אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן סה

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן סה

סימן סד

א) וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר. הנתה"מ ס"ק ו' העלה דבר חדש דשטר הנמצא ביד יורשי נפקד ויודעין שהי' שליש משניהם הדין בזה כמו שנים אדוקין בשטר ויחלוקו דהרי כתבו התוס' בריש ב"מ דכיון דנפקד תופס בחזקת שניהם דמי לשנים אוחזין ודוקא שהשליש מי דאז ספיקו של השליש הוי כספיקו של בע"ד והוי כהמלוה עצמו א"י מה טיבו עיי"ש שהאריך ולא הבנתי כלל דהרי שם בתוס' שכ' דתופס בחזקת שניהם הוי כאוחזין לא איירי כלל דשניהם הפקידו אצלו דשם במנה שלישי רק אחד הפקיד בידו וא"י מי הפקידו א"כ נימא דלעולם חולקין גם בא"י מי הפקיד כמו התם דזה מיקרי תופס בחזקת שניהם גם מ"ש לחלק בין שהנפקד חי דספיקו הוי כספיקו של הבע"ד הוא תימה דהא גם ספיקו של הנפקד נגד הלוה יהי' ג"כ כאלו הלוה מסופק ובטוענין שניהם ספק הדין דגובין בו גם מה שכ' זה בשם הרשב"א דהוי כספיקו של בע"ד אין מוכרח לפרש כן לשון הרשב"א ופשוט דאין לדמות זה כלל לשנים אוחזין גם יש לעיין אם הפוסקים הסכימו גם שם להתוס' ודברי נחה"מ ודאי צ"ע:

ב) לא יחזירו. הש"ך ס"ק ז' הביא קושיית הרשב"א גבי האי איתתא דאמרה פרוע ולא הימנה ר"נ ולמה עדיף מאומרת א"י מה טיבו וכ' הש"ך דבאמת אין גובין בו רק דלא מהימנא למקרע השטר והנחה"מ הקשה כיון דמבואר בסי' ש' דמונח היינו ביד שליש א"כ הי' לה מיגו דלא היתה אומרת פרוע ויהא מונח בידה ותוכל לשורפו ע"כ ולק"מ דודאי דהא דמונח בידה הוא רק ברשות הב"ד ובע"ד וכ"ש כאן דפשעה יכול המלוה לומר דאין רוצה שיהא בידה ועיין מ"ש שם ולפי מ"ש הש"ך ס"ק י"ב פשוט דאין כאן מיגו: ג) אם היורש מוציא שטר כחובה יחזירנו לאשה. עיין סמ"ע ס"ק ט' משום דאין כחובה עומדת להפרע בחייו והוא הנותנת שאין היורש נאמן לומר האשה מכרה לי. הנחה"מ דחק לפרש דבריו דלמה אינו נאמן שמכרה עיי"ש ופשוט דהסמ"ע קיצר בדברי הריטב"א ומה שאמר והוא הנותנת קאי על הטעם שכ' הש"ך דהמנהג שהנשים מפקידין כתובתן ע"ז כתב דלכן אין נאמן לומר שלקחה דהוי כדברים העשוין להשאיל ודו"ק ומ"ש הנתה"מ עוד חלוקים בין נמצא ביד אחר או בשוק הולך לשיטתו אכן ודאי העיקר כהש"ך דלעולם אין מחזירין:

ד) דחיישינן לפרעון. הנתה"מ ס"ק י"ב כ' דאם טוען הלוה לא לויתי אף לאביי דלא חייש לאיקרי וכ' מ"מ נאמן במיגו דפרעתי אבל באם המלוה נותן בו סימן מובהק דידוע דמיד המלוה נפל והלוה טוען לא לויתי הוחזק כפרן דאין מפורשין כונתו דרצה לומר אמנה כמו דמצינו בכת"י דאם טוען לא לויתי הוחזק כפרן ע"כ (מ"ש ולא משוו את העדים רשעים אינו מדוקדק דלקמן סי' פ"ב מבואר דאף אם אומר שהעדים רשעים נאמן היכי דאית לי' מיגו) ולא הבנתי דבריו דלמה הוחזק כפרן באומר לא לויתי ומ"ש בכת"י הוחזק כפרן במחכ"ת נחחלף לו טענת להד"ם בטענת לא לויתי דהא פשוט דדוקא בלהד"ם הוחזק כפרן עיין סי' ע"ט ואם טוען כאן להד"ם נראה פשוט לפענ"ד דלאביי דלא חייש לאיקרי וכתב אף אם אין המלוה נותן סימן מובהק הוחזק כפרן ואין זה דומה כלל לטוען לא לויתי במיגו דמזויף ודברי הנתה"מ צ"ע:

ה) המוצא שטר בכלי. הנה הקשו דניחוש לשאלה עיין ש"ך סדק כ"ו ונראה דהנה בחי' לאה"ע סי' י"ז הארכתי קצח בדברי הפ"י שכ' דלכן באבידה אין מחזירין לכל מי שיתבע מטעם ברי ושמא דהרי המוצא אינו מיקרי מוחזק וכ' משום דיש רוב נגדו דשמא מרובא דעלמא נפל ועפ"ז כתבתי לכאורה דלא שייך חשש שאלה בממון כיון דאין לחוש בזה רק בין התובע לאיש שהשאיל לו וכן כ' בתשו' מהר"ם מינץ מאובן אך דחיתי זה כיון דיש לדון על האבידה שמא מרובא דעלמא הוא מה תאמר אוכף של זה היכן בא על חמור זה י"ל דהשאילו א"כ עדיין י"ל דמרובא דעלמא נפל וכ"ז בחמור ואוכף אבל כאן בשטר דאין בו חשש רק בין הלוה למלוה א"כ לא שייך בזה רובא דעלמא וממילא מחזירין לכאורה אך כתבתי שם דדברי הפ"י אינם מוכרחין דכיון דיש על המוצא חיוב חזרה נקרא שומר של בעלים והוי מוחזק וגם תי' של הפ"י דיש רובא דעלמא כתבתי דאינו מוכרח דלא הוי רק כמברר המיעוט מהרוב דהרי לא אבד רק אחד וכ"ז רק לפלפולא אכן י"ל בפשוט דע"כ איירי דאין הלוה נותן בו סימן א"כ לא חיישינן שמא השאיל הכלי להלוה ומיד הלוה נאבד ורק לחוש לשאלה ולקנוניא כולי האי לא חיישינן והש"ך בלא"ה מפרש דאיירי באופן דאין בו חשש קנוניא א"כ ודאי דלא חיישינן ובפרט האחרונים דהקשו למה ניחוש לשאלה נוקמא אחזקה וכתבו דמ"מ לענין רובא דעלמא חיישינן (בזה יש לעיין לפי מ"ש) וא"כ בלוה אין חשש דנוקמא אחזקה ולכן אף הרא"ש דדייק דבממון לא חיישינן לשאלה לא דייק מכאן עיין תומים:

ו) יתננו למי שנותן סימן בכלי. הקצה"ח והנתה"מ הקשו דאף בנתן סימן ואף דודאי מהמלוה נפל מ"מ נימא כיון דנפל איתרע וח"ש הקצה"ח דהיכי דיש בו סימן ליכא רעותא הדוחק מבואר וקצת הי' אפשר לומר דהא הכלי ודאי זהיר בה ומ"מ נפל אכן עדיין קשה מנקב יש בו כמו שהקשה הנתה"מ והעיקר נראה כמו שכ' הקצה"ח בתחילה דהיכי דידעינן ודאי דמהמלוה נפל לא חיישינן כלל דהא ידעינן שהי' בידו ולמה לנו להיות אפטרופוס דיתמי דעלמא או של הלוה דלא נזהר ללקחו מיד מלוה. שוב מצאתי כן בשע"מ והביא ראי' מהא דקבל פקדון מיד אשה יחזיר לה ואין אנו אפטרופיס של הבעל רק הקצה"ח הקשה מהג"ת והש"ך לעיל בסי' מ"א דכתבו דבנאבד השער אף דידעינן דמיד המלוה נאבד מ"מ אינו גובה לפענ"ד לק"מ דודאי המלוה שבא לתבוע ע"י שטר שאינו בידו אין כאן חזקה שטרו בידי' מה בעי דבנפל איתרע החזקה עכ"פ אבל להחזיר השטר הנמצא אם נודע דממנו נפל לית לן בזה מה דיש לחוש שמא לא נזהר וכן כ' השע"מ בשם בעה"ת:

אכן ראיתי כי השע"מ חזר בו והשיג על בעה"ת מהא דאמרינן בגמר' (ד' ט"ז) דשמואל סבר המוצא שטר הקנאה יחזיר דלא חיישינן. לפרעון דאם איתא דפרעי' מיקרע הוי קרע לי' ודחה הש"ס דאולי משום פשיטי דספרא זייר לי' וא"כ הרי התם אמרינן דלא בא ליד הלוה דאם בא לידו קרע לי' ורק דהמלוה זייר לי' משום פשיטי דספרא וא"כ ע"כ מיד המלוה נפל ומ"מ אין מחזירין וע"כ משום דאיתרע חיישינן אפי' ידעינן דמידו נפל ע"כ. והנה תימה שדחה דברי בעה"ת מפני קושיא ואין לדחות דברי קדמון אף באין לנו שום תירוץ אכן ודאי לא מצינו בשום פוסק דאף בידעינן דמידו נפל אין מחזירין וקושייתו נראה דלק"מ דנראה דשמואל אף דלא תייש לפרעון מ"מ אין זה ודאי וכבר כתבתי במ"א דכל טענות של הבע"ד דאין מאמינין לו א"כ הוי ספיקו של הב"ד כאלו בע"ד עצמו טוען ספק ולפ"ז בשטר דמבואר לעיל סי' נ"ט דבטוענין שניהם ספק גובין בו ולכן סובר שמואל כיון דיש חזקה דהוי קרע לי' הוי כאלו הוא ביד המלוה וטוענין שניהם ספק דגובין בו ודחי הש"ס דילמא משום דספרא זייר לי' וכיון דיש כאן רעותא דנפילה א"כ אף אם ביד המלוה אין גובה בספק ביש בו ריעותא ושמואל סבר דאין כאן ריעותא אבל ודאי באין ספק ממי נפל מכח ריעותא דלא נזהר בו אין לנו לעכב שטרו וזה נראה פשוט:

ז) מצא ג' שטרות כרוכים זע"ז. הסמ"ע ס"ק כ"ז העתיק דברי הרא"ש דלכן בעי כרוכין דאל"כ מימר אמר לא נפלו במקום אחד ונתייאש והוי של מוצאן והדבר תימה דהא בחוב לא מהני יאוש ועוד דא"כ במשנה דמצא שט"ח שאין בו אחריות מחזיר הא כבר נתייאש עיין תומים ותי' הקצה"ח ע"פ דברי התוס' חולין (ד' צ"ז) דאין מוציאין ממון ע"י סימנים והא דמחזירין שטר ע"י סימנים אף דיבוא ע"י לגבות לפי שאין אדם מוחזק בו שיאמר שהיא שלו וא"כ בדין בא לידו ממילא אח"ר גובה בו ולפ"ז את נתייאש שוב אין לו בשטר כלום והממון אין יכולין לגבות ע"י סימנים אבל המשנה דאין בו אחריות כיון דהחוב שלו מחויב המוציא להראות השטר לראי' ע"כ וכל דבריו תמוהין וקושיית התומים משטר שאין בו אחריות לא תי' כלום דהתומים עיקר קושייתו הי' מהא דשמואל דמוקי דלכן יחזיר דאינו גובה בו לא ממשעבדי ולא מב"ח ויחזיר לצור ע"פ צליחותו ולמה יחזיר הא כבר נתייאש ורק הקצה"ח ע"פ דבריו הי' יכול לתרץ דיחזיר היינו דמותר להחזיר וא"כ ניחא אף לשמואל אכן לא יכולתי כלל בל"ז להבין דבריו דאיך יחזיר לראי' אף בלא סימן ואם יש בו סימן לא יחזיר אך כונתו דבמשנה איירי כחייב מודה לכן מחזיר לראי' והרא"ש דאמר לא יחזיר משום דנתייאש היינו שלא יודה ותימה למה לא יחזיר לראי' אם ממנו נפל וכי טעמו דהרא"ש דאין מוציאין ע"י סימנים לכן לא יחזיר וגם הרי אין המוצאו רוצה לזכות בו ויאוש של המלוה לא מהני שעי"ז יפקע החוב א"כ יחזיר לראי' ומה זה שכ' כיון דאין לו כלים בשטר וכי ע"י השטר רוצה לזכות הרי א"צ השער רק לראי' ומה לי אם הוא בידו או ביד המוצאו כיון דע"י הסימן של שלשה נודע שהוא שלו וגם בגמר' דהאריכו אי חיישינן לקנוניא כשחייב מודה ואי אין מהדין להוציא כיון דאייאש איך יגבה מלקוחות והרי לא עדיף החייב דמודה מע"א וגם לא אדע איך פירש הקצה"ח דברי התוס' דהרי ע"כ כונת התוס' פשוט כיון דעתה אין הדין בין הלוה להמלוה רק בין המוצא להבעלים אין לנו במה שיבוא אח"כ לגבות בו אבל אין כונתם כיון דהשטר שלו זוכה בהממון וא"כ ה"נ מה לנו בזה שכבר נתייאש ועוד הרי המוצא יכול למכור השטר להמלוה ואין זוכה ע"י יאוש רק בהנייר וא"כ יקנה ממנו השטר ויגבה החוב וכמ"ש הנתה"מ גם דברי הנתה"מ שכ' דיאוש כמתנה ואין המוצא מחויב כלל להראות השטר לראיית בעל השטר הם דברים שאין להם שחר ופשוט לפענ"ד דגם מ"ש התוס' בב"ב דשייך אונאה בשטר שהמוצא מכרם להמלוה אף דודאי בלאו הכי צריך להראות השטר לראי' מ"מ נ"מ למלוה באם יהי' השטר בידו שלא יצטרך לבקש המוצאו בעת שיצטרך לראי' גם מ"ש הנתה"מ דכאן איירי בהוחזקו שני יוב"ש ובמשנה דאין בו אחריות לא איירי רק בהחשש בין הלוה להמלוה הנה לשין המשנה שם בג' שטרות דאמר רשב"ג שלשה הלוין מאחד יחזיר למלוה משמע ג"כ דהדין בין לוה להמלוה וגם ברמ"א כאן דסיים אם השטרות של מלוה אחד משמע דהדין בין הלוה להמלוה וגם מ"ש מקודם דהמוצא קנאם אין שייך לסי' זה רק בה' אבידה ומציאה אכן לפענד"נ דדברי הסמ"ע שהעתיק דברי הרא"ש דמשמע דיש נ"מ ודאי צ"ע ודברי הרא"ש בעצמו צריך לומר דלא דקדק בלשון דבש"מ העתיק דברי הרא"ש בזה"ל דלהכי נקט כרוכין דאל"כ מסתמא לא נפלו במקום אחד ואין בו סימן ע"כ משמע דרק נקט ההוה ולא משום דיאוש שייך בזה ואפשר עוד לומר דבמצא באופן שאין בו סימן אין מחויב להכריז וה"נ באופן דנתייאש דמסתמא לא יבוא ליתן בהם סימן וא"כ לא יועיל הכרזה וזה שכ' הרא"ש דנתייאש אבל ודאי אם יתודע אח"כ של מי הוא צריך להחזיר דיאוש לא מהני בחוב. ובענין היכי דיש חשש שני יוב"ש ג"כ נראה דלא שייך יאוש דאין האובד חושש שמא ישקר השני כיון דאם כן לא יתנו לשום אחד ודאי יודה השני דאינן שלו אך יש לעיין דהנחה"מ לעיל כ' בשם הרשב"א דהיכי דיש שני יוב"ש שוב יש לחוש לעלמא ואין הרשב"א אתי והסברא לא אבין:

ח) יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מנינם יחזירם. בגמר' בעי מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפי' תרי נמי אלא שטרי מכריז ופירשו כיון דמכריז שטרי בתרי לא הוי סימן דמיעוט שערות שנים וקשה לי דאף דמיעוט הוי ב' מ"מ וכי חלתא נפקי מכלל שטרות ומנא ידע דתרי נינהו וע"כ צ"ל דסתם יתלה בהמיעוט א"כ אף עכשיו דאין מכריזין רק בשלשה וא"כ יתלה בהמיעוט וידע כי שלשה הם דמיעוט שטרות שמכריזין הם ג' ובחפשי מצאתי להש"מ גבי מטבעות (בד' כ"ה) כ' וז"ל וא"ת מאי סימנא כיון דאין מכריזין רק בשלשה ועשוין כמגדלים בודאי יודע דג' הם וכו' וי"ל דאיכא נמי כסולם וכאבני בית קילוס ע"כ וזה לא יתישב כאן להרא"ש דלא מצריך רק סימן מנין לחוד וגם בגמר' לא זכיתי להבין דאזיל שם לפי המ"ד דבעי סימן עם הכריכה והרי מ"מ המנין לא הוי סימן וזה יש ליישב בדוחק כיון דאף ד' מיקרי שטרות אף דמסתמא יתלה בהמיעוט מ"מ לא חיישינן כ"כ כיון דאיכא צירוף סימן אחר אבל כאן דמנין לחוד מהני צ"ע וד' יאר עיני: ט) יחזירם. הנחה"מ הביא דברי הש"מ שהקשה ניחוש שמא הלוה הגיד לו הסימן ותי' דא"כ הי' לו בעצמו להגיד הסי' ואח"כ ימסור למצוה בצינעה והקשה הנתה"מ דאם יחזיר למלוה לא יאמרו הלקוחות אייתי ראי' אימת מטי השער לידך מדהחזירו לו השטר למטרף יאמר ודאי קמו רבנן במילחא אבל אם יחזירו ללוה יאמרו הלקוחות אייתי ראי' עיי"ש ולק"מ דלא אמרו בש"ס דיאמרו הלקוחות אייתי ראי' רק היכי דניתן לו בב"ד שטר מוקדם וקלא אית למילתא כמ"ש המהר"ם שיף אבל באם יחזירו ללוה ליכא שום קול וכשימסור לו בצינעה לא ידעו כלל הלקוחות שזה השטר נפל דיאמרו אייתי ראי' ופשוט ובל"ז לא אדע מה הי' סברת הנתה"מ דהרי אם המלוה יוציא השטר לגבות מן הלוקח איך יעלה על דעתם ששטר הזה נפל דיאמרו אייתי ראי' אם לא נתנו לו הב"ד שטר כלל ופשוט. אך הא קשה בעיני ולא הבנתי דברי הש"מ כיון דהקשה דניחוש לקנוניא איך נחזיר להלוה שמא ימסרנו להמלוה בצינעה כמו שהקשה וע"כ דאף להלוה לא נחזיר בלתי קרוע כמו שכתבו יש מפרשים המובא בש"ע סעיף ג' ואף הרא"ש החולק היינו בשטר המונח ביד שליש דלית בי' ריעותא דנפילה אבל שטר שנפל לא וא"כ מה מתרץ הש"מ דבאם הלוה ירצה לעשות קנוניא יאמר בעצמו הסימן והוא יתנו למלוה נקרענו ולא יועיל ערמתו וצ"ע:

י) ג' שטרות על לוה א' שלוה מג' אנשים. התומים כ' אם הלוקח הוציא שטר של כתיבת קני לך איהו אין לי סימן גדול מזה ואף אם השטר ביד הלוה גובה הוא בשטר מכירה שבידו דאם הלוה פרע הי' לו ליקח שטר המכר לכן לא חיישינן שמא מיד לוקח אחד נפל שקנה מאותן ג' אנשים ולכן שטר שא"צ כומ"ס אין מחזירין שמא מיד לוקח נפל וכאן בסתם שטרות איירי דצריך כומ"ס ע"כ ותמוהין דבריו דמעולם לא שמענו שיצטרך הלוה ליקח שטר המכר מהלוקח כשיפרע ועוד כל מלוה יגבה בשטרו ויתן אל לוקח אחד שטר מכר ויגבה בו וגם עתה דמחזירין להלוה יעשו אלו ג' מלוין קנוניא שיתנו לאחד שטר מכר וקושייתו ודאי צריך לומר כמ"ש הנתה"מ דלא חיישינן למכירה דאוקמינן אחזקה דמסתמא לא נמכר ואף דהראי' שהביא מהא דמחזירין אבידה בסימנים ולא חיישינן שמא מכר חפץ זה ויודע הסימן וע"כ דלא חיישינן למכירה וזה אין ראי' דשם איך יודע שאבד הלוקח החפץ ואם הלוקח אמר לי' אפסיד אנפשי' והא ראי' דהרי הסוברים דחיישינן לשאלה ה"ה למכירה כמ"ש הב"ש ומ"מ לא חיישינן בחפץ שמא מכרו רק בענין שנצטרך להחזיר חפץ שהי' מונח בו אך דברי הנה"מ נכונים בלי ראי': יא) ואם אינם מקוימים יתנם למי שנותן בהם סימן. עיין בתומים דמלוה שנותן סימן בשטר של מלוה השני ודאי דמהני דאי מהלוה נפל מנא ידע ולא הבנתי דמנין לו סימן בשטר של מלוה אחר ע"כ דראה בב"ד וא"כ מנ"ל דלא נפל מהלוה אתר שפרע והוא יודע הסימן:

יב) יתננו למי שנותן בהם סימן. התומים הקשה הא כל מלוה יש לו שני עדים מלוין האחרים והפשוט כמ"ש הנתה"מ דבנוגע לא פלגינן דיבורי' וכבר כתבתי בזה בסי' מ"ו במה דאמרינן דאין מקיימין השטר משני מלוין דשמא הם עצמם מזויף אך מ"מ נראה דאין כל מלוה מעידרק דאף שהם שלשה שטרות מ"מ אני יודע שאינו של לוה משום דשטר שלי לא נפרט וא"כ כל העדות מכח שטרו והוא נוגע אבל באם מעיד גם על שטר השני דיודע שנתנו כולם ביד אחד ועדיין לא הי' שהות להפרע ולא זזה ידם זה מזה ודאי דיכול להעיד וראיות התומים נכונה אך בש"ס וש"ע איירי באופן הנ"ל דאינו אומר רק על שטר שלו:

יג) ואם הם מכתיבת יד סופר אחד. עיין תומים כ' דחזקה דלא שהה הסופר גבי' שטר שעבר עליו היום ונפסל וא"כ כל החשש שנאבד ביומו וכ' שמצא כן בריטב"א ולכן יצא לו מזה דאם אלו השטרות אין זמנם שוה אין לחוש שמא מיד הסופר נפל ע"כ ואנכי הרואה בדברי הריטב"א שהביא הש"מ סוף פ"ק דב"מ ד"ה ודילמא לקיימינהו שכ' וז"ל והא דלא משני דלא משהי שטרא בי ספרא דדוקא כשמוליכו לקיים לא משהי' אבל בתחילה כשאומר לכותבו מעשים בכל יום דמשהה לי' ביד הסופר ימים רבים ע"כ וגם לא הבנתי דמה עולה הוא וגם בשטר פרוע כתבו התוס' דאי משהי לי' על פשיטי דספרא לאו עולה הוא כ"ש הסופר שאין רוצה לקרעו כ"ז שלא שילם לו שכר הסופר ובודאי מסתימת הפוסקים משמע דאף באין זמנם שוה יש לחוש שמא מיד הסופר נפל: ויש לעיין בשטרות שכתוב בהן דכל המוציאו יגבה אולי דלא חיישינן שמא מיד הסופר נפל דודאי לא משהי' כדאמרינן ביבמות (ד' קט"ז) כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' ועיין נתה"מ סי' ס"ב ס"ק ז' דלמד מזה דה"ה שטר שנכתב על שמה לא מפקיד גבי' אך לעיל סי' ס"ב השגתי עליו:

יד) המוצא שטר שחרור וכו' יחזירנו לעבד. הסמ"ע ס"ק ל"ח כ' כיון דהשטר מסייע להודאתו לא חיישינן לקנוניא והנחה"מ פירש דבריו דהוקשה לו להסמ"ע נהי דצריך להביא ראי' אימת מטי שחרור לידו זה היכי דבא להוציא מלקוחות אבל היכי דהוא מוחזק ודאי א"צ להביא ראי' א"כ ניחוש לקנוניא ולפי ענ"ד לא אבין דנראה דזה בלא"ה לק"מ דכמו דכ' הנתה"מ במה שהוא מוחזק א"צ להביא ראי' ה"נ נראה דאף אם לא יחזירו השטר להעבד לא יוכל הלוקח לגבות ממנו וכמדומה שכן כ' הריטב"א ואינו לפני שוב ראיתי שבהגהות א"ב הרגיש בזה וכ' דכן מבואר בדו"פ אך כתב דהח"מ והב"ש באה"ע סי' ק"י כתבו דשובר דאיתרע בנפילה נשאר שטר הכתובה בחזקתו ע"כ ולפענ"ד אין ראי' משובר דאין ספק שובר מוציא מידי שטר דלענין זה שטר העומד לגבות כגבוי עיין נתה"מ דיני תפיסה אבל כאן העבד טוען דהנכסים שלו לא נשתעבדו כלל וספק הוא ובפרט לפי מ"ש לעיל ס"ק ה' דשטר הספק הוי כטוענין שניהם ספק לכן גובין בו עיי"ש ואין ראי' לכאן:

טו) אם יבוא העבד לטרוף וכו' צריך שיביא ראי' שהגיע לידו מזמן הכתוב. הכל תמהו בזה על הרא"ש שכ' כן הטור והרי הם סוברים דעדיו בתחומיו זכין לו במטי לידי' בסיף וא"כ קנה למפרע ומה שנראה לי בזה בתחילה עלה ברעיוני לשיטת. רש"י הסובר דאף בלא נפל רק בכל גט ושיחרור צריך להביא ראי' אימת מטי גיטא לידם הובא בש"ך ס"ק ל"ד נראה דלא שייך בגט ושיחרור עדיו בחתומיו זכין לו דהא כ' התוס' דהא דעדיו בחתומיו זכין הוא מתקנת חכמים שיוכלו העדים ליתן השטר ללוה ולא יחושו שמא ילוה לאתר זמן ויהי' מוקדם ולהכי כתבו דלענין איסור שיהי' מותר בבת חורין גבי שחרור לא אמרינן כלל עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ למה הצריכו לתקן גבי שחרור שיזכו לו עדיו כיון דלענין איסור לא מהני ולענין לקוחות בלא"ה צריך להביא ראי' אימת מטי גיטא לידי' וע"כ הא דבתחילה אמרו שם בגמר' (ד' י"ט) דלאביי עדיו בתחומיו זכין היינו קודם דמסיק התם דאמרינן לי' אייתי ראי' אימת מטא שחרור לידך אבל לבתר דמסיק דצריך להביא ראי' לא אמרינן כלל בשחרור עדיו בתחומיו זכין לו ופשוט ואך עדיין שיטת הרא"ש לא נתיישב דהוא לא ס"ל כרש"י ורק אם איתרע בנפילה צריך להביא ראי' אימת מטא גיטא לידי' ולפ"ז הי' נראה דלדידי' נשאר מה דאמרינן דגם בשחרור עדיו בחתומיו זכין לו אך נתיישבתי דע"כ גם להרא"ש אין בשיחרור שום חשש ואין עדיו זכין לו. והנה כבר הבאתי בסי' מ' מחלוקת הרא"ש והר"ן לפי מה דקיי"ל עדי מסירה כרתי א"כ איך מהני עדי חתימה והר"ן כ' דא"צ ע"מ דאנן ע"מ אנן כיון שרואין השטר שהי' ביד הלוה ע"י עדי חתימה ועכשיו הוא ביד המלוה אכן הרא"ש סובר דכיון דהי' ע"ח מסתמא הי' ג"כ ע"מ וא"כ להרא"ש ע"ת לא מהני מידי אכן לפ"ז קשה דהרא"ש סותר עצמו דהא בפ"ב דגיטין כ' דדוקא גבי גט דצריך למסור בפני ע"מ אז אמרינן גט מאוחר קלא אית לי' אבל שטר הלואה דמאן דיזיף בצינעה יזיף לא אמרינן קלא אית לי' ע"כ וא"כ יסתור הרא"ש דברי עצמו וצ"ל דלא כ' הרא"ש דמסתמא הי' ע"מ רק לעיקר הדין אבל לפי התקנה ודאי דאף מוסר בינו לבין עצמו מהני ולאביי אף קודם שמסרו זוכה ויותר נראה דלהרא"ש לא נצטרך לדחוק כמ"ש התוס' דתקנו דיזכו עדיו משום מוקדם רק בלא"ה כיון דדרך דמאן דיזיף בצנעה יזיף ומן הדין לא מהני רק בעדי מסירה לכן תקנו דיזכו העדים בחתימתן וע"כ לאביי צריך לומר כן דאף עדי חתימה מהני דאל"כ איך עדיו בחתומיו זכין לו ופשוט. והנה שם בפ"ב דגיטין דהרא"ש חולק על רש"י והקשה דא"כ איך כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו ומתרץ כנ"ל כיון דמוסר לפני ע"מ קלא אית לי' ומעתה נחזי אנן בשחרור דכבר כתבתי בשם התוס' דלענין איסור לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ ה"ה בלא עדי מסירה לא מהני לפי מה דקיי"ל דע"מ כרתי ולפ"ז בשחרור ע"כ צריך לומר אחת משתי אלה או דאין כותבין לאדון בלא עבד וימסרנו תיכף לפני העדים או דליכא למיחוש שמא ימסור לו בצינעה דמכשילו אי דהעבד עצמו לא יתרצה כיון דאינו ב"ח רק בע"מ ולפ"ז ממ"נ אי אין כותבין רק בפני העבד ע"כ דמוסרו מיד ורק באמת דכותבין להאדון ומוסר לפני ע"מ א"כ קלא אית לי' כמ"ש הרא"ש בגט וידעו הלקוחות לומר אייתי ראי' ולפ"ז א"כ בשחרור ודאי לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו דלמה יתקנו כמ"ש לשיטת רש"י וע"כ הא דאמרינן שם בש"ס הוא רק לס"ד אבל למסקנא דיאמרו הלקוחות אייתי ראי' לא אמרינן עדיו בתחומיו זכין והכל ניחא בס"ד. שוב מצאתי חה"ל בתומים דרך קצת בדרך הזה וגם ראיתי שם שכ' דאם אסור בשפתה אין עדיו בתחומיו זכין לו כיון דמעת שנכתב יהי' אסור בשפחה ובת חורין אבל רם מותר בבת תורין זכות הוא ועדיו בחתומיו זכין לו ולפענ"ד אין הכרת דאף אם נאמר בב"ח הוא רק בדיעבד אם נשא איגלאי מילתא למפרע אח"כ בבא לידו אבל מ"מ כ"ז דלא בא לידו ודאי אסור שמא לא יבוא אח"כ לידו וגם להיפוך י"ל דאם ישא שפחה אף אם הדין דעדיו בחתומיו יכול לומר דלא ניחא לי' והברירה אח"כ בידו וא"כ זכות הוא:

טז) שנים אדוקין בשטר וכו' וישלם הלוה מחצה שוויו של חוב שבשטר. הנחה"מ ס"ק כ"ד הקשה יאמר המלוה למה אתם שמין המחצה שלי כיון שאנחנו מחזיקין בשוה יכתוב שובר על חצי שט"ח ואני אגבה חצי ותי' שאם השטר נישום בפחות בשביל שהלוה עני ואין לו לשלם רק חצי ואם יכתוב שובר על מחצה א"כ אין הלוה נוטל כלום ולכן העלה דמה שנישום בשביל שעדיין לא הגיע זמנו אינו שוה כ"כ זה באמת יכול לומר אני אמתין ואגבה כל החצי שלי עיי"ש ולפי דבריו מגיע למלוה חצי שטר רק לפי שעתה אינו שוה לכן אינו נוטל רק מחצה שוויו וא"כ לפי שיטתו אין תירוץ שלו מוכרת דמ"מ יאמר המלוה הרי הוא מוחזק בחצי השטר והוי כיש לו לפרוע הכל וכי עני אין מחויב לשלם כל השטר והרי נוטל חצי השטר ובזה ישלם מה שאין לו ואך מה שנלפע"ד דהנה לכאורה הא דחולקין והוא מטעם דמוחזק בחצי אין מובן דהרי אין מוחזקין במעות והש"ך כ' לעיל סי' מ"ז דלא הוי חזקה כללאכן אני כתבתי דמכאן ראי' דנקרא מוחזק אבל מ"מ צריך להבין יאחר הלוה יקרעו השטר ויתנו לו חצי ואי דלא ישוה כלום מה לי במה שיפסידוהו וחשו להפסד השטר לדידי טוב שיחלוקו השטר ויקח מה שמוחזק בו וע"כ צריך לותר כמו שכתבתי שם דהרי השטר יש לו שיווי למכור וא"כ דמי לתופסין בחפץ עיי"ש ולפ"ז באמת הדין דחולקין רק בשוויו ומה שרוצה המלוה להמתין שיגבה חצי בשלימות בזה אין הוא מוחזק כלל ואינו מהדין שיטול וזה הוא שאמרו ע"ז בש"ס ויחלוקו דאמרן לדמי לפי פירוש התוס' שם ואך באמת נראה דאם כבר המתין המלוה והיינו שלא שילם מיד עד שבא זמן השטר לגבות אה"נ דנוטל הכל ואין זה מיקרי דנוטל יותר מחצי דהרי תה שנוטל עכשיו הוא חצי השיווי דמקודם ודו"ק: יז) ואם אין יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו. הנחה"מ ס"ק כ"ג הקשה דאפי' אינו מקוים למה ישבע הלוה יאמר המלוה הניחו השטר בידכם עד שאקיימנו ולפי מ"ש בס"ק הקודם לק"מ דהרי אינו מוחזק בהממון וא"צ ליתן לו רק חצי שיווי שבשטר ואם אינו מקוים אינו שוה כלום ומ"מ נראה דאם מ"מ יש לו איזו שיווי לאחרים דאולי יוכל אח"כ לקיימו אה"נ דמגיע לו זה החצי אז אומרין ללוה המתן עד שיקיים ועכשיו לא מהן כלום או תן לו זה החצי ממה ששוה עכשיו ואין מהש"ס ראי' להיפך דמה שאמרו ואי לא מקוים לא יחלוקו היינו שאין הלוה צריך ליתן כלום כמבואר שם בש"ס אבל ודאי דאין לזוז ממה שכתבתי אכן לפ"ז נראה דהא דאמרינן דישבע היסח היינו באם המלוה רוצה להשביעו ולהחזיר השטר אבל ברוצה להמתין ודאי אינו בדין שנשביעו וזה יחזיק השטר ודו"ק:

יח) ואם נמצא ביד המלוה שובר וכו' אפי' אם הוא כת"י הלוה. הש"ך ס"ק נ"ב הביא ירושלמי דאיתא וז"ל אר"י סימפין היוצא מת"י מלוה פסול מח"י אחר כשר ור"י בשם שמואל לעולם אין סימפין כשר עד שיצא מתחת יד מלוה בכתב ידי לוה ופי' בו הש"ך דבכת"י הלוה עדיף ודחק בפי' הירושלמי וכבר כ' התומים דקשה להוליד דינים חדשים ואין שום רמז בש"ס שלנו ועיי"ש מ"ש בזה ואני לא אדע למה לבשו כאן פחד להגיה יותר מבכל המקומות שבירושלמי כי ידוע שהירושלמי מוחזק בטעותים וכאן הגהה קלה ולהפוך הדברים ובלא"ה אין הבנה למ"ש בירושלמי לעולם אין שובר כשר ואם נגיה הוא פשוט דאמר לעולם אין שובר כשר עד שיצא מתחת יד הלוה ומ"ש בכת"י המלוה סירכא דלישנא דר"י נקט ואי משום דקדוק סימפון שכ' הש"ך דלשון סימפון משמע ביוצא מת"י מלוה כמ"ש התוס' (יש בזה ליישב מה שדקדק במראה הפנים על הש"ך למה האריך לבאר החילוק בין שובר לסימפון דאין נ"ח למה שפירש בו) אין כדאי לבנות בנין מזה ואיך ידענו שהירושלמי ג"כ מדקדק בזה. ומה דפליגו ביוצא מת"י אחר פי' הש"ך דהוא כלישנא קמא דסנהדרין דאין שליש נאמן והוא דוחק והי' אפשר לומר דיפלגו בפלוגתת האחרונים בשובר הנמצא ביד אחר ואין יודע מה טיבו דהדין דיהא מונח דהח"מ וב"ש סברו דגובין בשטר וכן משמע מדברי התוס' והרא"ש והטו"ז כאן כ' דמספק אין להוציא ויען כי לא חדשתי בזה הירושלמי אקצר:

יט) או המלוה עצמו. הש"ך ס"ק נ"ג צידד בשובר הכתוב בלשון הודאת עצמו אולי אף ביד המלוה כשר דשובר כזה למה הכינו הא יודע בעצמו לכתוב ולא הבנתי ספיקו הא בש"ס דפריך מהא דנשבעין היתומים שלא מצינו בין שטרותיו שובר משמע דשובר ח"י מלוה כשר לשני דנשבעין שמא מצאו שובר בכת"י המלוה בלשון הודאה וע"כ דאין חילוק. שוב מצאתי כן בתומים ותימה לי על הנתה"מ שהעתיק ספיקו דהש"ך ואישתמיט לי' דברי התומים:

כ) שטר זה חציו לפלוני אין לאותו פלוני חלק בו. עיין סמ"ע ס"ק ע"ד דהוא משום דאמרינן שלא להשביע עשה כן ועיין אחרונים לקמן סי' פ"א למה מהני אמתלא בתעשה וכתבו דלא הי' יכול לעשות בענין אחר שרצה מי שיראה השטר יסבור שהוא של פלוני, והנה קצת צ"ע לקמן סי' קמ"ז בחתם עליו בעד דאין יכול לומר השני נות לי משום דמעשה לא עבד והרי לא הי' יכול לעשות בענין אתר וקצת י"ל לפי מ"ש שם הרמ"א דדוקא שטר בשני עדים אבל חתם הוא לבדו דלא אהני מעשיו לא נקרא מעשה א"כ משמע דשם עיקר המעשה דעל ידו נתקיים הענין א"כ אין זה דמיון לכאן ומצאתי תשו' תבי"ט שציין שם הש"ך דאם הי' סירסור ג"כ נקרא מעשה בדין דשם א"כ משמע כדברינו עיין מ"ש שם:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה