אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן ס

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן ס

סימן נט

א) הבא לגבות חובו וכו' ה"ז טורף מקרקעות. בס' שע"מ הביא דברי הצ"צ שכ' דשנים שהחליפו בתיהם זה עם זה ובא אח"כ ב"ח של אחד לגבות וחובו נגד שניהם טורף שניהם וכ' שם הצ"צ דמה שהחליפו הוי שלא באחריות ובנו שם בהגהה כ' דאף אם החליפין הוא באחריות מ"מ הרי החוב קודם ועיין שם בשע"מ דהשיג עליו וכל דבריו ברורים ולפי מ"ש לעיל ר"ם ל"ז ג"כ נראה כמ"ש השע"מ ואף אבוא אחריו להוסיף דלפי מ"ש הב"ח בסי' צ"ו דבורח כל הסחורה הנמצא שייך למי שנתן לו וה"נ ודאי דזה לא נתן לו ביתו ע"ד שיפסיד ובודאי הסברא דנתבטל החילוף מכל וכל דאומדנא הוא דאדעתא דהכי לא החליף ואף דבדבר התלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא נראה דאומדנא זו הוא אומדנא המבואר בש"ם דאמרינן לא שדי אינש זוזי בכדי ואמרינן ע"י זה אחריות ט"ס הוא ובאמת אי לא שדי זוזי בכדי הי' ראוי דיתבטל המקח מעיקרא רק כיון דהלוקח יהיב זוזי ואין המעות בעין א"כ מה לו בביטול המקח אבל בהחליף ביתו ודאי דנאמר דנתבטל המקח מכל וכל כנלפענ"ד:

ב) דלא שייך בשטרות תקה"ש. קצת צ"ע דלמה לי האי טעמא דנימא דהלוה שמכר שט"ח יכול המלוה לגבות ממנו בלא"ה הרי הלוה של לוה שלו משועבד לו מדר"נ ומה לו להמלוה מה שמכר הלוה שטרו. שוב ראיתי בתומים ומהנראה מדבריו דאיירי שלוקח השט"ח כבר גבה מטלטלין ואם הי' שייך תקה"ש לא הי' המלוה חוזר וגובה אבל כיון דלא שייך תקה"ש המלוה גובה מהלוקח:

ג) המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזון את חבירו ה' שנים לא נשתעבד להרמב"ם. עיין ש"ך מה שתמהו עליו וכל המפורשים כולם פה אחד דבמכר ושכירות מודה הרמב"ם דנתחייב ורק במחנה סובר דלא נתחייב רק גבי פסיקתא דר"ג דגמר ומשעבד ולפ"ז יתורצו כל הקושיות רק זה קשה עוד בריש הנושא דפליגו ר"י וריש לקיש במחייב אני לך מנה דר"י אמר חייב ר"ל. אמר פטור ופריך לר"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסק לזון בתה חמש שנים מאי לאו כה"ג ומשני לא בשטרי פסיקתא וכר"ג ותמהו דמאי פריך לר"ל הא אף לר"י לא משכחת שיחייב עצמו רק ע"י פסיקתא דר"ג וע"כ דידע מזה ומאי פריך לר"ל וע"כ דלר"י יכול לחייב עצמו אף בלא פסיקתא דר"ג ונראה דהנה הרשב"א הקשה דמאי פריך הרי בריש הסוגיא דפריך אי דאמר אתם עדי מ"ט דר"ל משמע דאיירי במודה שחייב מכבר אי הוי הודאה או לא וא"כ מאי פריך מהנושא דהוא חיוב חדש ונראה דהנה במאי דקאמר הש"ס באומר חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר אלימא מילחא דשטרא כמאן דא"ל א"ע דמי וכו' והקשו דמה שייכות זה לכמאן דאמר א"ע ועיין קצה"ח לעיל סי' מ' ונראה פשוט לפרש הש"ס דבאמת לר"ל אין אדם יכול להתחייב חיוב חדש לכן פריך לעיל אי דאמר א"ע היינו במודה שחייב מכבר מ"ט דר"ל וקאמר דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ומחייב עצמו ר"י סבר דאלימא מילתא דשטרח כהודה מכבר ור"ל סבר דאינו יכול להחחייב ושאני הודאה שחייב כבר ופירוש זה לכאורה מוכרח לפי מה שפי' הקצה"ח לעיל סי' מ' בדברי הרמב"ם עיי"ש ולפ"ז נאמר דודאי אף לדברי הרמב"ם דאינו יכול לחייב עצמו אף בקנין מ"מ אם משכחת אופן דחייב שוב יוכל לחייב ע"י הודאה שהרי מודה דחייב מכבר ולפ"ז ממילא ל"ק למה לא פריך לר"י דהרי לר"י דאלים מילחא דשטרא כהודה לא קשה מהנושא דאף דס"ד דאיירי אחר הנשואין מ"מ כיין דאלימא מילתא דשטרא כהודה א"כ הוי כמודה דנתחייב והרי משכחת חיוב שנתחייב כבר בפסיקתא אבל לר"ל דאינו יכול לחייב עצמו א"כ איך נתחייב ומשני בפסיקתא ואז שפיר נתחייב וא"כ לכאורה אדרבה יהי' מכאן ראי' להרמב"ם דכבר הקשה ההרש"א דלוקי שחייב עצמו בשטר ממש ולהרמב"ם ניחא דהא אף בשטר אין יכול לחייב עצמו במה שאין קצוב: עוד הביא הש"ך דברי הרמב"ם פ' כ"ג מה' אישות בדין דפוסק לזון בת אשתו כ' ואם קנו מידו או שחייב עצמו בשער גובה מנכסים משועבדים ותמה הש"ך הא בגיטין (ד' נ"א) דפליגו ר"י ור"ל עם ר"ח בשבח קרקעות דאינו גובה רק מב"ח דר"י ור"ל סברו מטעם דאינן כתובין ור"ח אמר מטעם דאין קצובין וכיון דהרמב"ם פסק כר"ח דהוא מטעם אין קצובין לא מהני אף כתובין וא"כ למה פסק הרמב"ם בבת אשתו דבחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים י"ל בת אשתו דעדיפא דלא הוי אסמכתא יכול לחייב עצמו בשטר לענין ממשעבדי ובגיטין דפריך מבת אשתו הוא לר"י ור"ל כפרש"י דמטעם אין כתובין אין לחלק אבל בשבח קרקעות הטעם דאין קצובין דאין יכולין לקוחות לזהר בזה שאני בת אשתו דיכולין לזהר במזונות ה' שנים ולענין זה לא מיקרי אין קצובין ומה שרוצה הש"ך למחוק מה שכתב הרמב"ם או שחייב עצמו בשטר כבר כ' התומים דע"כ מוכרח הוא בהרמב"ם וא"כ אין חילוק בין שטר לקנו מידו כמ"ש הש"ך לפרש"י וא"צ לומר דקנין עדיף משטר כמ"ש הש"ך שהוא דוחק ומ"ש הש"ך דכן כ' ה"ה אליבא דהרמב"ם אבל אם לא קנו מידו אף אם כתב אינו גובה ממשעבדי נראה דהנה כבר הקשה הרשב"א וכל המפורשים על הא דבפ' הנושא בסוגיא אי ניתן לכתוב פריך מבת אשתו דגובה ממשועבדים והיינו דודאי סתם משנה איירי בכתב לה ובהנזקין פריך לעולא דמסתמא לא כתב לה אלמא דא"צ כתובים ונראה בפשוט לפי דברי הטור באה"ע סי' נ"א דהא דבעי הש"ס אי ניתן לכתוב היינו בכותב דברים כהווייתן אי אמרינן דהוי כתיבה ממש ודעתם בזה להתחייב או דאינו שטר עד שיצוו לכתוב שטר ממש ולפ"ז נתיישבו שחי הסוגיות דודאי מסתמא הדרך גבי פסיקתא דר"ג לכתוב הדברים כדמשמע סוגיא דהנושא ולכן פריך שם מבת אשתו ומשני שקנו והוי כשטר גמור וכן בפ' הנזקין פשוט לי' ג"כ דלא ניתן לכתוב ולא הוי כשטר גמור ופריך לעולא אלמא דלא בעי כתובין ומשני ג"כ שקנו מידו והכל עולה לדבר אחד ולפ"ז גם כונת ה"ה שכ' דוקא קנו אבל כתב לה לא מהני היינו בכתב רק דברים כהווייתן ושטר דנקט הרמב"ם איירי בשטר ממש ואף דמלשון הרמב"ם דכ' אבל אם לא קנו דברים הללו לא ניתן לכתוב משמע דאינו מפרש כהטור רק אי פסיקתא הוי כקנין מ"מ ה"ה כ' הדין לפי פירוש הטור כיון דלדינא לא פליג הרמב"ם בזה:

והנה הקשו לפי פרש"י ולהרמב"ם אי נאמר דמפרש כרש"י דהא דפריך מבת אשתו דגובה ממשעבדי קאי הקושיא לר"י ור"ל משום דאין כתובין ומשני שם שקנו מידו ופריך א"ה בנות נמי אם היו בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרה לגבות ממשעבדי ומשני דבנות דאכלו בתנאי ב"ד חיישינן לצררי ואף קנין לא מהני לענין משעבדי וא"כ קשה לעיל שם דפריך לר"י ור"ל והא בנותיו דאכלו מתנאי ב"ד והוי ככתובין למה אינן ניזונין רק מב"ח ומשני הכי איתקן ע"כ ולמה לא משני ג"כ כמו דמפני לבסוף דחיישינן לצררי ובשלומא אי הקושיא והתי' דצררי אזיל לר"ח ניחא והתוס' תירצו שם בדוחק דמשני מעיקרא הכי איתקן דאף בהודה האב לא מהני למשעבדי והוא דוחק גדול דהא הקושיא לא הי' בהודה האב רק פריך דלעולם תגבה ממשעבדי ונראה דהנה המפורשים הקשו על מה דאמר דחיישינן לצררי מאי נ"מ בין משעבדי לב"ח ואף מב"ח לא תגבה ונראה דהנה בחידושי לאה"ע סי' קי"ב כתבתי במ"ש שם הח"מ בהך דינא דבנותיו אף אם קנו מידו אינן גובין ממשעבדי מחשש צררי וכ' הח"מ דלפי דברי התוס' דכתבו בהודה האב לא חיישינן לצררי א"כ ה"נ לדידן בקנו מידו מהני הודאת האב וקיהה שם למה לא ניחוש לקנוניא שהודה כדי לגבות מלקוחות ואני כתבתי בל"ז דהוא דבר חדש ואך כתבתי דדברי התוס' נכונים דהרי חיוב המזונות אינו מתחיל רק אחר מיתה וא"כ בהודה האב אף אם נאמר דבאמת התפיס להם צררי מ"מ בהודה הרי מחל להם מה שנתן ואין כאן שום חשש וזה ברור ועוד כתבתי שם במ"ש שם הרמ"ה דאם כתב לבנותיו שטר בפ"ט גובין ממשעבדי ולא חיישינן לצררי דא"כ למה לא לקח את השטר או הי' לו לכתוב שובר והב"ש שם הקשה דא"כ לעולם למה חיישינן לצררי דהי' לו לכתוב שובר והנה באמת הפוסקים מטעם זה חולקין על הרמ"ה (ובחי' שם ישבתי דבריו) ואף דבכל שטר כיון דאין כאן שובר אין לפסול השטר אבל בנותיו חיישינן אף כתב להם שטר בפ"ע ולפ"ז לא קשה למה גם לגבי ב"ח לא חיישינן לצררי דהי' לו ליטול שובר אבל לגבי לקוחות אין ראי' משובר דהרי מ"מ אין כאן רק הודאת האב וחיישינן לקנוניא ואך קשה דהא כבר כתבתי דבמזונות אין כאן חשש קנוניא דהרי אין החיוב רק אחר מיתתו והצררי הם רק כמו משכון ואם מחל להם נפקעו הצררי ולמה לא יגבו אך ז"א דבשלומא היכי דהחיוב מתנאי ב"ד אז לא חל החיוב רק אחר מותו אבל בנתן שטר על עצמו מיד שהתפיס צררי פקע השטר ושפיר חלקו על הרמ"ה דאף בשטר בפ"ע חיישינן לצררי ומה שאין בידו שובר חיישינן לקנוניא ולפ"ז נסתר דברי הח"מ דהתוס' לא כתבו דמהני הודאת האב שלא ניחוש לקנוניא רק במה דרצה הש"ס לומר דבתנאי ב"ד ג"כ תגבה ממשעבדי שפיר כתבו דלא חיישינן לצררי בהודה דהחיוב אינו רק אחר מיתה ויכול למחול אבל עכשיו דאין גובין ממשעבדי ואף בקנו חיישינן לצררי בזה לא מהני הודה האב דהרי מיד שהתפיס צררי נמחל מה שחייב עצמו ואי משום דהודה בזה חיישינן לקנוניא ולפ"ז מיושב קושיית המפורשים הנ"ל דלעיל לא הי' יכול לתרץ בבנותיו דצררי אתפסי' דהרי כיון דאין כאן שובר לא חיישינן ואי משום דמה דאין שובר לא הוי רק כהודה הרי בזה לא חיישינן לקנוניא כיון דכל המזונות מתנאי ב"ד והוצרך לתרץ הכי איתקן אבל עכשיו דפריך דמשכחת בקנו מידו שפיר מתרץ דבזה חיישינן לקנוניא ודו"ק כי נכון הוא:

עוד הביא הש"ך דהב"י הביא ראי' להרמב"ם מדאמר מי לא משכמת לה דגם בתו הי' בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרה ולא קאמר בקיצור כגון שקיבל קנין אחר שנולדה הבת אלא ודאי דלא מצי לחייב עצמו רק בעת נשואין מפסיקתא דר"ג אבל לא אח"כ משום דהוי דבר שאין לו קצבה והש"ך דחה דכיון דרצה לומר דמהני הקנין לבת אשתו ולא לבתו לכן קאמר דנירשה והי' הקנין בבת אחת ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דהא צריך להבין במאי דפריך הש"ס א"ה בתו נמי ומשכחת שהיתה בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרה דמאי נ"מ בין בת אשתו או בתו וכי התנה התנא דבת אשתו לא תהי' בתו והרי כונתו לאשמעינן דע"י פסיקתא גובה ממשעבדי ובנות האוכלין מתנאי ב"ד אין גובין ממשעבדי וגם אם בתו תהי' ע"י פסיקתא ג"כ תגבה ומאי פריך ורק פשוט דכונת הש"ס פשוט דלאחר דמשני בקנו מידו וע"י הפסיקתא לבד אינה טורפת פריך אם בא להשמיענו דע"י קנין טורף ה"נ משכחת בתנאי ב"ד שהי' קנין טורפת וא"צ לאשמעינן גבי פסיקתא דר"ג דע"י קנין טורף וזה פשוט להיודע סוגיות דש"ס וא"כ מה שדחה הש"ך דהי' הקנין בבת אחת אינו מובן דהרי לא הקשה כלל רק דלא ישמיענו בבת אשתו רק בבתו ודברי הב"י יותר תמוהים דכ' דלהרמב"ם ניחא דלא נקט בנולדה דאין יכול להתחייב רק בעת הפסיקתא והש"ס לא פריך כלל מטעם פסיקתא רק מטעם תנאי ב"ד והי' שפיר יכול לומר משכחת לה בנולדה והי' קנין נוסף להתנאי ב"ד וע"כ צריך לומר דנקיט ואהדרה דסתמא דמילחא מקנין בשעת נשואין וא"כ אין ראי' להרמב"ם ומ"מ זה לא קשה דאיך יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב לדעתו זה לק"מ דשם דכבר מחויב מתנאי ב"ד מהני הקנין לטרוף כמ"ש לעיל בבתו ובפרט דהש"ס אזיל לר"י ור"ל דלא בעי רק כתובין אף דאין קצובין ודו"ק:

ד) לזונו ה' שנים. הש"ך ס"ק י' כ' דלרש"י ה' שנים מיקרי דבר שיש לו קצבה ולולי דבריו נ"ל דאין כאן מחלוקת בזה דודאי לענין דין זה של הרמב"ם דאין יכול להתחייב בחנם בדבר שאין שומתו ידוע דלא שייך קנין רק בדבר מסוים (כן נראה לפענ"ד טעמו של הרמב"ם) אף ה' שנים אינו מסוים אבל בפ' הנזקין דמחויב רק דהלקוחות אין יודעין לזהר בדבר שאין לו קצבה ובמזונות ה' שנים יכולין להזהר כיון דיש קצבה בשנים. ומ"ש הש"ך במוסגר דקשה למה לא פי' רש"י דהוי אינו קצוב והקושיא לר"ת לא הבנתי חוץ מה די"ל דהי' פשוט לרש"י דהוי קצוב ויותר י"ל כמו שכ' הש"ך עצמו לקמן דדוחק לומר דקנין עדיף מכתב וא"כ אם הקושיא לר"ת ומשני בקנו מידו ע"כ נצטרך לפרש דקנין עדיף מכתיבה לכן יותר מפרש דאזיל לר"י ור"ל:

ה) וחלקו עליו. הש"ך ס"ק י"ב הביא דברי הריטב"א דכ' דמחייב עצמו בקנין לזון חבירו מתחייב ומ"מ אין גובה ממשעבדי ובשטר גובה והקשה הא בגמרא אמרינן בקנו מידו הרי. דאף בקנין גובה ואם מפרש דהש"ס אזיל לר"י ור"ל והוא פסק כר"ת א"כ אף בשטר אינו גובה ולפענ"ד יש ליישב לפי מה שכתבו המפורשים דהא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד הוא רק במקום דא"צ קנין לגוף התחייבות ע"כ דהי' הקנין כדי לכתוב שטר בזה אמרינן לכתיבה עומד אבל היכי דצריך קנין לגוף התחייבות בזה אמרינן דאין עומד לכתיבה והוזכרה סברא זו כאן בנתה"מ וא"כ לק"מ דבש"ס דאיירי בפסיקתא דר"ג דיכול להתחייב לכן בקנו גובה ממשעבדי אבל המחייב עצמו לזון חבירו צריך קנין לגוף התחייבות לכן בקנין אין גובה ממשעבדי ולקמן סי' קכ"ט כתבתי דמדברי התוס' ב"מ (ד' ט"ו) שהביא הש"ך כאן דהקשו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ אמאי קאמר אימלך משמע דלית להו ההוא כללא דשם הקנין צריך לגוף התחייבות אבל דברי הריטב"א אולי נוכל לפרש כן:

ו) המחייב עצמו לזון חבירו המחייב אומר לתת לו פירות והמקבל אומר מעות הדין עם המקבל. דין זה למדו מפ' הנושא גבי לא יאמר הראשון כשתבוא אצלי אזונה והנה הח"מ באה"ע סי' קי"'ד כ' דמ"מ בבת אשתו אין חייב ליתן לה דמים רק ביש לה מזונות במ"א ודייק ממה דאמרינן התם בעובדא דאוגר רחיא דאמר חדא כרסי' אית לה משמע דמ"ה חייב ליתן דמים והב"ש השיג עליו דכיון דכל דין דחייב עצמו לזון חבירו נלמד משם האיך נחייבו יותר משם ולומר כאן דאף באין לו ממ"א חייב ליתן דמים אלא ע"כ דלעולם אין חייב ליתן דמים רק ביש לו מזונות ממ"א ומהש"ע כאן ודאי משמע כהח"מ דבחבירו לעולם חייב ליתן מעות וקושיית הב"ש נראה לתרץ דקשה לכאורה אף לדבריו דאם כל כונת המתחייב הוא רק על מזונות א"כ מה לו בזה דאין לה רק חדא כרסי' וצ"ל דכן הי' דעתו בעת הפסיקא דאם יהי' לו ממ"א יתן דמים אך זה ניחא אם בכל מתחייב חייב ליתן דמים ורק בבת דלא עדיפא מאמה י"ל דכן כונתו דאם יהי' לה מזונות במקום אחר יתן דמים אבל אם בכל מתחייב דעתו רק על מזונותע"כ דאין לשין ליזון רק על מזונות למה נימא דדעתו הי' שבאם יהי' לה ממ"א יתן דמים. והנתה"מ השיג על הח"מ והב"ש ומסיק דאף בבת לעולם יתן דמים אף באין לה מזונות ממ"א וכ' דהב"ש אגב חורפי' לא עיין בסוגיא. והנה כל מעיין יראה דהנחה"מ אגב חורפי' ורוחב דעתו דן פלפול שלו לפשט פשוט אבל אנו בעניותינו צריכין לשמור עצמינו מהרחיב צעדינו ועיקר דיוק של הנתה"מ דקשה לי' דהתוס' שם הקשו דמאי מדמי הך דרמיא למזונות דהרי במזונות אין הבעל מפסיד כלום אבל ברחיים אם אין לו לטחון יפסיד השוכר ותירצו דאי לאו דאומר לו טחון וזבין ואיכא גם פסידא למשכיר הי' נתבטל השכירות והקשה הנתה"מ דאם דעת רבינא הי' ברחיים לבטל המקח א"כ מאי מדמי כלל למתניתין ועפ"ז העצה שם שיטתו עיי"ש ואני בעניי לא אבין קושייתו דהרי הא דכתבו התוס' דיתבטל השכירות הוא משום דהשוכר אינו רוצה לשלם אבל אם ירצה השוכר ליתן שכירות ודאי אין המשכיר יכול לבטל וא"כ שפיר מדמה למתניתין דכמו דמחויב ליתן דמים ה"נ ברחיים כופין ליתן דמים ואם יטעון דאית לי' פסידא יאמר המשכיר דיתבטל השכירות אבל באין הדין במתני' ליתן דמים ה"נ אין מחויב השוכר ליתן דמים ואך זה לכאורה קשה דמאי הקשו התוס' דהתם השוכר יפסיד אבל כאן לא מפסיד הבעל והרי לפי דעת הח"מ וב"ש אף הבעל יפסיד מה שיתן יותר מברכת הבית ונראה מכאן דהתוס' סוברים דאף כאן אינו נותן יותר מברכת הבית כדעת הר"מ בשיטה מקובצת ועיין בתויו"ט במשנה ג' שם דהי' פשוט לו דכיון דבאשתו דאין מוליך לה מזונות מ"מ לפי ברכת הבית צריך ליתן ע"כ בבת אשתו צריך ליתן מזונות משלם ועיין שם בש"מ משמע כהב"ש וכבר כתבתי דלשון הש"ע לא משמע כן וצ"ע לדינא:

ז) דמקבל עליו לזון חבירו כל ימי חייו משמע. עיין נתה"מ דהרשב"א יליף זה מנדרים דאמרינן באומר יאסרו כל פירות עולם עלי דלעולם משמע ותמה בנתה"מ על הרא"ש דאמר דנפטר בשנה אחת או בפעם אחת עיין סמ"ע דמה יענה לראיות הרשב"א ולי נראה פשוט דאין לדמות כלל לשון חיוב ללשון שלילה דודאי הנשבע לאכול אין לומר דכונתו לעולם ויאכל בלי הפסק ולכן יוצא בפעם אחת אבל הנשבע שלא יאכל ע"כ כונתו לעולם דבלא"ה וכי בלא שבועה ס"ד דיאכל לעולם וע"כ כונתו שלא יאכל לעולם וזה דבר פשוט. שוב ראיתי בתומים סי' ע"ג כ' כעין זה וז"ל דאם נשבע לשתות וכי כנהרא ישתה וייזיל ושוב ראיתי בב"י אה"ע סי' קי"ד דהביא דברי הרשב"א ומשמע דגם הוא לא הביא ראי' מנדרים אלא לדוגמא נקטי' ע"ש אלא עיקר טעמו משום דרצה בהרוחת הניזון משמע כל ימי חייו ובודאי מודה דבאומר להאכיל לחבירו יוצא בפעם אחת רק דסתם מזונות לא משמע פעם אחת וכיון שיצא מאחת משמע לעולם ואפשר דזה דוגמא לנדרים דכיון דאין להגביל זמן משמע לעולם וה"נ כן והרא"ש אולי סובר דאף פעם אחת נקרא מזונות אך ברשב"א משמע גבי ע"מ שתניקי את בני דאי לאו משום לצעורי הוי אמרינן לעולם משמע עיין אה"ע סי' קמ"ג ולכן נראה כמ"ש דכל הרוחה לעולם משמע אך בדברי הרא"ש עיין ח"מ שם וב"ש הסכימו למ"ש הסמ"ע דיוצא בפעם אחת אך מ"מ יש קצת סברא במ"ש כאן הסמ"ע דכ' כיון דהזכיר או יתן ק' זהובים לשנה לכן גם מזונות אמרינן כונתו לשנה ולפמ"ש יש מקום לזה די"ל דלשון מזונות משמע יותר מפעם אתת וכיון דאין לזה זמן מוגבל יותר י"ל דלעולם משמע לולי דהזכיר שנה ודו"ק בזה כי קצרתי: ח) מי שכתב לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרים וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב רק לתשלום מזונות עד ק' דינרים דודאי לא כון רק אם לא יזונו כלל. הנה הלשון משמע דאם נתן לו מזונות שוה ממשום דינר יתן לו עוד ומשום דינר והדבר חימה דמ"ש זה מהא דאמרינן בב"מ (ד' ק"ד) גבי אם אוביר ולא אעבוד ואוביר מילתא משלם תילתא ועיין טו"ז סי' ע"א ובשע"ח סי' נ"ה וצריך לפרש כאן ג"כ באופן הזה היינו דאם נתחייב לזונו שנה וזנו חצי שנה נותן לו נ' דינר אף שכבר זנו קרוב לסך ק' דינר אך מה שסיים דודאי לא כיוון רק אם לא יזונו כלל קשה דהא בכל מקום הדין כן בקיים חצי מהתנאי חייב חצי מהקנס וצ"ע:

ט) ראובן שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו עיין טו"ז בענין מי שנתחייב לזון לבנו וכלתו ומת הבן אי מחויב ליתן לכלתו ודעת הטו"ז שחייב לזונה ולא אמרינן אומדנא והנה הב"ש באה"ע סי' נ"ג הקשה גם בבת אשתו דנימא אומדנא דלא נתחייב רק כ"ז שאשתו עמו וכתבתי שם דכיון דקיי"ל בפסק להבת אין האם יכולה למחול דכבר נגמר החיוב ואין לאמה בזה א"כ אמרינן דמחמת חיבת חיתון נתחייב וכבר נגמר החיוב לכן לא שייך אומדנא ולפ"ז כאן יש לומר דחמרינן באמת אומדנא ודברי המגיה בטו"ז ג"כ יש לעיין בו ולא רציתי להאריך כי מצאתי בתומים דסובר ג"כ דאמרינן כאן אומדנא רק סיים דטוב לפשר אך מ"ש התומים בתחילה דהוי כתוספת כתובה צ"ע דא"כ לא שייך דין זה רק בכלתו ולא בחתנו גם דא"כ למה הוצרך בבת אשתו לטעם פסיקתא דר"ג ודו"ק כי קצרתי:

י) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"מ כשהקנה לו בלשון מכר ואפי' וכו' קבל אחריות על כל נכסיו. הש"ך ס"ק כ"א כ' דהיינו דוקא סתם אחריות כמו שהדרך בכל מכירת קרקע לכתוב אנא איקום וכו' אבל באומר אני מחייב עצמי בכך וכך אם לא אעמוד לך השדה נתחייב באחריות אם אינו מעמידה בידו והתומים הקשה דהא מהני אחריות לענין בבת אף שבת דממילא במכר לו דבר שאינו שלו ונימא ג"כ דמכר אין כאן אחריות אין כאן ועיין נחה"ח שהאריך בזה ועיקר דבריו דקרקע גזולה חל המכר בינו לבין הלוקח והביא ראי' מבעה"ת וכבר כפל הדבר בכתה מקומות ולקמן סי' קפ"ב תמהתי עליו וכתבתי דאין מדברי בעה"ת ראי' כלל ולא כ' רק דאין הגזלן יכול להוציא מהלוקח משום דאינו שלו וכעת כאן ראיתי שגם בהגהות א"ב כ' דליתא כן בבעה"ח וכתבתי שם דמהש"ס מוכת שלא כדבריו וכאן אוסיף קצת דמ"ש מסי' רכ"ו שם מבואר דאם נודע כבר שגזלה שוב לא שייך ניחא לי' הרי דאין כאן מכר גם מה שחילק בין אם המוכר הגזין דר בה אז חל המכר בין אם לא דר הכל אין לו שורש גם בסוגיא דאיזהו נשך (ד' ע"ב) דקאמר הא לא ניתן לכתוב מבואר דלא כדבריו דלפי דבריו הא ניתן לכתוב כיון דחל המכר בין המוכר והלוקח ופשוט ואך לתרץ קושיית התומים דלמה בגזלן חייב באחריות ולדעת הרמ"ה והרשב"א אף בהכיר בה שאינה שלו חייב באחריות נראה לתרץ בדרך פשוט דלא דמי כלל לכאן דכתב לו קרקע שאינו ברשותו רק שאח"כ יעמיד אותה בידו וא"כ עיקר המכר והשטר הוא על הקרקע וע"ז קבל עליו אחריות בזה ודאי כיון דמכר אין כאן אחריות אין כאן אבל שם במכר קרקע גזולה וכבר מסרו לידו והעמידו עלי' שמיד הוא שלו ורק נתחייב באחריות אם לא יהי' שלו או יטריפוה מידו א"כ כל השטר הוא רק על האחריות דהרי אינו מקבל על עצמו להעמידה בידו שכבר אין להמוכר לעשות לו דבר באותה קרקע א"כ זה דמי ממש למ"ש הש"ך שחייב עצמו בזה ולכן שפיר חייב על האחריות ודו"ק בזה ותראה כי דברי נכונים באמת וצדק ועיין מ"ש בסי' שע"ד:

יא) אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו. הש"ך ס"ק כ"ו הקשה דלהרמב"ם והמחבר בסי' מ' שיכולין לחייב עצמן באתם עדי למה לי קנין והתומים והנתה"מ הקשו עליו דהא הש"ך כ' בסי' מ' דהיכי דהחיוב על תנאי לא מהני בלא קנין כמו במתנה ש"ת להיות כשואל וכ"ש בדבר שלא בא לעולם אין לך תנאי גדול מזה דאין מחויב ליתן רק כשיבוא לעולם ע"כ ואני לא הבנתי קושייתם דהרי הש"ך סי' מ' כ' הטעם דהוי אסמכתא והיינו דהש"ח אין מקבל עליו החיוב רק יאנס יתחייב וסובר בדעתו דלא יבוא לידי חיוב שלא יארע אונס כלל לכן הוי אסמכתא וכן בכל תנאי שמתנה אם יהי' כך אתחייב לך אין החיוב ברור אבל בהבטיח ליתן לו פירות דקל זה כמה יהי' שם ומבטיחו באחריות שאם לא יתן לו יתחייב כך וכך וכן כ' הנתה"מ לעיל סוף ס"ק י"ג דבכה"ג לא הוי אסמכתא וא"כ פשוט דדברי הש"ך נכונים וכן כתבתי לקמן סי' ס"א סעיף ז' דבענין שאין כאן אסמכתא קונה בלא קנין אכן יפה כ' הקצה"ח וכן כתב במקור חיים ה' פסח דכל הודאה הוא שמודה בחיוב מכבר אף דלא הי' חייב כיון דהמקבל יכול לתבוע בחזקת חיוב מכבר הוי הודאה קנין אבל כאן אין כאן הודאה מכבר שהרי אמר שאני מתחייב את עצמי לא הוי קנין אודיתא ולא מהני א"ע רק בקנין:

יב) ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראי'. הסמ"ע הקשה מסי' ר"נ דאמרינן במי שנתן נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה דעל היורשים להביא ראי' משום דכאן נמצא כאן היו והנתה"מ האריך ומתרץ דכיון דקיי"ל שור בשורי אני נותן לך מראהו מת א"כ נאמן כאן שלא היו ברשותו במיגו דנאנסו ובסי' ר"נ מיירי בנתן כל נכסיו והנה מ"ש דכאן נאמן במיגו דנאנסו הנה מהרמ"א לא תשמע כן דהא כ' דאם התובע טוען ברי צריך לשבע משמע דבטוען שמא אף היסת א"צ לשבע ואם אינו נאמן רק במיגו דנאנסו אף בשמא צריך לשבע כעין דאורייתא ועוד למה כ' דנאמן נתתי במיגו דלא היו ברשותו למה לא אמר במיגו דנאנסו כיון דאף בטוען שאינו ברשותו צריך למיגו דנאנסו ולכן נראה לכאורה דהנכון כמ"ש הסמ"ע דכאן נמצא לא עדיף מחזקת ממון ואפשר גם בסי' ר"נ הנכון עם הסמ"ע דמין טוענין ליורשים מילתא דלא שכיח דהוא נגד חזקה דכאן נמצא כאן היו ואולי לא אמרינן כלל נכסי בחזקת יתמי כה"ג כיון דנתן לו בודאי וצ"ע בזה ועיין ס"ק שאמ"ז ועיין סי' ס"ו ח"ש:

יג) ונאמן לומר נתתי במיגו שלא היו ברשותו. משמע דאם ידוע שהיו ברשותו אינו נאמן לומר נתתי ולכאורה קשה למה אינו נאמן במיגו דנאנסו כמ"ש הנתה"מ הבאתיו בס"ק הקודם כמו שור בשורי דמראהו מת וראיתי כי כן דייק גם בס' שע"מ והקשה קושיא זו דיהא נאמן במיגו דנאנסו ומתרץ דכיון דנשאר ביד הנותן הוי כמלוה וחייב באונסין והנה הנחה"מ כבר הביא ראי' משור בשורי דאם נאנס פטור ואולי שאני מעות וכן נראה דהא המפקיד מעות שאינם צרורים משתמש בהם ואף דמבואר בסי' רצ"ב דאינו חייב באונסין עד שישתמש שמא שא"ה כיון דלא סיים לו איזה מעות עדיין הוא ברשותו כאלו נשתמש וצ"ע אך לדעתי צ"ע דאפשר בשור בשורי אפשר דאינו נאמן שנאנס דדוקא מראהו מת אמרינן דידעינן שמת לו שור אחד יכול לומר שלך מת אבל כ"ז דלא ידעינן שמת אולי לא מהימן דנאנס דלא שייך לומר של הלוקח מת כ"ז שלא ידעינן דמת וצ"ע:

ובעיקר הדין בידוע שהיו ברשותו דאינו נאמן לומר נתתי כ' השע"ח דבריב"ש לא משמע כן ודברי הריב"ש הובא בקצרה בח"מ אה"ע סי' נ"א ס"ק ה' דכ' דאם מה שהפסיקו הי' בעין אף דכ' שטר לא הוי דק כמלוה ע"פ ויכול לטעון פרעתי כיון דהוא תיכף ברשות המקבל והיינו דהשטר לא נכתב לשעבד כי אם להקנות בו וכ' השטה"מ דאישתמט להח"מ דברי הרי"ף דכאן לכן הביא דברי הריב"ש בלי חולק ולי נראה דשם הי' הפסיקא ידוע מה נותן לו וראה תיכף מה שנותן לו אין בזה שעבוד אבל כאן דלא נתן לו תיכף. ושוב ראיתי ביותר בהגהת א"ב דכאן הרי איירי ששעבד לו כל נכסיו ואף אם היו בטין נראה שנשאר בידו א"כ הוי כמחייב עצמו בשטר ממש ובזה נראה דיתיישב גם מה שהקשה השע"מ הובא בס"ק הקודם דיהא נאמן במיגו דנאנסו דהא נשאר בידו למלוה בהדיא:

יד) אם הודה לוי לראובן ששליחו הי'. הש"ך ס"ק ל"ב תמה דלא מצינו בשום מקום דשטר נקנה באודיתא ותמי' לי דמצינו גם בסי' פ"א דאם כתיב על גבי השטר שחציו לפלוני יכול לטעון שלא להשביע כתבתי על גביו משמע דמקום דלא שייך שלא להשביע הוי אמרינן דזכה בו פלוני גם בסי' ס"ה מבואר כן ואולי כונת הש"ך דגם התם לא קנה השטר שיוכל לגבות מהלוה רק דאותו שלוה גובה וצריך ליתן מחצה לפלוני אך אין זה עיקר כיון דצריך ליתן לו מחצה למה לא יוכל אותו פלוני לגבות בו ולא גרע מהרשאה דרק שליח שויא וכבר הסכימו האחרונים דמהני, הודאה ואף במודה שלא הי' חייב לו קונה בקנין אודיתא ובקצה"ח כ' דמ"מ יכול זה למחול וצ"ע לפי מ"ש לעיל ס"ק י"ב דקנין אודיתא הוא משום דיכול זה לטעון דהוא שלו באמת וחייב לו א"כ איך יכול למחול:

טו) אבל אם אמר ללוה בשעת הלואה ולכשארצה תתזירנו לי על שמי, עיין מ"ש סי' נ"ג ואפשר דהכא גרע משום שהמלוה בעצמו גרם לעצמו שכתב בשם אמר:

טז) שהקהל נתנו לו שט"ח על מעות שהי' לו אצל קהל. עיין סמ"ע וש"ך בענין אי דוקא שהמנהג הי' לכתוב השטר על שם היחיד ובהגהות א"כ כ' דלא עיינו היטב בלשון הרא"ש דהי' לו שני טענות אחד שהם שלו ושנית שהקהל נתנו לו לכן על טענה ראשונה כ' כיון דהמנהג כן הוא א"כ אין ראי' דמדכתוב על שמו דהוא שלו ועל טענה שנתנו לו כ' דאין כאן כו"מ ולטענה זו א"צ למנהג לכן הש"ע שלא העתיק רק טענה ב' לא כ' דהי' המנהג כן ע"כ ולא הבנתי איך משכחת לה שני טענות אלו הסותרין זו את זו דאם היו שלו א"כ לא נתנו לו אח"כ וע"כ דמ"ש שהקהל נתנו לו מפני שהיו חייבין לו היינו שנתנו לו הכנסת החכירות מפני שהיו חייבין לו ושיעשה לו שטר על שמו וע"כ גם כונת הש"ע הוא כן שהרי כתב כיון שכתובין על שמו שלו הן שהקהל נתנו לו שטר זה וכו' וע"כ דהיינו שבתחילה קודם הכתיבה נתנו לו:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה