אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן מט

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן מט

סימן מח

א) אפי' אשה או קרוב נאמנים לומר שכך שמם. הקצה"ח הקשה דלעיל סי' למ"ד כ' דבדיני ממונות לא מהני עבידי לגלויי ותי' כיון דחזינן דבמקום סכנה כותבין אע"פ שאין מכירין א"כ הא דבעי שיכיר הוא רק מדרבנן לכן נאמנים אשה או קרוב עיי"ש ולא אבין תירוצו דאיך נאמר דהוא רק מדרבנן אם יאמרו ששמו ראובן שנתחייב ואין מכירין וא"כ על גוף הדין יקשה למה במקום סכנה כותבין אף אם אין מכירין וע"כ משום דעבידי לגלויי הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה כ' הריב"ש והרמ"א בשי' למ"ד דאין חילוק וגם קשה דאיך מביא ראי' מאיסור לממון עיין לעיל ר"ס מ"ו ובפרט לפי המפורשים במקום סכנה היינו דהאומר כתבי גט הוא בסכנה דאז ודאי לא ישקר אבל כאן למה נאמן בממון קרוב או אשה ואך עיקר החילוק נראה דהיכי דמוציאין מיד לא מהני עבידי לגלויי אבל לכתוב שטר מהני והוא כמו שחילקו התוס' חילין (ד' צ"ז) לענין חזרה ע"י סימנים והוי כמו איסור שהוחזק בע"א:

ב) וי"א דלא שייך בשטרות כלל עשו העדים שליחותן וכו' ומחוסר עדיין נתינה. הנתה"מ כ' דפלוגתא זו תליא אם טורפין ע"י קנין כ"ז שלא נכתב דהר"ן סובר כשיטת הרא"ש דכ"ז שלא נכתב אינו טורף ע"י קנין לכן אין כותבין אתר אבל דיעה השני' סוברת דע"י קנין טורף א"כ אין נ"מ בהכתיבה ואין בו קפידא לכן יכולין לכתוב והנה משמע היפך דבריו דבהרא"ש משמע דכותבין שטר אחר עיין לעיל סי' מ"א ובתומים ס"ק ג' וגם בהר"ן לא משמע דסבר כהרא"ש דאינו טורף ע"י קנין ואדרבה להרא"ש י"ל הסברא להיפך דהרי הרא"ש מפרש סתם קנין לכתיבה עומד היינו דא"צ לציווי הלוה ואינו מפרש דהוי ככתיבה וכיון דא"צ ציווי הלוה לכן כותבין שטר אחר אכן בהרמ"א אין לחלות גם בזה דהא הוא סתם דטורף בקנין ומ"מ הביא כאן דכותבין אחר ורק מ"ש הנחה"מ דאין קפידא כיון דבלא"ה טורף לא אבין א"כ אף אם כבר נתנוהו למלוה ונאבד יכתבו אחר אך ודאי פשוט דיש קפידא בשטר כדאמרינן זכו בשדה זו לפלוני דלא ניחא לי' דלפקו שטרי עלוהו ובהודאת קרקע כותבין ועכ"פ רק כיון דהוא שדה מיוחד אבל במשעבד נכסיו לאחריות ודאי דאיכא קפידא ומוכר שדהו בעדים אף דגובה ממשעבדי מ"מ אין כותבין בלי דעתו ולא ירדתי לבאר כ"ז רק כתבתי להראות דמצינו קפידא בזה:

ג) שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב. עיין כל האחרונים שהאריכו בזה ואך בענין מה שקשה על הטור דכ' דלכן אין יוסף ב"ש יכול להוציא שטר משום דיאמר שטר זה שלי הי' וכנ"ל והרי בגמר' אמרינן דאם אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מוציאין שט"ח זה ע"ז והרי עדיין שייך טעם זה החזרתי לך כשפרעת לי ונראה בזה דבר אמת ע"פ מה שכ' בהשלמה ש"מ לב"ב הנדפס עם חידושי המאירי וכ' שם בסוגיא זו דשני יב"ש בשם הרא"ש ומהנראה דזה הוא הרא"ש מטילטולא אביו של הטור כי ראיתי שמביא שם הרבה פעמים דברי הרא"ש וכ' דמה דאמרינן דפליגו באם כותבין שטר ללוה בלא מלוה לאו בכ"מ פליגו דהכל מודים דכותבין רק פליגו בכה"ג בשני יוב"ש ואחד כותב להלות לעצמו מיוב"ש השני ולהכי קאמר תנא דברייתא דאין כותבין משום דיכול להוציא מן המלוה ע"כ, והנה צריך להבין באיזה סברא פליגו דהרי אם הדין דכותבין ודאי דלא יוכל אח"כ להוציא ולמה קאמר דאין כותבין אף דבעלמא כותבין ונראה פשוט דתנא דמתני' סובר דאין לעשות בזה תקנה חדשה רק כותבין כמו בכ"מ ואף דודאי לא יהי' המלוה שוטה להלות על שטר זה דהרי יודע כמו שאין כותב השטר יוכל לתבוע ממנו דהרי העדים כותבין לו ואיך ילוה על שטר כזה מ"מ מה לנו בזה אין לעשות לזה תקנה ותנא דברייתא ע"כ דסובר דרצו לעשות לו תקנה שיוכל להלות לכן תקנו דאין כותבין להלוה בלא מלוה ואך עדיין אם יוכל לטעון שלך הי' ופרעת לי איך יועיל התקנה דעדיין יטעון כן ואיך ילוה וע"כ עליך לומר דגם טענה זו אין יכול לטעון והיינו דהרי המלוה יכול לקרוע השטר כשמחזירו ואמרינן לי' איך החזרת השטר שלם והרי ידעת כמו שאתה הלוית עליו לתבוע ממנו כן יוכל לתבוע ממך ואם לא קרעת נתחייבת בעצמך ולפ"ז לק"מ על הטור דודאי בש"ס הוצרכו לומר הטעם דכותבין ללוה בלא מלוה דזה הוא עיקר הטעם שלא רצולחדש שום תקנה וממילא יוכל לטעון כל טענה שירצה ורק הטור נקט טעם החזרתי לך השטר כשפרעת דלא תטעה לפרש כפשוטו ורק משום דשמא כתבו לו בלא מלוה וא"כ בנכתב בשטר שראו העדים נתינת מעות יוכל לגבות קמ"ל דגם זה לא מהני והטעם כנ"ל כיון דלא חידשו שום תקנה שיוכל להלות יכול לטעון כל טענה וזה נראה ברור. ולפ"ז נראה פשוט דאף להסובר דבלא קנין אין כותבין מ"מ יכול לטעון שטר זה שלי כמ"ש הטור ולדינא מ"ש הנתה"מ דהעיקר כהש"ע ולא כהרמב"ם והטור לא אדע מנ"ל והתומים פסק דאין גובין ולזה שומעין שאמר כהלכה להחזיק ביד המוחזק:

ד) אא"כ באו עדי השטר ואומרים זה שהעדנו עליו. הש"ך ס"ק י"א הביא די"א דאף אם באו עדי השטר עצמם אין לו דין מלוה בשטר והתומים הקשה דכיון דקיי"ל ע"מ כרחי א"כ לא בעינן מוכח מתוכו א"כ למה לא יהי' עליו דין שטר ומ"ש הנתה"מ לא ברירא לי אך מה שנראה פשוט וכבר כתבתי בסי' מ"ד דכל דאין לו דין שטר כלל שאני א"כ ה"נ סברו הי"א והיינו דאינו שייך דלא בעינן מוכח מתוכו היינו היכי דיש חשש זיוף או שאין צריך רק לקיים ענין כמו בגט אבל שטר שיהי' לו קול ודאי דצריך שיהא בו שם הלוה וכאן הוי כלא נזכר בו שם הלוה כלל והסוברין דיש לו דין שטר הוא רק משום דיכולין לשלש ועיין קצה"ח הקשה על האומרין דיש לו דין שטר משום דעדיין יכולין לשלש והרי הלוה מוחה א"כ אין יכולין לכתוב שטר ונראה בזה ג"כ פשוט לפי מ"ש המחבר בסי' מ"ה דאף למחר וליומא אחרא ובלא דעת הלוה יכולין למלאות ברחוק שני שיטין וא"כ ודאי דיכולין לחדש בזה השטר עצמו לקיים מאחורי הדף וכדומה שידעו הכל כונתם ואין זה שטר חדש לומר דהוי מפ"כ והרי לעיל סעיף י' י"א דכל שטר בטעות כשר:

ה) דצריכין לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר וי"א דאין כותבין שם העיר. הב"י כ' דכן משמע מהר"ן דכ' דיבררו הלוה או המלוה מקום שהיו דרים ואז נאמר דמסתמא באותו מטבע הלוהו ואם לאו נותן לו המטבע מקום שהוציא השטר וכ' הרמ"א דודאי במקום שדר הלוה נעשה ההלואה ותמה התומים דהא ודאי לא הלך המלוה אצל הלוה וא"כ יותר י"ל דנעשה במקום המלוה וע"כ הר"ן איירי שהיו דרים במקום אחד אבל באין דרים במקום אחד מנ"ל שאין צריך לכתוב מקום דירת הלוה ומ"מ י"ל ג"כ הלוהו מטבע ממקום אחר ע"ש ונראה דקשה במ"ש דיבררו הלוה והמלוה מקום שהיו דרים בשלומא המלוה צריך לברר כיון שרוצה מטבע היותר גדול אבל כשאין מקום המלוה ידוע אם אין הלוה ג"כ מברר נותן לו מטבע במקום שמוציא השטר הרי ודאי כיון דצריך לכתוב מקים הלוה ונכתב בשטר מסתמא אמרינן דלא נעקר הלוה ממקומו כמ"ש הנתה"מ דכאן נמצא כאן הי' וכאן עוד עדיף חזקה דמעיקרא ולא הלך כלל ולמה צריך לברר דירת המלוה אלא ע"כ דאין כותבין שם מקום הלוה וקצרתי כי לא עיינתי בזה כעת בהעתקה:

ו) וכתבו שם העיר לא גרע מסימן. הקצה"ח ס"ק ו' הקשה דהתוס' בכתובות כתבו דאם לא הוחזקו שני יוב"ש לא דייקו העדים אף אם כתוב בשטר כהן רק היכי דהוחזקו ודאי דייקו וא"כ לפי דברי הרמ"א בתשו' דמסופק בשינה בשטר מקום הדירה אי מפסל וא"כ אם נאמר דלא נפסל וא"צ כלל לכותבו האיך הוי סימן עיי"ש ולא אדע קושייתו דודאי כה"ג שבעיר האחרת יש עוד יוב"ש הרי אין לך הוחזקו יותר מזה דכתבו התוס' דודאי דייקו פשוט דבאופן הזה ודאי השטר פסול ואין לך פסול יותר מזה דכתבו בפירוש דיוב"ש השני מעיר האחרת לוה ולא איירי הרמ"א רק באין בעיר הכתוב יוב"ש וגם ידוע ע"י העדים איזה יוב"ש לוה ובזה צידד דאפשר דלא מפסלו סהדי משום דכתבו שקר וזה נראה כונת הרא"ש ג"כ בפ' הזורק שכ' בשינה מקום הבעל לא נפסלו העדים והביא ראי' מכתובות דאמנה שבשטר קמסהדי עיי"ש ונראה ג"כ דהיינו באין חשש שמא יוב"ש אחר הוא רק בהא דכתבו שקר ועיין ס"ק ח' מה שפרשתי דבריו. גם מ"ש הקצה"ח לפרש לשון הטור בשם רבינו ישעי' אינו נראה דא"כ מאי קאמר אף אם יש והי' צ"ל אם יש גם לשון אלמא שבטור הוא מלשון ר"י ולא מלשון הטור והפירוש הוא כמו שפירשו הטו"ז והפרישה ולשון הפרישה מתוקן יותר מלשון הטו"ז דו"ק כי קצרתי בזה ויבין המעיין בטור:

ז) הוי סימן. הקצה"ח ס"ק ז' הביא דברי הריטב"א דהקשה מעורר על השדה והוא חתום עלי' בעד דמשם משמע דלאו אכולה מילתא קמסהדי ותי' הריטב"א דהתם אין זה עדות דהוי מפ"כ והקשה הקצה"ח א"כ מאי בעי בכתובות בכהן אי אכולה מילתא קמסהדי והא הוי מפ"כ והנה כבר כתבתי בסי' כ"ת דשם מהני משום מיגו דמהני עדותן לעשותו מלוה בשטר ה"נ מועיל לראי' וליוחסין וא"כ נראה דזה דוקא דהתם מ"מ באין להעיד על הכהן שלוה וגם אין בזה העדות שום דבר שאינו מגוף הענין שייך מיגו אבל לעשות עדות שזה המיצר שייך לזה דאין זה כלל לעדותן ודאי לא שייך מיגו: ח) אבל אם כתוב בשטר אני יוסף ב"ש שליט וכו' אין זה סינון. התומים הקשה דדין זה הוא מדברי הרשב"א דהקשה קושיית התוס' בכתובות פ"ב דבעי אם כתוב בשטר אני פלוני כהן לויתי מפ' מנה וחתומי סהדי אי אכולה מילתא קמסהדי ומעלין אותו לכהונה או לאו והקשו התוס' ואי לאו אכולה מילתא קמסהדי א"כ איך בשני יוסף ב"ש יכתבו כהן מאי מהני שנכתוב כהן והרי הם אין מעידין על זה ותי' דבהוחזקו שני יוסף ב"ש ודאי אכילה מילתא קמסהדי אכן הרשב"א מתרץ דודאי אם יכתבו העדים יוסף ב"ש לוה ודאי אכולה מילתא אבל הכא בעי שהי' כת"י שכ' בלשון הלוה אני יוב"ש ובכה"ג לאו אכולה מסהדי וזה הוא דברי הרמ"א כאן והקשה התומים דבאה"ע סי' קכ"ת פסק הרמ"א בשינה מקום דירת הבעל יש להכשיר במקום עגונה כמ"ש הרא"ש ודברי הרא"ש הבאתי בס"ק ו' דדייק מדאמרינן בכתובות אמנה שבשטר קמסהדי ולאו אכולה מילתא וע"כ הרא"ש ס"ל כתי' התוס' דאי כהרשב"א הי' לו לחלק בין לשון העדים בין לשון הבע"ד וא"כ איך פסק כאן הרמ"א כהרשב"א ע"כ. והנה מה שמתרץ התומים אח"כ דנוסח הגט הוא מלשון המגרש אין נראה כמו שהקשה בעצמו דא"כ איך כ' הרמ"א בסי' קל"ו דיכתבו כהן לסימן כיון דפסק כהרשב"א לא הוי סימן כיון דנכתב בלשון הבעל ולי נראה פשוט דגט שאני כיון דנוסח הגט כן הוא אף דאין הבעל כותבו ובפרט דמבואר באה"ע דלכתחילה אין לבעל לכותבו בעצמו א"כ לא שייך החשש שכ' הרמ"א כאן דהערים לכתוב כן והוי כאלו הוא בלשון העדים והדרא קושיית התומים אך לפענ"ד נראה דמה שדייק התומים דע"כ הרא"ש ס"ל כהתוס' מדהביא ראי' מכתובות אין נראה דא"כ איך מבית ראי' דלא נפסלו העדים הא שם הוא בעיא דלא איפשטא וא"כ פסולים מספק לכן נראה דודאי ראי' שלו הוא אף לפירוש הרשב"א דהנה כבר כתבתי בס"ק ה' דהרא"ש לא איירי שם אי אכולה מסהדי דאיירי דידעינן בודאי שהוא המגרש ורק איירי לענין אי נימא דהעדים פסולין דחתמו שקר והביא ראי' משם דודאי העדים לא נפסלו ואבאר בסמוך ואם יש לחוש בזה דהוי כהעידו שקר בזה פשוט דאין לחלק בין לשון הבע"ד ללשון העדים וכי שטר שנכתב בשקר בלשון הבע"ד אין העדים נפסלין וע"כ דאין מדקדקין בזה ומה דלא שייך לענין עיקר העדות אין לפוסלן א"כ אין חילוק בין לשון עדים ללשון הבע"ד ואך איך מביא ראי' משם כיון דהוא בעיא דלא נפשטא נראה פשיט דהא ע"כ לא בעי אלא אי מעלין ליוחסין אבל לענין עדים עצמן לא איבעיא לן ואדרבא לפי הדין דלא נפשטא יש ראי' גמורה דאם נאמר דיש ספק לענין עדים עצמן א"כ יפסלו העדים מספק ואי הכי ודאי מדקדקין כדי שלא יפסלו מספק וא"כ נעלה נמי ליוחסין וע"כ דהעדים ודאי לא נפסלו וא"כ ודאי יתפרשו דברי הרא"ש בין לשיטת הרשב"א בין לשיטת התוס' ודו"ק ואך באמת יש לי עיון בדברי הטור שפסק דמעלין ליוחסין בכ' אני פלוני כהן לויתי מפ' כהן ונקט גם גבי מלוה אף דעל המצוה ודאי דאין על העדים לדקדק ומ"מ הוי סימן ומשמע דסובר כשיטת הרמב"ן שהביא הש"ך דעכ"פ ודאי הוחזק לכהן אך מדברי הרא"ש לא משמע כן ואולי רק לענין תרומה קיל וצ"ע בזה:

ט) אבל אם משולשים בשטרות ולא בשובר על בעל השובר להביא ראי' הש"ך הביא דיש חולקין על דין זה והתומים הקשה מב"מ גבי מצא גיטי נשים ושוברין דחיישינן שמא נמלך ולא נתנן הא אמר תנו נותנין ורבה מוקי לה בהוחזקו שני יוב"ש ומ"מ מחזירין משום דאין השיירות מצויות והקשה דאיך נחזור שמא מצוה להחזיר כדי לאפקועי מיוב"ש השני ועיי"ש דלשיטת הרמ"ה ניחא וגם לשיטת הרמ"ה הקשה דלמה בשיירות מצויות אין מחזירין משום דהוחזקו ממ"נ אם אין משולשין בשטר בלא"ה יאמר הלוה איני חייב לך ואם משולשין בשטר שובר הזה לא יועיל לו כלום כיון דהשובר אינו משולש עיי"ש כי קצרתי בדבריו ודבריו הם כשגגה שיצאה מלפני השליט דבש"ס דאמר הוחזקו שני יוב"ש היינו בשוברין איירי דהלוים הוחזקו וא"כ מאי הקשה דמצוה להחזיר לאפוקי מיוב"ש השני ופשוט דרק מחשש שמא יוסף ב"ש השני אבד שובר וקאמר רבה כיון דאין שיירות מצויות אין לחוש שמא גם יוב"ש השני אבד ואם שיירות מצויות אין להחזיר ומה זה ענין למשולשין דמ"ש הש"ע כאן דאם משולשין בשטר ואין משולשין בשובר היינו דהמלוים משולשין בשטר ובשובר אין ידוע אם זה המלוה נתן השובר בזה קאמר הרמ"ה והש"ע דעל הלוה להביא ראי' דשמא יוב"ש השני נתן לו זה השובר ושם בש"ס איירי בהלוה ובזה אף אם הלוה משולש בשטר ולא בשובר מ"מ כיון דהוא המוציאו יכול לפטור עצמו ואין המלוה יכול לומר שובר זה אינו שלך דהרי הוא מוציאו ואף מלוה יוב"ש שהוציא שטר אין יכול לומר ליוב"ש השני אני חייב ושפיר בשיירות מצויות אין להחזיר וטעות פלטה קולמוסו:

י) ונמצא לאחד מהן שדה שקנה מיוסף ב"ש השני או שהיו שותפים לא יוכל לגבות ממ"נ וכו' לפי שאין נכסי ב"ח משועבדים רק מטעם ערב. והנה לכאורה קשה למה צריך לזה בלא"ה כיון דאין יכול לגבות מהלוה אף אם מודה שלוה וטוען פרעתי נאמן וא"כ נטעון ללוקח וצ"ל דמיירי תוך זמנו ואף דגם תו"ז מהני מיגו מ"מ י"ל כיון דיש מקום לגבות מכח ממ"נ נתבטלה המיגו אבל אחר זמנו דכבר הי' הלוה נאמן במיגו דפרעתי נראה ודאי דלהלוקח אף מיגו לא צריך רק כמו דטענינן ליתמי החזרתי כיון דהי' אביהם נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו שוב החזרתי עצמה טענה מעלייתא אף דאין טוענין עבור יתומים נאנסו וה"נ אף דכעת אחר שלקח נתבטלה המיגו מ"מ כיון דהלוה הי' נאמן במיגו שוב טענינן ללוקח כן נראה לכאורה ועדיין צ"ע:

והנה הרמב"ם השמיט שני דינים אלו ותמהו עליו דהו ש"ס ערוך בבכורות (ד' מ"ח) דבלשון ראשון אמר ר"י זאת אומרת שני יוסף ב"ש שלקחו שדה בשותפות ב"ח גובה מהם ודחי רבא מכדי נכסוהי דבר אינש ערבין ובלישנא בתרא אר"י יוב"ש שלקח שדה וכו' ודחי ג"כ רבא כנ"ל ולמה השמיט הרמב"ם כ"ז ואך לפי מ"ש יש ליישב קצת דהא דקאמר רבא נכסי דבר אינש אינון ערבין לכאורה אין מובן דהרי כל אדם מנכסיו וכבר עמד בזה התומים דמה תעשה למ"ד למפרע הוא גובה ומה שייך בהם לא יפרע מהערב תחילה אך י"ל דכונת רבא כיון דהם ביד הלוקח ואין נפרעין ממשועבדים במקום שיש ב"ח והיינו דהם רק ערבין דעיקר החוב על הלוה וכיון דהב"ח יכול לטעון שפרע שוב טענינן ללוקח א"כ אין כאן חידוש בדברי רבא דפשוט דהיכי דיכול לטעון פרעתי טענינן ללוקח לכן השמיט זה הרמב"ם ואף לישנא קמא נראה דהכונה כן דסברת ר"י הי' דהב"ח גובה ממ"נ דהרי מגיע לו חצי השדה ממ"נ ואף. דכ"א יאמר אני לאו לוה שלך אני ולמה אפסיד אני מ"מ יאמר המלוה מה לי להפסד שלך כיון דודאי יש לי שעבוד על השדה ורבא דחי כיון דהשני יפסיד שוב הוי כנכסים משועבדים ואין גובין היכי דיכול לטעון שפרע כן נראה קצת ועדיין צ"ע וגם יש לעיין אם בבכור שייך כן דמייתי זה אבכור. גם יתפרש דאתינא מגברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' ואהדר שטרא למרי':

יא) נמצא הערב ליוסף ב"ש. הסמ"ע כ' וז"ל פי' דנעשה ערב בשביל שניהם ולא זכיתי להבין למה לא פירש כפשוטו דנעשה ערב בשביל אחר וגם לפי מה שכ' האחרונים דאיירי דהערב אינו יודע אם הלוה ליוב"ש זה שערב עבורו ע"כ פשוט דהיכי דערב בשביל שניהם חייב:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה