אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן נו

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן נו

סימן נה

א) שליש וכו' נאמן. הקצה"ח הביא דברי הגמ"ר והרשב"א והיינו דהמרדכי כ' דהא דנאמן היינו אחר שכבר נעשה המעשה אבל קודם שנעשה המעשה יכול לחזור בו ופי' הקצה"ח היינו קודם שאמר עדותו אבל אם עדיין לא אמר בזה הוא שכ' הרשב"א דצריך לזכות בשביל שניהם והיינו דכבר נעשה שזכה בשביל שניהם כן תוכן דבריו ובמת"כ לא אדע מה ענין דברי הרשב"א לדברי הגמר' וגם שניהם אינם ענין לדברי הש"ע והגהמ"ר איירי לפרש דברי הש"ס ב"מ גבי סימפון שאין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש כשר ופירש הגהמ"ר דברי הש"ס כפשוטו וקשה דאם אין עליו עדים א"כ מאי הימני' והרי לא נתן לו נאמנות רק על חרס בעלמא כקושיית המפורשים ובזה פירש דאיירי דנתן לו נאמנות וקיבל על עצמו שכל שיאמר השליש שפרע יהא נאמן וגם נתן השובר בידו עד שהלוה יפרע ולא איירי כמו בכל שליש שנתן דבר בידו רק זה הוא כמו נאמן עלי אבא ורק הא אף בנאמן עלי אבא הא יכול לחזור וכאן ע"כ חוזר ממה שנתן לו נאמנות דאי באינו חוזר ובא השליש והעיד א"כ פשיטא דזה הוא הדין עצמו של נאמן עלי אבא וא"כ אמאי אינו יכול לחזור ע"ז תי' דשאני בנאמן עלי אבא שנתן לו נאמנות על מעשה שכבר נעשה בזה קודם שמעיד ודאי יכול לחזור אבל כאן שבעת שנתן לו נאמנות עדיין לא פרע ובודאי אם הי' חוזר קודם שפרע הי' יכול לחזור והיינו אם השליש אומר ג"כ שעדיין לא פרע אבל אחר שהשליש אומר שפרע אף אם חוזר קודם אמירת השליש הרי הלוה אומר כבר נחת לו נאמנות לכן פרעתי לפניו ואם לא היית נותן לו נאמנות הייתי פורע לך בפני עדים ואיך אחר שפרעתי יהי' בידך לחזור מן הנאמנות וזה ודאי ברור ונכון ואינו ענין לדברי הרשב"א והש"ע ודברי הרשב"א ג"כ אינו ענין לכאן דהרשב"א לא איירי לענין נאמנות שנתנו לשליש רק איירי כהך דין דסי' נ"ה שהשלישו בידו שאם צד אחד לא יקיים ינתן לצד שכנגדו ובזה צריך לזכות דאם אינו זוכה א"כ אף לא קיים איך יתן לשכנגדו ואין זה דומה למה שהביא הקצה"ח ראי' דבכבר העיד אף בלא זכה דאין זה ענין לגמ"ד דאם לא זכה עבורו לעולם לא קנה אכן הש"ע איירי בענין נאמנות שנתנו להשליש שיהא נאמן על דבר שהשלישו בידו ואין זה באופן שקנס עצמו רק אם אמת כפי אמירת השליש מגיע לו ע"פ הדין ובענין זה אין צריך השליש לזכות בשבילם וכ"ז ברור:

ב) בזמן ששלישיתו בידו. עיין ש"ך האריך בסוגיא דפ' זה בורר ועיין נתה"מ לקמן סי' ס"ה הביא קושיית הרשב"א בהאי איתתא דאמרה ידענא שטרא פרוע הוא ולא הימנה ר"נ והקשה הא בשטר שאין ידוע מאי טיבו הדין דיהא מונח וא"כ למאי נ"מ דלא הימנה ותי' הנתה"מ דאיירי באופן שהיא אומרת דלפי מה שהשלישו בידה צריכה להחזיר השטר למלוה רק בל"ז שמעה דנפרע ע"כ וצ"ע דכיון דעל ענין אי נפרע לא נעשית שליש א"כ אין לה ע"ז שום נאמנות יותר מאיש אחר ועיין תומים ס"ק ג' ואף להסוברים דבשובר שהי' יכולים פעם אחת לקיים שוב נאמן השליש יותר מאלו הי' ביד הלוה מ"מ אין הנאמנות מטעם מיגו דהא עכשיו אין כאן מיגו ורק משום דהאמינוהו עליהם ולא פלפלו הפוסקים רק אם אומר שגם על דבר זה הוא שליש אבל על מה שלא נתנו לו נאמנות ודאי דאינו נאמן (ועיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז דאין סברא להאמין במיגו ע"א) וא"כ מאי נשאו ונתנו שם אם יש לו דין שליש ועוד יש לעיין בזה כיון דאין לה נאמנות אם נאמר דעי"כ עדיף משטר שא"י מה טיבו וצ"ע:

ג) נאמן כשני עדים. התומים כ' דמ"מ היכי דעד אחד מכחישו והשליש אינו עד כשר צריך לשבע דלא עדיף מאם הי' ביד הלוה עצמו ודבריו נכונים והנתה"מ כ' דדבריו תמוהים מאוד דא"כ אף בליכא ע"א יתחייב לשבע היסת ולא אבין דודאי אה"נ דמהיסת לא יפטור לעולם ומ"ש הנתה"מ דא"צ לשבע דהשליש לעולם פוטרו ומביא מדברי הש"ך ס"ק ה' דכ' דאם השטר ביד שליש נאמן אף אם הלוה אינו יודע וכיון שמסרו המלוה לידו וידע שיוכל לפוטרו א"כ נתן לו נאמנות אף לפטור הלוה משבועה ע"כ ולא ידעתי דשם הרי המלוה מודה דהלוה אינו יודע אבל היכי דיש להמלוה טענה עם הלוה דהמלוה אומר שהלוה יודע ואם יטעון שאינו יודע צריך ע"ז ג"כ לשבע ואם באמת הלוה א"י מצטרפין טענת השליש אל הלוה ואך אף ביש לו מיגו לא מהני נגד ע"א וכמ"ש הנחה"מ בדיני מיגו ועיין מ"ש סי' נ"א וגם לפטור מהיסת לא מהני מיגו לכן ודאי עיקר כהתומים:

ד) וא"צ לשבע. הטור סיים דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והקשה הדרישה דניחוש לקנוניא ותו דלא חיישינן רק היכי דיש רעותא דנפילה ע"ש וקשה בעיני דלפי דבריו דסובר דלכן נאמן א"כ יקשה בכל ע"א יהי' נאמן מה"ט דאין אדם חוטא ולא לו ואך נראה דלק"מ דלכאורה בלא"ה יש להבין למה הוצרך להאי טעמא ותיפוק לי' משום דהימני' לכן נראה פשוט דלא כ' הטור האי טעמא רק על מ"ש דא"צ לשבע והיינו דלעולם הא דנאמן לענין בע"ד שצריך ליתנו להשני זה ודאי הוא מטעם דהימני' אך אכתי קשה כיון דהוא טוען עם השליש שהחזיר שלא כדין למה לא ישבע ואף דהימני' שמסר בידו והרי כל מלוה שהלוה מעותיו ללוה הא הימני' ומ"מ צריך לשבע ולא מהני דהימני' רק שעי"ז צריך לקבל שבועתו עיין ב"מ (ד' ג') ע"ז כ' דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ גם קושיית הדרישה לק"מ דהרי הא דצריך ליתנו ודאי לא מיגרע חשש קנוניא דמ"מ הרי הימני' וכיון דנאמן לעיקר הדבר רק על חשש שמא נתן שלא כדין ע"ז אמרינן אין אדם חוטא ולא לו והרי אינו בע"ד כן נראה לפענ"ד:

ה) ואפי' הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש השליש נאמן. זה דעת בעה"ח דהשיג על איכא מרבוותא דסברו דהיכי דהכחישו אחד ואומר לפקדון נתתיו בידך ואינך שליש אינו נאמן והנה הבע"ת הקשה עליהם מגיטין (ד' ס"ד) דבעל אומר לפקדון השליש נאמן ואף ר"ה דפליג שם הוא רק בעיר אחת דאם איתא לגירושין יהבי' לדידה הוי יהיב לה והש"ך דעתו כאיכא מרבוותא ומביא כמה ראיות לדבריהם ואך קושיית הבעה"ת מתרץ בדוחק גדול כאשר תמהו עליו הפ"י והנחה"מ והתומים ואך לפענ"ד נראה דלק"מ והרי גם הש"ך כ' דלעיל בסי' מ"א אף דטוען הלוה ממני נפל מ"מ נאמן השליש לענין שיכול ליתנו למי שאמר ורק כל סברת איכא מרבוותא היינו דאינו נאמן מטעם שליש והיינו שצריך לשבע דהוי כבע"ד או נ"מ לענין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דהבע"ד אינו נאמן ה"ה השליש וכתב דאין שייך בזה אין אדם חטא ולא לו שמא עשו קנוניא ע"כ וא"כ ל"ק כלל מגיטין דהרי בגט אף אם נתנו לאשה שלא כדין וכי יש לו תביעה על השליש ורק דאומר דלא הימני' בזה שייך אין אדם חוטא ולא לו ואף דטעם זה לא מהני להיות ע"א נאמן במכחישו מ"מ ע"ז שפיר אמרינן הא הימני' אף לפי דבריו שלא מסר לידו רק בתורת פקדון וכמו שכתבתי בס"ק הקודם כמו מי שמוסר ממונו לאחר דמוכרח לקבל שבועתו ובגט אין שבועה והא דאנן לא חיישינן הוא כמ"ש התוס' כיון דנתן בידו החליט דעתו דאף באם יאמר בשקר יהי' לגירושין וזה פשוט בעיני ותה"ל כי מצאתי כן בתומים שמתרץ כן עד שאני תמה מה הי' קשה לו לבה"ח אך נראה דכונת בעה"ת הוא מהא דמקשה לר"ה מהא דשליש אומר כך השליש נאמן ולפי דבריהם מה פריך דשם הא מודה דעשאו שליש אבל כאן דמכחישו ואף דשייך אין אדם חוטא וכו' מ"מ אין דומה לשליש דהימני' ואם ר"ה אינו סובר הטעם דאין אדם חוטא מה קושיא משליש דשם הימני' ולכאורה הוא קושיא גדולה אכן נראה לתרץ דגם זה לק"מ והוא דהנה בלא"ה קשה מאי פריך משלוש נהי דהבעה"ח סובר דאף דהכחישו נאמן היינו לדינא דדייק מהך דגיטין אבל הרי על הש"ס גופי' קשה דילמא שם בשליש דהימנוהו ואין מכחישין אותו בזה אבל כאן דבעל אומר לפקדון ומכחיש אותו בעיקר השלישית שאני אך נראה דהש"ס משמע לי' דשם בתוספתא ג"כ לאו בשליש גמור איירי רק דומיא דשאר דברים ששנה שם בב"מ דקתני שם נאמן המוכר לומר לזה מכרתי וכו' זה אומר כך וזה אומר כך השליש נאמן ומשמע דלאו בשליש שנתנו לו נאמנות איירי ורק מטעם דמסר בידו ושם אין שייך שבועה דהתוספתא קודם שתיקנו שבועת היסת איירי ורק נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו דאל"כ נימא יהא מונח וכדומה ודאי שאני ממון דאיתיהיב למחילה נראה דמפרשי דר"ל דבממון מה לנו בזה דלא האמין מ"מ למי שרוצה ליתן ע"כ יתן והשני אין לו טענה רק עליו ונאמן הוא לפטור עצמו אבל איסורא אנחנו צריכין לנאמנתו לענין האיסור ודו"ק ובזה יתורץ גם מה שהקשה הנחה"מ על מה דאמר ר"נ בפ' ז"ב דאינה נאמנת וקשה וכי יפלוג על ר"ה ור"ח בגיטין וכן למה לא הקשה מהך ברייתא לר"נ ולפי הנ"ל לק"מ דשטר שאני דכיון דאיתחזק הוא בחזקת המלוה כמ"ש הרשב"א הביאו הנחה"מ סי' ס"ה אבל בברייתא ע"כ נאמן השליש וכן בגט לפמ"ש דאין עליו תביעה ודו"ק כי קצרתי ודברי הנתה"מ לא הבנתי מ"ש דשליש קנין גמור יש לו ולפענ"ד אין צורך לזה רק כל דבר הנתבע המוחזק נאמן ומה נ"מ להתובע מה שנותן ליד השני ומ"ש אבל בשטר אין לו קנין מה לנו בזה מ"מ הרי נאמן לענין שא"צ להחזיר וכמו בהך איתתא בהכותב דאם תפסה מחיים יכולה לתפוס ובפרט מ"ש דבגט דהוא שליח קבלה וידו כיד האשה ויש לו קנין לא הבנתי כלל דודאי אין להשליש כלל שייכות להגט ואין גוף השליח קנוי להאשה וע"ז אנו דנין אם קנה עבורה ואף בשטר כן הוא אם שייך להלוה ידו כיד הלוה לזכות בשבילו וגם בלא"ה מ"ש בטעם בעה"ת דהוא משום דיש לו קנין בגוף הדבר וכטוען בשביל עצמו קשה דא"כ למה כ' בעה"ח דאם יש הכחשה בממון אינו וכי אז אינו כטוען עבור עצמו וגם אי הפלוגתא דר"ת ור"ה הוא מטעם בע"ד מאי פריך משליש דהוא מטעם הימני' ואין לתרץ כמ"ש לעיל דשם גבי נאמן המוכר איירי ולאו בשליש גמור דאדרבה שם אין להמוכר קנין בגוף החפץ וכבר מכרו גם מ"ש דמ"ש התוס' דנאמן אף בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הוא ג"כ מטעם בע"ד קשה דהא בתחילה כתבו התוס'. דשליש נאמן מטעם דהימני' וא"כ מאי סיימו ולפ"ז אף דברים העשוין וכו':

ואך מ"ש הש"ך דמתשובת הרא"ש נשמע דבאומר נחת לי כלי זה ליתנו לפלוני וכבר נחנו לפלוני כיון דפלוני אינו יודע צריך להחזיר לו השיג עליו הנחה"מ ולפענ"ד הדין עמו ושפיר השיגו דמה ענין כלי לשט"ח דהתם הלוה יודע שהוא חייב ואין ע"א נאמן שמחל לו אבל כלים דכל מה שביד אדם בחזקת שהוא שלו למה לא יהי' נאמן ליתנו לפלוני ומה בין זה לאחד שמכר מטלטלין שהיו ידועים שהיו של איש אחר והלוקח אינו יודע אם המוכר קנאו ובהגהות א"ב דחה ג"כ דברי הש"ך דבשטר הוי א"י אם פרעתי אבל מטלטלין הוי א"י אם נתחייבתי וזה לא קשה דספק בקנין גרע מא"י אם פרעתי דאיך יזכה בחפץ של אחר מספק ומ"ש נראה ברור והנחה"מ מתרץ דברי הש"ך דאיירי בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר ולפענ"ד עדיין לא יתורץ כיון דאיירי דכבר נחנו לפלוני והרי המחבר לקמן סי' קל"ג ס"ל דאם מכרן לאחר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכן הסכים שם הש"ך אף דהרמ"א חולק א"כ ה"נ בנתנן לאתר הוי כמו גניבה דהתם וא"כ דברי הש"ך לשיטתו לא נתיישב:

ו) אבל אם אומר בתנאי כו"כ הוא בידי. עיין ש"ך ס"ק ט"ז דאף אם עשאו שליש בפני עדים מ"מ לא אמרינן הא לא הימני' וכן הוא בתוס' וכל הפוסקים וכן כ' הרמ"א לעיל עוד ביותר דאף אם כתב ענין שלישיתו בשטר לא אמרינן דלא הימני' וכשנאבד השטר נאמן והתומים הקשה דמנ"ל זה והסברא שכתבו התוס' דילמא מייתי העדים הוא דוחק ועיין שם דלא תי' כלום ע"ז בכל פלפולהש"ך דאם השליח יודע ששייך לשכנגדו ויש לו מיגו יכול ליתנו לו ואך ראיתי שהנחה"מ חולק גס בזה על הש"ך וכתב כיון דהוא אינו שליש לא מהני מיגו שלו להוציאו מרשות הראשון עיי"ש ובכל דבריו לא ראיתי הוכחה ברורה והכרת לדחות דברי הש"ך לכן מוכרח אני לבוא על כל דבריו והנה עיקר ראייתו הוא מלקמן סי' ק"ח סעיף ח' דיש מי שאומר שם דבן שאמר על שטר שהניח אביו שהוא פרוע אינו נאמן נגד חלק של אחיו וכתב הנחה"מ דאף דיעה הראשונה שם הסוברת דנאמן יודה כאן דדוקא שם דאומר שפרעו ויכול להחזירו להלוה לכן נאמן אבל הכא דאומר שיש תנאי והרי אין בידו למוסרו להלוה על תנאי ע"כ וזה טעות שפלטה קולמוסו דהרי גם כאן איירי שכבר קיים הלוה התנאי וצריך להחזיר לו וכבר תפס עליו בהגהות א"ב בזה וא"כ פשוט דאדרבה משם ראי' להש"ך דהרי עכ"פ הדבר ברור דלדיעה הראשונה דהבן נאמן ה"ה כאן דלא גרע משם אך אף היש מי שאומר דאין הבן נאמן והוא דעת הרא"ש הרי כתב הכנה"ג דהרא"ש איירי דהוחזק בב"ד באופן דלית לי' מיגו ואף התומים דדחה דבריו וכ' דטעם הרא"ש דהוי מיגו נגד חזקה שכל מה שהי' תחת יד אביו הי' שלו והוי מיגו נגד חזקה דלא פרע אבל כאן הרי הוציא כבר השטר מידו ואין כאן חזקה דהרי מסר השטר ליד אחר עד שיקיים הלוה התנאי א"כ הדין עם הש"ך דנאמן במיגו:

גם מ"ש עוד הנחה"מ דהוי מיגו להוציא דהוא ברשות המפקיד ולא דמי להא דסי' רנ"ה גבי אמר מעות שהניח אביכם במקום פלוני הוא ושל פלוני הוא אם יש בידו ליטלו נאמן דשם דין שליש יש לו דהבעלים הוציאו אותם מרשותו ומונח בחזקת פלוני ע"כ הנה מ"ש דהוי מיגו להוציא לא נהירא דהא ודאי מפקיד שמכר הפקדון שוב הוי הנפקד שומר של הלוקח וה"נ כיון שיודע שהוא של הלוה אינו שומר של בעלים ויותר הוי ברשות בעלים בסי' רנ"ה ומ"מ נאמן ומ"ש דשם דין שליש יש לו דהוציאו מרשות בחזקת פלוני דבריו תמוהים דהרי בגמר' אמרינן דילמא פינן ומשני באומר ברי לו שלא פינן הרי דלא הי' לו שום כח בהם להיות שליש ליתנן רק סגי בזה שאומר ברי לי שלא פינן וא"צ שיאמר שהניחם שם ליתנן לפלוני ולדברי הנחה"מ הי' צריך דוקא שיניחם באותו מקום בכונה שיביאו לידי פלוני ועוד דא"כ למה הוצרכו התוס' שם לומר דלכן אם אין יכול ליטלם אינו נאמן אף דיש לו מיגו דלא הי' מודיע היכן הוא כיון דאם לא הי' מודיע לא יבואו לידי אותו פלוני ע"כ ותיפוק לי' דאם אין בידו ליטלו לא הוי כשליש. שוב ראיתי שהנחה"מ עצמו סותר דבריו ולקמן סי' ס"ב ס"ק ט' גבי בורח פסק ג"כ דדמי לסי' רנ"ה עיי"ש:

גם בסמוך ס"ק כ' על מ"ש הש"ע דהאשה נאמנת לומר של פלוני הם הביא הנתה"מ בשם הרדב"ז דדוקא של פלוני הם נאמנת אבל באומרת שהבעל חייב לפלוני אינה נאמנת וכ' הנחה"מ דלפי מ"ש כאן דלא מהני אף מיגו מובן החילוק של הרדב"ז דדוקא בפקדון שהיא נפקדת מהם הוא ברשותם אבל אם הבעל חייב אינו ברשותם לכן אינה נאמנת לא נהירא וחוץ דדוחק לומר דאם הפקיד לבעל הוי כהפקיד לה והי' נראה לפי דברי הנחה"מ כאן דכיון דלא מסר לה א"כ אינה שליש ואף בפקדון לא תהי' נאמנת אך בלא זה ע"כ הרדב"ז לאו מטעם זה אתי עלה שהרי כ' דאף בחייב להם אם אומרת שנתן לה הבעל רשות לשלם נאמנת וע"כ טעמו של הרדב"ז שאין לשלם חובותיו של הבעל ואדרבה מדכ' שאם אמרה שנתן לה רשות לשלם נאמנת יש ראי' ברורה להש"ך ועוד ביותר שאף שאין אותו הדבר עצמו שייך לפלוני נאמנת כ"ש כאן שהשטר עצמו שייך להלוה א"כ ודאי דברי הש"ך ברורים ולחנם השיג עליו:

ואמת כי הי' נראה דדוקא בהך דין דסי' רנ"ה וסי' ק"ח שמת זה שהי' בידו והיורשים טוענים שמא לכן במיגו יכול ליתנו למי ששייך לו אבל כאן דהמלוה לפנינו וצוה שהשליח יחזירו לידו הי' אפשר לומר מי שם אותו לאפטרופוס של המלוה והלוה להחזירו ללוה שלא מסר לידו וכמ"ש באה"ע הבאתיו בס"ק הקודם דמחזירין לאשה אכן נראה דודאי לא דמי דשם גבי אשה הוי רק חזקה ואולי שייך למי שתתן אין לנו בזה אבל כאן אדרבה כיון דיודע דשייך לפלוני והמלוה לא יתן לו הוי משיב אבידה ולא דמי לדינו של הרדב"ז שאינה יכולה להחזיר אף שאומרת שהבעל חייב ודאי היכי דלא הוציאו כלל והיא ברשות הבעל אינה נאמנת אבל כאן דכבר הוציא מידו' והלוה נלקה במה שאין השליש רצה לקבלם יש לו להשיב אבידה ולהחזירו למי ששייך דהיינו הלוה ומ"מ פשוט דלא גרע מתופס לב"ת במקום שאינן חב לאחרים והנחה"מ כתב דהא דבאינו חב לאחרים יכול לתפוס לב"ח הוא רק למוסרו לב"ד אבל אין לו רשות למוסרו למלוה בלי רשות ב"ד ונראה כונתו דהיינו באין החוב ידוע לא יתנוהו הב"ד להמלוה ולא אדע דאדרבה ודאי אם כבר תפס זכה לו אם הוא יודע שחייב וג"כ הוי משיב אבידה ואין לו ליתנו לב"ד אם הב"ד לא יתנו לידו ונראה דגם הנחה"מ לא כ' דאין יכול לתפוס לב"ח אף דהיורשין אין יודעין וצריך דוקא ליתנו ליד ב"ד רק שמחלק דשם מה שבידו לא מיקרי מוציא מרשות יורשין אבל נפקד ושומר הוי כמונח עדיין ברשות בעלים אך לא אבין דלמה לא יחזיר משמירתו גם בזה הנחה"מ סותר עצמו ולקמן סי' ס"ה הבאתיו ס"ק א' כ' דהאי איתתא בפ' ז"ב לא השלישו בידה על פרעון ומ"מ נאמנת ואף דדבריו צ"ע כמ"ש דלזה אין לה דין שליש מ"מ היינו באין לה מיגו אבל במיגו ודאי דיכולה ליתנו וכ"ז ברור ונכון עם הש"ך:

יא) וקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים וכו'. ולעיל כ' דיאמר לפני ב"ד וכ' הנחה"מ דהתנאים שיהי' אחר שיתן השלישית צריך דוקא שיאמר לפני ב"ד דמה שמעיד חוץ לב"ד לאו כלום הוא עיי"ש ולא אבין דאם רוצה עוד להעיד לטובת מי שנותן לו הרי בזה אין השליש נאמן לומר דיהי' לו עוד יותר ממה שימסור בידו דהרי אין שליש נאמן יותר ממה שבידו לעשות ואיך יהי' נאמן יותר ממה שמוסר לו השלישית ולהעיד לטובת השני ודאי אף אם ימסור לפני עדים די דהרי מוסר לו על תנאי זה ואין לו בו יותר קנין ממה שהתנה עמו והרי יהיו עדים על התנאי ובודאי הנכון עם התומים דגם כאן יכול למסור לו לפני ב"ד ובדקדוק סתירת הלשון הי' נראה דכל שמוסר ויודע דאין הדבר ברור אם הדין אתו אף דמוסר לפני ב"ד קראן הש"ע עדים כיון דעדיין יבואו הדברים לפני ב"ד ודו"ק:

יב) אין לחוש שהחזיר שלא כדין ושלא הי' בקי בדיני אסמכתא. הש"ך ס"ק ל"ג כ' דזה שניתן לו השלישית פטור אף משבועת היסת דבזה שהשליש מסר לו הוי כמעיד ועד מסייע פוטר דאין זה מיקרי יש לו תרעומות עליו כמ"ש לעיל ור"ל דמודה שנתן כפי התנאי ואין השליש חייב כלל אף אם לא הי' בקי בדיני אסמכתא ע"כ ולכאורה צ"ע דהא שגגת תלמוד עולה זדון וכן לקמן סי' ע"ב ס"ק י"ח הביא הש"ך תשובת רש"י דכ' דהוא אפסיד אנפשי' דלא גמר דיני אסמכתא וכן בסי' פ"ו כ' דאין יכול לטעון שלא ידע דהוא משועבד מדר"נ וצריך לומר דשליח שאני דכיון דעשה כפי מה שציוו אותו לא הוי פשיעה אך לא אבין דאיך יהי' כעד מסייע הא אין עדות עד שמעיד עדותו לפני ב"ד וכ"ש כאן דבאמת יכול ליתן אף דהוי אסמכתא והי' נראה לפרש כונתו דכיון דאמרינן חזקה דכדין עשה לכן אין יכול להשביעו אף שלשון הש"ך לא משמע כן אך גם זה אין ברור בעיני דמנ"ל דחזקה זו פוטר משביעה ומהסברא ג"כ נראה דאין זו חזקה גמורה כ"כ ועיין לעיל סי' ל"ט סעיף י"א דסופרים בזמן הזה חוששין כ"ש כאן דיכול ליתן אף באסמכתא וצע"ג בעיני:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה