב"א והרשב"א שם באחין איירי וא"כ קמה ראיות השע"מ ואך אין בידי להכריע ולא כתבתי כל הפלפול רק לפי שהתומים כפף ראשו לדברי הצ"צ דשותפין א"צ כומ"ס ולא אבין דהרי הרשד"ם כ' להיפוך ונראה כדבריו ואיך יצא עכ"פ מסד"ד ובפרט דהרמ"א לא הביא דברי מהרשד"ם ואף אם הי' חולק בפירוש הי' לנו לפסוק דהוי עכ"פ ספק ודו"ק: י) לפיכך הזוכה בשטר הפקר אינו קונה המלוה כיון דאין דעת אחרת מקנה. הכל תמהו בזה ועיין ש"ך ס"ק כ"ה דבלא"ה איך יקנה הא אין כאן כתיבה ואין לתרץ דכתב לאחד קני לך ואח"כ הפקיר השטר וזכה בו זה שכבר כתב לו דהא בעינן המסירה קודם הכתיבה והש"ך הקשה עוד ביותר דהא הלוה קונה החוב ולי נראה פשוט דמשכחת לה בהפקיר השט"ח וכתב עליו דכל מי שיזכה יקנה גם השעבוד וכבר כתבתי בס"ק ת' דבכתב על השטר סגי במוסר השטר (והש"ך דלא תי' כן לשיטתו עיי"ש) ואך הי' נראה לכאורה כיון דלא אמרינן ברירה איך יכול להקנות למי שיזכה בו כבר מתורץ במ"ש האחרונים לעיל סי' ס' דדבר שהקנין יהי' כשיתברר אמרינן ברירה וגם אם הוי תלוי בברירה מהני תפיסה אם יתפוס מהלוה כיון דספק הוא אי יש ברירה כעת ראיתי בתומים ס"ק י"ב כ' ג"כ כמ"ש לעיל ס"ק ת' דמסעיף ג' מוכת דמהני כאחת והיינו מטעם דבעת המסירה של השטר שכתוב בו קני לך אז חל הכתיבה ואח"כ כ' דמ"מ יקדים המסירה כמ"ש הש"ך דאי אפשר לצמצם וזה תימה דהא יכול למסור שני השטרות ביחד כמ"ש שם. ובמ"ש דהפקיר למי שיביא השטר יזכה בהשעבוד לכאורה יש לעיין דלא הוי הפקר כשמיטה כיון דלא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ואך הרי ביאוש כתבו ג"כ דלא זכה עד דאתי לרשותי' ועיין בקצה"ח:

והנה הי' נראה לתרץ קושיא הנ"ל דלא הפקיר רק השטר ואחר שזכה בו אחד כ' לו קני לך ורק מצאתי כי קדמני התומים ופקפק דאולי כה"ג אין כאן כתיבה כיון דנפקע השטר וזה צ"ע ובפרט מ"ש דבנאבד ומצאו אחר נפקע כת השטר צ"ע וכבר כתבתי לעיל סי' ס"ה דהמוצאו מוכרת להראותו לראי'. ומ"ש מהר"ם לובלין דבהפקר לאבעינן כתיבה דחה הש"ך דכי עדיף הפקר מאמר קני לך והקשה הקצה"ח דודאי הפקר עדיף דאינו יכול לחזור ואמר יכול לחזור ע"כ ולא הבנתי קושייתו דכונת הש"ך דבנותן לא' מטלטלין ואמר לו יהא שלך ודאי קנה וכאן דמסר לו השטר אם אמר קני לך לא מהני איך יועיל הפקר וכי הפקר עדיף מנותן להמוחזק וגם למה לא מהני אמירה משום דמלוה אין יכולין להקנות דאינו ברשותו כמ"ש הסמ"ע לעיל וא"כ אף הפקר אין יכולין להפקיר מה שאינו ברשותו ופשוט ודו"ק:

יא) הזוכה בשטר הפקר. הש"ך תמה על הסמ"ג שכתב לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב משום מאן מסר לו דלקני ותמה דהא כבר זכה הלוה וגם אין לו כתיבה וכ' דמשכחת שטר שיש לו על עכו"ם וכתוב ג"כ לכל המוציאו דא"צ כתיבה וסיים הש"ך לפי מ"ש דהגבהה ג"כ קונה א"כ באמת קנה הזוכה דבהגבהה א"צ דעת אחרת ע"כ והקצה"ח חולק עליו וכ' וז"ל דאף הרמב"ן דסובר דמהני הגבהה מ"מ זה רק כמו מסירה ובעי דעת אחרת דהא סובר דלא שייך משיכה בשטרות ולהכי תקנו מסירה והעתקנו דברי הרמב"ן בס"ק ח' וכ"כ הרמב"ן בפ' הספינה וז"ל ואפ"ה במסירה שאין משיכה והגבהה משמשת בהן ע"כ וחימה בעיני דבס"ק ח' העתיק דברי הרמב"ן להיפוך דלכן מהני מסירה שהוא קנין גרוע משום דאף הגבהה לא מועיל לשעבוד לכן אף מסירה מהני וכ"ש הגבהה עיי"ש וכן בפ' הספינה ע"כ ג"כ כונתו כן דאין הגבהה ומשיכה משמשת בהן היינו דאין נמשך השעבוד עם הגבהה לכן מהני קנין גרוע דהיינו מסירה א"כ אין לדקדק ברשות מי הוא וזה ברור גם מה שהביא הקצה"ח ראי' מפ' שור שנגח דאמר מאן דמחזיק בשטרא ובארעא הא לא אחזיק אף השטר נמי לא קנה א"ד דעתי' אניירא והתם ע"כ במשך ומ"מ לא קנה ארעא ע"כ ודבריו תמוהים דכי כ' הש"ך דע"י הגבהת השטר קנה הקרקע וכן התם הא הקרקע הפקר ומאן מקנה לי' ואיך ס"ד דיזכה ע"י השטר ופשוט:

אך בזה דברי הש"ך תמוהים כמו שתמה התומים דכי עכו"ם לא זכה בהחוב במיתת הגר ואי דמותר להטעותו מ"מ למה לא יוכל לזכות אחר בו ולהטעותו ואיך זכה ע"י השטר שרק הוא יגבה עי"ש. והנה ודאי כונת הש"ך דאין אתר יכול לתפוס השטר ולתבוע בו העכו"ם דהזוכה זכה בכל זכות השטר אף זכות זה להטעות בו ודקדק בלשונו שאין ישראל אחר יכול לתבוע העכו"ם באותן שטרות אך גם זה ודאי תימה דאף לדעת הסמ"ג דאמר דאין זוכה בהשטר משום דלא הי' דעת אחרת מקנה מ"מ ודאי מה ששוה השטר להטעות בו קנה ואין צריך מסירה לזה ובשרף לו השטר נראה ודאי דפטור דאין זה ממון השוה לכל העולם ורק כשור הנסקל דיכול לפטור עצמו וכן מבואר לקמן סי' ע"ו ודו"ק:

יב) שחבירו הפקיר שטרו. הקצה"ח ס"ק י"א חידש דאם הפקיר השטר עם השעבוד והדין בהפקר שכל שלשה ימים כ"ז שלא זכה בו אחר יכול לחזור א"כ הזוכה בשטר גובה מן הלוה כיון דהוא תוך ג' ועדיין לא זכה הלוה עיי"ש ודבריו תמוהין דהא הלוה קודם להשעבוד וכמו שזה זכה בשטר זכה הלוה עוד קודם בהחוב וכי כיון דהשעבוד תלוי בשטר אין הלוה זוכה במה שהוא מוחזק ופשוט:

יג) וי"א דשטר אינו נקנה באגב. הפוסקים אלו הוכיחו זה מב"מ (ד' כ') דאמר אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל (והא דמחזירין השובר ולא חיישינן שמא מכרה כתובתה) והכא בשטר כתובה יוצא מת"י וקשה דניחוש שמא מכרה באגב וע"כ דאין שטר נקנה באגב ע"כ וקשה לי דאיך ניחוש שמא מכרה הא בידה להחזיר הכתובה לבעל אף דלעיל סי' ס"ה כ' התומים דאם יש ביד הלוקח שטר של קני לך גובה בו כבר תמהתי שם בס"ק ט' עליו דכי צריך הלוה לידע שמכר ומה יעשה הלוה שהוא נותן לו את השטר ומוכרח לפרוע לו ולא גרע ממוסר השטר לשליח אם הוא באופן שיוכל לגבות. שוב מצאתי בש"מ בשם הריטב"א שתי' לקושיית הפוסקים הנ"ל דכיון דהשטר בידה אף אם מכרה נאמנת כמו שליש שהשטר יוצא מת"י וזה ראי' לדברינו דאף ביש בידו כתובה אינו גובה ואך נראה דהם פירשו דע"כ איירי שאין השובר רק במקצת הכתובה דאל"כ למה לי' השובר תחזיר הכתובה וא"כ אינה יכולה להחזיר הכתובה:

יד) ואם יש ראי' שמכר ומ"מ אינו רוצה לשבע חייב לשלם. התומים כ' דכיון דאינו רוצה לשבע אמרינן דודאי פרע לו הלוקח דאם לא כן הי' מברר בשבועה שלא עשה עול למכור שטר פרוע אבל אי הוי ידעינן שלא נפרע אינו חייב משום דאינו רוצה לשבע דלא הוי רק כובש עדותו וכ' דלפ"ז באין ראי' שמכר ורק דמודה שמכר ומ"מ אין רוצה לשבע פטור כיון דלא הוי רק כובש עדותו ונאמן נגד הלוקח שלא נפרע מיגו דהי' אומר שלא מכר ואח"כ דחה זה דאם הי' אומר שלא מכר הי' צריך לשבע א"כ באומר שלא נפרע דאינו נאמן רק במיגו צריך ג"כ לשבע וממילא אם נשבע שלא נפרע גובה הלוקח ומכח זה יצא לדון דאם מת המוכר אח"כ אין הלוקח גובה מיורשי המוכר דהרי הי' לו מיגו ולא הי' מחויב רק היסת נגד הלוקח והמחויב היסת ומת אין היורשין חייבין ע"כ. והנה מ"ש לדחות דעכ"פ צריך לשבע שלא נפרע פשוט לפי דבריו דמ"מ נ"מ אף בלא מת דלא נחתינן לנכסי גם נ"מ דאם ע"י שלא רצה לשבע נפסד התיב ואין יכולין לגבות מהלוה כעת יען שהלך למדה"י וכדומה מ"מ עדיין יוכל עכשיו לשבע שלא נפרע כיון דהוא רק לפטור עצמו אכן כל דבריו צ"ע לפענ"ד ומהנראה דאם רק מודה שמכר ואינו רוצה לשבע חייב לשלם וגובין מיורשיו ואין זה כובש עדותו כמו שהבין ונראה דאישתמט לי' דברי הקדמונים דאם אינו רוצה לשבע חייב לשלם מדין אחריות דודאי אדעתא דהכי מכר לו שאם לא ישבע ישלם והתומים ג"כ הלך תחילה בדרך הזה לומר דאדעתא דהכי קנאו הלוקח רק שכתב דא"כ אם אינו רוצה לשבע הוי מקח טעות ואינו מחויב לשלם רק הדמים שקבל אכן הקדמונים כתבו דהוא משום אחריות וקבל אחריות אף על השבח היינו כל מה ששוה השטר עכשיו עיין דבריהם בש"מ כתובות (ד' פ"ו) רק הריטב"א שם חולק על עיקר הדין וס"ל דאם אינו רוצה לשבע פטור ודברי הריטב"א הובא לקמן בקצה"ח ס"ק כ"א (ומ"ש בקצה"ח לתרץ קושיית הריטב"א דהקשה מ"ש מוחל דאינו חייב לשלם משום אחריות וכ' הקצה"ח דכל החשש שמא נפרע קודם שמכר עיי"ש ודבריו לא נהירין לפי מה שכתבו דצריך לשלם כל שיווי השטר ואי"ה יבואר) אך באם היורשים אינם רוצים לשבע למה ישלמו וצריך לומר דהוי קבל עליו אחריות אף אם היורשים לא ישבעו ולפ"ז בלא הניח נכסיו אין גובין מנכסי יורשים וזה כמ"ש הסמ"ע ולא כהש"ך דכ' דהוא משום דד"ג ואף מנכסי עצמם חייבים ודו"ק:

טו) חייב לשלם לראובן. הש"ך ס"ק ל"ו כ' דבאין ראי' שמכר ומודה שנפרע רק טוען שנפרע קודם נאמן במיגו ואין חייב לשלם רק דמים שקבל וכן נראה וגם הנתה"מ בחידושים העתיק דברי הש"ך והתומים ראיתי שחולק על הש"ך וכ' דהוי מיגו במקום חזקה משום חזקה שלא מכר לו שטר פרוע וכ' ראי' לזה דאל"כ לעולם יש להמוכר מיגו דאי בעי נותן להלוה שובר בלא זמן וא"כ אף ביש עדים להימן במיגו וע"כ דהוי מיגו במקום חזקה ע"כ ולא הבנתי כלל דבריו דאף אם יתן שובר בלא זמן למה נימא דנפרע קודם ומאי מיגו הוא ואם היא חזקה אלימתא א"כ אף הלוה לא יהי' נאמן דפרע קודם וזה ודאי אינו ורק נראה דאם יש ראי' שמכר אינו נאמן שנפרע כיון דאמר לובעת המכירה דאינו פרוע אבל ודאי דבמיגו מהימן ודברי הש"ך נכונים ועיין ס"ק שאח"ז מ"ש בזה. וכן לשון הש"ג שהביא הש"ך ס"ק ק"ט כ' שהרי בחזקת שאינו פרוע מכר לו:

טז) ישלם לוי לראובן. הש"ך ס"ק ל"ו כ' בשם ה"ה דאינו נאמן לומר שנפרע קודם שמכר כדי שלא יצטרך לשלם רק דמים שקבל וכ' הש"ך הטעם דהוי כמוחל עתה ומזיקו ודבריו מחוסרים הבנה דהרי אומר שכבר נפרע ואינו מזיקו וצ"ל כונת הש"ך דכל שטר מכח חזקה דשטרי' בידי' מה בעי הוי כידוע שאינו פרוע ואם אומר שפרוע הרי הוא מזיקו עכשיו. והנה להסוברין דפרוע אינו כמחילה רק דנאמן במיגו דמחילה וכיון דעליך לומר שנפרע אין כאן חזקה יותר לומר דנפרע אח"כ מלומר דקודם נפרע אך לפי האמת דנאמן פרוע ואין אנו דנין רק בין המוכר ללוקח ואין כאן ענין חב לאחרים נראה דעיקר כמ"ש בס"ק הקודם דכיון דמכר לו הוי כמעיד על עצמו דלא הי' פרוע לכן אינו נאמן לומר שהי' פרוע בעת המכירה אכן מה שצ"ע בעיני דלעיל סי' ס' סעיף י' באם טען המוכר שלא הי' הדבר ברשותו התובע צריך להביא ראי' שהי' ברשותו ולמה לא נימא ג"כ דמסתמא כיון שמכר לו העיד על עצמו שהי' ברשותו ונראה דשא"ה דאיירי בחיוב שנתחייב ליתן י"ל דהי' דעתו ליתן אף שלא היו אז ברשותו ואין עול במכירתו אבל כאן ע"כ עליך לומר שעשה עול למכור שטר שנפרע והוי כעין גניבה בזה ודאי אמרינן דאם מוכר הרי אומר שלא נפרע ובזה יש ליישב מה שהקשו שם המפורשים מסי' ר"נ בהקנה לו מטלטלין מעכשיו ולאחר מותו והיורשים טוענין שלא היו ברשותו דאינם נאמנים ולפי הנ"ל י"ל דהתם כיון דלא התחייב א"ע רק תיכף נתן לו ומסתמא לא הבטיח על שקר ליתן דבר שאין לו. ועיין תומים שכ' דלהסוברין דפרוע לא מהימן רק במיגו דמחילה א"כ אינו נאמן לומר שנפרע קודם דאין כאן מיגו דמחיל דירא למחול שלא יצטרך לשלם הכל והעלה בצ"ע והשע"מ כ' כן לדבר פשוט ולא אבין כלל דהרי כ"ז שאינו נשבע אין הלוקח גובה והלוה אומר שפרוע והוא לעולם נאמן אף פרוע מקודם דהא יכול לטעון שעכשיו פרע וצריך לשבע משום דמצי מחיל ואף בלא טען הלוה ישבע לי הרי כתבו כל האחרונים עיין תומים סי' מ"ז דבמודה שנפרע אין שייך לחלק בין טוען השבע לי דאם לא הי' מודה הי' טוען השבע לי וא"כ אינו גובה ופשוט ובלא"ה דהא לעולם נגד הלוה נאמן במיגו דמחילה ואי דחשש שמא יצטרך לשלם הכל הרי באמת צריך לשלם ומה לו להלוה בזה ודו"ק:

יז) וי"א שגם לענין קנייתו אינו נאמן. והא דאמר רבא א"צ להביא ראי' היינו להמ"ד דשטרות נקנין במסירה אבל למ"ד צריך כומ"ס צריך שיהי' הכתיבה בידו והקשה התומים מהא דפריך אביי שם מאחד מאחין שהיו השטרות יוצאות על שמו דצריך ראי' והקשה דילמא הברייתא כמ"ד דצריך כתומ"ם והתומים מתרץ דאחין א"צ כתומ"ס והביא מכאן ראי' דלא כמהרשד"ם וכבר כתבתי בס"ק ט' דאדרבה מכאן ראי' למהרשד"ם עיי"ש וקושייתו נראה דלק"מ דלשון צריך להביא ראי' משמע ודאי ראי' בעלמא ולא כומ"ס דאי ראי' היינו כומ"ס מ"ש אחין דנקט הא לענין כומ"ס אחין שוה לאחר וע"כ דאתיא כמ"ד דא"צ רק מסירה נקט אחין אף דא"צ אלא הרשאה ובפרט רבא דדייק דוקא אחין דשמטו אהדדי אבל אחר א"צ ע"כ למאן דא"צ אלא מסירה קאמר לכן אביי דלא ניחא לי' בחילוק זה עכ"פ נקט אחין לרבותא אף דא"צ הרשאה ודו"ק:

יח) שטר לראי' ומסרו לאחר לא קנה. עיין מ"ש בזה לעיל ס"ק א' דמכאן ראי' דמכירת שטרות דאורייתא והי' בהעלם ממני שכן כ' כאן הקצה"ח ואך הנחה"מ כ' דכל השעבוד בשטר וכבר כתבתי שם דאין זה סברא דלמה הי' לחכמים לתקן שעבוד דכבר אשתעבד ולהפקיעו אף במלוה בשטר ואך יותר נראה דאף במלוה ע"פ הרי חזינן דלא הפקיעו לגמרי דהרי הש"ע לקמן סי' ק"ד פסק דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר ויען כי כבר השיג בהגהות א"ב על הנחה"מ לכן אקצר:

יט) הקונה מהמלוה וכו' נשבע הלוקח. עיין נחה"מ ס"ק כ"ד מדקדק דכאן נקט נשבע הלוקח ולא נקט דגם יורשי המוכר ישבעו ולקמן נקט נשבע היורש שלא פקדנו משמע דאין הלוקח צריך לשבע ומחלק דכאן דמת הלוה בחיי מלוה המוכר ואם הי' השטר ביד היורשים לא היו יכולין כלל לגבות בו (ורק הלוקח גובה משום דלקחו בחיי לוה וכמ"ש הסמ"ע ס"ק מ') פקע שעבוד הגוף מיורשי המלוה ואין יורשין כלל לכן אין צריכין לשבע וכ' עוד ביותר דאין היורשין יכולין כלל למחול כיון דאין כאן שעבוד הגוף אצלם והא דלא אמרינן דכיון דנפקע שעבוד הגוף ממילא נפקע שעביד נכסים ולא יוכל הלוקח לגבות משום דלא פקע מחמת מחילה רק משום דמת מלוה והוא כמ"ש הסמ"ע ס"ק נ"ה במת לוה עיי"ש באריכות (ועיין ס"ק שאח"ז) ובמחכ"ח כל דבריו צ"ע ואם לא היו היורשים יכולין למחול לא הוי שתקו הפוסקים וגם מנ"ל דכאן איירי במת לוה בחיי מלוה וגם החילוק לומר בין נפקע שעבוד הגוף ע"י מחילה או מיחה אין מובן ואין ענין דברי הסמ"ע ס"ק נ"ה לכאן דכונת הסמ"ע פשוט במת לוה לא שייך דנפקע שעבוד הגוף דהרי לא נפטר מתשלומין ולא אמרינן כיון דנפקע שעבוד הגוף רק היכי דנפטר מתשלומין כמו במחלו לו אבל באם נאמר דנפקע מחמת דאין המלוה יכול להוריש פשיטא דנפקע לגמרי דעיקר הענין במת לוה בחיי מלוה דאין יכול להוריש הוא משום דהוי כמו מחויב שבועה ואיל"מ כמ"ש כל המפורשים והנתה"מ סי' ק"ח וא"כ גם הלוקח לא יגבה בו אבל כאן דבאמת הלוקח גובה מסתמא יש שעבוד הגוף כמ"ש הנתה"מ בעצמו בשם התומים דהרי יורשי הלוה חייבין לשלם משום דהי' שעבוד הגוף על הלוה א"כ לא נקרא פקע שעבוד הגוף דהרי אמרינן דלא נפרע ואין זה כבעלמא דאין מוריש שבועה ואך אם באנו להצדיק דקדוק דהנחה"מ ולומר דכאן אין היורשין צריכין לשבע הי' נראה טעם אחר דהרי הא דאמרו חז"ל הבא לפרע מנכסי יתומים אין נפרעין רק בשבועה הוא רק שהפריזו על המדה דהרי טוענין שמא כמ"ש הש"מ פ' הכותב דגזרו ואמרו הבא לפרע מנכסי יתומים וכו' וזה כשהיתומים באין לגבות ולא כשכבר מכרו אביהם א"צ לשבע נגד טענת שמא ודי שבועת הלוקח אכן כ"ז לדקדוק של הנתה"מ אכן אשתמט לי' דברי הב"ח דלא הביאו כלל ובפירוש כ' הב"ח דגם כאן צריכין היורשין לשבע ומה שלא הזכיר הטור זה דסתם שטר איירי ביש נאמנות לו וליורשיו ונראה דודאי אם הי' רואה דברי הב"ח לא הי' חולק עליו:

כ) ישבע היורש שלא פקדנו. כבר כתבתי בס"ק הסמוך דהנחה"מ מדקדק מדלא כ' כאן דאף הלוקח נשבע משמע דכאן אין הלוקח צריך לשבע והטעם דיכול להחזיר השטר ליורשים ויגבו בלי שבועת הלוקח ויכול לומר אי שתקח ואי לא מהדרנא שטרא והנה אין טעמו מוכרת דלא אמרינן אי שתקת רק כשהלוה מעביר עליו הדרך או דיהי' לו רעותא בחזרת השטר אבל כאן הרי אין יורשי המוכר נשבעין רק שלא פקדנו ואולי הלוקח יודע שנפרע א"כ יש עליו חיוב כמו על היורשים אך כבר הובא שני דיעות בזה בב"י בשם בעה"ת וכ' טעם האומרים דאין הלוקח אריך לשבע דהוי כמו שבועה לבטלה דסתמא כיון שמכר לו אמר לו שאינו פרוע וצריך לומר דהא דבמת לוה צריך הלוקח לשבע צריך לומר דהוא גזירה מוחלטת כמו שאמר אבא שאול פ' הכותב אבל מה אעשה שאמרו חכמים הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ועיין שם במפורשיםבש"מ ומ"מ יש סוברין דצריך גם הלוקח לשבע עיי"ש, עוד מצאתי בש"מ כתובות (ד' פ"ו) גבי פטרה משבועה דאמרינן שם משביע את הבאין ברשותה ופרש"י שם אם מתה וכ' הש"מ דלכן כ' רש"י אם מתה דאם לא מתה אין הבאין ברשותה צריכין לשבע דמה לי היא או שלוחה וכ' דהרבה חולקין על רש"י דאף בלא מחה נשבעין באין ברשותה דלא פטר רק אותה עיי"ש משמע דלא אמרינן בזה אי שחקא מדהוצרך טעם לרש"י וגם יש חולקין ודו"ק. ודע דמדברי בעה"ת הנ"ל נסתר גם דברי הש"ך ס"ק מ"ט דכ' דאף באם המוכר נשבע מ"מ נשבע הלוקח והרי הוי כשבועה לבטלה ואף דיעה השני' אולי יודו בזה כיון דהמוכר נשבע בברי וגם מדברי רש"י מבואר דז"א דהרי נשבע עדיף מפטרה אך בלא"ה כולם השיגו על הש"ך בזה: כא) אפי' בשבועה. עיין ש"ך ס"ק נ"ו הביא דברי הטור וש"ע אה"ע סי' ק"ה דבאומרת שנפרעה קודם המכירה אינה נאמנת והשיג ע"ז וכבר כתבתי ס"ק ט"ז דתימה לומר כן דכיון דאינה נשבעת ממילא מפסיד הלוקח ועכשיו ראיתי שהנחה"מ ס"ק כ"ו הקשה כן על ש"ע אה"ע דשם ע"כ צריכה לשבע ולמה כ' דאינה נאמנת ומתרץ דהא דאינה נאמנת היינו לענין דמהני תפיסת הלוקח ולפענ"ד צ"ע אי יהני תפיסה בלוקח שטוען שמא גם פשוט לפי הסוברין דזה גופי' מחילה הוא ודאי אף תפיסה לא מהני גם במ"ש הש"ך ס"ק נ"ב מחלוקת אם יכול לומר טעיתי פשוט דזה הוא הדין דטוען שנפרע קודם. והנה הנתה"מ מחלק בין שטר לכתובה דבשטר לעולם צריך לשלם הכל לכן נאמן שנפרע קודם אבל בכתובה נאמנת לומר שמחלה קודם דכל לגבי בעלה ודאי מחלה לכן אף באומרת שנפרעת קודם אין צריכה לשלם רק מה שקבלה לכן אינה נאמנת שנפרעה קודם במיגו דבעי מחלה דאז תצטרך לשלם הכל ע"כ ובמתכ"ח טעות פלטה קולמוסו דלפי דבריו אדרבה נאמנת שנפרעה קודם במיגו דאי בעי אמרה שמחלה קודם ופשוט בעיני דלעולם אינה נאמנת נגד עצמה דכשמכרה הודית על עצמה שהכתובה אינה פרוע גם לומר כל לגבי בעלה מחלה צ"ע בעיני דלא מצאתי כעת זה רק בכבר מכרה ותמחול לבעלה נגד הלוקח אבל אין חזקה דאשה מוחלת כתובה:

והנה בישוב קושיית הרא"ש שהביא הש"ך דאיך נאמנת במיגו דמחלה הא יראה למחול דתצטרך לשלם הכל ועכשיו שאומרת שכבר נפרעה סוברת שיאמינו לה ולא תשלם רק מה שקבלה והנה הטו"ז לעיל סי' ס"ה סובר דאף אם לא יחזירו השובר אין יכולין לגבות בהשטר ואך הב"ש סובר דאין ספק שובר מוציא מידי ודאי שטר ואך נראה דאם יבוא הלוקח לגבות ממנה אין יכול לגבות רק מה שנתן דלענין שהיא תשלם אולי הוי כחיוב חדש ובפרט לפי מ"ש הש"ך דהוי ג"כ רק מדד"ג באומרת שנפרעה א"כ אין זה מיקרי ספק שובר נגד ודאי וא"כ יש לה מיגו לומר דהשובר אמת וגם אם לא תאמינו הרי מוחל וצ"ע בזה עדיין אך לפי מ"ש כאן יש לתרץ קושיות הרא"ש בפשיטות כמו שכתבתי דהלוקח בלא"ה אין יכול לגבות בלא שבועתה ואך הטעם דאינו יכול לגבות כבר כתבו כיון דנאמנת במיגו דבעי מחלה כדשמואל וא"כ הבעל לעולם פטור דמה לו בזה שאומרת דנפרעת קודם ואינה נאמנת מ"מ אין צריך לשלם בלא שבועה וזה שאמר ש"מ איתא לדשמואל דיכולה למחול וא"כ אין הלוקח גובה בלא שבועה וא"כ ממילא מחזירין את השובר ודו"ק כי הוא נאה ע"ד הפלפול:

כב) וי"א דהלוקח צריך להחזיר ללוה שטרו. הטור כ' דין זה במסר ולא כתב והב"י תמה דהרי כן הדין גבי כתב ומסר נמי והש"ך ס"ק נ"ט כ' דאין חילוק קיצור הענין דבלא כתב הדין פשוט אך בכתב ללוקח קני לך פלפלו האחרונים ולפענ"ד הוא תימה דלפי מה שכלל הש"ך בכמה מקומות וכן כאן ס"ק כ"ח דהיכי דנשתעבד מדר"נ ופרע הלוה למלוה הראשון צריך לשלם שנית ורק כאן כיון דמכר לו אין המוכר חייב כלום להלוקח וא"כ נהפוך הוא דבלא כתב לי' אין כאן קנין א"כ מה שנתן הלוקח להמוכר נשתעבד הלוה להלוקח מדר"נ א"כ למה צריך הלוקח להחזיר השטר אדרבה יכוף אותו שישלם לו מה שנתן למוכר ואולי איירי ביש להמוכר לשלם דאז אין גובין מהלוה דהוי כנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אך אף בזה צ"ע אם נכוף אותו להחזיר שטרו במקום שהוא מוחזק בו והוא ת"י ואף אם נניח זה עכ"פ נאמר דהטור לרבותא נקט מסר ולא כתב דצריך להחזיר שטרו:

כג) וי"א דאם פרע הלוה למלוה לא נפטר בזה. הש"ך דחה דיעה זו לגמרי והתומים נתן לה מקום ואני בעניי בלא"ה יש לי תימה על דיעה זו דאם אין ביד המלוה כלל לקבל הפרעון א"כ איך מוריש לבניו דאמרינן דשעבוד הגוף נשאר בידו ואף יורש מוחל והרי אף כח וזכות אין יורשין בניו כמבואר בב"ב (ד' קמ"ח) ואיך יוכל להוריש דבר שאין לו בו זכות כלל ובפרט אם נאמר דיאוש מהני בחוב הרי אין לך יאוש גדול מזה בשלימא אם נאמר דאם יפרע לו הוי פרעון א"כ הזכות נשאר בידו ויוכל להוריש ודו"ק ואך בלא"ה פשוט דעיקר כדיעה ראשונה:

כד) ואם אין הלוה יכול לשלם אין המוכר יכול להוציא מן הלוקח. עיין ש"ך ס"ק ס"ו תמה ובפירות דקל מוכת ברא"ש דאע"ג דשמיט ואכיל מפקינן מיני' אם לא שידע המוכר דשמיט ושתק עיי"ש. והנה בעניי לא מצאתי ברא"ש זה ובש"ס משמע התם ידע ומחיל היינו בשעת מכר דאל"כ למה קאמר בפשיטות התם ידע ובאונאה לא ידע הול"ל התם איירי בידע וע"כ נראה דמ"ש הרא"ש ידע היינו לענין לפטור הלוה דהלוקח לעולם נוטל ברשות כיון דהוי זביני אבל הלוה לא הי' לו ליתן להלוקח ומה לו בזה דיעמוד המוכר בהימנותי' ועיין סי' י"ב מ"ש בשם תה"ד לכן י"ל דודאי יכול לתבוע להלוה אבל הלוקח אינו מחויב להחזיר והי' יכול ליטול כ"ז שלא מיחה ואף דאם הלוה שילם צריך הלוקח להחזיר מסברא שכתבו בסי' נ"ח דמה לו לתפוס משלו אבל כ"ז שלא שילם אין על הלוקח חיוב חזרה כן נראה טעם דיעה זו. שוב ראיתי בס' מקצוע בתורה כ' קצת כעין סברא זו רק שדימה זה לא"י אם פרעתיך וזה צ"ע דאף בא"י אם פרעתיך באין דררא דממונא או במקום דלא הו"ל למידע אין ברור דחייב גם מ"ש דהלוקח הוי א"י אם נתחייבתי ולא הבנתי דנראה דהוא חיוב ממש ודו"ק כי קצרתי:

כה) מנה יש לי בידך בשטר תניהו לשמעון במע"ש קנה שמעון. עיין ש"ך ס"ק ס"ת דאין כופין למלוה להוציא השטר ונראה אף דמבואר בסי' זה דהיכי דיש ראיית חבירו בידו חייב להראות השטר מדין עדות אפשר דשא"ה דלא מכר לו רק זכות ע"פ א"כ יכול לומר אם תרצה זכות השטר מחויב אתה ליתן יותר כפי השיווי שיש למלוה בשטר יותר ממלוה ע"פ ואפשר דאין להמלוה רק דין מלוה ע"פ עיין ש"ך כי ציינתי רק לאיזה נ"מ ועיין לעיל בסמ"ע ס"ק ל"ג ובנתה"מ ס"ק י"ח ודו"ק:

כו) וחזר ומחלו ללוה. הש"ך ס"ק ע"ד הביא תשו' הראנ"ח במכר השטר למי שהי' חייב להלוה שוב אין יכול למחול דהוי כגבו והש"ך השיג עליו דכיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה א"כ לא הוי כגבוי ע"כ וכן כ' הנתה"מ בחידושים ולפענ"ד צ"ע הרבה בזה דכמה קרקרו האחרונים לקמן סי' פ"ה למה זה גובה וזה גובה והרי נשתעבד לעצמו מדר' נתן עיין לקמן סי' פ"ו בקצה"ח ונתה"מ עכ"פ כה"ג שהלוה עצמו רוצה לפרוע למלוה הראשון מי ימחה בידו וא"כ הלוקח הי' משועבד להמוכר וכשקנה השטר קנה זכות המוכר וכבר פרע לעצמו וגבה שעבוד גופו ג"כ ולמה יוכל המוכר למחול וגם מסברא דבזה מכירת השטר דאורייתא ובזה יש ג"כ ליישב קושיית התומים על הראנ"ח דהקשה מהא דפריך גבי מצא שובר והאשה מודה יחזיר לבעל ניחוש שמא מכרה כתובתה ומשני איתא לדשמואל דיכולה למחול ולדברי הראנ"ח עדיין קשה שמא מכרה למי שחייב הבעל ואז אינה יכולה למחול ולפמ"ש לק"מ דכבר הקשה הר"ן שמא מחויבת מדר"נ ותי' דבכתובה אין כאן שעבודא דר"נ ולפמש"כ בטעם הראנ"ח דהוא משום שעבודא דר"נ א"כ לק"מ משובר דשם לעולם יכולה למחול דאין שם שעבודא דר"נ ובלא"ה לא שייך שם דכבר גבה לעצמו כיון דהבעל אינו מחויב עדיין עכ"פ נראה פשוט דאם אחר שקנה אמר דאינו רוצה לגבות וכבר נפרע מחוב עצמו שוב ודאי הוי כגבוי ודו"ק:

כז) ומחלו ללוה מחול. עיין קצה"ח הביא דיש ג' שיטות כבר הובא בש"ך ס"ק א' שיטת הרמב"ם ור"ת וכ' דיש עוד שיטה שלישית הוא שיטת הראב"ד דכ' דיכול הלוה לומר אני לא נשתעבדתי לך עיי"ש ולא הבנתי דהרי זה הוא שיטת הר"ת דשעבוד הגוף לא נמכר דודאי שעבוד נכסי יכולין למכור ורק על הלוה אין ללוקח כלום וכשנמחל ללוה פקע שעבוד נכסי ודברי הראב"ד שהביא בעה"ת דכ' דלא מהני כתיבה לגבות מהלוה בלי הרשאה הם מענין אחר ודו"ק. ומה שמתרץ הקצה"ח קושיית הגד"ת שהקשה להראב"ד דיליף דצריך הרשאה מהא דאמרינן מקרקש לי' זוזי וכותב לו שטר על שמו והקשה הגד"ת הא שם דצריך שטר ע"ש הוא כדי שלא יוכל למחול ותי' הקצה"ח דמ"מ דייק הראב"ד שפיר דאם אין צריך הרשאה וכבר קנאו למה יוכל למחול (וזה כ' הקצה"ח לשיטתו) ולא הבנתי דא"כ כל דיוק הראב"ד הוא מדיכול למחול ולמה הביא מהא דמקרקש לי' זוזי וקושיית הגד"ת כבר מתרץ התומים עיי"ש בסעיף ע"ז:

כח) מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו וי"ח הש"ך מסיק דהוי ספיקא דדינא ואם קידש אשה בנייר ספק מקודשת השע"מ כ' כיון דאינה צריכה להחזיר ממילא הוי ודאי קידושין ועוד כיון דא"צ להחזיר הוי יאוש בעלים וקנתה ביאוש ומקודשת בודאי ע"כ ותמי' לי דא"כ צא ופרנס הא דספק קרוב לה דמקודשת בספק נימא ג"כ ממ"נ אם בא החפץ ליד הבעל לא תתקדש כלל ואם בא לידה תתקדש בודאי והרבה דברים מצינו דמהני חפיסה ומקודשת מספק וכן הרבה דברים אשר לא קנתה כלל כמו יאוש גרידא ומ"מ ספק מקודשת וע"כ דבקידושין לעולם החמירו בספק וכתבתי בזה במ"א וכן מ"ש דקנתה ביאוש לא נהירא דהא קיי"ל בכל ספיקא דדינא מהני תפיסה ולא אמרינן דהוי יאוש וחבירו חוזר ותופס וא"כ ודאי נראה דהוי ספק קידושין:

כט) ויש מי שחולק ואומר דאף לעצמו יכול למחול. המפורשים הקשו דבב"ק (ד' פ"ח) דאמרינן לימא חנינא לתקנת אושא מעידין אנו באיש פלוני שגירש אשתו אומדין וכו' ואם מתה יירשנה בעלה ואי ליתא לתקנת אושא תזבן לגמרי ע"כ וקשה דעדיין אינה יכולה למכור רק טוה"נ דהרי עכ"פ הבעל יורש שלה ואם תמות ימחול לעצמו עיין נתה"מ ושע"מ ולדעתי לק"מ דצ"מ אם נאמר דנצ"ב היינו קרקע והגוף בידה ואין להבעל רק פירות ומכרה הקרקע (עיין שם דהסוגיא אזיל להמ"ד דקנין פירות לאו כקנין הגוף ולכן יכולה למכור) וא"כ הרי הקרקע ברשות הלוקח ואיך ימחול הוא לעצמו וא"כ פשוט דלק"מ ואך נראה דלא איירי בקרקע דא"כ מאי שייך שם דהעדים הפסידו לה דהעידו דכבר נתן לה כתובחה והרי הקרקע הוא בעין ואדרבה הפסידו לבעל שאין לו לאכול הפירות (אף דראיתי לקצת שפירשו דאיירי בקרקע ולא נהירא) ובודאי איירי במטלטלין מ"מ נראה דלק"מ דהנה הב"ש סי' פ"ה ובשאילות יעב"ץ כתבו דנצ"ב דינם כמו פקדון והרי מבואר במהרי"ק ומהרי"ט דפקדון אינו נקנה בכומ"ס רק באגב וגם אין המפקיד יכול למחול עיין נתה"מ ס"ק ל"ח ובקצה"ח וא"כ אף היא לא היתה יכולה למחול וא"כ גם הבעל שהוא יורש אין יכול למחול לעצמו ואף שבחידושי אה"ע שם השגתי על הב"ש וכתבתי דנצ"ב אינם כפקדון רק הם ברשותו לגמרי דהוי כלוקח והוא כמו מלוה דהוי ברשותו לגמרי זה רק לפי תקנת אושא או כמו דמסיק שם אביי אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב אבל בס"ד דנצ"ב שוה לנ"מ וגם ליתא לתקנת אושא פשוט דהוי כפקדון ואין יכולין למחול ופריך שפיר תזבן לגמרי וזה ברור:

ל) עכו"ם שמכר שט"ח לישראל ומחלו אינו מחול. הנתה"מ ס"ק ל"ד הביא דהתומים הקשה נהי דהבא מכת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם היינו משום דיכול לומר לחבירו מאי הפסדתיך אבל כאן למה עדיף מכשהי' השטר ביד העכו"ם עצמו דהי' השטר מחול ותי' הנחה"מ כיון דבדיניהם א"צ כומ"ס הוי כאלו כותב בשטר משתעבדנא לכל דאתי מחמתך עיי"ש ולא הבנתי דא"כ גם בישראל נימא כיון דתקנו דיכול למכור שוב אישתעבד לכל מי שימכור ולמה יוכל למחול ולמה יגרע תיקון חז"ל מבדיניהם ואי משום דיכולין למחול שוב לא נשתעבד לכל דאתי מחמתי' א"כ גם בעכו"ם נימא דיכול למחול ולא ישתעבד גם בעיקר המכירה למה הצריכו כומ"ס דאם תקנו מכירה ממילא נשתעבד להלוקח אכן בקושיית התומים נראה דצריך לומר דלא גרע האי ישראל שקנאו מאלו קנאו עכו"ם ואי שיאמר הלוה מה הי' לך גבי דאזקתני דאולי לא הי' מוצא עכו"ם שיקנהו נראה דזה לא מיקרי היזק דמחילה לא שכיח ואדרבה אם לא הי' מוכר השטר ודאי לא הי' מוחל רק עכשיו מחל כדי להפסיד הלוקח וגם בסתימת חלון דיש לו כח העכו"ם אף דיוכל לומר אולי העכו"ם לא הי' בונה לסתום חלוני: עוד הקשה הנתה"מ בשם תשובת מהר"ם דהרי שטר אינו נקנה ואין בו מכר אם לא בכומ"ס כתיקון חז"ל וא"כ כיון דלא נקנה להישראל למה לא יוכל העכו"ם למחול ואיך שייך דיש לו זכות העכו"ם עיי"ש הנה אין תשו' מהר"ם לפני אולי הוא אותה תשובה שהביא הקצה"ח ס"ק ט' ושם מבואר דעיקר הכתיבה הוא רק לענין המוכר וא"כ תיכף כשמכר השטר כיון דבדיניהם דיינינן להו יצא מרשות המוכר ואין העכו"ם יכול לחזור וממילא קנה החוב ואולי מתרץ כן בתשו' מהר"ם כי כן פשוט: לא) י"א שאם כתב משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך.

הש"ך ס"ק פ"ו הביא דברי הרשב"א שכ' והודיע הקונה להלוה שבעל השטר מכר לו וביאר הש"ך כונת הרשב"א משום דלשון ולכל דאתי מחמתך היינו שאתרצה לו והביא ג"כ מה שהקשה הרמב"ן על הראב"ד דכ' דא"י למחול כיון דכתב לו ולכל דאתי מחמתך והרי בגיטין אמר אמימר טעם של מעמ"ש דהוא משום דהוי כאומר משתעבדנא לכל דאתי מחמתך וא"כ בכל שטר ובכל מלוה נשתעבד לכל דאתי מחמתי' וא"כ איך משכחת הא דשמואל דמוכר שט"ח יכול למחול וכ' לתרץ דע"כ הא דאמר אמימר דנשתעבד לכל דאתי מחמתי' לאו כללא הוא לכל דאתי מחמתי' דהא מעמ"ש אינו בלא דעת הלוה (לשיטת הרשב"א) הלכך כי אמר אמימר נעשה וכו' היינו למי שתמחה אצלי מדעתי ופי' הש"ך כונתו ור"ל ומשכחת לה הא דשמואל בלא נתרצה ואז יכול למחול ע"כ. והנה הסברא לא נדע דנהי דהא דאמימר דאיירי בלא אמר רק דנעשה כאומר מפרשינן דהיינו בנתרצה אבל אם כתב לו בפירוש לכל דאתי מחמתך למה נימא דרצה לומר אם אתרצה ומאין הלשון משמע כן גם דבריו דחוקים בלשון הרשב"א דהרי לא אמר הרשב"א דיתרצה רק דהודיע לו ולא מלאני לבי לחלוק רק מצאתי כן בתומים ג"כ שהשיג על הש"ך וכונת הרשב"א נראה פשוט דמסתמא הי' כונתו אם יודיעו כדי שלא יפרע למלוה ואח"כ יבוא הוא ויתבענו שנית וא"כ כ"ז שלא הודיעו לא נתחייב לו ולכן יכול למחול או אולי כמ"ש התומים דודאישוב אינו יכול למחול אף בלא הודיעו רק כונת הרשב"א לענין פרעון שאם יפרע למוכר לא יתחייב לפרוע שנית ללוקח רק אם יודיעו:

אך בכונת הר"ן בחי' לקושיית הרמב"ן ראיתי דהתומים הסכים ג"כ להש"ך דלפי דברי אמימר הא דאמר שמואל דיכול למחול היינו בלא נתרצה או לא הודיעו ולפענ"ד הוא דחוק מאוד גם דברי הר"ן לא משמע כן כמבואר לכל מעיין דלפירושם למה הוצרך הר"ן להאריך ולומר דלאו כללא הוא דודאי לא מהני בלא דעתי' הלכך וכו' וגם מה שסיים ולכל מי שתמחה מדעתי הי' לו לומר בקיצור דאמימר ר"ל מרצונו ושמואל איירי בלא נתרצה וגם לשון דהא ודאי משמע דבלא"ה ידעינן דאיירי מדעתי' ומנ"ל זה לכן נראה כונתו דודאי זה פשוט דאמימר לא יסבור דחייב עצמו לכל המוציאו דא"כ למה צריך מעמ"ש ימסור לו החוב בפני עדים או שיכתוב לו שהחוב שלו וע"כ דזה ודאי ידע דמעת"ש הוא רק תקנתא דרבנן ומ"מ בעי טעמא איך קנה ובארתי בחידושי לגיטין (ד' י') גבי הא דאמרינן בערכאות במתנה במאי קנה חספא הוא אף דכל שטר אין כאן עדות ורק אחר דהכשירו חכמים הוי כקבל עליו קא"פ אבל מתנה במאי חל הקנין אף אחר שתקנו וה"נ משני אמימר דאחר דתקנו מעמ"ש הוי כאומר משתעבדנא ושפיר נתחייב בתקנתא דרבנן וזה נראה ג"כ כונת הר"ן דע"כ לא אמרינן דכל חיב נשתעבד לכל דאחי מחמתי' ורק כונתו לכל מי שתקנו חכמים והיינו לכל שתמחה מדעתי' ובמכירת שטרות שלא תקנו חכמים שפיר יכול למחול וכן נראה כונת הרשב"א שהביא הש"ך ס"ק פ"ז דכ' דלא אמרינן נעשה כאומר רק במעמ"ש ודחה דבריו דהרי לא התנו כלל ולמה נחלק ולפמ"ש דברי הרשב"א הם כדברי הר"ן ולפ"ז בראה מדברי הר"ן דלא בעינן שיתרצה גבי מכירת שטרות רק גבי מעמ"ש ודו"ק כי כן נראה ברור ולפי דברי הש"ך יקשה למה בעי כומ"ס וכ' הש"ך דא"כ לא בא מחמתי' הוא דוחק וע"כ כמ"ש. והתומים כ' בדעת הרא"ש שהוא דיעה השני' בש"ע דיכול למחול אף שכ' משתעבדנא לכל דאתי מחמתי' וכ' התומים דאם נתרצה גם הרא"ש מודה והוא היפך דברי הש"ך ואמת כי לכאורה משמע ברא"ש כן דאחר שהביא דברי הראב"ד דא"י למחול וכ' דנראה דלמד כן מדברי אמימר ודחה דאפשר דגם שם יכול למחול ואפי' תימא דבמעמ"ש אין יכול למחול שא"ה דגופו משתעבד ועוד דיש לפרש דאמימר נעשה כאומר פי' כשארצה להשתעבד וכו' הלכך כשנתרצה פקע שעבוד הראשון משא"כ במכירת שטרות לא פקע שעבוד הראשון ע"כ ומזה דייק התומים דבנתרצה אין יכול למחול דהא ע"י ריצוי פקע שעבוד ראשון עיי"ש ותימה לי דא"כ למה סיים הרא"ש משא"כ במכירת שטרות הי' לו לומר מה שאין במכירת שטרות אם לא נתרצה וגם תימה על דבריו דהוא בעצמו הקשה על הש"ך דמה מדמה נעשה כאומר דבעי ריצוי להיכי דכתב לו בפירוש דמשתעבד לכל דאתי מחמתי' ולפי דבריו גם להרא"ש יקשה כן וע"כ נראה דגם כונת הרא"ש כמ"ש דרק במעמ"ש מהני הריצוי דכן תקנו חכמים דמהני וא"כ אין למילף מכירת שטרות או דאדרבה כיון דלא התנה רק דנעשה כאומר וא"כ נתרצה על אופן זה שיפקע שעבוד הגוף מראשון ונשתעבד להשני ולא בהתנו בפירוש דאין כאן גילוי דעת ודו"ק:

לב) מכנסת שט"ח לבעלה א"י למחול. הנחה"מ הביא בשם התומים דאם מת הבעל מהני מחילתה למפרע לשיטת הרמ"א באה"ע סי' צ' דבמכרה נכסים חייל מכירתה למפרע והלוקח גובה כשמת הבעל בחיי' ולפענ"ד עדיין יש לעיין בזה דקצת יש לחלק דשם הבעל לא הי' יכול למכור וא"כ מכרה זכות שלה ונתקיים אחר מיתת בעלה אבל כאן הבעל הי' יכול לגבות החוב ולא הי' לה שום זכות אך ודאי בטלה דעתי נגד התומים והנתה"מ וכן כ' ההפלאה בק"א: לג) וה"ה אם היתה משכנות קרקע וירד הלוקח והחזיק בה שאינו יכול למחול ויש מי שחולק בזו. עיין תומים הקשה לשיטת יש מי שחולק דאמרינן בגמ' יכיר למה לי הא אי בעי מיתב לי' במתנה והרי אפשר דיש לאב מלוה ביד אחרים דאי אפשר להקנות במתנה אך הש"ס פריך לפי מה דקיי"ל דבכור אינו נוטל פ"ש במלוה ופשטא דקרא בבכור איירי אך קשה הא משכנתא באתרא דלא מסלקי בכור ניטל פ"ש ואין יכול להקנות וא"כ מבעיא יכיר להכי ולכן למד התומים מזה דאף היש מי שחולק מודה במשכנתא באתרא דלא מסלקי דאין יכול למחול ע"כ ותימה לי על דבריו דהא היש מי שחולק דאף במשכנתא יכול למחול הוא שיטת הראב"ד והרי לקמן סי' רע"ח הובא דעת הראב"ד דבמשכנתא אף באתרא דמסלקי בכור נוטל פ"ש וא"כ לעולם הדרא קושייתו לדוכתא דאיצטרך יכיר למשכנתא באתרא דמסלקי ולכאורה נראה דלהראב"ד דאית לי' מכירת שטרות דאורייתא לא קשה כלל קושיית התומים דאף שטר יכול ליתן במחנה אכן הרי כתבתי דאף אחין יכולין למחול א"כ איצטרך יכיר שלא יוכלו למחול חלקו של בכור ועוד כה"ג דנתן לו האב במתנה ודאי דיכול למחול אך עיקר קושיית התומים נראה דלק"מ דבלא"ה הקשו להרמב"ם דאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב א"כ איצטריך יכיר לדבר שאינו קצוב עיין סי' ס' ותי' הכ"מ דהרי יכול להתחייב עצמו בהודאתו כמה ועיין לעיל בקצה"ח סי' ס' דהא דמשני בנכסים שנפלו לו אח"כ היינו דזה אינו יכול לשעבד וא"כ ה"נ יכול להודות שחייב לו כך וכך וממילא ישתעבד החוב מדר"נ ובפרט לפי המבואר בסי' ס' דחוב נקנה באודיתא א"כ פשט דלק"מ דהרי יכול להודות שחוב זה הוא של בן הזה ויכיר למה לי ואף דשם כ' הקצה"ח דהודאה לא מהני רק אחר דתקין רבנן שחוב יכולין להקנות בכומ"ס אף הודאה מהני אבל מדאורייתא דאין יכולין להקנות שטר אף אודיתא לא מהני חוץ דמ"מ לא קשה על הראב"ד דאיהו סובר מכירת שטרות דאורייתא ושפיר יכולין להקנות באודיתא ומסתברא דמ"מ אין יכולין למחול אך בלא"ה דברי הקצה"ח תמוהים בשלמא אם הי' רק הודאה דכבר הקנה לו החוב בעינן שיהי' באפשר להקנות ועיין סי' ס' אבל הודאה דאיירי הש"ע בסי' ס' הוא שהודה שחוב זה שהלוה הי' ממעות של אותו פלוני א"כ שטר זה שלו ואין זה ענין לכומ"ס אך אכתי יש להקשות דמשכחת אופן שחוב זה הי' קודם שנולד בן זה ולא משכחת הודאה כה"ג ובזה צריך תי' הא' ודו"ק:

לד) כשמוחל המוכר או יורשיו צריכין לשלם. הקצה"ח צידד אם לא מחל כל החוב רק סילק עצמו מקרקע אחת אם צריך לשלם והביא דהמ"ל הביא תשו' הרא"ש דא"צ לשלם וכ' המ"ל הטעם משום דלא נעשה ההיזק מיד ודחה הקצה"ח דבריו ורק כ' סברא חדשה דאין יכול לסלק עצמו מקרקע דהרי מכר שעבוד נכסי ורק שעבוד הגוף נשאר אצלו והא דנתבאר בתשו' הרא"ש ובריטב"א דיכול לסלק עצמו מקרקע אחת הריטב"א י"ל דסובר דהטעם שיכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וכן צ"ל בהרא"ש דאזיל לשיטת הרמב"ם דמכירת שטרות דרבנן ולכן יכול לסלק עצמו גם מקרקע אחת. וכ' דטעמו דהרא"ש דא"צ לשלם הוא משום דהוי גורם דגורם דדיבור לא הוי רק גורם ומזיק שעבוד לא הוי רק גורם וא"כ בהזיק בדיבור השעבוד לא הוי רק גורם דגורם ומתרץ בזה קושיית הרא"ש פ"ק דב"מ דהקשה מאי מיגו הוא דיכולה למחול הא יראה למחול דתצטרך לשלם הכל ותי' דלענין שלא יצטרך הבעל לשלם זה אף בלא הודאתה פטור שמא השובר אמת ורק בקרקע המיוחד לכתובתה בזה לא הוי רק גורם דגורם ע"כ תוכן דבריו. ואפתח במה דסיים הנה כבר כתבתי בס"ק כ"א דלהטו"ו דאין הבעל צריך לשלם ל"ק קושיית הרא"ש עיי"ש אך לחלק בין שדה מיוחדת לכתובה דזה אין הבעל מוחזק לא אבין דא"כ אף מחילה לא מהני עיין מ"ש בס"ק כ"ט ואך עיקר התמי' לי דהרי שעבוד הגוף אינו נמכר רק שעבוד נכסים וא"כ לדבריו איך משכחת דמוחל חייב לשלם הא לא הזיק רק השעבוד ונראה כונתהקצה"ח דמאן דאית לי' דשעבוד הגוף אינו נמכר והמחילה הוא דמוחל שעבוד הגוף א"כ לא מזיק שעבודו נקרא דזה מזיק ממש ולהסובר דמכירת שטרות דרבנן ובאמת נמכר הכל בזה אם מחל לשעבוד הגוף חייב ואם מחל שעבוד נכסים הוי רק מזיק שעבוד ופטור וזה תימה דשעבוד הגוף דאינו נמכר א"כ לא הזיק לו דבר שקנה ולמה יתחייב וגם למ"ד דמכירת שטרות דרבנן מ"מ נראה דשעבוד הגוף אינו נמכר וכן כ' התומים בריש הסימן וא"כ קשה לעולם איך יכול לסלק עצמו ואך בלא"ה אין נראה לחלק בין מזיק בדיבור או מזיק בשאר ענין ומ"ש הרמב"ן דדיבור לא הוי רק מזיק קושטא דמילתא אמר ומ"ש הריטב"א דבאם סילק עצמו מקרקע אחת שמין כפי מה שהפסידו זה אף להמ"ד הטעם דנשאר אצלו שעבוד הגוף מ"מ שעבוד הגוף הוא שחייב לשלם מנכסיו וכיון דפטר אף הגוף מן חיוב אותו קרקע שפיר נפטר ודברי הריטב"א מסתברים דחייב לשלם כפי שהפסיד לו ומ"ש דבתשו' הרא"ש כ' דפטורה עיינתי בתשו' הרא"ש ולא מצאתי שום משמעות שם ויען כי גם המ"ל כ' דמשמע מדברי הרא"ש דבמסלק עצמו מקרקע אחת פטור לכן אעתיק לך בקיצור תשו' הרא"ש ושם דן בדין דאשה שסלקה עצמה מקרקע אחת לבעלה וגם קבלה עלי' אחריות אי מהני הסילוק שלא תוכל לומר נ"ר עשיתי לבעלי מטעם שקבלה עלי' אחריות וכ' הרא"ש דאין בקבלת אחריות זה שום כת דמה היא מפסדת בקבלת אחריות (ור"ל דבשלמא אם כתבה אחריות ללוקח ואולי יטרוף ממנו איזה ב"ת תצטרך היא לשלם ללוקח מיקרי אחריות אבל כאן שהאחריות הוא לבעלה אין עלי' שום חיוב) ואם תאמר האחריות מהני לענין מכרה כתובתה ויבא הלוקח לטרוף תשלם לבעלה הא הלוקח לא יטרוף דמחלה מחול ע"כ ור"ל דבשביל הסילוק עצמו שוב לא יטרוף הלוקח ואין להאחריות מקום. והמ"ל הקשה דהרי משכחת לה דיבוא הלוקח לטרוף ולא יוכל לטרוף ויחזור עלי' לכן דייק דע"כ סובר הרא"ש דבקרקע אחת פטורה והנה הוא דקדוק קלוש אך תימה שלא ירד לדברי הרא"ש וכבר כתבתי בכונתו דע"י סילוק עצמו לא יטרוף ומה נוסף לזה האחריות דהרי כיון שסילקה עצמה והיא לא תוכל לטרוף אף הלוקח לא יטרוף וע"כ אם הדין דלא מהני סילוק דתוכל לומר נחת רות עשיתי לבעלי הלוקח ג"כ יטרוף העיקר כונתו דלא שייך אחריות גבי בעל דאיך משכחת דתשלם לבעלה עבור האחריות וזה ברור למעיין וא"כ כיון דמבואר בדברי הריטב"א דבמסלק הלוה מקרקע אחת חייב כפי ההפסד פשוט דאין שום חולק עליו וזה ברור:

לח) צריך לשלם אף הריבית שעלה עליו. הש"ך ס"ק כ"ו הקשה הא הרשב"א בתשו' אחרת מסופק כלל אם יכול למכור הריבית דהרי בכור אינו נוטל פ"ש בריבית אף למ"ד דנוטל במלוה והתומים כ' דאיירי בריבית שעלה אחר מכירה וזה דתה הנתה"מ דכיון דאף הריבית אינו יכול למכור כ"ש זכות הריבית ומ"ש הנחה"מ דהרי זה אין יכול כלל למחול הוא תימה דבלא"ה אין יכול למחול דבדיניהם דנינן להו כדלעיל סעיף כ"ה וע"כ איירי בעכו"ם אלם או בהחזיר השטר אך מ"מ לא אבין דחייתו של הש"ך נהי דאין יכול למכור מ"מ לא גרע משבת והרי מקדש את האשה באגר נטר לולי איסור ריבית היתה מקודשת והא דאין בכור נוטל פ"ש כבר כ' הרשב"ם דזה גרע משאר ראוי דלא הי' בידו מעולם א"כ אדרבה משמע דלולי מטעם ראוי הוי ממון גמור ועיין תו"ד יו"ד סי' ק"ע משמע דריבית הוי כשכירות מטלטלין וכן בש"ך לקמן סי' ע"ב ס"ק קס"ב פשוט בעיניו דמלוה לעכו"ם ואח"כ הלוה אתר על משכון זה דמלוה ראשון נוטל כל מה שיעלה עד זמן שהלוה ולמה לא יצטרך לשלם כשהפסידו ולמה לא יוכל למכרו כיון דכבר הוא משועבד ולולי שהכרעתי אינו כדאי הי' נראה דודאי אין לזוז מפסק רמ"א ואף דהרשב"א בתשו' אתת מסופק כיון דבתשו' זו פשוט בעיניו דיכול למכור הודאי מוציא מיד ספק. והנה זה בודאי פשוט דאף להש"ך הלוקח שקנה השטר וקנה גם הריבית כשמואל חוץ מה שצריך לשלם שיוו השטר צריך גם להחזיר לו מה שקבל בשביל מכירת הריבית ושמין כמה נתן בעד הריבית ופשוט:

לו) כתב לו בשעת מכירה אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי וכו' גובה ממשעבדי הקצה"ח ס"ק מ' כ' דה"ה דיכול לגבות מלוה זה עצמו דכיון דאיגלאי מילתא דנתחייב המוכר למפרע א"כ הי' הלוה משועבד מדר"נ ולא מהני המחילה וסיים רק אם רוצה לגבות מלקוחות גובה ולא מצי אמרי זיל לגבי לוה דהלוה ג"כ הוי כלוקח ע"כ וקשה לי דאיך יכול לגבות מלקוחות הא הלוה הוא לוקח אחרון והנחנו לך מקום ואיך יגבה מלקוחות שקדמו ולפענ"ד הי' נראה דאין גובה כלל מהלוה דהרי כ"ז שלא מתל לא הי' עליו שעבוד מדר"נ רק אתר המחילה וכיון דאמרת איגלאי מילתא למפרע דנשתעבד מדר"נ ולא הי' יכול למחול א"כ אין מחילתו כלום והם תרתי מילי דסתרן דאם לא מהני התחילה לא נשתעבד וממילא מהני מחילתו ובכה"ג ראוי שנאמר היכי דקיימו ממון תיקום וצ"ע. עוד יש לי לעיין בדין זה לפי מ"ש הש"ך סי' מ' דכל חיוב בתנאי לא מהני בלא קנין אם כאן נמי הוי רק כחיוב על תנאי ויש לומר דכיון דהחיוב על גופו אף בלא תנאי ואין התנאי רק לאחריות אולי לא בעי קנין והכי מסתבר וצ"ע:

לז) אפי' בפשיעה פטור. התומים הביא דברי הש"ס בשוכר לשמור הזרעים דאם הוא שכיר ימים אין נותנין לו שכר שבת והקשה הא קיי"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה ומבואר בב"מ (ד' קי"ח) דלכן אסור לשמור בחנם וא"כ איך משכחת שכיר ימים ולפענ"ד לק"מ דאין חשש שמא לא ימסרם לציבור יפה רק היכי דמגיע לו שכר ויש לו חלק אבל שמר בשבת דאין לו שכר שבת אין לו חלק מה ששמר בחנם בשבת:

לח) אבל מפסיד שכרו עד שישבע. מבואר דבשבועה מיהא שקיל ואף דבכל תנאי שעליו לקיים צריך לברר שקיים מ"מ הכא אם נאמר שצריך לברר בעדים א"כ אף בלא נאבד הפקדון מנ"ל ששמר וכי לעולם יצטרך לעדים ששמר כראוי בכל רגע וע"כ דאדעתא דהכי נכנס שלא יצטרך לברר ועדיין יש לבאר בזה ויש סמך לדברי מהרי"ט שכ' טעם החילוק שבין קום ועשה לשב וא"ת דקום עשה יוכל בקל לברר וקצרתי:

לט) ואם קנו מידו עיין ש"ך הביא דברי הב"י דלא מהני קנין לש"ת שישבע ולא כהד"מ והנה לשון הד"מ שהש"ת נמי יכול להתנות לשלם או לשבע ונראה כונת הד"מ היינו שכך יתנה שישלם או שישבע א"כ לא הוי קנין דברים שבאם לא ישבע יצטרך לשלם ודו"ק:

מ) אחין או שותפין. עיין מ"ש בזה ס"ק ט' וס"ק י"ז וס"ק ל"ג:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה