אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן נ

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן נ

סימן מט

א) שטר שכתוב בו לויתי ממך מנה וכו'. התומים הקשה למ"ד דבעינן מוכח מתוכו והרי כאן אין מוכח מתוכו מי הוא המלוה ואף דהוא מוציא השטר והוא בידו מ"מ הרי בגיטין אמרינן דאף דהגט בידה לא הוי מוכח מתוכו ע"כ ולדעתי פשוט דאין לדמות שטר לגט (התומים בעצמו הרגיש דיש איזה חילוק) דבגט דבעינן ספירת דברים ובדיבור לא מגרשה צריך שיהא מוכח בשעת הכתיבה ואם אינו מוכח אין זה גט אבל שטר דלא בעי לשמה והגע עצמך בכותבין שטר ללוה בלא מלוה אף בנכתב שטר המלוה עדיין אין ידוע אם ילוה ויקנה השעבוד וא"כ אין השעבוד מוכח מתוך השטר וכן הנתה"מ לקמן סי' נ"א כ' דאין עדי חתימה עושין כלום והעיקר בעת שבא השטר ליד המלוה ואז הרי מוכח דהוא המלוה ואך לכאורה י"ל לאביי דעדיו בחחומיו זכין לו אם אינו מוכח לא זכו רק בשטר הקנאה לא בעינן מוכח מתוכו דבקנין אין מוכח כמ"ש התומים אכן ודאי העיקר נראה כיון דהלוה מתחייב למי שיוציא השטר לא בעינן רק שיהא מוכח מי הלוה ובפרט להסוברים דאביי אתיא אף אליבא דר"א ורק כי כן הי' תיקון חכמים שיזכו לו ופשוט והנתה"מ לעיל סי' מ"ט ס"ק ח' כ' דאף בגט ואף לר"מ כיון שהוא מוציאה הוי מוכח מתוכו והביא ראי' מר"פ כל הגט דבס"ד דלא ידע דמחני' ר"א ומ"מ לא פריך הא בשתי נשים דשמותיהן שוות הא לא מוכח מתוכו רק הקשה דניחוש לנפילה משמע דאי לא חיישינן לנפילה הוי מוכח מתוכו והיינו משום דהיא מוציאה הגט ע"כ והוא נגד כל הפוסקים דמבואר מדבריהם דלר"מ לא מצי לגרש עיין באה"ע סי' ק"ל וסי' קל"א ובב"ש שם ומפרשי דגם בס"ד ידע דמתני' ר"א ורק דמשני ר"א הוא דצריך להביא ע"מ לכן לא חיישינן לנפילה:

ב) אלא מאחר נפל ומצאתיו. הנתה"מ הקשה למה נקט כן ולא נקט ממני נפל לכן כ' דדוקא מאחר נפל נאמן במיגו דפרעתי אבל הלוה כיון דכתוב בי ממך ויכול כל אחד להוציאו זהיר בו ולא מהני מיגו עיי"ש והסברא תמי' למה המלוה אינו זהיר בו כמו הלוה כיון דהלוה עליו והלוה לא יצטרך לעלם לו גם מ"ש לחלק בין הך לסי' מ"ו דנאמן הלוה ממני נפל במיגו דמזויף וכ' דשם סמך דיוכל לטעון מזויף אבל כאן שמא יתבענו בלא שטר ויטעון להד"ם ואח"כ יוציא השטר ויהי' מוחזק כפרן דבריו תמוהים דכיון דיוכל לטעון לא לויתי ממך איך יהי' מוחזק לכפרן אף אח"כ יאמר שנפל מאחר ומצאתיו ובאמת אמרתי להד"ם אך נראה פשוט הא דנקט מאחר נפל לרבותא אף דמודה דחייב בשטר זה ולא הוי כ"כ חזקת ממון מ"מ נאמן וגס א"צ לומר ממי לוה ודאי הוא רבותא גדולה דא"צ לברר ועוד דודאי אם יהי' הדין בינו לבין האחר יהי' הוא נאמן מחמת חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו מ"מ נאמן הלוה ופטור כ"ש בטוען ממני נפל שהוא מוחזק דנאמן. ובזה נראה דגם מה שהביא דהתומים כתב בשם בעה"ת דבשני יוב"ש אינו נאמן לומר מיוסף ב"ש השני לויתי וממנו נפל משום דהוי נפילה דיחיד והא לעיל סי' מ"ו אף בנפילה דיחיד נאמן היינו מה"ט כיון דמודה דחייב והדין בין המלוים נאמן המוציאו היכי דהוי נפילה דיחיד אבל בסי' מ"ו דהלוה מוחזק אף בנפילה דיחיד נאמן ודו"ק:

ג) הש"ך פ"ק ז' כ' דאף אם המלוה כ' השובר וידוע לעדים שפרע לא הפסיד הלוקח רק בשובר בעדים דאית לי' קלא וכבר השיגוהו האחרונים דהא נמחל שעבודו ואך הש"ך נראה דסובר דזה השעבוד שהי' להלוקח בו דהרי נשתעבד אף לו לא נמחל והא דשובר בעדים מבטל לי' הוא משום דיש גם להלוה שעבוד על השטר דצריך המלוה להחזיר ולא גרע מקנה שעבודו ומה שהקשה הקצה"ח דהרי אף מוכר שדהו בעדים בלא שטר אמרינן כיון דלא שייך מאן דיזיף בצנעה יזיף אית לי' קלא ע"כ לק"מ דכי נאמר בכל לוקח מטלטלין דאית לי' קלא רק בשדה דזבין בפרהסיא ולא לכל דבר יש קול ואך לדינא ודאי הנכון עם האחרונים שהשיגו עליו אך בממרני שהי' נהוג ביניהם אפשר דהוא כמו באנקענאטען שלנו ושייך בי' תקה"ש וכשפרע כ"ז שלא קיבל בחזרה הממרני הוי כזה גובה וזה גובה:

ד) אם כתב. הש"ך ס"ק ת' כ' דה"ה במי שחייב עצמו למי שילוה לפלוני דמשתעבד ולכאורה צ"ע דלקמן סי' קכ"ט ס"ק י' כ' הש"ך בשם מהרשד"ם דאם כתב בכת"י כל מי שיתנדב להלות לפלוני אני ערב לא נשתעבד ואך ראיתי בקצה"ח שם שכ' הטעם דערב לא נשתעבד רק על תנאי שבאם הלוה לא יפרע ולכן צריך שליחות ובאומר כל המתנדב לא הוי שליחות לכן לא מהני עיי"ש ולפ"ז יש לומר דכאן דחייב עצמו בלי תנאי לא בעינן שליחות לכן משתעבד ואך הנתה"מ שם חולק על הקצה"ח וע"כ דסובר בטעם המהרשד"ם דכיון דלא ציוה לאדם פרטי חן לפלוני לא הוי ערב באמת קשה גם כאן למה נשתעבד. והנה באה"ע סי' ל"ז גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך הביא הב"ש ס"ק ז' דברי הרמב"ן דלכן מהני דהוי כאומר כל מי שיקדשה הוי כנתן לי וכ' הב"ש דה"ה דמהני מטעם ערב רק הרמב"ן הוצרך לומר דהוי כנתן לי משום קדושי שטר דלא שייך ערבות הרי דסבר דאף בלא פרט אדם הוי ערב אך הר"ן והרא"ש שם בדין זה כתבו דכיון דלא דיבר להמקדש לא הוי ערב רק דהוי כבאה הנאה ליד האב דלא גרע מאמרה תן לכלב דאם הי' כלב שלה מקודשת ובחידושי שם כתבתי דנראה דגם הרמב"ן סובר כהר"ן ורק הב"ש דייק מהא דכ' הר"ן בשם הרמב"ן דאף בכלב של אחר מקודשת וע"כ דלא בעי דימטי הנאה לידו ושייך בי' ערבות וא"כ למה הוצרך לומר דהוי כנתן לי לכן כ' דמשום שטר נקט לה אכן כתבתי מדכ' הרמב"ן גבי שלח קטן לגבות חובו דכ"ז שלא אמר והפטר חייב וכן בזרוק מנה לים ואקדש לך כ' הרמב"ן דהוי כמו והפטר עיין לקמן סי' ק"כ משמע דלא מיקרי ערב בלא באה הנאה לידו רק הא דלא מתקדשת בקטנה מטעם ערב הוא משום דלא דיבר להמקדש קשה למה ישתעבד כאן ויש לחלק דכאן דיבר בכתב וכל הקורא את כתבו ומלוה הוי כמדבר עמו אבל שם לא דיבר רק עם הבת ואך לקמן סי' ש"פ מביא הרמ"א המחלוקת אם שייך ערב בלא מטא הנאה לידו:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה